משנה תורה · ספר הפלאה · הלכות שבועות

רמב״ם הלכות שבועות פרק יא

20 הלכות · השגות הראב״ד מתחת להלכה, באות קטנה · כסף משנה, לחם משנה – בלחיצה

לתשומת לב: לימוד ההלכה מן המקור; למעשה יש לשאול רב. מדיניות העריכה

1. הלכה א׳

   כְּשֵׁם שֶׁשְּׁבוּעַת שָׁוְא וְשֶׁקֶר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה. כָּךְ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁיִּשָּׁבַע מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב שְׁבוּעָה בְּבֵית דִּין בַּשֵּׁם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו יג) (דברים י כ) "וּבִשְׁמוֹ תִּשָּׁבֵעַ" זוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה. שֶׁהַשְּׁבוּעָה בִּשְׁמוֹ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ מִדַּרְכֵי הָעֲבוֹדָה הִיא וְהִדּוּר וְקִדּוּשׁ גָּדוֹל הוּא לְהִשָּׁבַע בִּשְׁמוֹ:

   כסף משנה

   כשם ששבועת שוא וכו' כך מצות עשה שישבע מי שנתחייב שבועה בבית דין וכו':

2. הלכה ב׳

   וְאָסוּר לְהִשָּׁבַע בְּדָבָר אַחֵר עִם שְׁמוֹ. וְכָל הַמְשַׁתֵּף דָּבָר אַחֵר עִם שֵׁם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּשְׁבוּעָה נֶעֱקָר מִן הָעוֹלָם. שֶׁאֵין שָׁם מִי שֶׁרָאוּי לַחְלֹק לוֹ כָבוֹד שֶׁנִּשְׁבָּעִין בִּשְׁמוֹ אֶלָּא הָאֶחָד בָּרוּךְ הוּא:

   כסף משנה

   וכל המשתף דבר אחר וכו'. פרק ד' מיתות (סנהדרין דף ס״ג):

3. הלכה ג׳

   וּמֻתָּר לְאָדָם לְהִשָּׁבַע עַל הַמִּצְוָה לַעֲשׂוֹתָהּ כְּדֵי לְזָרֵז אֶת עַצְמוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֻשְׁבָּע עָלֶיהָ מֵהַר סִינַי שֶׁנֶּאֱמַר (תהילים קיט קו) "נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּמָה לִשְׁמֹר מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ":

   כסף משנה

   ומותר לאדם להשבע על המצוה וכו'. פ"ק דנדרים (דף ח'):

4. הלכה ד׳

   שְׁבוּעָה זוֹ שֶׁמַּשְׁבִּיעִין הַדַּיָּנִים לְמִי שֶׁנִּתְחַיֵּב שְׁבוּעָה הִיא הַנִּקְרֵאת שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין. בֵּין שֶׁהָיָה חַיָּב בִּשְׁבוּעָה זוֹ מִן הַתּוֹרָה בֵּין שֶׁהָיָה חַיָּב בָּהּ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:

5. הלכה ה׳

   שְׁלֹשָׁה מִינֵי שְׁבוּעוֹת הֵן שֶׁחַיָּבִין בָּהֶן מִן הַתּוֹרָה. וְאֵלּוּ הֵן. מִי שֶׁטְּעָנוֹ חֲבֵרוֹ מִטַּלְטְלִין וְהוֹדָה בְּמִקְצָתָן וְכָפַר בְּמִקְצָתָן. וּמִי שֶׁכָּפַר בְּכָל הַמִּטַּלְטְלִין שֶׁטְּעָנוֹ וְעֵד אֶחָד מֵעִיד עָלָיו וּמַכְחִישׁוֹ הֲרֵי אֵלּוּ שְׁתֵּי שְׁבוּעוֹת עַל יְדֵי טַעֲנַת וַדַּאי וּכְפִירָה. וְכֵן שׁוֹמֵר שֶׁטּוֹעֵן שֶׁאָבַד דָּבָר שֶׁהִפְקִידוּ אֶצְלוֹ אוֹ נִגְנַב אוֹ מֵת וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה הֲרֵי זֶה נִשְׁבַּע מִסָּפֵק. שֶׁאֵין בַּעַל הַפִּקָּדוֹן יוֹדֵעַ אִם אֱמֶת טוֹעֵן זֶה הַשּׁוֹמֵר אוֹ שֶׁקֶר. וְהוּא נִשְׁבַּע מִן הַתּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כב י) "שְׁבוּעַת ה' תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם":

   כסף משנה (3)

   (ד-ה) שבועה זו שמשביעים הדיינים וכו' מי שטענו חבירו מטלטלין והודה במקצתן וכו'. משנה פרק שבועת הדיינין (שבועות דף ל"ח:) ובפרק ב' דכתובות ופרק הגוזל קמא ובפירקא קמא דמציעא ובכמה דוכתי.

   ומה שכתב ועד אחד מעיד עליו ומכחישו, בכמה דוכתי מהם.

   ומה שכתב וכן שומר שטוען שאבד וכו'. מפורש בתורה:

6. הלכה ו׳

   כָּל שְׁבוּעָה שֶׁמַּשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ הַדַּיָּנִין חוּץ מִשְּׁלֹשָׁה מִינֵי שְׁבוּעוֹת אֵלּוּ הֲרֵי הִיא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וְגַם הִיא הַנִּקְרֵאת שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין. וְגַם שְׁבוּעוֹת אֵלּוּ מִדִּבְרֵיהֶם שְׁנֵי מִינֵי שְׁבוּעוֹת הֵן. יֵשׁ מֵהֶן שְׁבוּעוֹת עַל יְדֵי טַעֲנַת וַדַּאי וּכְפִירָה כְּגוֹן שְׁבוּעַת שָׂכִיר וּפוֹגֵם שְׁטָרוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְיֵשׁ מֵהֶן שְׁבוּעוֹת בְּטַעֲנַת סָפֵק כְּגוֹן שְׁבוּעַת הַשֻּׁתָּפִין וְהָאֲרִיסִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וּבְדִינֵי מָמוֹנוֹת יִתְבָּאֵר חִיּוּב כָּל אַחַת וְאַחַת מֵאֵלּוּ הַשְּׁבוּעוֹת וְדִינֵיהֶם:

7. הלכה ז׳

   וְיֵשׁ שָׁם שְׁבוּעָה אַחֶרֶת וְהִיא תַּקָּנַת חַכְמֵי הַגְּמָרָא וְהִיא הַנִּקְרֵאת שְׁבוּעַת הֶסֵּת. וְאַף עַל פִּי שֶׁבֵּית דִּין מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ [הַיּוֹם] אֵינָהּ נִקְרֵאת שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין:

   כסף משנה

   ויש שם שבועה אחרת וכו'. בפ' שבועת הדיינים (שבועות דף מ':):

8. הלכה ח׳

   וּשְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין בֵּין שֶׁהָיְתָה שֶׁל תּוֹרָה אוֹ שֶׁל דִּבְרֵי סוֹפְרִים בֵּין עַל טַעֲנַת וַדַּאי בֵּין עַל טַעֲנַת סָפֵק כָּךְ הִיא. הַנִּשְׁבָּע אוֹחֵז סֵפֶר תּוֹרָה בִּזְרוֹעוֹ וְהוּא עוֹמֵד וְנִשְׁבָּע בְּשֵׁם אוֹ בְּכִנּוּי בִּשְׁבוּעָה אוֹ בְּאָלָה מִפִּיו אוֹ מִפִּי הַדַּיָּנִין. וְהוֹרוּ רַבּוֹתַי שֶׁאֵין מַשְׁבִּיעִין שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין אֶלָּא בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ:

   כסף משנה (5)

   ושבועת הדיינים בין שהיתה של תורה וכו' אוחז ס״ת בזרועו. בריש פרק שבועת הדיינין (שבועות דף ל״ח:) צריך לאתפוסי חפצא בידיה:

   ומ"ש ונשבע בשם או בכינוי. שם וכדרבנן:

   ומ״ש בשבועה או באלה. בס״פ שבועת העדות (שבועות דף ל״ו):

   ומ״ש מפיו או מפי הדיינין. נלמד מדתנן בפ' שבועת הפקדון (שבועות דף ל״ו:) שאם השביעו התובע וענה אחריו אמן חייב.

   ומ״ש והורו רבותי שאין משביעין הדיינין אלא בלה״ק. בר״פ שבועת הדיינין (שבועות דף ל״ח ל״ט) אמרינן דשבועת הדיינין נאמרת בכל לשון שהוא מבין וא״כ יש לתמוה על הוראת רבותיו ואפשר דלא מדינא קאמרי אלא משום דהוי כעולבנא דדייני אם ישביעוהו בלשון אחרת ומדלא אמרו רבותיו ושבועת הדיינין אינה אלא בלשון הקדש משמע דדוקא כשהם משביעים אותו מפיהם אבל אם הוא נשבע אין בכך כלום אבל לשון הורו קשה דמשמע דמדינא קאמרי ובפרק זה יתבאר דעת רבינו בזה:

   לחם משנה

   והורו רבותי שאין משביעין שבועת הדיינין אלא בלה״ק וכו'. הרב כ״מ ז״ל תמה על סברת רבותיו. ונ״ל דיש להם טעם נכון דבר״פ שבועת הדיינין (שבועות דף ל"ח:) אמרו ברייתא שבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרה ואמרו בגמ' (דף ל"ט) מאי אף היא בלשונה נאמרה כדתנן אלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה וידוי מעשר ק״ש וכו' שבועת העדות ושבועת הפקדון וקאמר נמי שבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרה ע״כ. והקשו שם בתוס' (בד"ה ואלו נאמרין) ז״ל תימה דלא תני במתני' שבועת הדיינין ושבועת ביטוי וכיון דתנא אלו ליכא למימר תנא ושייר ותירצו דאיכא שום גוונא בהנהו דתני דליתיה בהני להכי תני להו לחודייהו ע״כ. ורבותיו של רבינו ז״ל הוקשה להם קושיא זאת של בעלי התוס' ז״ל ולכך אמרו דשבועת ביטוי ודיינין כיון דלא תני להו במתני' ודאי דצריך לומר אותה בלה״ק דדוקא בשבועת העדות דאיכא קרא דושמעה קול אלה ובשבועת הפקדון דאיכא ג״ש דתחטא תחטא אמרינן דהוי בכל לשון אבל הני הוו לכתחילה בלה״ק ומ״מ בדיעבד ודאי דמהני בכל לשון, ודייק לישנא דברייתא דאמר אף היא כלומר אע״ג דלכתחילה יש לאומרה בלה״ק מ״מ אם אמרה בכל לשון יצא ומשום הכי לא מנה תנא דמתני' להך לא בהדי נאמרין בלה״ק ולא בהדי נאמרין בכל לשון דנאמרין בכל לשון הוי אפילו לכתחילה והך לכתחילה לא הוי בכל לשון ובהדי נאמרין בלה״ק לא מני הא משום דאינך אם אמרן בשאר לשונות לא יצא והך בדיעבד יצא ואית להו לרבותיו של רבינו ז״ל דאע״ג דשבועת הדיינין שבועת הפקדון עצמה היא כדכתב רבינו ז״ל מ״מ יש חילוק דשבועת הפקדון אין הדיינים מחייבים אותה אלא הוא עושה אותה מעצמו אבל זאת שהדיינין משביעין אותה צריך שיהיה בלה״ק וה״ה לשבועת ביטוי ולסברת רבותיו אפשר דצריך שיאמר לכתחילה אותה בלה״ק ודמי לשבועת הדיינין. זה נראה טעם רבותיו ז״ל. אבל רבינו ז״ל סובר דשבועת הדיינין היא שבועת הפקדון עצמה וכמו שכתבתי וכיון שכן ודאי דנאמרת בכל לשון אפילו לכתחילה כשבועת הפקדון ומ״ש אחר זה הדיינין שהשביעו את הנשבע בכל לשון שהוא מכיר הרי זו כמצותה לכתחילה נמי קאמר. והרב כ״מ ז״ל הבין מלשון שהשביעו שמשמע בדיעבד ואדרבה מלשון הרי זו כמצותה לכתחילה משמע דהוא סובר דאפילו לכתחילה נאמרת בכל לשון כשבועת הפקדון ורבותיו בהא פליגי עליה דאית להו דלכתחילה מיהא בעינן ולדברי רבינו ז״ל להכי לא מני שבועת הדיינים דמתניתין משום דהיינו שבועת הפקדון, מיהו שבועת ביטוי קשה אמאי לא מני ואפשר דהוי בכלל שבועת העדות דדמי לביטוי. זה נ״ל טעם רבינו ז״ל ורבותיו ז״ל ונסתלקו תלונות הרב כ״מ ז״ל:

9. הלכה ט׳

   כֵּיצַד מִפִּיו. כְּגוֹן שֶׁיֹּאמַר הֲרֵינִי נִשְׁבָּע בַּה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אוֹ בְּמִי שֶׁשְּׁמוֹ חַנּוּן אוֹ בְּמִי שֶׁשְּׁמוֹ רַחוּם שֶׁאֵינִי חַיָּב לָזֶה כְּלוּם. וְכֵן אִם אָמַר הֲרֵי הוּא אָרוּר לַה' אוֹ אָרוּר לְמִי שֶׁשְּׁמוֹ חַנּוּן אִם יֵשׁ לָזֶה אֶצְלִי כְּלוּם:

   כסף משנה

   ומ״ש וכן אם אמר הרי הוא ארור וכו'. בסוף פרק שבועת העדות (שבועות דף ל״ו) ארור בו שבועה:

10. הלכה י׳

    וְכֵיצַד מִפִּי הַדַּיָּנִין. כְּגוֹן שֶׁאָמְרוּ לוֹ מַשְׁבִּיעִין אָנוּ אוֹתְךָ בַּה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אוֹ בְּמִי שֶׁשְּׁמוֹ חַנּוּן שֶׁאֵין לָזֶה בְּיָדְךָ כְּלוּם וְהוּא עוֹנֶה אָמֵן. אוֹ שֶׁאָמְרוּ הֲרֵי פְּלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי אָרוּר לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אוֹ לְמִי שֶׁשְּׁמוֹ חַנּוּן אִם יֵשׁ לִפְלוֹנִי אֶצְלוֹ מָמוֹן וְלֹא יוֹדֶה לוֹ וְהוּא עוֹנֶה אָמֵן זוֹ הִיא שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין:

    לחם משנה

    או במי ששמו חנון וכו'. נראה מדברים אלו דאית ליה דמאי דאמרו בפ' שבועת העדות (שבועות דף ל"ה) גבי מתניתין דחנון ורחום מתניתין במי שהוא חנון וכו' קאמר וכו' דאמר בזה הלשון וקשה לזה הסוגיא אשר שם וכבר ביארתיו בפרק שני:

11. הלכה י״א

    הַדַּיָּנִין שֶׁהִשְׁבִּיעוּ בְּלֹא נְקִיטַת חֵפֶץ בְּיָדוֹ הֲרֵי אֵלּוּ טוֹעִים. וְחוֹזֵר וְנִשְׁבָּע וְסֵפֶר תּוֹרָה בְּיָדוֹ. וְאִם אָחַז תְּפִלִּין בְּיָדוֹ וְהִשְׁבִּיעוּהוּ אֵינוֹ חוֹזֵר וְנִשְׁבָּע שֶׁהֲרֵי אָחַז תּוֹרָה בְּיָדוֹ וּכְמוֹ סֵפֶר הֵן. הִשְׁבִּיעוּהוּ מְיֻשָּׁב אֵינוֹ חוֹזֵר וְנִשְׁבָּע:

12. הלכה י״ב

    תַּלְמִיד חָכָם לְכַתְּחִלָּה מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ מְיֻשָּׁב וּתְפִלִּין בְּיָדוֹ וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִטּוֹל סֵפֶר תּוֹרָה אֶלָּא תְּפִלִּין בְּכַפּוֹ חֵפֶץ הוּא וְנִשְׁבָּע בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

    כסף משנה

    (יא-יב) הדיינים שהשביעו בלא נקיטת חפץ בידו וכו' עד ואינו צריך ליטול ספר תורה אלא תפילין בכפו חפץ הוא. שם (דף ל"ח:):

13. הלכה י״ג

    אֵין בֵּין שְׁבוּעַת הֶסֵּת לִשְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין אֶלָּא נְקִיטַת חֵפֶץ. שֶׁאֵין הַנִּשְׁבָּע שְׁבוּעַת הֶסֵּת אוֹחֵז סֵפֶר תּוֹרָה אֶלָּא מַשְׁבִּיעִין אוֹתוֹ בְּשֵׁם אוֹ בְּכִנּוּי בִּשְׁבוּעָה אוֹ בְּאָלָה מִפִּיו אוֹ מִפִּי בֵּית דִּין כְּמוֹ שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין. וּכְבָר נָהֲגוּ הַכּל לִהְיוֹת סֵפֶר תּוֹרָה בְּיַד חַזַּן הַכְּנֶסֶת אוֹ שְׁאָר הָעָם בְּעֵת שֶׁמַּשְׁבִּיעִין שְׁבוּעַת הֶסֵּת כְּדֵי לְאַיֵּם עָלָיו:

    השגת הראב״ד

    אין בין שבועת היסת לשבועת הדיינין אלא נקיטת חפץ וכו' אלא משביעין אותו בשם או בכינוי. א"א שמעתי שתקנו הגאונים שאין משביעין עכשיו לא בשם ולא בכנוי כדי שלא יהא העולם חרב על ידי החוטאים שרבו אלא שמחרימין אותו ומקללים אותו ומחרימין עליו בשופרות וכבוי נרות ומטות כפויות לאיים עליו שאם יחטא לעצמו יחטא:

    כסף משנה (2)

    אין בין שבועת היסת לשבועת הדיינים וכו'. כן כתבו הרא"ש והר"ן בפרק שבועת הדיינין בשם הגאונים וכן כתב הרשב"א:

    כתב הראב"ד אבל משביעין אותו בשם או בכינוי, א"א שמעתי שתקנו הגאונים וכו'. ואין מזה השגה על רבינו שכתב דין הגמ' כמנהגו ועוד שאולי לא שמיע ליה תקנת הגאונים זו:

    לחם משנה

    אין בין שבועת היסת לשבועת הדיינים וכו'. אע"ג דאיכא מיפך שבועה כדמשמע מדברי רבינו ז"ל בהלכות טוען דאין לך שבועה שתהפך אלא שבועת היסת בלבד רבינו ז"ל לא ירד כאן אלא למנות ענין חומר ואיום השבועה אבל דין דהיפוך הוא דין נפרד שאינו תלוי בחומר ואיום השבועה:

14. הלכה י״ד

    הַדַּיָּנִין שֶׁהִשְׁבִּיעוּ אֶת הַנִּשְׁבָּע בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁהוּא מַכִּיר הֲרֵי זוֹ כְּמִצְוָתָהּ וְכֵן הוֹרוּ הַגְּאוֹנִים. אֲבָל רַבּוֹתֵינוּ הוֹרוּ שֶׁאֵין מַשְׁבִּיעִים אֶלָּא בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. וְאֵין רָאוּי לִסְמֹךְ עַל הוֹרָאָה זוֹ. וְאַף עַל פִּי שֶׁנָּהֲגוּ בְּכָל בָּתֵּי דִּינִין לְהִשָּׁבַע בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ אֶת הַנִּשְׁבָּע עַד שֶׁיְּהֵא מַכִּיר לְשׁוֹן הַשְּׁבוּעָה. שֶׁשְּׁבוּעַת הַדַּיָּנִין הִיא שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן בְּעַצְמָהּ. וְאַף שְׁבוּעַת הֶסֵּת נָהֲגוּ כָּל הָעָם לְהַשְׁבִּיעַ אוֹתָהּ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ:

    כסף משנה (3)

    הדיינים שהשביעו את הנשבע בכל לשון שהוא מכיר וכו'. כבר כתבתי דהכי איתא בריש פרק שבועת העדות ומשמע מדקדוק רבינו דהיינו בדיעבד ורבותיו נראה שסוברים שאין משביעין כלל אלא בלשון הקדש ואפילו בדיעבד. וכתב רבינו שאין לסמוך על הוראה זו מההיא דריש פרק שבועת הדיינין ויש לתמוה על רבותיו למה דחו אותה ואפשר לומר שאף הם לא אמרו אלא לכתחלה אבל בדיעבד מהניא וכדעת רבינו אבל לפי מה שנראה שמפרש רבינו בדבריהם קשיא. ואין לתמוה על רבינו מאחר שהוא סובר שאין לסמוך על הוראה זו למה כתב לעיל סתם בלי מחלוקת שי"ל שסמך על מ"ש כאן:

    ואע"פ שנהגו בכל בתי דינים וכו' צריך להודיע את הנשבע עד שיהא לשון השבועה. פשוט הוא שצריך הנשבע להכיר לשון השבועה:

    ומ"ש ששבועת הדיינין היא שבועת פקדון בעצמה:

15. הלכה ט״ו

    כָּל מִי שֶׁיִּתְחַיֵּב שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין שֶׁהִיא עַל יְדֵי טַעֲנַת וַדַּאי וּכְפִירָה בֵּין שֶׁהָיְתָה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה בֵּין שֶׁהָיְתָה מִדִּבְרֵיהֶם מְאַיְּמִין עָלָיו כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְכָל מִי שֶׁיִּתְחַיֵּב בָּהּ בְּטַעֲנַת סָפֵק בֵּין מִן הַתּוֹרָה בֵּין מִדִּבְרֵיהֶם אֵינוֹ צָרִיךְ אִיּוּם:

    כסף משנה

    כל מי שנתחייב שבועת הדיינין וכו'. בר״פ שבועת הדיינין (שבועות דף ל״ח:) ת״ר שבועת הדיינים אף היא בלשונה נאמרה אומרים לו הוי יודע שכל העולם כלו נזדעזע וכו' עד אלא על דעתנו ועל דעת ב״ד ומדקתני האיום בשבועת הדיינין משמע דעל כל שבועת הדיינין נאמרה אפילו היא מדבריהם שגם היא נקראת שבועת הדיינין אבל שבועת היסת אינה בכלל האיום כמו שכתב רבינו בסוף דבריו מפני שכששנינו איום זה עדיין לא נתקנה שבועת היסת. והוציא רבינו מכלל האיום כשהוא נשבע בטענת ספק ונראה הטעם דמייתי לה על מתניתין דשבועת הדיינים וההיא ע״י טענה וכפירה היא. ומ״מ יש לתמוה שאין זה כדאי להוציא טענת ספק מאיום וגם על שבועת היסת יש לתמוה למה לא נאמר בה כעין דאורייתא תקון:

    לחם משנה

    כל מי שיתחייב שבועת הדיינים וכו'. מה שלא הצריך רבינו ז"ל בשבועת היסת איום משום דמשמע ליה דכיון דלא הצריכו בה אנקוטי חפצא ודאי דלא בעינן איום דטעמא דאנקוטי חפצא משום איום הוא אבל בשבועת ספק צריך טעם ואינו מספיק מ"ש הרב כסף משנה ז"ל דלא נאמר איום זה אלא בשבועת הדיינים דטענה וכפירה דהיינו מתני' דר"פ שבועת הדיינין דא"כ אנקוטי חפצא דאמרוהו בגמרא על שבועת הדיינין דטענה וכפירה דהכי אמרו שם על מתני' דר"פ שבועת הדיינין היכי משבעינן ליה וכו' א"כ למה למדו רבינו ז"ל לשבועת ספק. ואולי י"ל טעם לרבינו ז"ל משום דמברייתא (דף ל"ט) משמע דלא איירי בטענת ספק מדהביא שם אל בית הגנב שגונב דעת הבריות שטוען על חבירו ממון שאין לו וזה לא שייך בטענת ספק, וכל זה איננו מספיק ולא ידעתי לו מוצא:

16. הלכה ט״ז

    וְכֵיצַד מְאַיְּמִין עַל הַנִּשְׁבָּע. אוֹמְרִין לוֹ הֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִזְדַּעֲזֵעַ בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא. וְכָל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נֶאֱמַר בָּהֶן וְנַקֵּה וְכָאן נֶאֱמַר (שמות כ ז) (דברים ה יא) "לֹא יְנַקֶּה". כָּל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ וְכָאן מִמֶּנּוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתּוֹ שֶׁמְּחַפִּין עַל זֶה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא גּוֹרֵם לְהִפָּרַע מִשּׂוֹנְאֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִין זֶה בָּזֶה שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ד ב) "אָלֹה וְכַחֵשׁ וְרָצֹחַ" וְגוֹ' וְכָתוּב אַחֲרָיו (הושע ד ג) "עַל כֵּן תֶּאֱבַל הָאָרֶץ וְאֻמְלַל כָּל יוֹשֵׁב בָּהּ". כָּל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה תּוֹלִין לוֹ שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת אִם יֵשׁ לוֹ זְכוּת וְכָאן נִפְרָעִין מִיָּד שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה ה ד) "הוֹצֵאתִיהָ נְאֻם ה' צְבָאוֹת וּבָאָה אֶל בֵּית הַגַּנָּב וְאֶל בֵּית הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר". הוֹצֵאתִיהָ מִיָּד. וּבָאָה אֶל בֵּית הַגַּנָּב זֶה הַגּוֹנֵב דַּעַת הַבְּרִיּוֹת וְאֵין לוֹ מָמוֹן עַל חֲבֵרוֹ וְטוֹעֲנוֹ בְּחִנָּם וּמַשְׁבִּיעוֹ. אֶל בֵּית הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמִי לַשֶּׁקֶר כְּמַשְׁמָעוֹ. (זכריה ה ד) "וְכִלַּתּוּ וְאֶת עֵצָיו וְאֶת אֲבָנָיו" דְּבָרִים שֶׁאֵין אֵשׁ וּמַיִם מְכַלִּין אוֹתָן שְׁבוּעַת שֶׁקֶר מְכַלָּה אוֹתָן:

17. הלכה י״ז

    וְעִנְיַן הָאִיּוּם הַזֶּה כֻּלּוֹ בְּלָשׁוֹן שֶׁהֵן מַכִּירִין אוֹמְרִים לָהֶם כְּדֵי שֶׁיָּבִינוּ בַּדְּבָרִים וְיַחְזֹר הַחוֹטֵא לְמוּטָב. אָמַר אֵינִי נִשְׁבָּע פּוֹטְרִין אוֹתוֹ וְנוֹתֵן מַה שֶּׁטָּעֲנוֹ חֲבֵרוֹ. וְכֵן אִם אָמַר הַטּוֹעֵן אֵינִי מַשְׁבִּיעוֹ וּפְטָרוֹ הוֹלְכִין לָהֶן:

18. הלכה י״ח

    אָמַר הֲרֵינִי נִשְׁבָּע וַחֲבֵרוֹ תּוֹבֵעַ. הָעוֹמְדִים שָׁם אוֹמְרִים זֶה לָזֶה (במדבר טז כו) "סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים" וְגוֹ'. וְאוֹמְרִין לוֹ לֹא עַל דַּעְתְּךָ אָנוּ מַשְׁבִּיעִין אוֹתְךָ אֶלָּא עַל דַּעְתֵּנוּ וְעַל דַּעַת בֵּית דִּין:

    כסף משנה

    ועל מאי דקתני שאומרים סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה, קאמר בגמרא (דף ל"ט:) ההוא דמשבע ליה אמאי ומהדר משום דכתיב שבועת ה' תהיה בין שניהם ואמר מר שהשבועה חלה על שניהם ופירש"י ששניהם נענשים בה שלא דקדק למסור ממונו ביד נאמן:

19. הלכה י״ט

    אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מְאַיְּמִין אִיּוּם זֶה בִּשְׁבוּעַת טַעֲנַת סָפֵק כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְלֹא בִּשְׁבוּעַת הֶסֵּת. צְרִיכִין הַדַּיָּנִין לִפְצֹר בְּבַעֲלֵי דִּינִין אוּלַי יַחְזְרוּ בָּהֶן עַד שֶׁלֹּא תִּהְיֶה שָׁם שְׁבוּעָה כְּלָל:

20. הלכה כ׳

    דָּבָר בָּרוּר וְגָלוּי שֶׁכָּל הַנִּשְׁבָּע שְׁבוּעַת הַדַּיָּנִין אוֹ שְׁבוּעַת הֶסֵּת בְּשֶׁקֶר שֶׁיְּהֵא חַיָּב מִשּׁוּם שְׁבוּעַת הַפִּקָּדוֹן שֶׁכְּבָר נִתְבָּאֲרוּ מִשְׁפָּטֶיהָ וְאֵינוֹ לוֹקֶה וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֵזִיד וְנִתְחַיֵּב לְשַׁלֵּם מַה שֶּׁנִּשְׁבַּע עָלָיו בְּתוֹסֶפֶת חֹמֶשׁ שֶׁהוּא רְבִיעַ הַקֶּרֶן עַד שֶׁיִּהְיֶה הוּא וְחֻמְשׁוֹ חֲמִשָּׁה. וּמֵבִיא קָרְבַּן אָשָׁם אִם יֵשׁ שָׁם בֵּית (דִּין) כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

    השגת הראב״ד

    ואף על פי שהוא מזיד וכו'. א"א אחר שתיקנו הגאונים שאין בשבועתנו לא שם ולא כנוי אין בהם לא חומש ולא אשם שאינן אלא ענין קללות לחוטא:

    כסף משנה (4)

    דבר ברור וגלוי שכל הנשבע שבועת הדיינים וכו': ומ״ש ואינו לוקה ואע״פ שהוא מזיד. בר״פ שבועת הפקדון (שבועות דף ל״ו ל״ז) בעיא ולא איפשיטא ומספיקא לא לקי:

    ומ״ש ונתחייב לשלם מה שעליו בתוספת חומש שהוא רביע הקרן. בפ' הזהב (בבא מציעא דף נ״ד:):

    ומ״ש רבינו ומביא קרבן אשם. יש לתמוה למה סתם רבינו הדברים דהא בר״פ שבועת הפקדון (שבועות דף ל״ז) איבעיא להו הזיד בשבועת הפקדון ואתרו ביה מהו וכו' (קרבן מייתי ולא לקי) או דילמא וכו' מילקא לקי קרבן לא מייתי או דילמא הא והא עבידנא ולא איפשיטא ומספיקא לא מייתי קרבן דדילמא פטור וחולין בעזרה הוא ואין לומר דמייתי קרבן ומתנה אם אני פטור הרי הוא קרבן נדבה דא״כ לא ה״ל לרבינו למישתק:

    כתב הראב"ד אע"פ שהוא מזיד וכו'. א"א אחר שתיקנו הגאונים וכו'. ואין מזה השגה על רבינו שהוא ז"ל כתב ע"פ מה שהוא דין הגמרא:

    לחם משנה

    ומביא קרבן אשם אם יש שם בית דין. ט"ס הוא וצ"ל אם יש שם בית ומלת דין טעות, ור"ל אם יהיה בהמ"ק קיים. ומה שתמה כאן הרב כ"מ ז"ל כבר תירצתיו לעיל פרק שביעי:

עוד: ספר הפלאה · משנה תורה – כל הספרים · רמב״ם יומי