משנה תורה · ספר נזיקין · הלכות נזקי ממון

רמב״ם הלכות נזקי ממון פרק יג

27 הלכות · השגות הראב״ד מתחת להלכה, באות קטנה · מגיד משנה – בלחיצה

לתשומת לב: לימוד ההלכה מן המקור; למעשה יש לשאול רב. מדיניות העריכה

1. הלכה א׳

   כֵּלִים שֶׁנָּפְלוּ לַבּוֹר וְנִשְׁתַּבְּרוּ בַּעַל הַבּוֹר פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא לג) "וְנָפַל שָׁמָּה שּׁוֹר אוֹ חֲמוֹר" מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שׁוֹר וְלֹא אָדָם חֲמוֹר וְלֹא כֵּלִים. אֲפִלּוּ נָפַל שׁוֹר בְּכֵלָיו וּמֵת הַשּׁוֹר וְנִשְׁתַּבְּרוּ כֵּלָיו חַיָּב עַל הַבְּהֵמָה וּפָטוּר עַל הַכֵּלִים:

   מגיד משנה

   כלים שנפלו לבור ונשתברו בעל הבור וכו'. מבואר במשנה שם פרק הפרה (דף נ"ב) ודלא כר"י דגמ' (דף נ"ג:):

2. הלכה ב׳

   הַבּוֹר מֵאֲבוֹת נְזִיקִין הוּא וְתוֹלְדוֹתָיו כָּמוֹהוּ מוּעָדִין מִתְּחִלָּתָן. וְכָל הַמַּנִּיחַ תַּקָּלָה הֲרֵי זוֹ תּוֹלֶדֶת הַבּוֹר וְאִם הֻזַּק בָּהּ אָדָם אוֹ בְּהֵמָה מְשַׁלֵּם זֶה שֶׁהִנִּיחַ הַתַּקָּלָה נֵזֶק שָׁלֵם בֵּין הִפְקִיר הַתַּקָּלָה בֵּין לֹא הִפְקִירָהּ. וְאִם הֻזְּקוּ בָּהּ כֵּלִים פָּטוּר:

3. הלכה ג׳

   כֵּיצַד. הַמַּנִּיחַ אַבְנוֹ אוֹ סַכִּינוֹ אוֹ תִּבְנוֹ אוֹ מַשָּׂאוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהֻזְּקוּ בָּהֶן בֵּין אָדָם בֵּין בְּהֵמָה חַיָּב נֵזֶק שָׁלֵם. וְכֵן אִם הִנִּיחָן בִּרְשׁוּתוֹ וְהִפְקִיר רְשׁוּתוֹ וְלֹא הִפְקִירָן נִתְקָל בַּקַּרְקַע וְנֶחְבָּט בְּתַקָּלָה זוֹ וְהֻזַּק בָּהּ חַיָּב בַּעַל הַתַּקָּלָה. וְאִם הֻזְּקוּ כֵּלִים בְּכָל אֵלּוּ אוֹ נִטַּנְּפוּ פָּטוּר:

   מגיד משנה (4)

   (ב-ג)

   הבור מאבות נזיקין הוא. פסק כשמואל דאמר פרק המניח (בבא קמא דף כ"ח) כולן מבור למדנו וכן פסק האלפס ז"ל:

   כיצד המניח אבנו או סכינו וכו'. מפורש שם דין אבנו וסכינו ומשאו.

   ומה שכתב רבינו ואם הניחן ברשותו והפקיר וכו'. פשוט הוא שאחר שיש לו דין בור הכל שוה:

4. הלכה ד׳

   הִכְנִיס שׁוֹרוֹ לַחֲצַר בַּעַל הַבַּיִת שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת וְהִרְבִּיץ גְּלָלִים וְנִטַּנְּפוּ בָּהֶן כֵּלָיו שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת פָּטוּר. שֶׁהַגָּלָל זֶה תּוֹלֶדֶת בּוֹר הוּא וְלֹא מָצָאנוּ בּוֹר שֶׁחִיֵּב בּוֹ עַל הַכֵּלִים:

   מגיד משנה

   הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא וכו'. פ' הפרה (דף מ"ח) מימרא:

5. הלכה ה׳

   הַמַּנִּיחַ אֶת הַכַּד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהָלַךְ [הַמְהַלֵּךְ] וְנִתְקַל בָּהּ וּשְׁבָרָהּ פָּטוּר לְפִי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְהִתְבּוֹנֵן בַּדֶּרֶךְ כְּשֶׁהֵן מְהַלְּכִין. וְאִם הֻזַּק בָּהּ הֲרֵי בַּעַל הַכַּד חַיָּב בִּנְזָקָיו וַאֲפִלּוּ הִפְקִיר הַכַּד. שֶׁכָּל הַמַּפְקִיר נְזָקָיו בְּמָקוֹם שֶׁאֵין לוֹ רְשׁוּת לַעֲשׂוֹתָהּ מִתְּחִלָּה חַיָּב כְּאִלּוּ לֹא הִפְקִירָן:

   מגיד משנה (3)

   המניח את הכד ברה"ר וכו'. משנה בהמניח (דף כ"ו).

   ומ"ש רבינו ז"ל לפי שאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים. אוקימתא אמיתית שם.

   ומ"ש ואפילו הפקיר הכד. פסק כר"י וכן בהלכות:

6. הלכה ו׳

   הִנִּיחַ אֶת הַכַּד בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לוֹ רְשׁוּת לְהַנִּיחָהּ שָׁם כְּגוֹן מְקוֹם הַקְּרָנוֹת שֶׁל גִּתּוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְנִתְקַל בָּהּ וּשְׁבָרָהּ חַיָּב. וְאִם הֻזַּק בָּהּ הַמְהַלֵּךְ בַּעַל הַכַּד פָּטוּר מִפְּנֵי שֶׁהָיָה לוֹ לְהִסְתַּכֵּל. וְאִם הָיְתָה אֲפֵלָה אוֹ שֶׁמִּלֵּא כָּל הַדֶּרֶךְ כַּדִּים פָּטוּר עַל שְׁבִירָתָהּ. וְאִם נִתְקַל בָּהּ הֲרֵי בַּעַל הַכַּד חַיָּב. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

   מגיד משנה

   הניח את הכד במקום שיש לו רשות להניחה וכו'. זה יצא לרבינו ממה שאמרו שם (דף כ"ז:) קרנא דעצירי היה דכיון דברשות עבדי הוה ליה לעיוני ומיזל. ופירש רבינו קרנא דבי עצורי קרנות של גיתות וכן פסקו בהלכות. ומ"מ אפילו באותן מקומות חייב רבינו אם היתה אפלה והדין עמו שהרי כך נראה מהסוגיא שם:

7. הלכה ז׳

   נִשְׁבְּרָה כַּדּוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהֻחְלַק אֶחָד בַּמַּיִם אוֹ שֶׁלָּקָה בַּחֲרָסֶיהָ פָּטוּר מִדִּינֵי אָדָם לְפִי שֶׁאָנוּס הוּא. וְחַיָּב בְּדִינֵי שָׁמַיִם מִפְּנֵי שֶׁלֹּא סִלֵּק הַחֲרָסִים. וַהֲרֵי הַחֲרָסִים וְהַמַּיִם כְּהֶפְקֵר וְלֹא הִפְקִיר אֶלָּא אַחַר שֶׁנֶּאֱנַס וּלְפִיכָךְ פָּטוּר. וְאִם נִתְכַּוֵּן לִזְכּוֹת בַּחֲרָסֶיהָ וְהֻזַּק בָּהֶן אַחֵר חַיָּב. וְהוּא הַדִּין לְנָפְלָה גְּמַלּוֹ וְלֹא הֶעֱמִידָהּ וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּהּ. וְאִם הֻזְּקוּ כֵּלִים בְּכָל אֵלּוּ פָּטוּר בֵּין הִפְקִיר בֵּין לֹא הִפְקִיר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

   מגיד משנה (2)

   נשברה כדו ברה"ר והוחלק אחר במימיה. פירוש כגון שנתקל ומתוך כך נשברה כדו ופסק כר"י דאמר נתקל לא פושע הוא ולזה כתב רבינו לפי שהוא אנוס אבל אם שברה בכוונה ודאי חייב, ופסק זה כפסק ההלכות כר"י דמתניתין וכחכמים דברייתא והכין קי"ל דמפקיר נכסיו מתוך האונס פטור וחייב בדיני שמים מפורש בברייתא.

   ומ"ש רבינו ואם נתכוון לזכות בחרסיה והוזק בהן אחר חייב. מפורש שם ובהלכות:

8. הלכה ח׳

   שְׁנֵי קַדָּרִין שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ זֶה אַחַר זֶה וְנִתְקַל הָרִאשׁוֹן וְנָפַל וְנִתְקַל הַשֵּׁנִי בָּרִאשׁוֹן. אִם הָיָה לָרִאשׁוֹן לַעֲמֹד וְלֹא עָמַד חַיָּב הָרִאשׁוֹן בְּנִזְקֵי שֵׁנִי שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהוּא אָנוּס בִּשְׁעַת נְפִילָה אֵינוֹ אָנוּס בִּהְיוֹתוֹ מֻטָּל בַּדֶּרֶךְ וַהֲרֵי הוּא יָכוֹל לַעֲמֹד. וְאִם לֹא הָיָה לוֹ לַעֲמֹד פָּטוּר וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִזְהִיר לָזֶה שֶׁנִּתְקַל בּוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא טָרוּד בְּנַפְשׁוֹ:

   מגיד משנה

   שני קדרין שהיו מהלכים בדרך זה אחר זה וכו'. משנה שם (דף ל"א) ופסק כר"י דגמרא ופטור הכלים הוא מפני שכל תולדות בור כלים פטורין בו כמו שנתבאר:

9. הלכה ט׳

   בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁהוּא חַיָּב בִּנְזָקָיו שֶׁל שֵׁנִי כְּשֶׁהֻזַּק גּוּפוֹ שֶׁל שֵׁנִי. אֲבָל אִם הֻזְּקוּ כֵּלָיו פָּטוּר שֶׁאֵינוֹ חַיָּב עַל הַכֵּלִים בַּבּוֹר וְכָל תַּקָּלָה תּוֹלֶדֶת בּוֹר הוּא כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

10. הלכה י׳

    הַקַּדָרִים וְהַזַּגָּגִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁהָיוּ מְהַלְּכִין זֶה אַחַר זֶה וְנִתְקַל הָרִאשׁוֹן וְנָפַל וְנִתְקַל הַשֵּׁנִי בָּרִאשׁוֹן וְהַשְּׁלִישִׁי בַּשֵּׁנִי וְכָל אֶחָד מֵהֶן יֵשׁ לוֹ לַעֲמֹד וְלֹא עָמַד. הָרִאשׁוֹן חַיָּב בְּנִזְקֵי גּוּפוֹ שֶׁל שֵׁנִי בֵּין שֶׁהֻזַּק בְּגוּפוֹ שֶׁל רִאשׁוֹן הַמֻּטָּל בָּאָרֶץ בֵּין שֶׁהֻזַּק בְּמַשָּׂאוֹ. וְהַשֵּׁנִי חַיָּב בְּנִזְקֵי גּוּפוֹ שֶׁל שְׁלִישִׁי אִם הֻזַּק בְּגוּפוֹ שֶׁל שֵׁנִי. אֲבָל אִם הֻזַּק בְּמַשָּׂאוֹ שֶׁל שֵׁנִי שֶׁנָּפַל פָּטוּר. שֶׁהֲרֵי אוֹמֵר לוֹ הַשֵּׁנִי בּוֹר זֶה שֶׁהוּא מַשָּׂאִי אֵין אֲנִי הַכּוֹרֶה אוֹתוֹ שֶׁהֲרֵי הָרִאשׁוֹן הִפִּיל הַשֵּׁנִי עִם מַשָּׂאוֹ. וְאִם הִזְהִירוּ זֶה אֶת זֶה כֻּלָּן פְּטוּרִין:

    השגת הראב״ד

    בין שהוזק במשאו כו'. א"א זהו תימה שהוא כתב כל הסוגיא כדעת ר"י דאמר נתקל אנוס הוא ואמר כל הנתקל ואפילו הראשון מעתה משאו של ראשון אינו בורו. וראיתי לרב ר' יצחק ז"ל שכתב כן אמרתי א"א שהוא טועה אלא הענין כולו בשלא הפקירו וכבר אמר ר' יהודה במתכוין לזכות בחרסיה חייב אע"ג דאנוס הוא ודוקא ראשון שמעצמו נפל אבל שני שמחמת ראשון נפל אע"ג דלא הפקיר משאו ההיא שעתא מיהת בורו של ראשון הוא ופטור דהא לאו בורו הוא. עכ"ל:

    מגיד משנה

    הקדרין והזגגין וכיוצא בהן וכו'. גרסת רבינו ז"ל כגרסת ההלכות ורש"י ז"ל והיא הנכונה. ומ"ש רבינו הראשון חייב בנזקי גופו של שני בשהיה לו לעמוד ולא עמד דדוקא בשהזיק גופו אבל בשהזיק ממונו אפילו בגוף הראשון פטור שלא מצינו בור שחייב בו את הכלים כמו שנתבאר בסמוך ולזה כתב רבינו בנזקי גופו של שני. ועל מ"ש רבינו ז"ל בין שהוזק במשאו כתוב בהשגות א"א זהו תימה שהרי כתב הסוגיא כדעת ר"י כו' ההיא שעתא מיהת בורו של ראשון הוא וראשון פטור דהא לאו בורו הוא ומפקיר נזקי אונסים פטור ע"כ. ודבריו פשוטים שכשחייב רבינו במשא הראשון לא חייב אלא בשלא הפקירו שאם בשהפקיר משאו כבר נתבאר בפרק זה שנתקל אנוס הוא ונתבאר שמפקיר נכסיו מתוך האונס פטור וחיוב השני כשהוזק גוף השלישי בגופו הוא מפני שהיה לו לעמוד ולא עמד ודבריו ז"ל כדברי ההלכות:

11. הלכה י״א

    נָפַל הָרִאשׁוֹן וְהָיָה מֻטָּל לְרֹחַב הַדֶּרֶךְ וְנִתְקַל אֶחָד בְּרֹאשׁוֹ וְאֶחָד בְּרַגְלָיו וְאֶחָד בְּבִטְנוֹ הֲרֵי הוּא חַיָּב בְּנִזְקֵי כֻּלָּן הוֹאִיל וְהָיָה לוֹ לַעֲמֹד וְלֹא עָמַד:

    מגיד משנה

    נפל הראשון והיה מוטל לרוחב הדרך ונתקל וכו'. מפורש שם (דף ל"א:) ברייתא:

12. הלכה י״ב

    הַשּׁוֹפֵךְ אֶת הַמַּיִם בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהֻזַּק בָּהֶן אַחֵר חַיָּב בִּנְזָקָיו. וְאִם נִטַּנְפוּ כֵּלָיו פָּטוּר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. נִבְלְעוּ הַמַּיִם בָּאָרֶץ וְנִשְׁאֲרָה הָאָרֶץ חֲלָקָה וְהֻחְלַק וְנָפַל וְהֻזַּק בַּקַּרְקַע הֲרֵי זֶה חַיָּב בִּנְזָקָיו:

    השגת הראב״ד

    נבלעו המים וכו'. א"א זהו שנעשית טיט וזהו כרפשו דאמרו בגמרא ונראה דהכי גריס לה מי סברת דתמו מיא כלומר דנעשית הקרקע טיט לא דלא תמו מיא ותרתי בדלא תמו למה לי חדא בימות החמה וכו' עכ"ל:

    מגיד משנה (3)

    השופך את המים בר"ה וכו'. שם (דף ל') משנה.

    ומ"ש ואם נטנפו כליו פטורין. הוא כשמואל דגמ' ודלא כרב והטעם מפני שכל אלו הנזקין תולדות בור ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים:

    נבלעו המים בארץ ונשארה הארץ חלקה וכו'. נ"ל שכוונת רבינו היא שאפי' נבלעו המים כל זמן שהארץ חלקה מחמתן חייב וההיא מימרא דרב דאמר קרקע עולם הזיקתהו והסוגיא שעליה דמוכחא דדוקא בשלא תמו מיא כולא דלא כשמואל ואע"ג דלא פליג התם בהדיא הא פליג לעיל וזהו שבהלכות לא הביאו הא דתמו מיא לפטורא. אך הר"א ז"ל כתב בהשגות שכוונת רבינו היא בשלא נבלעו המים וז"ל א"א פירוש שנעשית טיט וכו'. ואין פירושו מחוור אלא לא תמו מיא שנעשית הקרקע רפש וטיט ותמו מיא הוא שאין טיט וכן פי' רש"י ז"ל ודברי ההלכות לראיה שדעתם שאותה סוגיא דלא כהלכה:

13. הלכה י״ג

    כָּל אֵלּוּ שֶׁפּוֹתְקִין בִּיבוֹתֵיהֶן וְגוֹרְפִין מְעָרוֹתֵיהֶן אֵין לָהֶן רְשׁוּת לִשְׁפֹּךְ הַמַּיִם בִּרְשׁוּת הָרַבִּים בִּימוֹת הַחַמָּה אֲבָל בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים יֵשׁ לָהֶן רְשׁוּת. וְאַף עַל פִּי כֵן אִם הֻזַּק אָדָם אוֹ בְּהֵמָה בַּמַּיִם חַיָּבִין נֵזֶק שָׁלֵם:

    מגיד משנה

    כל אלו שפותקין ביבותיהן וכו'. ברייתא שם (דף ל') ואם הוזקו בהם כלים פטור כמו שנתבאר:

14. הלכה י״ד

    לֹא יוֹצִיא אָדָם תִּבְנוֹ וְקַשּׁוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים כְּדֵי שֶׁיָּדוּשׁוּ וְיַעֲשׂוּ לוֹ זֶבֶל. וְאִם הוֹצִיא קְנָסוּהוּ חֲכָמִים שֶׁיִּהְיוּ כְּהֶפְקֵר וְכָל הַקּוֹדֵם בָּהֶן זָכָה מֵעֵת שֶׁנִּדּוֹשׁוּ וְהִשְׁבִּיחוּ. וְאִם קָדַם אָדָם וְזָכָה בָּהֶן מִשְּׁעַת הוֹצָאָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים אֵין מוֹצִיאִין מִיָּדוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן כְּהֶפְקֵר אִם הֻזַּק בָּהֶן אָדָם אוֹ בְּהֵמָה הֲרֵי זֶה הַמּוֹצִיא חַיָּב לְשַׁלֵּם:

    מגיד משנה (2)

    לא יוציא אדם תבנו וקשו וכו'. משנה וגמרא שעליה ופסק כרב דאמר התם כל הקודם בהם זכה בין בגופן בין בשבחן מ"ט קנסו גופן משום שבחן.

    ומ"ש רבינו ואם קדם אדם וזכה בהן משעת הוצאה לרה"ר וכו'. בעיא שם ולא איפשיטא:

15. הלכה ט״ו

    יֵשׁ לְכָל אָדָם לְהוֹצִיא אֶת הַזֶּבֶל וְהַגְּלָלִים לִרְשׁוּת הָרַבִּים בִּשְׁעַת הוֹצָאַת זְבָלִים וְלִצְבֹּר אוֹתָן שָׁם שְׁלֹשִׁים יוֹם כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִשּׁוֹף בְּרַגְלֵי אָדָם [וְרַגְלֵי בְּהֵמָה]. וְאַף עַל פִּי כֵן אִם הִזִּיק חַיָּב לְשַׁלֵּם. וְחַיָּבִין עַל זֶה הַגָּלָל מִשּׁוּם גֵּזֶל כֵּיוָן שֶׁאֵין בּוֹ שֶׁבַח אִם נִדּוֹשׁ לֹא קָנְסוּ בּוֹ:

    מגיד משנה (2)

    יש לכל אדם להוציא את הזבל ואת הגללים וכו'. פסק כר' יהודה במה שאמר שבשעת הוצאת זבלים מותר להוציא ברה"ר ופסק דלא כוותיה בנזקין שר' יהודה היה פוטר כשהוזק בהם אדם ואנן קי"ל דחייב וכ"כ בהלכות.

    ומ"ש רבינו ז"ל וחייבין על זה הגלל משום גזל. מפורש שם בגמרא:

16. הלכה ט״ז

    אֵין שׁוֹרִין טִיט בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְאֵין לוֹבְנִים לְבֵנִים. אֲבָל גּוֹבְלִין טִיט בִּרְשׁוּת הָרַבִּים אֲבָל לֹא לְבֵנִים:

    מגיד משנה

    אין שורין טיט ברה״ר. משנה בב״מ פרק הבית והעליה (בבא מציעא דף קי"ח):

17. הלכה י״ז

    הַבּוֹנֶה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים הַמֵּבִיא אֲבָנִים מֵבִיא וְהַבּוֹנֶה בּוֹנֶה. וְכֻלָּן שֶׁהִזִּיקוּ חַיָּבִין לְשַׁלֵּם נֵזֶק שָׁלֵם:

    מגיד משנה

    הבונה ברה"ר וכו'. פי' שאינו רשאי להשהות אבניו ברה"ר אלא תיכף להובאה לקובעה בבנין וכן מוכח שם בגמרא ודלא כרשב"ג דאמר מתקן הוא מלאכתו לפני שלשים יום מפני שדברי רשב"ג העמידום בגמ' בשיטה ואינה הלכה וכמ"ש בהלכות:

18. הלכה י״ח

    הַחוֹצֵב שֶׁחָצַב אֶבֶן וּמְסָרָהּ לְסַתָּת וְהֻזַּק בָּהּ אָדָם אוֹ בְּהֵמָה הַסַּתָּת חַיָּב. וְסַתָּת שֶׁמָּסַר לְחַמָּר הַחַמָּר חַיָּב. מָסַר חַמָּר לְכַתָּף הַכַּתָּף חַיָּב. מָסַר כַּתָּף לְבוֹנֶה הַבּוֹנֶה חַיָּב. מְסָרָהּ הַבּוֹנֶה לְזֶה שֶׁמְּתַקֵּן יְשִׁיבָתָהּ בַּבִּנְיָן הַמְתַקֵּן חַיָּב. וְאִם אַחַר שֶׁהֶעֱלוּהָ עַל גַּבֵּי הַדִּימוֹס נָפְלָה וְהִזִּיקָה וְהָיוּ עוֹשִׂין בְּקַבְּלָנוּת כֻּלָּן חַיָּבִין. וּבִשְׂכִירוּת הָאַחֲרוֹן חַיָּב וְכֻלָּן פְּטוּרִין:

    מגיד משנה

    החוצב שחצב אבן ונתנה לסתת וכו'. ברייתא שם וחלוק השכירות וקבלנות שם. ופי' שאפי' בקבלנות כל זמן שנפלה מיד אדם אי זה שיהיה הוא חייב בנזקיה כיון שמידו נפלה וכולן פטורים אבל כשהונחה על גבי הדימוס ונפלה כיון שהם בקבלנות כולן חייבים אבל בשכירות האחרון חייב לפי שעליו לקובעה בבנין:

19. הלכה י״ט

    הַכֹּתֶל וְהָאִילָן שֶׁנָּפְלוּ לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִזִּיקוּ פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם וְאַף עַל פִּי שֶׁהִפְקִירָן. לְפִי שֶׁאֵינָן דּוֹמִים לַבּוֹר שֶׁהֲרֵי אֵין תְּחִלָּתָן לְהַזִּיק. וְאִם הָיוּ רְעוּעִין בֵּית דִּין קוֹבְעִין לוֹ זְמַן לָקֹץ אֶת הָאִילָן וְלִסְתֹּר אֶת הַכֹּתֶל. וְכַמָּה הַזְּמַן שְׁלֹשִׁים יוֹם. נָפְלוּ בְּתוֹךְ הַזְּמַן וְהִזִּיקוּ פָּטוּר לְאַחַר הַזְּמַן חַיָּב מִפְּנֵי שֶׁשִּׁהָה אוֹתָן:

    מגיד משנה (2)

    הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים וכו'. משנה שם (דף קי"ז:) והובאה פרק קמא בבבא קמא (דף ו':) ודברי רבינו הם כשהזיקו בשעת נפילה ולפיכך פטור אע"פ שהפקירן וכן מוכח שם מפני הטענה שכתב רבינו ז"ל אבל אם הוזק בהן לאחר נפילה ודאי אם הפקירן הוה ליה מפקיר נזקיו מתוך האונס ופטור ואם מתכוון לזכות בהן חייב כמו שנתבאר למעלה בדין נשבר כדו ונתכוון לזכות בחרסיה וזה ברור וכשהזיק בשעת נפילה שהוא פטור כתב הרשב"א ז"ל ודוקא כשבנאו כראוי אבל אם לא בנאו כראוי חייב והכין איתא בתוספתא דקתני נפל הכותל מחמת הזועות מחמת הרוח ומחמת הגשמים אם בנאו כדרכו פטור ואם לאו חייב עכ"ל:

    וכמה הזמן וכו'. מימרא שם בהבית והעליה (דף קי"ח):

20. הלכה כ׳

    הַמַּצְנִיעַ אֶת הַקּוֹץ וְאֶת הַזְּכוּכִית וְהַגּוֹדֵר גְּדֵרוֹ בְּקוֹצִים וְהִפְרִיחַ לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְהֻזַּק אֶחָד בָּהֶן חַיָּב נֵזֶק שָׁלֵם. וְאִם גָּדַר בְּקוֹצִים בְּצִמְצוּם בְּתוֹךְ רְשׁוּתוֹ פָּטוּר לְפִי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְהִתְחַכֵּךְ בַּכְּתָלִים:

    מגיד משנה

    המצניע את הקוץ והזכוכית כו'. משנה פ' המניח (בבא קמא דף ל') מימרא שם, ופי' הפריח שהוציא חוץ מרשותו:

21. הלכה כ״א

    הַמַּצְנִיעַ קוֹצָיו וּזְכוּכִיּוֹתָיו בְּתוֹךְ כָּתְלוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ וּבָא בַּעַל הַכֹּתֶל וְסָתַר אֶת כָּתְלוֹ וְנָפַל לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְהִזִּיק. אִם כֹּתֶל רָעוּעַ הָיָה הַמַּצְנִיעַ חַיָּב. וְאִם כֹּתֶל בָּרִיא הוּא בַּעַל הַכֹּתֶל חַיָּב:

    מגיד משנה

    המצניע קוציו וזכוכיותיו בתוך הכותל של חבירו וכו'. ברייתא מימרא שם:

22. הלכה כ״ב

    חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים הָיוּ מַצְנִיעִין אֶת הַקּוֹצִים וְאֶת הַזְּכוּכִיּוֹת בְּתוֹךְ שְׂדוֹתֵיהֶם בְּעֹמֶק שְׁלֹשָׁה טְפָחִים בָּאָרֶץ כְּדֵי שֶׁלֹּא תַּעֲלֵם הַמַּחֲרֵשָׁה. וַאֲחֵרִים שׂוֹרְפִים אוֹתָן בְּאֵשׁ. וַאֲחֵרִים מַשְׁלִיכִים אוֹתָן לַיָּם אוֹ לַנָּהָר כְּדֵי שֶׁלֹּא יֻזַּק בָּהֶן אָדָם:

    מגיד משנה

    חסידים הראשונים וכו'. ברייתא ומעשים שם:

23. הלכה כ״ג

    לֹא יְסַקֵּל אָדָם מֵרְשׁוּתוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים. ואֵין עוֹשִׂין חָלָל תַּחַת רְשׁוּת הָרַבִּים וְלֹא בּוֹרוֹת וְלֹא שִׁיחִין וְלֹא מְעָרוֹת וְאַף עַל פִּי שֶׁהָעֲגָלָה יְכוֹלָה לְהַלֵּךְ עַל גַּבֵּיהֶן וְהִיא טְעוּנָה אֲבָנִים שֶׁמָּא תִּפָּחֵת מִלְּמַטָּה שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ. וְהַחוֹפֵר בּוֹר לְצָרְכֵי רַבִּים מֻתָּר:

    מגיד משנה (3)

    לא יסקל אדם מרשותו לרשות הרבים וכו'. ברייתא פרק הפרה (דף נ':):

    אין עושין חלל תחת רשות הרבים וכו'. משנה פרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף ס') ופסק כחכמים. ודע שאף על פי שאינו רשאי לעשות כן לכתחילה אם עשה וכסה כראוי פטור כמו שנתבאר פרק י״ב. ופי' כראוי הוא במקום שהשוורים מצויין לעמוד בפני השוורים ואם מצויין שם גמלים כראוי לגמלים. ובירושלמי מפרש שאם עגלות מצויות שם עד שתהא עגלה מצויה טעונה מהלכת וטעונה אבנים והכל כלל רבינו פ' י״ב במלת כראוי:

    והחופר בור לצורכי הרבים מותר וכו'. ברייתא פרק הפרה (דף נ'):

24. הלכה כ״ד

    אֵין מוֹצִיאִין זִיזִין וּגְזוּזְטְרָאוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ לְמַעְלָה מִגָּמָל וְרוֹכְבוֹ. וְהוּא שֶׁלֹּא יַאֲפִיל הַדֶּרֶךְ עַל בְּנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים. וְאִם רָצָה כּוֹנֵס לְתוֹךְ שֶׁלּוֹ וּמוֹצִיאוֹ. כָּנַס וְלֹא הוֹצִיא הֲרֵי זֶה מוֹצִיא כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה. אֲבָל אֵינוֹ יָכוֹל לְהַחְזִיר כְּתָלִים לִמְקוֹמָן לְעוֹלָם. שֶׁכָּל מֵצַר שֶׁהֶחְזִיקוּ בּוֹ רַבִּים אָסוּר לְקַלְקְלוֹ:

    מגיד משנה (2)

    אין מוציאין זיזין וגזוזטראות לרה״ר וכו'. משנה פרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף ס') ומה שהתיר רבינו למעלה מגמל ורוכבו היא סברא כתובה בהלכות ולמדוה מדין אילן שהוא נוטה כמו שיתבאר בסמוך.

    ומ"ש רבינו אבל אינו יכול להחזיר כתלים למקומן. מימרא שם ופסק כר"י:

25. הלכה כ״ה

    לָקַח חָצֵר וּבָהּ זִיזִין וּגְזֻזְטְרָאוֹת יוֹצְאוֹת לִרְשׁוּת הָרַבִּים הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקָתָהּ וְאִם נָפְלָה חוֹזֵר וּבוֹנֶה אוֹתָהּ כְּשֶׁהָיְתָה:

    מגיד משנה

    לקח חצר וכו'. מימרא ומשנה שם:

26. הלכה כ״ו

    אִילָן שֶׁהוּא נוֹטֶה לִרְשׁוּת הָרַבִּים קוֹצֵץ כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַגָּמָל עוֹבֵר בְּרוֹכְבוֹ. וּמַנִּיחִין מָקוֹם פָּנוּי מִשְּׁתֵי שִׂפְתוֹת הַנָּהָר כְּרֹחַב כִּתְפֵי הַמַּלָּחִים שֶׁיּוֹרְדִין שָׁם וּמוֹשְׁכִין הַסְּפִינָה. וְכָל אִילָן הַנִּמְצָא בְּרֹחַב זֶה קוֹצְצִין אוֹתוֹ מִיָּד וְאֵין מַתְרִין בִּבְעָלָיו שֶׁהֲרֵי מְעַכֵּב מוֹשְׁכֵי הַסְּפִינָה:

    מגיד משנה (3)

    אילן שהיה וכו'. משנה סוף פרק לא יחפור (בבא בתרא דף כ"ז:) ופסק כת״ק:

    ומניחין מקום פנוי וכו'. מימרא במציעא בפ' המקבל (בבא מציעא דף ק"ז:).

    ומ"ש ואין מתרין בבעליו. מבואר שם מכריז ר' אמי מלא כתפי נגדי בתרי עברי נהרא קוצו:

27. הלכה כ״ז

    מִי שֶׁהָיְתָה דֶּרֶךְ הָרַבִּים עוֹבֶרֶת בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ נְטָלָהּ וּנְתָנָהּ לָהֶם מִן הַצַּד מַה שֶּׁנָּתַן נָתַן וְזָכוּ בּוֹ וְזֶה שֶׁנָּטַל לֹא זָכָה בּוֹ. וְכַמָּה רֹחַב דֶּרֶךְ הָרַבִּים אֵין פָּחוֹת מִשֵּׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמּוֹת:

    מגיד משנה

    מי שהיתה וכו' עד סוף הפרק. משנה פרק המוכר פירות (בבא בתרא דף צ"ט:):

כסף משנה, לחם משנה על הלכות נזקי ממון אינם מובאים כאן: אין בידינו מהדורה דיגיטלית שלהם ברישיון חופשי.

עוד: ספר נזיקין · משנה תורה – כל הספרים · רמב״ם יומי