משנה תורה · ספר שופטים · הלכות אבל

רמב״ם הלכות אבל פרק ג

14 הלכות · השגות הראב״ד מתחת להלכה, באות קטנה · כסף משנה – בלחיצה

לתשומת לב: לימוד ההלכה מן המקור; למעשה יש לשאול רב. מדיניות העריכה

1. הלכה א׳

   כָּל כֹּהֵן שֶׁנִּטְמָא לְמֵת חוּץ מִשִּׁשָּׁה מֵתִים הַמְפֹרָשִׁים בַּתּוֹרָה אוֹ אִשְׁתּוֹ. בְּעֵדִים וְהַתְרָאָה. הֲרֵי זֶה לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא א) "לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו". וְאֶחָד הַנּוֹגֵעַ בְּמֵת אוֹ הַמַּאֲהִיל אוֹ הַנּוֹשֵׂא. וְאֶחָד הַמֵּת וְאֶחָד שְׁאָר הַטֻּמְאוֹת הַפּוֹרְשׁוֹת מִן הַמֵּת שֶׁנֶּאֱמַר לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו. וּכְבָר פֵּרַשְׁנוּ בְּהִלְכוֹת טֻמְאַת מֵת כָּל דְּבָרִים הַמְטַמְּאִין מִן הַמֵּת מִן הַתּוֹרָה אוֹ מִדִּבְרֵיהֶם:

   כסף משנה (2)

   כל כהן שנטמא למת וכו' הרי זה לוקה שנאמר לנפש לא יטמא בעמיו. פשוט הוא:

   ומה שכתב ואחד הנוגע במת או המאהיל או הנושא. . ואחד המת ואחד שאר טומאות הפורשות מן המת וכו'. בת"כ אין לי אלא המת מנין לרבות את הדם ת"ל לנפש ואומר כי הדם הוא הנפש מנין לרבות כל הטומאות הפורשות מן המת ת"ל ואמרת אליהם לרבות הטומאות הפורשות מן המת. ורבינו נראה שסובר דכיון דילפינן לדם ה"ה לשאר טומאות הפורשות מן המת דמאי שנא ולא הוה צריך קרא למילף שאר טומאות הפורשות אלא אסמכתא בעלמא הוא:

2. הלכה ב׳

   וְכֵן אִם נָגַע הַכֹּהֵן בְּקֶבֶר לוֹקֶה. אֲבָל נוֹגֵעַ הוּא בִּבְגָדִים שֶׁנָּגְעוּ בְּמֵת אַף עַל פִּי שֶׁמִּטַּמֵּא בָּהֶן טֻמְאַת שִׁבְעָה:

3. הלכה ג׳

   וְכֵן אִם נִכְנַס לְאֹהֶל טָמֵא שֶׁנִּכְנְסָה לוֹ הַטֻּמְאָה לוֹקֶה. אַף עַל פִּי שֶׁעַצְמָהּ שֶׁל טֻמְאָה בְּבַיִת אַחֵר. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ כָּל הָאֹהָלִים שֶׁתִּכָּנֵס לָהֶן הַטֻּמְאָה אוֹ שֶׁתֵּצֵא מֵהֶן וְדִין הַסְּכָכוֹת וְהַפְּרָעוֹת. וְכָל הַדְּבָרִים הַמְּבִיאִין אֶת הַטֻּמְאָה וְהַחוֹצְצִין בִּפְנֵי הַטֻּמְאָה. וְאֵי זֶה מֵהֶן דִּין תּוֹרָה וְאֵי זֶה מֵהֶן מִדִּבְרֵיהֶן. הַכּל בְּהִלְכוֹת טֻמְאַת מֵת. וְשָׁם בֵּאַרְנוּ שֶׁאֵין עַכּוּ"ם מְטַמְּאִין בְּאֹהֶל וּלְפִיכָךְ קִבְרוֹתֵיהֶם טְהוֹרִים וּמֻתָּר לְכֹהֵן לִכָּנֵס לְשָׁם וְלִדְרֹךְ עַל קִבְרוֹתֵיהֶם. וְאֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא שֶׁיִּגַּע בַּטֻּמְאָה אוֹ שֶׁיִּשָּׂאֶנָּה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ שָׁם:

4. הלכה ד׳

   כֹּהֵן שֶׁנִּכְנַס לְאֹהֶל הַמֵּת אוֹ לְבֵית הַקְּבָרוֹת בִּשְׁגָגָה וְאַחַר שֶׁיָּדַע הִתְרוּ בּוֹ אִם קָפַץ וְיָצָא פָּטוּר. וְאִם יָשַׁב שָׁם כְּדֵי הִשְׁתַּחֲוָיָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּעִנְיַן טֻמְאַת מִקְדָּשׁ הֲרֵי זֶה לוֹקֶה. נִכְנַס וְיָצָא וְחָזַר וְנִכְנַס וְיָצָא אִם הִתְרוּ בּוֹ עַל כָּל פַּעַם וּפַעַם לוֹקֶה עַל כָּל כְּנִיסָה וּכְנִיסָה. וְכֵן אִם נָגַע בְּמֵת וְהִתְרוּ בּוֹ וּפֵרַשׁ וְחָזַר וְנָגַע וְהִתְרוּ בּוֹ אֲפִלּוּ מֵאָה פְּעָמִים לוֹקֶה עַל כָּל אַחַת וְאַחַת. הָיָה נוֹגֵעַ וְלֹא פֵּרַשׁ אוֹ שֶׁהָיָה עוֹמֵד בְּבֵית הַקְּבָרוֹת וְנָגַע בְּמֵתִים אֲחֵרִים. אַף עַל פִּי שֶׁהִתְרוּ בּוֹ כַּמָּה פְּעָמִים אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא אַחַת שֶׁהֲרֵי מְחֻלָּל וְעוֹמֵד כָּל זְמַן שֶׁלֹּא פֵּרַשׁ:

   כסף משנה (2)

   נכנס ויצא וחזר ונכנס וכו' וכן אם נגע במת והתרו בו וכו'. משנה פ' ג' מינין (נזיר דף מ״ב) ופ' בתרא דמכות (דף כ״א) היה מטמא למתים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תטמא אל תטמא והוא מטמא חייב על כל אחת ואחת:

   ומה שכתב היה נוגע ולא פירש וכו'. שם בגמרא וכתבתיה בספ"ב:

5. הלכה ה׳

   הַמְטַמֵּא אֶת הַכֹּהֵן. אִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם מְזִידִין הֲרֵי הַכֹּהֵן לוֹקֶה וְזֶה שֶׁטִּמְּאוֹ עוֹבֵר עַל וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁל. הָיָה הַכֹּהֵן שׁוֹגֵג וְזֶה שֶׁטִּמְּאוֹ מֵזִיד הֲרֵי זֶה שֶׁטִּמְּאוֹ לוֹקֶה:

6. הלכה ו׳

   כֹּהֵן גָּדוֹל אֵינוֹ מִטַּמֵּא לִקְרוֹבִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא יא) "לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא". וְכֵן אֵינוֹ נִכְנָס עִם הַמֵּת בְּאֹהֶל אֲפִלּוּ קְרוֹבָיו. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא יא) "וְעַל כָּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא". הָא לָמַדְתָּ שֶׁהוּא חַיָּב בְּלֹא יָבֹא וְחַיָּב בְּלֹא יִטַּמָּא. כֵּיצַד. נָגַע אוֹ נָשָׂא לוֹקֶה אַחַת. נִכְנַס לְאֹהֶל וְיָשַׁב שָׁם עַד שֶׁמֵּת עָלָיו הַמֵּת. אוֹ שֶׁנִּכְנַס לְשִׁדָּה תֵּבָה וּמִגְדָּל וּבָא חֲבֵרוֹ וּפָרַע עָלָיו גַּג הַשִּׁדָּה שֶׁהֲרֵי טֻמְאָה וּבִיאָה בָּאִין כְּאֶחָד. הֲרֵי זֶה לוֹקֶה שְׁתַּיִם מִשּׁוּם לֹא יָבֹא וּמִשּׁוּם לֹא יִטַּמָּא:

   כסף משנה (3)

   כהן גדול אינו מטמא לקרובים וכו'. בפ' ג' מינין (נזיר דף מ״ב:) אתמר אמר רבה אמר רב הונא מקרא מלא דבר הכתוב לא יטמא כשהוא אומר לא יבא להזהירו על הטומאה להזהירו על הביאה אבל טומאה וטומאה לא ורב יוסף אמר וכו' אמר רב הונא אפילו טומאה וטומאה איתיביה אביי נזיר שהיה עומד בבית הקברות והושיטו לו מת ונגע בו יכול יהא חייב ת״ל להחלו במי שאינו מחולל יצא זה שמחולל ועומד א״ל ותיקשי לך מתני' דתנן אמרו אל תטמא אל תטמא והוא מיטמא חייב על כל אחת ואחת ואמאי הא מיטמא וקאי אלא קשיא אהדדי ל״ק כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין פי' בעודו מחובר למת אם נגע במת אחר פטור משום דכתיב להחלו יצא זה שמחולל ועומד אבל אם פירש ממת זה ונגע במת אחר חייב ואמרינן בתר הכי אבל טומאה וטומאה לא דהא מיטמא וקאי טומאה וביאה נמי הא מיטמא וקאי וכו' אמר רבא הכניס גופו טומאה וביאה בהדי הדדי קא אתיין והא א״א דלא עייל אצבעתא דכרעיה ברישא ונחית להו טומאה ואסיקנא אלא אמר רב פפא כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה דטומאה וביאה בהדי הדדי קא אתיין מר בר רב אשי אמר כגון דעייל כשהוא גוסס ונפק נשמה אדיתיב דטומאה וביאה בהדי הדדי קא אתיין וה״פ מ״ש טומאה וטומאה דהיינו אם בעודו נוגע במת זה נגע במת אחר פטור על השני משום דהא מיטמא וקאי טומאה וביאה נמי דהיינו בעוד שהיה מת על כתפו באהל המת פטור על הביאה משום דהא מיטמא וקאי דאי בנוגע במת ופירש ונכנס לאהל הא אפילו טומאה וטומאה לוקה שתים שהרי אין כאן מחולל ועומד וכך פירשו התוספות:

   והשתא ה"ק

   רבינו נגע או נשא לוקה אחת וה"ה אם נכנס לאהל אינו לוקה אלא אחת משום דכיון דהכניס ראשי אצבעות רגליו הוי כנוגע במת וביאה לא הוי עד דעייל גופיה נמצא שאחר שנגע במת בעודו נוגע בו בא אל האהל הוי מחולל ועומד ופטור על השני אבל אם נכנס לאהל וישב שם עד שמת וכו' ה"ז לוקה שתים ודוקא בכה"ג דטומאה וביאה באין כאחד הוא דלוקה שתים ואם נטמא מקודם ופירש ואחר כך נכנס לאהל חייב אף משום לא יבא דהא אפילו בטומאה וטומאה אם פירש בינתיים חייב אף על השני:

7. הלכה ז׳

   נִטְמָא מִקֹּדֶם וְאַחַר כָּךְ נִכְנַס לְאֹהֶל אִם הִתְרוּ בּוֹ לוֹקֶה אַף עַל הַבִּיאָה:

   השגת הראב״ד

   נטמא מקודם וכו'. א"א הרב אינו פוסק כן והא לא מיחוור דסוגיא דשמעתא כרבה דטומאה וטומאה שלא בחבורין נמי לא מחייב וכ"ש בחבורין וטומאת ביאה נמי לא מיחייב אלא היכא דאתו בבת אחת:

   כסף משנה (2)

   והראב"ד כתב על מ"ש רבינו נטמא מקודם וכו' א"א הא לא מיחוור וכו'. נראה שהוא ז"ל סבור דהא דאוקימנא כאן בחיבורין כאן שלא בחיבורין אליבא דרב יוסף הוא דאוקימנא הכי אבל לרבה שלא בחיבורין נמי פטר ורבינא סבור דאליבא דכ"ע אוקימנא הכי ואני בעניי לא ירדתי לעומק דברי הראב"ד דהא מגו דקשיין מתני' וברייתא אנו צריכין לחלק בין בחיבורין לשלא בחיבורין ואין רבה ולא שום אמורא יכול להכחיש זה:

   ויש לדקדק למה באוקימתא דרב פפא ומר בר רב אשי הקדים רבינו האוקימתא המאוחרת וי"ל משום דהיא מילתא דשכיח טפי. וא"ת אמאי לוקה הרי כשנכנס לאהל לא נטמא ואחר כך כשמת המת או כשפרע עליו את גג השידה לא עשה מעשה ולמה ילקה והתוספות תירצו דהב"ע כשסייע הוא לפרוע גג השידה וצ"ל שהתרו בו כשסייע לפרוע המעזיבה ולפי זה נצטרך לומר דאוקימתא דעייל כשהוא גוסס בשתיכף שנכנס לשם מת הגוסס והתרו בו כשנכנס אל תכנס שהרי זה גוסס ומיד ימות ואפשר דמש"ה כתב רבינו עד שמת המת ולא כתב עד שמת הגוסס לרמוז על תכיפות מיתתו שכבר היה קרוב להקרא מת כשנכנס זה שם ועי"ל דכשנכנס באהל התרו בו הזהר מליכנס שמא ימות זה בעודך שם ובנכנס והוא בשידה תיבה ומגדל התרו בו אל תכנס שמא יבא אחר ויפרע עליך את המעזיבה ואע"ג דהתראת ספק היא רבינו פסק בפי"ו מהל' סנהדרין דשמה התראה:

8. הלכה ח׳

   כֹּהֵן שֶׁפָּגַע בְּמֵת מִצְוָה בַּדֶּרֶךְ הֲרֵי זֶה מִטַּמֵּא לוֹ. אֲפִלּוּ כֹּהֵן גָּדוֹל חַיָּב לְהִטַּמֵּא לוֹ וּלְקָבְרוֹ. וְאֵיזֶהוּ מֵת מִצְוָה. אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה מֻשְׁלָךְ בַּדֶּרֶךְ וְאֵין לוֹ קוֹבְרִין. דָּבָר זֶה הֲלָכָה מִפִּי הַקַּבָּלָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה הַכֹּהֵן לְבַדּוֹ וְאֵין עִמּוֹ אַחֵר וַאֲפִלּוּ קָרָא שֵׁם בַּדֶּרֶךְ וְאֵין לוֹ עוֹנֶה. אֲבָל אִם כְּשֶׁיִּקְרָא אֲחֵרִים עוֹנִים אוֹתוֹ אֵין זֶה מֵת מִצְוָה אֶלָּא יִקְרָא לַאֲחֵרִים וְיָבוֹאוּ וְיַעַסְקוּ בּוֹ:

   כסף משנה (3)

   כהן שפגע במת מצוה וכו' אפילו כהן גדול חייב להטמא לו לקברו. ריש פרק כהן גדול ונזיר (דף מ"ז) ובגמרא יליף לה מקרא:

   ומה שכתב ואי זהו מת מצוה אחד מישראל שהיה מושלך בדרך וכו' בד״א בשהיה הכהן לבדו וכו'. בפרק האשה רבה (יבמות דף פ״ט ע״ב):

   ומה שכתב ודבר זה הלכה מפי הקבלה:

9. הלכה ט׳

   הָיוּ כֹּהֵן וְנָזִיר מְהַלְּכִין בְּדֶרֶךְ וּפָגְעוּ בְּמֵת מִצְוָה. יִתְעַסֵּק בּוֹ הַנָּזִיר לְפִי שֶׁאֵין קְדֻשָּׁתוֹ קְדֻשַּׁת עוֹלָם וְאַל יִטָּמֵא בּוֹ הַכֹּהֵן אַף עַל פִּי שֶׁהוּא כֹּהֵן הֶדְיוֹט. הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל וְכֹהֵן הֶדְיוֹט יִטָּמֵא הַהֶדְיוֹט. וְכָל הַקּוֹדֵם אֶת חֲבֵרוֹ בְּמַעֲלָה מִתְאַחֵר בְּטֻמְאָה. וּסְגָן עִם מְשׁוּחַ מִלְחָמָה שֶׁפָּגְעוּ בְּמֵת מִצְוָה יִטָּמֵא מְשׁוּחַ מִלְחָמָה וְאַל יִטָּמֵא הַסְּגָן:

   כסף משנה (3)

   היו כהן ונזיר וכו'. משנה ברפ"ז דנזיר (דף מ"ז) פלוגתא ופסק כחכמים:

   ומה שכתב היה כ"ג וכהן הדיוט וכו'. שם.

   ומ"ש וסגן עם משוח מלחמה וכו'. שם בעיא דאיפשיטא:

10. הלכה י׳

    נָשִׂיא שֶׁמֵּת הַכּל מִטַּמְּאִין לוֹ אֲפִלּוּ כֹּהֲנִים. עֲשָׂאוּהוּ כְּמֵת מִצְוָה לַכּל מִפְּנֵי שֶׁהַכּל חַיָּבִין בִּכְבוֹדוֹ. וְכֵן הַכּל אוֹנְנִין עָלָיו:

    כסף משנה (2)

    נשיא שמת הכל מיטמאין לו אפילו כהנים וכו'. בפסחים בפרק אלו דברים (פסחים דף ע':) בירושלמי פרק כהן גדול מהו שיטמא [כהן] לכבוד הנשיא כד דמך רבי יודן נשיאה וכו' אכריז רבי ינאי ואמר אין כהונה היום וטעמא מפרש התם עשו אותו כמת מצוה לפי שאין כבוד הנשיא ביורשים וקרובים אלא לכל אדם שיתעסקו בו הכל כקרובים ויטמאו לו והיינו דאמרינן בגמרא דידן פרק הנושא (כתובות ק״ג:) אותו היום שמת רבי בטלה כהונה ואמרינן נמי בפסחים פרק אלו דברים כגון שמת נשיא (ואיטמו ליה רוב ציבור).

    ומה שכתב רבינו אפילו כהנים נראה דהיינו לומר לא מיבעיא נזירים אלא אפילו כהנים:

11. הלכה י״א

    בְּנוֹת אַהֲרֹן לֹא הֻזְהֲרוּ עַל טֻמְאַת מֵת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא א) "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן" וְלֹא בְּנוֹת אַהֲרֹן. וְכֵן הַחֲלָלִים מֻתָּרִין לְהִטַּמֵּא שֶׁנֶּאֱמַר בְּנֵי אַהֲרֹן עַד שֶׁיִּהְיוּ בְּכִהוּנָם:

    כסף משנה

    בנות אהרן לא הוזהרו על טומאת מת וכו' וכן החללים מותרין להטמא וכו'. בתורת כהנים:

12. הלכה י״ב

    כֹּהֵן קָטָן הֲרֵי הַגְּדוֹלִים מֻזְהָרִים שֶׁלֹּא יְטַמְּאוּהוּ. וְאִם בָּא לְהִטַּמֵּא מֵעַצְמוֹ אֵין בֵּית דִּין מְצֻוִּין עָלָיו לְהַפְרִישׁוֹ. אֲבָל אָבִיו צָרִיךְ לְחַנְּכוֹ בִּקְדֻשָּׁה:

    כסף משנה (3)

    כהן קטן הרי הגדולים מוזהרים שלא יטמאו. בפ' חרש (קי"ד) אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים.

    ומ״ש ואם בא להטמא מעצמו וכו'. שם ובפרק כל כתבי (שבת דף קכ״א) קטן אוכל נבלות אין ב״ד מצווין עליו להפרישו:

    ומה שכתב אבל אביו צריך לחנכו בקדושה:

13. הלכה י״ג

    מֵת תּוֹפֵשׂ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁלּוֹ לְטֻמְאָה. וְכָל כֹּהֵן שֶׁנִּכְנַס לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. וְכֵן אִם נִכְנַס לְבֵית הַפְּרָס אוֹ יָצָא חוּצָה לָאָרֶץ. אוֹ שֶׁנִּטְמָא בְּדַם תְּבוּסָה. אוֹ בְּגוֹלֵל וּבְדוֹפֵק וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. מִפְּנֵי שֶׁהֵן אָבוֹת שֶׁל דִּבְרֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת טֻמְאַת מֵת. אֲבָל אִם נִכְנַס לְבֵית הַקְּבָרוֹת לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה:

    כסף משנה (2)

    מת תופס ארבע אמות שלו לטומאה. בפרק משוח מלחמה (סוטה דף מ״ג מ״ד) אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר בן יעקב מת תופס ארבע אמות לטומאה וסובר רבינו שאין זה אלא מדרבנן.

    ומה שכתב אבל אם נכנס לבית הקברות לוקה מן התורה:

14. הלכה י״ד

    מֻתָּר לְכֹהֵן לְהִטַּמֵּא בְּבֵית הַפְּרָס אוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ לִדְבַר מִצְוָה בִּזְמַן שֶׁאֵין שָׁם דֶּרֶךְ אֶלָּא הִיא. כְּגוֹן שֶׁהָלַךְ לִשָּׂא אִשָּׁה אוֹ לִלְמֹד תּוֹרָה. אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ שָׁם מִי שֶׁיְּלַמְּדֶנּוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לֹא מִן הַכּל אָדָם זוֹכֶה לִלְמֹד. וְכֵן מִטַּמֵּא בְּטֻמְאָה מִדִּבְרֵיהֶם לִכְבוֹד הַבְּרִיּוֹת. כֵּיצַד. אָבֵל שֶׁהָלַךְ בְּבֵית הַפְּרָס הַכּל הוֹלְכִין אַחֲרָיו שָׁם לְנַחֲמוֹ. וְכֵן מְדַלְּגִין עַל גַּבֵּי אֲרוֹנוֹת שֶׁל מֵתִים לִקְרַאת מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲפִלּוּ מַלְכֵי עַכּוּ"ם כְּדֵי לְהַבְחִין בֵּינָם לְבֵין מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל כְּשֶׁיַּחְזֹר כְּבוֹדָן לִמְקוֹמָן. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה. וְכֵן מִטַּמֵּא בְּטֻמְאָה שֶׁל דִּבְרֵיהֶם לָדוּן עִם הָעַכּוּ"ם וּלְעַרְעֵר עִמָּהֶן. מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַצִּיל מִיָּדָם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

    כסף משנה (4)

    מותר לכהן להטמא בבית הפרס או בח"ל לדבר מצוה וכו'. בפ"ק דע"ז (דף י"ג):

    ומ״ש וכן מיטמא בטומאה של דבריהם וכו'. בפרק מי שמתו (ברכות דף י״ט):

    ומ"ש וכן מדלגין על ארונות של מתים וכו'. ג"ז שם ומפרש טעמא כדרבא דאמר ד"ת אהל שיש בו חלל טפח חוצץ בפני הטומאה ושאין בו חלל טפח אינו חוצץ ורוב ארונות יש בהם חלל טפח וגזרו על שיש בהם משום שאין בהם ומשום כבוד מלכים לא גזרו וכתבו התוספות והרמב"ן והרא"ש רוב ארונות יש בהם פותח טפח צ"ל שראש הארון פתוח שאם היה סתום אדרבא כי יש פותח טפח טמא אפילו בצד הריקן שבו כדתנן פ"ז דאהלות נפש אטומה הנוגע בה מן הצדדין טהור פירוש בצד הריקן מפני שטומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת ואם היה מקום הטומאה טפח על טפח ברום טפח הנוגע בם מכל מקום טמא מפני שהוא כקבר סתום:

    וכן מיטמא בטומאה של דבריהם לדון עם העכו"ם וכו'. ברייתא פרק קמא דע"ז (דף י"ג):

לחם משנה על הלכות אבל אינם מובאים כאן: אין בידינו מהדורה דיגיטלית שלהם ברישיון חופשי.

עוד: ספר שופטים · משנה תורה – כל הספרים · רמב״ם יומי