משנה תורה · ספר שופטים · הלכות עדות

רמב״ם הלכות עדות פרק ט

12 הלכות · כסף משנה – בלחיצה

לתשומת לב: לימוד ההלכה מן המקור; למעשה יש לשאול רב. מדיניות העריכה

1. הלכה א׳

   עֲשָׂרָה מִינֵי פַּסְלוּת הֵם כָּל מִי שֶׁנִּמְצָא בּוֹ אֶחָד מֵהֶן הֲרֵי הוּא פָּסוּל לְעֵדוּת. וְאֵלּוּ הֵן. הַנָּשִׁים. וְהָעֲבָדִים. וְהַקְּטַנִּים. וְהַשּׁוֹטִים. וְהַחֵרְשִׁים. וְהַסּוּמִים. וְהָרְשָׁעִים. וְהַבְּזוּיִין. וְהַקְּרוֹבִין. וְהַנּוֹגְעִין בְּעֵדוּתָן. הֲרֵי אֵלּוּ עֲשָׂרָה:

   כסף משנה (5)

   עשרה מיני פסלות הם וכו'. פסול נשים ועבדים וקטנים בפרק החובל (בבא קמא דף פ"ח) ובסוף פירקא קמא דראש השנה (דף כ"ב) תנן גבי פסולים לעדות דמני התם כל עדות שאין האשה כשרה לה אף הם אין כשרים לה ובפרק שבועת העדות (שבועות דף ל') יליף מקרא דנשים פסולות לעדות בגיטין פרק ב' (דף כ"ג) משנה הכל כשרים להביא את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן וסומא ועכו"ם.

   ומ"ש והרשעים. בפרק זה בורר (סנהדרין דף כ"ד:) תנן אלו הן הפסולים המשחק בקוביא ומלוי ברבית ומפריחי יונים וסוחרי שביעית.

   ומ"ש והבזויין. בסוף פירקא קמא דקידושין (דף מ':) אמרו האוכל בשוק וכו' ויש אומרים פסול לעדות אמר רב אידי בר אבין והלכה כיש אומרים.

   ומ"ש והקרובים. בפרק זה בורר (סנהדרין דף נ"ג).

   ומ״ש והנוגעים בעדותן. פרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ״ב מ״ג) פרכינן דאמר השותפין מעידים זה על זה אמאי נוגעים בעדותן הם:

2. הלכה ב׳

   נָשִׁים פְּסוּלוֹת לְעֵדוּת מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז ו) "עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים" לָשׁוֹן זָכָר וְלֹא לָשׁוֹן נְקֵבָה:

   כסף משנה

   הנשים פסולות לעדות וכו'. בפרק שבועת העדות (שבועות דף ל') אמרינן ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר כלומר ללמד שאין עדות בנשים ובסיפרי ועמדו שני האנשים נאמר כאן שני ונאמר בעדות על פי שנים עדים מה כאן אנשים אף להלן אנשים מכאן שאין האשה כשרה להעיד. ואיני יודע למה הניח רבינו מלכתוב ראיה זו. והראיה שהביא אינה נוחה לי שהרי כל התורה בלשון זכר נאמרה:

3. הלכה ג׳

   וְכֵן הַטֻּמְטוּם וְהָאַנְדְּרוֹגִינוּס פְּסוּלִין מִפְּנֵי שֶׁהֵן סָפֵק אִשָּׁה. וְכָל מִי שֶׁהוּא סָפֵק כָּשֵׁר סָפֵק פָּסוּל הֲרֵי הוּא פָּסוּל שֶׁאֵין הָעֵד בָּא אֶלָּא לְהוֹצִיא מָמוֹן עַל פִּיו אוֹ לְחַיֵּב עַל פִּיו וְאֵין מוֹצִיאִין מָמוֹן מִסָּפֵק וְאֵין עוֹנְשִׁין מִסָּפֵק דִּין תּוֹרָה:

   כסף משנה

   ואין מוציאין ממון מספק וכו'. מוסכם בכל הגמ' דמספיקא לא מפקינן ממונא וכ"ש דאין עונשין:

4. הלכה ד׳

   הָעֲבָדִים פְּסוּלִין לְעֵדוּת מִן הַתּוֹרָה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יט יט) "וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו" מִכְּלָל שֶׁאָחִיו כָּמוֹהוּ מָה אָחִיו בֶּן בְּרִית אַף הָעֵד בֶּן בְּרִית קַל וָחֹמֶר לְעַכּוּ"ם אִם עֲבָדִים שֶׁהֵן בְּמִקְצָת מִצְוֹת פְּסוּלִין הָעַכּוּ"ם לֹא כָּל שֶׁכֵּן:

   כסף משנה

   העבדים פסולים וכו'. בפ' החובל (בבא קמא דף פ״ח) מייתי לה מגזלן וקטן או אשה בהצד השוה ואיכא מאן דמייתי לה מדרשה דלא יומתו ודרשה זו שכתב רבינו ליתא התם וצ״ע היכא איתא:

5. הלכה ה׳

   מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין פָּסוּל:

   כסף משנה

   מי שחציו עבד. זה דבר פשוט דכיון דחציו אינו כשר פסול הוא:

6. הלכה ו׳

   כָּל מִי שֶׁנִּשְׁתַּחְרֵר וַהֲרֵי הוּא מְחֻסָּר גֵּט שִׁחְרוּר. פָּסוּל עַד שֶׁיַּגִּיעַ גֵּט לְיָדוֹ וְיֵעָשֶׂה מִכְּלַל בְּנֵי בְּרִית וְאַחַר כָּךְ יָעִיד:

   כסף משנה

   כל מי שנשתחרר וכו'. גיטין פרק השולח (גיטין דף ל״ט) אמר עולא אמר ר' יוחנן המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור כלומר יצא לחירות משום דזכה בעצמו וצריך גט שחרור להתירו בבת ישראל וא״כ כיון דאינו בן ברית גמור אין ראוי להעיד:

7. הלכה ז׳

   הַקְּטַנִּים פְּסוּלִין לְעֵדוּת מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר בְּעֵדִים (דברים יט יז) "וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים" אֲנָשִׁים וְלֹא קְטַנִּים. אֲפִלּוּ הָיָה הַקָּטָן נָבוֹן וְחָכָם הֲרֵי הוּא פָּסוּל עַד שֶׁיָּבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת אַחַר שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה גְּמוּרוֹת. וְאִם הִגִּיעַ לְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְלֹא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת וְנוֹלַד בּוֹ סִימָן מִסִּימָנֵי סֵרוּס הֲרֵי זֶה סָרִיס וְיָעִיד. וְאִם לֹא נוֹלַד בּוֹ לֹא יָעִיד עַד רֹב שְׁנוֹתָיו כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת אִישׁוּת:

   כסף משנה (2)

   הקטנים פסולים וכו'. בבתרא פרק מי שמת (דף קכ"ה:) אמרינן דפחות מבן שלש עשרה אין עדותו עדות משום דבעינן ועמדו שני האנשים וליכא:

   ואם הגיע לעשרים שנה וכו'. למד כן ממה שאמרו בפ' יוצא דופן (נדה דף מ״ז) נתבאר בדברי רבינו פ״ב מהלכות אישות וסובר שהוא הדין לענין עדות:

8. הלכה ח׳

   קָטָן שֶׁהִגִּיעַ לִכְלַל שְׁנוֹתָיו שֶׁנִּרְאוּ בּוֹ סִימָנֵי בַּגְרוּת מִלְּמַעְלָה אֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה. וְאִם לָאו אֵין מְקַבְּלִין עֵדוּתוֹ עַד שֶׁיִּבָּדֵק. וּבֶן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד שֶׁהֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ בְּטִיב מַשָּׂא וּמַתָּן אֵין עֵדוּתוֹ עֵדוּת בְּקַרְקָעוֹת מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ מְדַקְדֵּק בִּדְבָרִים שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ יוֹדֵעַ. אֲבָל בְּעֵדוּת מִטַּלְטְלִין מְקַבְּלִין עֵדוּתוֹ הוֹאִיל וְהוּא גָּדוֹל:

   כסף משנה (2)

   קטן שהגיע לכלל שנותיו וכו'. דעת רבינו שיש לאיש סימנין מלמעלה וכתב בפ"ב מהל' אישות והשיג עליו הראב"ד וה"ה הניח הדבר בצ"ע:

   ובן שלש עשרה וכו'. כתב רבינו ירוחם שכן כתוב בירושלמי ומפרש רבינו דהיינו כשהביא שתי שערות דאי לאו הכי דינו כקטן לכל מילי ובפ' מי שמת (בבא בתרא דף קנ״ה:) אמר רב הונא בריה דרב יהושע ולעדות עדותו עדות אמר מר זוטרא לא אמרן אלא במטלטלי אבל למקרקעי אין עדותן עדות וכתבו המפרשים דקאי אמאי דאמרינן התם לעיל מהאי מימרא דפחות מבן עשרים אע״פ שהוא בן י״ג שאינו בקי בטיב מקח וממכר אינו מוכר בנכסי אביו וקאמר דלענין עדות עדותו עדות למטלטלים והם הם דברי רבינו ולמדנו מכאן שבן י״ג שהביא שתי שערות ובקי בטיב משא ומתן עדותו עדות אף לקרקע:

9. הלכה ט׳

   הַשּׁוֹטֶה פָּסוּל לְעֵדוּת מִן הַתּוֹרָה לְפִי שֶׁאֵינוֹ בֶּן מִצְוֹת. וְלֹא שׁוֹטֶה שֶׁהוּא מְהַלֵּךְ עָרֹם וּמְשַׁבֵּר כֵּלִים וְזוֹרֵק אֲבָנִים בִּלְבַד. אֶלָּא כָּל מִי שֶׁנִּטְרְפָה דַּעְתּוֹ וְנִמְצֵאת דַּעְתּוֹ מְשֻׁבֶּשֶׁת תָּמִיד בְּדָבָר מִן הַדְּבָרִים אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְדַבֵּר וְשׁוֹאֵל כָּעִנְיָן בִּשְׁאָר דְּבָרִים הֲרֵי זֶה פָּסוּל וּבִכְלַל שׁוֹטִים יֵחָשֵׁב. הַנִּכְפֶּה בְּעֵת כְּפִיָּתוֹ פָּסוּל וּבְעֵת שֶׁהוּא בָּרִיא כָּשֵׁר. וְאֶחָד הַנִּכְפֶּה מִזְּמַן לִזְמַן אוֹ הַנִּכְפֶּה תָּמִיד בְּלֹא עֵת קָבוּעַ. וְהוּא שֶׁלֹּא תִּהְיֶה דַּעְתּוֹ מְשֻׁבֶּשֶׁת תָּמִיד שֶׁהֲרֵי יֵשׁ שָׁם נִכְפִּים שֶׁגַּם בְּעֵת בְּרִיאוּתָם דַּעְתָּם מִטָּרֶפֶת עֲלֵיהֶם. וְצָרִיךְ לְהִתְיַשֵּׁב בְּעֵדוּת הַנִּכְפִּין הַרְבֵּה:

   כסף משנה (5)

   השוטה פסול לעדות וכו'. שהשוטה פסול זה פשוט ומבואר בכמה מקומות.

   ומ"ש לפי שאינו בן מצות. צ"ע היכא איתא שהטעם שהוא פסול לפי שאינו בן מצות דבפ"ק דחגיגה תנן הכל חייבים בראיה חוץ מחש"ו ושם (דף ג':) אמרו אי זהו שוטה היוצא יחידי בלילה והלן בבית הקברות והמקרע את כסותו איתמר אמר רב הונא עד שיהו כולן בבת אחת ור' יוחנן אמר אפילו באחת מהן וקי"ל כר' יוחנן וכן פסק הרא"ש בריש חולין וז"ש

   רבינו בדבר מן הדברים לומר דאפילו בדבר אחד ונתברר שם דדוקא בדעביד להו דרך שטות ואין הכוונה שבפעם אחת שיעשה אחד מאלו דרך שטות מיקרי שוטה אלא כשדרכו בכך וז"ש

   רבינו ונמצאת דעתו משובשת תמיד וכו' ותניא תו התם (דף ד') אי זהו שוטה זה המאבד כל מה שנותנין לו ומשמע מדברי רבינו דס"ל דהני מילי דקתני בברייתא לאו דוקא אלא ה"ה לכל דבר שדרך השוטה לעשות אותם והנך לדוגמא נקטינהו ומפני כך לא הזכיר רבינו אותם דברים השנויים שם בברייתא אלא סתם וכתב כל מי שנטרפה דעתו ונמצאת דעתו משובשת תמיד בדבר מן הדברים וכו' לכלול גם שאר דברים שלא נזכרו בברייתא ומה שהכריחו לפרש כן כתבתי בטור אבן העזר סי' קכ"א:

   הנכפה בעת כפייתו פסול וכו'. ברייתא פ' ראוהו ב״ד (ראש השנה דף כ״ח) עתים חלים עתים שוטה כשהוא שוטה כשוטה לכל דבריו וה״נ משמע בפ״ב דכתובות (דף כ') גבי ההוא עובדא דבר שטיא זבין נכסי:

10. הלכה י׳

    הַפְּתָאִים בְּיוֹתֵר שֶׁאֵין מַכִּירִין דְּבָרִים שֶׁסּוֹתְרִין זֶה אֶת זֶה וְלֹא יָבִינוּ עִנְיְנֵי הַדָּבָר כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּבִינִין שְׁאָר עַם הָאָרֶץ. וְכֵן הַמְבֹהָלִים וְהַנֶּחְפָּזִים בְּדַעְתָּם וְהַמִּשְׁתַּגְּעִים בְּיוֹתֵר הֲרֵי אֵלּוּ בִּכְלַל הַשּׁוֹטִים. וְדָבָר זֶה לְפִי (מַה) שֶּׁיִּרְאֶה הַדַּיָּן שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְכַוֵּן הַדַּעַת בִּכְתָב:

    כסף משנה

    הפתאים וכו'. כן כתב בעל העיטור באות קו"ף שכן כתב הרי"ף בתשובה:

11. הלכה י״א

    הַחֵרֵשׁ כְּשׁוֹטֶה שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ נְכוֹנָה וְאֵינוֹ בֶּן מִצְוֹת. וְאֶחָד חֵרֵשׁ מְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ אוֹ שׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר. אַף עַל פִּי שֶׁרְאִיָּתוֹ רְאִיָּה מְעֻלָּה וְדַעְתּוֹ נְכוֹנָה צָרִיךְ לְהָעִיד בְּבֵית דִּין בְּפִיו. אוֹ שֶׁיִּהְיֶה רָאוּי לְהָעִיד בְּפִיו. וְיִהְיֶה רָאוּי לִשְׁמֹעַ הַדַּיָּנִים וְהָאִיּוּם שֶׁמְּאַיְּמִין עָלָיו. וְכֵן אִם נִשְׁתַּתֵּק אַף עַל פִּי שֶׁנִּבְדַּק בְּדֶרֶךְ שֶׁבּוֹדְקִין לְעִנְיַן גִּטִּין וְנִמְצֵאת עֵדוּתוֹ מְכֻוֶּנֶת וְהֵעִיד בְּפָנֵינוּ בִּכְתַב יָדוֹ אֵינָהּ עֵדוּת כְּלָל. חוּץ מֵעֵדוּת אִשָּׁה לְפִי שֶׁבְּעִגּוּנָהּ הֵקֵלּוּ:

    כסף משנה (3)

    חרש מדבר ואינו שומע וכו'. בגיטין ר״פ מי שאחזו (גיטין דף ע״א) תניא אם לא יגיד פרט לאלם שאינו יכול להגיד ואמרינן התם שאע״פ שיכול להגיד מתוך הכתב פסול דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם ואפשר דמשמע ליה לרבינו דה״ה למדבר ואינו שומע דכתיב ושמעה קול אלה פרט למי שאינו יכול לשמוע:

    וכן אם נשתתק וכו'. שם כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין וכו' לעדיות ואסיקנא דדוקא בעדות אשה דאקילו בה רבנן אבל בשאר עדויות לא ופירש"י בעדות אשה להשיאה דאקילו בה בעד אחד קרוב ושפחה.

    וממ"ש רבינו או שיהא ראוי להעיד בפיו וכו' נראה דס"ל דפקח ששלח כתב ידו לב"ד כיון שראוי להגיד ולשמוע כשר הוא דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבתו ולסברת התוספות ביבמות פ' ד' אחין ולא כפירש"י בפירוש החומש שכתב על פי שנים עדים פרט לשלא ישלחו כתב ידם לב"ד ועכ"פ דברי רבינו צ"ע אבל הטור כתב לשון רבינו וכך כתב צריך להעיד בבית דין בפיו ויהיה ראוי לשמוע הדיינים וכו' ואם כן לא סבירא ליה אלא כרש"י דאינו יכול לשלוח עדותו לבית דין וקצת משמע כן ממה שכתב פ' ג' מהלכות אלו דין תורה שאין מקבלין וכו' הרי שלא התיר אלא לחתום בשטר וכן נראה מתשובת רב שרירא שכתב הטור בסי' ס"ט:

12. הלכה י״ב

    הַסּוּמִים אַף עַל פִּי שֶׁמַּכִּירִין הַקּוֹל וְיָדְעוּ הָאֲנָשִׁים הֲרֵי אֵלּוּ פְּסוּלִין מִן הַתּוֹרָה. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה א) "וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה" מִי שֶׁהוּא רָאוּי לִרְאוֹת הוּא שֶׁמֵּעִיד. וְהַסּוּמָא בְּאַחַת מֵעֵינָיו כָּשֵׁר לְהָעִיד:

    כסף משנה (2)

    הסומים אע"פ שמכירים הקול וכו'. הכי אמרינן בפ"ב דגיטין (דף כ"ג) דאע"ג דידעי בטביעות עינא דקלא הם פסולים אך הראיה שהביא מאו ראה צ"ע היכא איתא:

    הסומא באחת מעיניו וכו'. זה פשוט דכיון דכשר לדון דיני ממונות וכמו שכתב רבינו פ״ב דהל' סנהדרין כ״ש דכשר להעיד דאפי' מאן דאמר אינו כשר לדון מודה דכשר להעיד וכדתנן בנדה פ' בא סימן (נדה דף מ״ט:) יש שכשר להעיד ואינו כשר לדון ואמרינן בגמרא דהיינו לאיתויי סומא באחת מעיניו לר״מ דכשר להעיד ואין כשר לדון וכתב רש״י אבל בשתי עיניו אפילו לעדות פסול דכתיב או ראה משמע דסומא באחת מעיניו כיון דלא אימעיט כשר אפי' לד״נ:

לחם משנה על הלכות עדות אינם מובאים כאן: אין בידינו מהדורה דיגיטלית שלהם ברישיון חופשי.

עוד: ספר שופטים · משנה תורה – כל הספרים · רמב״ם יומי