משנה תורה · ספר נזיקין · הלכות נזקי ממון

רמב״ם הלכות נזקי ממון פרק יא

13 הלכות · השגות הראב״ד מתחת להלכה, באות קטנה · מגיד משנה – בלחיצה

לתשומת לב: לימוד ההלכה מן המקור; למעשה יש לשאול רב. מדיניות העריכה

1. הלכה א׳

   כַּמָּה הוּא הַכֹּפֶר. כְּמוֹ שְׁרָאוּ הַדַּיָּנִין שֶׁהוּא דְּמֵי הַנֶּהֱרָג הַכּל לְפִי שָׁוְיוֹ שֶׁל נֶהֱרָג שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כא ל) "וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו". וְכֹפֶר הָעֲבָדִים בֵּין גְּדוֹלִים בֵּין קְטַנִּים בֵּין זְכָרִים בֵּין נְקֵבוֹת הוּא הַקְּנָס הַקָּצוּב בַּתּוֹרָה שְׁלֹשִׁים סֶלַע כֶּסֶף יָפֶה בֵּין שֶׁהָיָה הָעֶבֶד שָׁוֶה מֵאָה מָנֶה בֵּין שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה אֶלָּא דִּינָר. וְכָל הַמְעֻכָּב גֵּט שִׁחְרוּר אֵין לוֹ קְנָס הוֹאִיל וְאֵין לוֹ אָדוֹן שֶׁהֲרֵי יָצָא לְחֵרוּת:

   מגיד משנה (3)

   כמה הוא הכופר וכו'. זה מחלוקת פ' ד' וה' (דף מ') ופסק כחכמים דברייתא דאמרי דמי ניזק:

   וכופר העבדים וכו'. פשוט ומבואר במשנה:

   וכל המעוכב גט שחרור וכו'. בעיא ולא איפשיטא בגיטין פ' השולח (גיטין דף מ"ב:) ולקולא. ואני תמה למה לא כתב רבינו ז״ל שאם תפס אין מוציאין מידו כדרכו בשאר תיקו שבממון ואפילו בתיקו דקנס כמו שיתבאר פ״ב מהלכות גניבה. וי״ל שאפשר שרבינו ז״ל סובר שהיא פשוטה שאין לה קנס דההיא דברייתא דאוקימנא התם דילמא כמאן דאמר א״צ סובר הוא שצריך כמו שפסק בה' עבדים ולא מפקינן ברייתא לבר מהלכתא אבל מתוך מ״ש רבינו פ״ד מהל' חובל ומזיק אינו נראה כן אלא אם תפס אין מוציאין מידו:

2. הלכה ב׳

   לְמִי נוֹתְנִין הַכֹּפֶר. לְיוֹרְשֵׁי הַנֶּהֱרָג. וְאִם הֵמִית אִשָּׁה הַכֹּפֶר לְיוֹרְשֶׁיהָ מֵאָבִיהָ וְאֵינוֹ לַבַּעַל. הֵמִית מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין נוֹתֵן חֲצִי קְנָס לְרַבּוֹ וְהַחֵצִי הָאַחֵר רָאוּי לִתֵּן וְאֵין מִי יִקָּחֶנּוּ:

   מגיד משנה (2)

   למי נותנים וכו' ואם המית אשה וכו'. ברייתא פרק ד' וה' (דף מ"ב:) כר"ע:

   המית מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכו'. דברי רבינו ז"ל קיימין בשפחה שחצייה בת חורין אבל בעבד ודאי צ"ע שהרי כבן חורין הוא אלא שמחוסר גט שחרור וזה מוכרח בגמרא שם פ' השולח דקא בעינן התם מעוכב גט שחרור יש לו קנס או לא ואמר ת"ש המית מי שחציו עבד וחציו בן חורין נותן חצי קנס לרבו וכו' מאי לאו כמשנה אחרונה פי' שהודו ב"ה שכופין את רבו לשחררו וכותב שטר על חצי דמיו כדי שלא יבטל מפריה ורביה וש"מ דיש קנס למחוסר גט שחרור ודחינן לא כמשנה ראשונה פי' שאמרו ב"ה עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד ועבד גמור הוא בחציו וכיון שכתב רבינו דמעוכב גט שחרור אין לו קנס וקי"ל כמשנה אחרונה כמו שיתבאר בהל' עבדים פ"ז היאך יהיה לזה קנס אבל בשפחה דקי"ל דעובדת את רבה יום אחד ואין חוששין לפריה ורביה לפי שאינו מצוה עליה וכמו שיתבאר שם יש לרבה חצי נזק ואני תמה איך כתב רבינו ז"ל כן בסתם וע"ק שכתב חציו עבד וצ"ע. אחר כן מצאתי לרבינו מאיר ז"ל שכתב כדברי שעבד אין לו קנס וכן עיקר:

3. הלכה ג׳

   שׁוֹר שֶׁנָּגַח אִשָּׁה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מוּעָד לִגַּח הַבְּעָלִים פְּטוּרִין מִדְּמֵי וְלָדוֹת. שֶׁלֹּא חִיְּבָה תּוֹרָה בִּדְמֵי וְלָדוֹת אֶלָּא לָאָדָם:

   מגיד משנה

   שור שנגח את האשה וכו'. מבואר בברייתא (דף מ"ב:) ובסוגיא פרק ד' וה':

4. הלכה ד׳

   נָגַח שִׁפְחָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ מְשַׁלֵּם דְּמֵי וְלָדוֹת. שֶׁזֶּה כְּמִי שֶׁנָּגַח חֲמוֹר מְעֻבֶּרֶת. וְאִם הָיָה תָּם מְשַׁלֵּם חֲצִי דְּמֵי וְלָדוֹת מִגּוּפוֹ:

   מגיד משנה

   נגח שפחה ויצאו ילדיה וכו'. מימרא פרק הפרה (דף מ"ט):

5. הלכה ה׳

   כֵּיצַד שָׁמִין אוֹתָהּ. אוֹמְדִין כַּמָּה הָיְתָה שִׁפְחָה זוֹ שָׁוָה כְּשֶׁהָיְתָה מְעֵבֶּרֶת וְכַמָּה הִיא שָׁוָה עַתָּה וְנוֹתֵן לִבְעָלֶיהָ הַפְּחָת אוֹ חֶצְיוֹ. וְאִם הֵמִית הַשִּׁפְחָה מְשַׁלֵּם הַכֹּפֶר הַקָּצוּב בַּתּוֹרָה בִּלְבַד כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

6. הלכה ו׳

   שׁוֹר שֶׁנִּתְכַּוֵּן לִבְהֵמָה וְנָגַח אֶת הָאָדָם אַף עַל פִּי שֶׁאִם הֱמִיתוֹ פָּטוּר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ אִם חָבַל בּוֹ חַיָּב בְּנֵזֶק. וְאִם תָּם הוּא מְשַׁלֵּם חֲצִי נֵזֶק מִגּוּפוֹ. וְאִם מוּעָד נֵזֶק שָׁלֵם:

   מגיד משנה

   שור שנתכוון לבהמה וכו'. נזקין שלא בכוונה הם בברייתא מחלוקת רבי יהודה ור"ש פרק ד' וה' (דף נ') ופסק כר' יהודה וידוע דר"ש ור' יהודה הלכה כר"י:

7. הלכה ז׳

   שׁוֹר תָּם שֶׁהֵמִית וְהִזִּיק דָּנִין אוֹתוֹ דִּינֵי נְפָשׁוֹת וְאֵין דָּנִין אוֹתוֹ דִּינֵי מָמוֹנוֹת. וּמוּעָד שֶׁהֵמִית וְהִזִּיק דָּנִין אוֹתוֹ דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְחוֹזְרִין וְדָנִין אוֹתוֹ דִּינֵי נְפָשׁוֹת. קָדְמוּ וְדָנוּהוּ דִּינֵי נְפָשׁוֹת תְּחִלָּה חוֹזְרִין וְדָנִין אוֹתוֹ דִּינֵי מָמוֹנוֹת:

   מגיד משנה

   שור תם שהמית והזיק וכו'. ברייתא וסוגיא פ' החובל (בבא קמא דף צ':) ודעת רבינו ששור המועד אחר שדנוהו דיני נפשות אם דנין אותו דיני ממונות אין הבעלים חייבין לשלם מן העליה וזה שאמרו שם (דף צ"א) סוף סוף מהיכא משתלם מרדיא פי' מחרישה ואין חוששין לעינוי דינו של שור וכשברח השור ליכא ביה רדיה ומבעלים ליכא לאשתלומי וכדאמרן. ואפשר לפרש הסוגיא על דרך זה ולומר דלהך אוקימתא בתרייתא לא חיישינן לעינוי דינו של שור. זה נ״ל לדעת רבינו ז״ל ובהשגות שיטה אחרת על דרך פירש״י ז״ל ואין בה הכרח:

8. הלכה ח׳

   וּמֵהֵיכָן מִשְׁתַּלֵּם מִן הַשֶּׁבַח שֶׁהִשְׁבִּיחַ בִּרְדִיָּתוֹ אַחַר שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ. שֶׁכֵּיוָן שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ לִסְקִילָה אֵין לוֹ בְּעָלִים שֶׁיִּתְחַיְּבוּ בִּנְזָקָיו. דָּנוּהוּ דִּינֵי נְפָשׁוֹת וּבָרַח אֵין דָּנִין אוֹתוֹ דִּינֵי מָמוֹנוֹת:

   השגת הראב״ד

   ומהיכן משתלם וכו'. א"א זו הסוגיא אינה מסכמת עם הגמ' והיא עצמה שבוש דאיהו סבר שאין חוששין במיתת השור משום עינוי הדין וא"כ תם שהמית והזיק נדייניה דיני נפשות והדר נדייניה דיני ממונות מאי אמרת רדייא עליה דמרא היא והא כיון דדנוהו דיני נפשות שוב אין לבעליו רשות בו ועוד דאמרי' בגמרא דקבול סהדי וברח ומה לנו אם ברח השור או לא ברח אלא ודאי כשברחו הבעלים כמו שאנו מפרשים והכל בענין אחד וחוששין לעינוי הדין עכ"ל:

9. הלכה ט׳

   שׁוֹר שֶׁהֵמִית אֶת הָאָדָם וְהִקְדִּישׁוֹ בְּעָלָיו אֵינוֹ קָדוֹשׁ. וְכֵן אִם הִפְקִירוֹ אֵינוֹ מֻפְקָר. מְכָרוֹ אֵינוֹ מָכוּר. הֶחֱזִירוֹ שׁוֹמֵר לִבְעָלָיו אֵינָהּ חֲזָרָה. שְׁחָטוֹ בְּשָׂרוֹ אָסוּר בַּהֲנָאָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים אַחַר שֶׁנִּגְמַר דִּינוֹ לִסְקִילָה. אֲבָל עַד שֶׁלֹּא נִגְמָר דִּינוֹ לִסְקִילָה אִם הִקְדִּישׁוֹ מֻקְדָּשׁ וְאִם הִפְקִירוֹ הֲרֵי הוּא מֻפְקָר. מְכָרוֹ הֲרֵי זֶה מָכוּר. הֶחֱזִירוֹ שׁוֹמֵר לִבְעָלָיו הֲרֵי זֶה מֻחְזָר. וְאִם קָדַם וּשְׁחָטוֹ הֲרֵי זֶה מֻתָּר בַּאֲכִילָה:

   מגיד משנה

   שור שהמית את האדם וכו'. כרבנן בברייתא בסוף פרק ד' וה' (דף מ"ד:):

10. הלכה י׳

    שׁוֹר שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינוֹ שֶׁנִּתְעָרֵב בִּשְׁוָרִים אֲחֵרִים כֻּלָּן פְּטוּרִין לְפִי שֶׁאֵין גּוֹמְרִין דִּינוֹ שֶׁל שׁוֹר אֶלָּא בִּפְנֵי הַשּׁוֹר כְּדִין הָאָדָם. נִגְמַר דִּינוֹ וְאַחַר כָּךְ נִתְעָרֵב בַּאֲחֵרִים אֲפִלּוּ בְּאֶלֶף כֻּלָּן נִסְקָלִים וְנִקְבָּרִין וַאֲסוּרִין בַּהֲנָאָה כְּדִין בְּהֵמָה נִסְקֶלֶת:

    מגיד משנה (2)

    שור שלא נגמר דינו שנתערב וכו'. מבואר בסוגיא דאלו הן הנשרפים (דף ע"ט:) על המשנה דרוצח שנתערב באחרים ופסק כחכמים.

    ומה שכתב רבינו והם אסורין בהנאה. כן מוכח בזבחים פ' התערובת (זבחים דף ע"ו) ופשוט הוא:

11. הלכה י״א

    פָּרָה מְעֻבֶּרֶת שֶׁהֵמִיתָה אֶת הָאָדָם וְכֵן כָּל בְּהֵמָה שֶׁנֶּעֶבְדָה בָּהּ עֲבֵרָה הֲרֵי עֵבָּרָהּ כָּמוֹהָ. הִיא וְעֵבָּרָהּ נָגְחָה הִיא וְעֻבָּרָהּ נִרְבְּעָה:

    מגיד משנה

    פרה מעוברת שהמיתה וכו'. הכל מבואר שם באלו הן הנשרפים על ברייתא (דף פ') וסוגיא שעליה:

12. הלכה י״ב

    נָגְחָה וְהֵמִיתָה וְאַחַר כָּךְ נִתְעַבְּרָה. אִם עַד שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינָהּ נִתְעַבְּרָה וְיָלְדָה קֹדֶם גְּמַר דִּין וְלָדָהּ מֻתָּר וְאִם יָלְדָה אַחַר גְּמַר דִּין וְלָדָהּ אָסוּר שֶׁהָעֻבָּר יֶרֶךְ אִמּוֹ הוּא. וְאִם נִתְעָרֵב וָלָד זֶה בַּאֲחֵרִים כּוֹנְסִין אֶת כֻּלָּם בְּכִפָּה עַד שֶׁיָּמוּתוּ שָׁם:

13. הלכה י״ג

    שׁוֹר הַנִּסְקָל שֶׁהוּזַמּוּ עֵדָיו כָּל הַקּוֹדֵם בּוֹ זָכָה שֶׁהֲרֵי מִשֶּׁנִּגְמַר דִּינוֹ הִפְקִירוּהוּ בְּעָלָיו. וְאִם הֵעִידוּ שֶׁבְּעָלָיו רִבְּעָהוּ וְהֵזִים אֶת הָעֵדִים הֲרֵי הַשּׁוֹר לִבְעָלָיו וְהַקּוֹדֵם וּמְשָׁכוֹ לֹא זָכָה בּוֹ שֶׁכֵּיוָן שֶׁהַבַּעַל יוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ שֶׁלֹּא חָטָא וְשֶׁאֵלּוּ עֵדֵי שֶׁקֶר הֵם וַהֲרֵי הוּא מְיַחֵל לַהֲזִימָם לֹא הִפְקִיר:

    מגיד משנה

    שור הנסקל שהוזמו עדיו וכו' עד סוף הפרק. מבואר בכריתות (דף כ"ד) ריש פרק המביא מימרא בשם ר"י ורבא:

כסף משנה, לחם משנה על הלכות נזקי ממון אינם מובאים כאן: אין בידינו מהדורה דיגיטלית שלהם ברישיון חופשי.

עוד: ספר נזיקין · משנה תורה – כל הספרים · רמב״ם יומי