משנה תורה · ספר נזיקין · הלכות גזילה ואבידה

רמב״ם הלכות גזילה ואבידה פרק ו

16 הלכות · השגות הראב״ד מתחת להלכה, באות קטנה · מגיד משנה, כסף משנה – בלחיצה

לתשומת לב: לימוד ההלכה מן המקור; למעשה יש לשאול רב. מדיניות העריכה

1. הלכה א׳

   קוֹרוֹת וַאֲבָנִים וְעֵצִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁשְּׁטָפָם הַנָּהָר אִם נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים מֵהֶן הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין וְהֵן שֶׁל מַצִּילָן. וְאִם אֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם נִתְיָאֲשׁוּ אִם לֹא נִתְיָאֲשׁוּ חַיָּב לְהַחְזִיר. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הָיוּ הַבְּעָלִים מְרַדְּפִין אַחֲרֵיהֶן:

   מגיד משנה

   קורות ועצים וכו'. ברייתא פ' אלו מציאות (בבא מציעא דף כ"ב) ולא חלק הרב בינה ובין ההיא דאמרינן מניין לאבדת נהר שמותרת וסובר דזוטו של ים ושלוליתו של נהר דוקא בשנתייאשו וכפשטא דברייתא דרשב״א, ומיהו עיקר הדין דאין יכולין להציל אע״פ שלא נתייאשו הרי הן של מוצאן וכי בעינן נתייאשו דוקא ביכולים להציל ע״י הדחק ואצ״ל ביכולים להציל בהדיא אבל בשאין יכולין להציל רק על צד הזרות והפלא ודאי אפילו לא נתייאשו לא. ואפשר שהרב סובר דבכל כי האי גוונא היינו נתייאשו וכ״כ למטה פי״א בזו דזוטו של ים שזה ודאי נתייאשו ממנה ודברי הר״א ז״ל בהשגות מן הטעם שכתבתי הם:

   כסף משנה (2)

   קורות ואבנים ועצים וכיוצא בהם כו'. כתב הרב המגיד ברייתא פרק אלו מציאות וכו'. ומיהו עיקר הדין דאין יכולים להציל אע"פ שלא נתייאשו הרי הן של מוצאן וכו' נ"ל שגם רבינו סובר כן ממ"ש בפרק י"א:

   ואם אינו יודע אם נתייאשו וכו'. כן יש ללמוד מפלוגתא דאביי ורבא ביאוש שלא מדעת:

2. הלכה ב׳

   לְפִיכָךְ הַמַּצִּיל מִן הַנָּהָר וּמִזּוּטוֹ שֶׁל יָם וּמִשְּׁלוּלִיתוֹ שֶׁל נָהָר וּמִן הָעַכּוּ"ם וּמִן הַדְּלֵקָה וּמִן הָאֲרִי וּמִן הַדֹּב וּמִן הַנָּמֵר וּמִן הַבַּרְדְּלָס. אִם יָדַע בְּוַדַּאי שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. וְאִם לֹא יָדַע יַחְזִיר:

   השגת הראב״ד

   המציל מן הנהר וכו'. א"א אלו דברי תימה הם עכ"ל:

3. הלכה ג׳

   הַמַּצִּיל מִיַּד לִסְטִים יִשְׂרָאֵל הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ מִפְּנֵי שֶׁסְּתָם הַדָּבָר שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים. וְאִם יָדַע שֶׁלֹּא נִתְיָאֲשׁוּ חַיָּב לְהַחְזִיר. אֲבָל הַמַּצִּיל מִיַּד לִסְטִים עוֹבֵד כּוֹכָבִים אוֹ מוֹכֵס עַכּוּ"ם חַיָּב לְהַחְזִיר שֶׁסְּתָם הַדָּבָר שֶׁלֹּא נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים. וְאִם יָדַע בְּוַדַּאי שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. וּמִפְּנֵי מָה סְתָם לִסְטִים יִשְׂרָאֵל נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים וּסְתָם הָעַכּוּ"ם לֹא נִתְיָאֲשׁוּ. מִפְּנֵי שֶׁהַבְּעָלִים יוֹדְעִים שֶׁהָעַכּוּ"ם מַחֲזִירִין מִיַּד הַגַּזְלָן אַף עַל פִּי שֶׁאֵין שָׁם עֵדִים שֶׁגָּזַל אֶלָּא בִּרְאָיוֹת רְעוּעוֹת וּבְאֹמֶד הַדַּעַת:

   מגיד משנה

   המציל מיד ליסטים וכו'. זה מפורש במשנה פ' הגוזל (בבא קמא דף קי"ד) ובגמ' מבואר החילוק בין ליסטים ישראל לליסטים עכו״ם וגם שם במשנה נזכר דין הנהר:

4. הלכה ד׳

   שַׁחֲלַיִים הַצּוֹמְחִים בְּתוֹךְ הַפִּשְׁתָּן הַמְלַקְּטָן כְּשֶׁהֵן לַחִין אֵין בּוֹ מִשּׁוּם גֵּזֶל מִפְּנֵי שֶׁהֵן מַפְסִידִין הַפִּשְׁתָּן שֶׁל בַּעַל הַשָּׂדֶה. וְאִם יָבְשׁוּ אֲסוּרִין מִשּׁוּם גֵּזֶל שֶׁכְּבָר הִפְסִידוּ מַה שֶּׁהִפְסִידוּ. וְאִם הָיוּ עַל הַגְּבוּל אֲסוּרִין אֲפִלּוּ כְּשֶׁהֵן לַחִין:

   מגיד משנה

   שחלים הצומחים וכו'. זה מפורש בגמרא בהמקבל (דף ק"ז) מימרא:

5. הלכה ה׳

   כְּבָר בֵּאַרְנוּ בְּנִזְקֵי מָמוֹן שֶׁהַמּוֹצִיא תִּבְנוֹ וְקַשּׁוֹ לִרְשׁוּת הָרַבִּים אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם גֵּזֶל. אֲבָל הַמּוֹצִיא הַגָּלָל לִרְשׁוּת הָרַבִּים בֵּין בִּשְׁעַת הוֹצָאַת זְבָלִים בֵּין שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הוֹצָאַת זְבָלִים חַיָּבִין עֲלֵיהֶם מִשּׁוּם גֵּזֶל:

   מגיד משנה

   כבר ביארנו וכו'. נתבאר שם פרק י"ג:

6. הלכה ו׳

   מִי שֶׁנִּתְחַלְּפוּ לוֹ כֵּלָיו בְּכֵלִים אֲחֵרִים בְּבֵית הָאָבֶל אוֹ בְּבֵית הַמִּשְׁתֶּה הֲרֵי זֶה לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן עַד שֶׁיָּבוֹא הַלָּה וְיַחְזִיר וְיִטּל אֶת שֶׁלּוֹ. נִתְחַלְּפוּ לוֹ בְּבֵית הָאֻמָּן אִם אִשְׁתּוֹ וּבָנָיו שֶׁל אֻמָּן נָתְנוּ לוֹ אוֹ שֶׁנָּתַן לוֹ הָאֻמָּן וְאָמַר לוֹ טֹל כֵּלֶיךָ הֲרֵי זֶה לֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן עַד שֶׁיָּבוֹא הַלָּה וְיַחְזִיר וְיִטּל אֶת שֶׁלּוֹ. אָמַר לוֹ הָאֻמָּן טֹל כְּלִי זֶה הֲרֵי זֶה יִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ עַד שֶׁיָּבוֹא הַלָּה וְיַחְזִיר וְיִטּל אֶת שֶׁלּוֹ שֶׁמָּא כֵּלָיו שֶׁל אֻמָּן הוּא אוֹ בַּעַל הַכְּלִי צִוָּה אֶת הָאֻמָּן לְמָכְרוֹ לוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

   מגיד משנה

   מי שנתחלפו וכו'. ברייתא שלימה פרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף מ"ו) ומפרש בגמרא דדוקא כשאמר טול כלי זה אבל אמר לו כליך האי לאו כלי שלו הוא:

7. הלכה ז׳

   דְּבָרִים הַרְבֵּה אָסְרוּ חֲכָמִים מִשּׁוּם גֵּזֶל וְהָעוֹבֵר עֲלֵיהֶן הֲרֵי זֶה גַּזְלָן מִדִּבְרֵיהֶם. כְּגוֹן מַפְרִיחֵי יוֹנִים וְהַמְשַׂחֲקִים בְּקֻבִּיָּא. מַפְרִיחֵי יוֹנִים כֵּיצַד. לֹא יַפְרִיחַ אָדָם בְּתוֹךְ הַיִּשּׁוּב שֶׁהֲרֵי לוֹקֵחַ מָמוֹן אֲחֵרִים שֶׁלֹּא כַּדִּין מִפְּנֵי שֶׁמְּשַׁלֵּחַ זָכָר וְיָבִיא נְקֵבָה מִשּׁוֹבָךְ אַחֵר אוֹ נְקֵבָה וְתָבִיא זָכָר. וְלֹא יוֹנִים בִּלְבַד אֶלָּא כָּל הָעוֹשֶׂה כָּזֶה בִּשְׁאָר עוֹפוֹת אוֹ חַיָּה וּבְהֵמָה הֲרֵי זֶה גַּזְלָן מִדִּבְרֵיהֶם:

   מגיד משנה

   מפריחי יונים וכו'. מפורש פ' זה בורר (סנהדרין דף כ"ה) למ״ד משום ארא וזהו שמפריח יונים כדי להביא אחרים. ומ״ש בתוך היישוב לומר שבמדבר מותר והכין מוכח התם:

8. הלכה ח׳

   וְכֵן אָסְרוּ חֲכָמִים לָצוּד יוֹנִים בְּתוֹךְ הַיִּשּׁוּב מִפְּנֵי שֶׁהֵן שֶׁל אֲחֵרִים. וְאֵין פּוֹרְשִׂין נִישׁוֹבִין לְיוֹנִים אֶלָּא אִם כֵּן הִרְחִיק מִן הַיִּשּׁוּב אַרְבָּעָה מִילִין. וְאִם הָיָה יִשּׁוּב כְּרָמִים אֲפִלּוּ מֵאָה מִיל לֹא יִפְרשֹׁ שֶׁהַיּוֹנִים שֶׁל בַּעֲלֵי כְּרָמִים הֵם. וְכֵן לֹא יִפְרשֹׁ בְּתוֹךְ הַשּׁוֹבָכִין אַף עַל פִּי שֶׁהֵן שֶׁלּוֹ אוֹ שֶׁל עַכּוּ"ם אוֹ שֶׁל הֶפְקֵר וְאַף עַל פִּי שֶׁהִרְחִיק מִן הַיִּשּׁוּב מֵאָה מִיל מִפְּנֵי שֶׁהַיּוֹנִים בָּאוֹת לְיִשּׁוּב הַשּׁוֹבָכִין:

   מגיד משנה (2)

   וכן אסרו חכמים וכו' ואין פורשין נישבין כו'. מפורש במשנה במרובה:

   ואם היה ישוב כרמים וכו' וכן לא יפרוש וכו'. שם (דף פ"ג) מפורשת שני אוקימתות:

9. הלכה ט׳

   מַרְחִיקִין אֶת הַשּׁוֹבָךְ מִן הָעִיר חֲמִשִּׁים אַמָּה. וְלֹא יַעֲשֶׂה אָדָם שׁוֹבָךְ בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ לוֹ חֲמִשִּׁים אַמָּה לְכָל רוּחַ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִמָּשְׁכוּ הַגּוֹזָלוֹת וְיַפְסִידוּ בַּשָּׂדוֹת וְיֹאכְלוּ מִשֶּׁל אֲחֵרִים. וְאִם לְקָחוֹ מֵאַחֵר אֲפִלּוּ הָיָה בֵּינוֹ וּבֵין תְּחִלַּת שְׂדֵה חֲבֵרוֹ בֵּית רֹבַע בִּלְבַד הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקָתוֹ וְאֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לְהַרְחִיק:

   מגיד משנה (2)

   מרחיקין השובך מן העיר וכו'. משנה פ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ"ג) והתם אקשינן עלה מההיא דאין פורשין דלעיל דמשמע דאזלי טפי ופרקינן מישט שייטי טובא וכרסייהו בחמשין אמתא:

   ואם לקחו מאחר וכו'. מפורש שם במשנה ובגמרא:

10. הלכה י׳

    הַמְשַׂחֲקִין בְּקֻבִּיָּא כֵּיצַד. אֵלּוּ שֶׁמְּשַׂחֲקִין בְּעֵצִים אוֹ בִּצְרוֹרוֹת אוֹ בַּעֲצָמוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְעוֹשִׂים תְּנַאי בֵּינֵיהֶם שֶׁכָּל הַנּוֹצֵחַ אֶת חֲבֵרוֹ בְּאוֹתוֹ שְׂחוֹק יִקַּח מִמֶּנּוּ כָּךְ וְכָךְ הֲרֵי זֶה גֵּזֶל מִדִּבְרֵיהֶם. אַף עַל פִּי שֶׁבִּרְצוֹן הַבְּעָלִים לָקַח הוֹאִיל וְלָקַח מָמוֹן חֲבֵרוֹ בְּחִנָּם דֶּרֶךְ שְׂחוֹק וְהִתּוּל הֲרֵי זֶה גּוֹזֵל. וְכֵן הַמְשַׂחֲקִים בִּבְהֵמָה אוֹ בְּחַיָּה אוֹ בְּעוֹפוֹת וְעוֹשִׂים תְּנַאי שֶׁכָּל שֶׁתְּנַצֵּחַ בְּהֶמְתּוֹ אוֹ תָּרוּץ יוֹתֵר יִקַּח מֵחֲבֵרוֹ כָּךְ וְכָךְ וְכָל כַּיּוֹצֵא בִּדְבָרִים אֵלּוּ הַכּל אָסוּר וְגֵזֶל מִדִּבְרֵיהֶם הוּא:

    מגיד משנה

    המשחקין בקוביא וכו'. הרי זה גזל מדבריהם. זה קצת תימה אצלי דהא משמע פ' זה בורר (סנהדרין דף כ"ה) דההיא אוקמתא דאמר אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא אידחייא וקי״ל כרב ששת דאמר כל כי האי גוונא לאו אסמכתא היא דהא מדעתיה קא יהיב ליה. והטעם שהן פסולין לעדות מפני שאין עוסקין בישובו של עולם וכגון שאין אומנות להם אלא הוא ול״ש עכו״ם ול״ש ישראל וא״כ מנין לנו שהוא גזל מדבריהם וצ״ע וכ״ש שרבינו עצמו פסק פרק י' מהל' עדות שאין המשחק נפסל אלא בשאין לו אומנות אלא הוא. ונראה סיוע לדברי רבינו ממה שאמרו בשבת פ' שואל (שבת דף קמ"ט:) ומנה גדולה כנגד מנה קטנה אף בחול לאחרים אסור מ״ט משום קוביא:

11. הלכה י״א

    וְהַמְשַׂחֵק בְּקֻבִּיָּא עִם הָעַכּוּ"ם אֵין בּוֹ אִסּוּר גֵּזֶל אֲבָל יֵשׁ בּוֹ אִסּוּר עוֹסֵק בִּדְבָרִים בְּטֵלִים שֶׁאֵין רָאוּי לְאָדָם שֶׁיַּעֲסֹק כָּל יָמָיו אֶלָּא בְּדִבְרֵי חָכְמָה וּבְיִשּׁוּבוֹ שֶׁל עוֹלָם:

    השגת הראב״ד

    וביישובו של עולם. א"א ואם אין לו אומנות אלא הוא אפילו עם עכו"ם פסול לעדות וכ"ש שהוא למד ממעשיו עכ"ל:

    כסף משנה

    והמשחק בקוביא עם העכו"ם אין בו איסור גזל וכו'. כתב הטור על דברי רבינו יראה שפוסל משחק בקוביא משום גזל אפילו שיש לו מלאכה אחרת וע"כ מחלק בין משחק בקוביא עם העכו"ם או עם ישראל עכ"ל. וטעמו משום דפ' זה בורר (דף פ"ד:) אמתניתין דפסל משחק בקוביא לעדות בעי בגמרא מאי קא עביד אמר רמי בר חמא משום דהוי אסמכתא ואסמכתא לא קניא רב ששת אמר כל כה"ג לאו אסמכתא היא אלא לפי שאין עסוקין בישובו של עולם מאי בינייהו איכא בינייהו דגמר אומנתא אחריתי והתנן אר"י אימתי בזמן שאין לו אומנות אלא הוא אבל יש לו אומנות שלא הוא הרי זה כשר אלמא טעמא דמתני' משום יישובו של עולם הוא וכ"ת פליגי רבנן עליה דר"י והאמר ריב"ל כ"מ שאמר ר"י אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים ר"י וכו' גברא אגברא קא רמית מ"ס פליגי ומ"ס לא פליגי הא קמן דלרב ששת דמשחק בקוביא לא מיפסיל משום גזל אלא משום שאינו עוסק ביישובו של עולם, ר"י לפרש דברי חכמים אתא ולא מקרי אינו עוסק ביישובו של עולם אלא כשאין לו אומנות אחרת וכיון דלא מתסר משום גזל לא שאני לן בין משחק עם העכו"ם למשחק עם ישראל ומאחר שרבינו כתב דמשחק עם העכו"ם אינו אסור משום גזל אלא משום שאינו עוסק בישובו של עולם משמע בהדיא שסובר דעם ישראל מיתסר משום גזל כרמי בר חמא וכבר נתבאר בגמרא דלרמי בר חמא פליגי רבנן עליה דר"י וסברי דאפילו יש לו אומנות שלא הוא פסול, וכתב ה"ה על דברי רבינו זה קצת תימה אצלי דהא משמע פ' זה בורר דההיא אוקמתא דאמר אסמכתא היא ולא קניא אידחיא וקי"ל כרב ששת וכו' ובפי"ב מהל' עדות כתבתי ליישב דעת רבינו:

12. הלכה י״ב

    מְצוּדוֹת חַיָּה וְעוֹפוֹת וְדָגִים שֶׁנָּפְלוּ מִינֵי הַחַיָּה לְתוֹךְ הַמְּצוּדָה וּבָא אַחֵר וּנְטָלָן הֲרֵי זֶה גֵּזֶל מִדִּבְרֵיהֶם מִפְּנֵי שֶׁעֲדַיִן לֹא הִגִּיעוּ לְיַד הַזּוֹכֶה בָּהֶן:

    מגיד משנה

    מצודות חיה וכו' גזל מדבריהם. משנה בהניזקין (דף נ"ט) ופ"א מהלכות זכיה ומתנה נתבאר יותר מזה:

13. הלכה י״ג

    נָהָר הַמּוֹשֵׁךְ וּמַעְיָנוֹת הַנּוֹבְעִין הֲרֵי הֵן שֶׁל כָּל אָדָם. עָנִי הַמְנַקֵּף בְּרֹאשׁ הַזַּיִת זֵיתִים שֶׁל שִׁכְחָה וּבָא עָנִי אַחֵר וּנְטָלָן מֵעַל הָאָרֶץ הֲרֵי זֶה גֵּזֶל מִדִּבְרֵיהֶם. וְאִם הָיָה הֶעָנִי מְקַבֵּץ בְּיָדוֹ בְּרֹאשׁ הַזַּיִת וּמַשְׁלִיךְ לָאָרֶץ הֲרֵי זֶה גֵּזֶל גָּמוּר שֶׁהֲרֵי הִגִּיעוּ לְיַד הַזּוֹכֶה בָּהֶן:

    מגיד משנה (2)

    נהר המושך וכו'. נראה שלמדה מהסוגיא דפרק מי שהוציאוהו בעירובין (דף מ"ו) אמרו התם הרי הוא כרגלי כל אדם:

    עני המנקף בראש הזית וכו'. משנה בפרק הניזקין (גיטין דף נ"ט:) ואמר עלה בגמרא (דף ס"א) אם ליקט ונתן ביד ה״ז גזל גמור ולפיכך כתב הרב ז״ל מפני שעדיין לא הגיעו ליד הזוכה בהן:

14. הלכה י״ד

    הַדְּבוֹרִים אֵינָן בִּרְשׁוּתוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹ תַּרְנְגוֹלִים וַאֲוָזִים וְאַף עַל פִּי כֵן יֵשׁ בָּהֶן קִנְיָן מִדִּבְרֵיהֶם. וְהַגּוֹזֵל נְחִיל דְּבוֹרִים אוֹ שֶׁמְּנָעוֹ מִבְּעָלָיו אִם בָּא לִרְשׁוּתוֹ הֲרֵי זֶה גֵּזֶל מִדִּבְרֵיהֶם. לְפִיכָךְ מִי שֶׁיָּצָא נְחִיל שֶׁל דְּבוֹרִים מֵרְשׁוּתוֹ וְשָׁכַן בִּרְשׁוּת חֲבֵרוֹ יֵשׁ לְבַעַל הַנְּחִיל לְהַלֵּךְ בְּתוֹךְ שְׂדֵה חֲבֵרוֹ עַד שֶׁיִּטּל אֶת נְחִילוֹ. וְאִם הִזִּיק מְשַׁלֵּם מַה שֶּׁהִזִּיק. אֲבָל לֹא יָקֹץ אֶת שׂוֹכֹה עַל מְנָת לִתֵּן דָּמִים:

    מגיד משנה (2)

    הדבורים אינן ברשותו של אדם וכו'. מפורש בהגוזל בתרא (דף קי"ד):

    לפיכך וכו'. מפורש במשנה ופסק כת"ק:

15. הלכה ט״ו

    נֶאֱמֶנֶת אִשָּׁה אוֹ קָטָן לוֹמַר מִכָּאן יָצָא נְחִיל זֶה וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ מְשִׂיחִין לְפִי תֻּמָּן וְיִהְיוּ הַבְּעָלִים מְרַדְּפִין אַחַר הַנְּחִיל וְשׁוֹאֲלִים הֵיכָן חוֹנֶה. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין אִשָּׁה אוֹ קָטָן בְּנֵי עֵדוּת הוֹאִיל וְקִנְיַן דְּבוֹרִים מִדִּבְרֵיהֶם הֶאֱמִינוּ אוֹתָם בּוֹ:

    מגיד משנה

    נאמנת אשה לומר וכו'. גם זה שם פ' הגוזל ומאכיל ומפורש ג"כ בגמרא מימרא:

16. הלכה ט״ז

    כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ גֵּזֶל שֶׁל דִּבְרֵיהֶם אֵינוֹ יוֹצֵא מִיָּדוֹ בְּדַיָּנִין. וְכֵן אִם כָּפַר בּוֹ וְנִשְׁבַּע אֵינוֹ מוֹסִיף חֹמֶשׁ כְּמוֹ שֶׁמּוֹסִיף עַל הַגֵּזֶל הַגָּמוּר:

    מגיד משנה

    כל מי שיש בידו וכו' עד סוף הפרק. הוא מבואר בסוגיא בהנזקין (דף ס"א):

לחם משנה על הלכות גזילה ואבידה אינם מובאים כאן: אין בידינו מהדורה דיגיטלית שלהם ברישיון חופשי.

עוד: ספר נזיקין · משנה תורה – כל הספרים · רמב״ם יומי