פרקי אבות פרק ו משנה ח

מנו רז"ל אלו השבעה דברים יחד לפי שהם דברים שיכול האדם להשתמש בהם להרע או להטיב וז"ש נאה לצדיקים כלומר שבהם יכול האדם להטות את עצמו אחר הבלי העולם, הנוי הוא דבר שיוכל האדם לעלות בו למדרגה שיקרא צדיק שכן מצינו ביוסף הצדיק שעל היותו יפה תואר ויפה מראה נשאה אשת אדוניו את עיניה אל יוסף ונתגבר על יצרו וכבש אותו, אמנם האדם המכוער בצורתו זה לא יחשב לו לצדקה כאשר יתרחק מן הזנות, ובבחינה זאת הנוי הוא נאה לצדיקים כמ"ש וגם נאה לעולם כלומר להטות משפט גבר נגד עבודתו יתב' כי כאשר יראה עצמו יפה תואר ויפה מראה יתגבר יצרו עליו ע"כ אמר שהנוי נאה לצדיקים ונאה לעולם. וכן הכח נאה לצדיקים כי התורה מתשת כחו של אדם וצריך שיהיה באדם כח גדול לעסוק בתורה וכמעשה דר' יוחנן כאשר ראה לריש לקיש כשהיה לסטים אמר כמה נאה כח הזה לעסוק בתורה והכשיל כחו בתורת ה' תמימה עד שזכה להיות שר וגדול בישראל, וכן בענין מעשה המצות צריך כח לקיימם אם לקבור מתים ולבקר חולים וכל המצות כלי המעשה גומרין וצריך שיהיה כח בהם כדי לעשות את כל המצות, ועז"א שהכח נאה לצדיקים כלומר להיותם צדיקים וכן נאה לעולם כלומר שגם הכח הוא הכנה לאדם אם ירצה להטות עצמו אחר הבלי העולם להיות מעול וחומץ בזרועו הנטויה כי איש זרוע לו הארץ. וכן העושר הוא נאה לצדיקים כי דבר ברור הוא שבעושר יוכל האדם להיות צדיק גמור בהיותו עושה צדקה וחסד וכמעשה דמונבז המלך שאמר אבותי אצרו במקום שהיד שולטת ואני אוצר אוצרות במקום שאין היד שולטת בהן ואין לך דבר שעומד בפני הצדקה כי היא שקולה כנגד כל המצות וכן עם העושר יכול לעסוק בתורה בלי שום טרדא למזונותיו וכן ג"כ נאה לעולם כי בו יוכל האדם להתענג בתפנוקי מלכים וכל ימיו כחגים וגם יתענג בתענוג המשגל כי רועה זונות יאבד הון וז"ש ונאה לעולם. וכן הכבוד נאה לצדיקים ונאה לעולם כי מי שהוא איש נכבד דבריו נשמעים ויועיל לו כבודו להדריך את הרבים בדרך ישרה וגם בהיותו איש כבוד שהכל מכבדים אותו ואפ"ה לא גבה לבו ולא רמו עיניו שכרו גדול ולפעמים היותו איש כבוד הוא לרעתו כי משתרר על הצבור גם השתרר שלא לשם שמים ומתגאה עליהם ועובר עבירה בפרהסיא ואין מי שיעמוד כנגדו כי גדול כבודו בעיניהם. וכן החכמה יש בה שתי פניות להרע או להטיב ולכן היא נאה לצדיקים כי כל מגמתם בענין לימוד החכמה היא לידע איזה דרך ישכון אור לעבוד את בוראו וכן הוא נאה לעולם כי יש רבים יחכמו לסבת פניות אחרות להתגדל בהם וקורדום לחטוב בהם חכמים המה להרע ולהטיב לא ידעו. וכן הזקנה והשיבה כי שניהם אחד הוא נאה לצדיקים כי רוב שנים יודיעו חכמה ומה טוב ומה נעים הזקנה והשיבה לצדיקים כי יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי העוה"ב וכן נאה לעולם להאריך ימים בתענוגי העולם הזה וגם לסבת זקנתם מהדרים פניהם ויקומו מפני שיבתם והוא נאה לעולם להתגדל להתרומם בה למי שרודף אחר הדברים האלה. וכן הבנים נאה לצדיקים כמ"ש בספר הזוהר הנה נחלת ה' בנים כי על ידי הבנים שמניח האדם בזה העולם זוכה לנחלת ה' לעולם הבא וכן נאה לעולם כי האדם הנטוי אחר הבלי העולם מתגדל ברוב בניו כחצים ביד גבור לנתוץ ולנתוש, וכוונת רז"ל באמרם נאה לצדיקים ונאה לעולם להזהיר לאדם כי אלו השבעה דברים הם דברים היוליים ובמאזנים ישאו יחד אם להטות עצמו בהם ללכת בדרכי יושר להטות משפט גבר להרע או להטיב ואשריו מי שבחר להיות צדיק ולהשלים את עצמו בהם ואוי למי שנטה עצמו לצד האחר. והביא ראיה לכל אלה הדברים ואמר שנאמר עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא רצה שלמה המלך עליו השלום לשבח לפאר מעלת תהלת השיבה כי אין אדם אשר לסבת זכותו ומעשיו יהיה ראוי שיזכה לשיבה רק השם יתברך נותנה על צד הרחמים בדרך צדקה כמי שנותן צדקה לעני וז"ש בדרך צדקה תמצא על צד הצדקה שעושה השם יתברך עם האדם תמצא השיבה. גם אפשר שרמז שלמה המלך ע"ה כמה גדול כח הצדקה כי בסבתה מאריכין לו ימיו של אדם וזוכה לשיבה, וז"ש עטרת תפארת שיבה וכאשר ילך האדם בדרך צדקה שם תמצא השיבה, ורמז שאמר בדרך צדקה להודיע כי אפילו קודם שנתן הצדקה ועדיין הוא בדרך ושם לדרך פעמיו ליתן צדקה מאז זכה לשיבה הרי בכאן השמיענו עטרת תפארת השיבה עם שבח מעלת תהלת העושר כי בה יזכה לעשות צדקה כי רבה היא, ואומר עטרת זקנים בני בנים הרי בכאן הוזכרה עטרת הבנים כי הם עטרה לאבות וגם הנוי במה שאמר ותפארת בנים אבותם כלומר כי התפארת והנוי של הבנים היא מאבותם מסכים למה ששנו רז"ל האב זוכה לבן בנוי וכו', וענין הכח הזכיר בפסוק תפארת בחורים כחם כי זאת היא תפארתם כדי לעבוד את ה' בכל כחם ובפרט בבחרותם שיאמר עליהם אשרי ילדותם שלא ביישה את זקנותם. והדר זקנים שיבה אפשר שגם בזה רמז ענין השיבה והודיע במה יזכה האדם לשיבה והוא המהדר פני הזקנים יזכה לא לבד לזקנה אלא אף לשיבה כי מדה טובה מרובה, וז"ש והדר זקנים שיבה כי בהדר שעושה האדם לזקנים זוכה גם לשיבה. עוד אמר וחפרה הלבנה ובושה החמה כי מלך ה' צבאות בהר ציון ובירושלים הכונה כי אז בזמן ביאת משיחנו כבוד ה' עלינו יזרח ואז וחפרה הלבנה ובושה החמה ואורם לחשך יחשב, וכמ"ש הכתוב לא יהיה לך עוד השמש לאור יומם ולנוגה הירח לא יאיר לך כי ה' יהיה לך לאור עולם וגו', ואומרו ונגד זקניו כבוד אם נפרש מ"ש למעלה כי הכבוד נאה לצדיקים כלומר כי להם נאה הכבוד שיכבדום והוא ראוי אליהם על כן הביא ראיה לדבריו ממה שאמר ונגד זקניו כבוד כי אז בזמן ההוא יכובדו הראוים להתכבד והם הזקנים והחסידים אשר הם נקראים זקניו יתברך להם ינתן הכבוד כי להם יאתה:

עוד אמר רבי שמעון בן מנסיא אומר אלו שבע מדות שמנו חכמים לצדיקים כלם נתקיימו ברבי ובבניו. אפשר לתרץ מה ראו רז"ל לאסוף ולמנות אותם אחר שלא הוסיפו שום פירוש על דברי שלמה המלך לכן אמר שמה שמנו אותם רז"ל והוסיפו על מה שאמר שלמה המלך ע"ה הוא להודיע שהצדיקים הגמורים אפשר שיזכו לכל אלו השבעה בבת אחת כלם כאחד והרוצה ליטול יבא ויטול שהרי ראינו שכלם נתקיימו ברבי ובבניו: גם אפשר שרמז לפי שרבי שמעון בן יוחאי אמר שאלו המדות נאה לצדיקים כמו שביארנו וגם נאה לעולם כלו' לעידון גופניי כמו שביארנו אמר עתה רבי שמעון בן מנסיא כי מאלו השתי חלוקות שמנו אחת לצדיקים ואחת לעולם מה שמנו לצדיקים את זה ראינו הלכה למעשה שכלם נתקיימו באדם אחד הלא הוא ברבי ובבניו וזה לסיבה שהיה ה' עמהם אמנם מה שמנו שאלו השבעה נאה לעולם לא ראינו שיתקיימו כלם באדם אחד להרע ולא להטיב ואם יזכה הרשע באחד מהם בשתים לא ישורנה:

הנוי נאה לצדיקים. שכן מצינו התורה משתבחת ביפה תואר ויפה מראה כמו שכתוב ביוסף הצדיק ושאר צדיקים וצדקניות. שמברכין עליהם ברכה למקום. שברא בריות נאות בעולמו. הרי שיש גם לעולם הנאה מהם. כשהם נאים משובחים. ואצ"ל לאדם עצמו שכל אדם רוצה בכך. שישא חן בעיני רואיו. ושיתנו שבח להקב"ה בעבורו. ודוקא לצדיקים נאה הנוי. לפי ששולטין ביצרם. כענין יוסף הצדיק. ונזיר שבא מן הדרום. נמצא יוצא לו ממנו תועלת גם לנפשו. אם נתנסה ועמד בנסיון. משא"כ לרשעים אינו נאה. כי יותר ממה שמרויחים. מפסידים. והיא התנצלותו של הרשע ליום הדין. על שלא עסק בתורה. שאומר נאה הייתי. וטרוד ביצרי הייתי. לפיכך מוטב לו שיהא כיעור בגופו. וא"ת מאי קמ"ל. אטו לא ידעינן דהנוי הוא דבר נאה כשמו. ולדיוקא נמי לא אצטריך. פשיטא דלרשעים אין נאה אלא הקדרות. ורשעים בחושך ידמו. י"ל משום דלענין עסק התורה אמרינן. אי לא הוו שפירי טפי הוו גמירי. קמ"ל אפ"ה. הכי עדיף דאיכא תרתי מושל ביצרו. ושבח לבוראו והכח מעלה גדולה צריכה מאד לתורה. כמ"ש ר"י לר"ל חילך לאורייתא לפי שמתשת כח. וגם לסבול יסורין. כמש"ל וכמו שמצינו ברבי. דעבר קליה לקלייהו דחיותא. כי כח גדול לו. והיה ארוך בדורו. שהארוכים בעלי כח המה. כמ"ש שהקב"ה משתבח בבעלי קומה. שנא' אשר כגובה ארזים גבהו וחסון הוא כאלונים. ולא אמר הגבורה נאה לצדיקי' כי איזהו גבור הכובש את יצרו. א"כ אין צדיק שאינו גבור. לפיכך דייק בלשונו לומר והכח. ונאה לצדיקים שיהיו גבורי כח עושי דברו של מקום. אבל ברשעים נאמר גם כח ידיהם למה לי וגו':

והעושר. מעלתו ידועה בתורה ובמצוה. שאם אין קמח אין תורה. ועל ידו מתקיימות מצות גדולות. ביחוד להחיזת נפשות. ולאפוקי רשעים. בודאי אינו נאה להם ולא לעולם. כי בטוב צדיקים תעלוץ קריה. ובמשול רשע יאנח עם. ועליו נאמר יש עושר שמור לבעליו לרעתו. ואע"ג דכתיב ריש ועושר אל תתן לי. קמ"ל שלא יבעוט אדם בברכתו של הקב"ה. אם האציל לו ברכה. עי"ל ועושר א"ת לי. היינו שלא יחזיק עצמו עשיר להתגאות בעשרו. על זאת יתפלל כל חסיד לעת מצוא מציאה ועושר רב שלא יהא מהומה בו. ע"י הגאות המתלוה עמו. אצל בני אדם שאינם עשירים בדעת (בפרט אם היו תחלה עניים. אולי כך הוא הפירוש. ריש ואח"כ עושר א"ת לי. כי רובן אינן מכירין עצמן. מחמת השינוי הגדול פתאום. שהיא ודאי רעה רבה על האדם. לכך יתחנן מאת ה' שעם עשרו יתן לו מדת עני בדעה נכנע ולב נשבר. וע"ד שקרא עצמו המלך החסיד. עני ואביון ואמר ואני בעניי הכינותי וגו'. וכמ"ש בס"ד בפ"ק על משנת ויהיו עניים בני ביתך:

והכבוד. הוא דבר אחד עם העושר. כי הם רוכבים צמדים. והיו לאחדים. כמ"ש בס"ד בעליית הכבוד. אבל ברשעים נאמר. לא נאוה לכסיל כבוד. זורק אבן במרגמה. כן נותן לכסיל כבוד:

והחכמה. ודאי נאה לצדיקים משא"כ ברשעים נאמר הנה בדבר ה' מאסו וחכמת מה להם. חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו. וכתוב וחכמת המסכן בזויה. זה שממסכן דבריו כנודע:

והזקנה. ידוע שהיא ברכה והבטחה לצדיקים. הנאה להם והנאה לעולם. יראת ה' תוסיף ימים. ושנות רשעים תקצורנה. למה להם חיים שאינן חיים ע"ד האמת. וחייהם רע להם ורע לעולם:

והשיבה. מילתא באפי נפשה היא. דהיינו חיוורתי שהיא נאה לזקן. כדי שיהא נבדל מן הבחורים. משו"ה בעי אברהם רחמי עלה דמילתא. משום דכל דמשתעי בהדי אברהם משתעי בהדי יצחק:

והבנים. ודאי נאים לאבותם כשהם צדיקים כמותם. גיל יגיל אבי צדיק. הנה נחלת ה' בנים נטעי נעמנים. תחת אבותיך יהיו בניך. ושנינו האב זוכה לבן בנוי בכח כו'. מה יפה ומה טוב ונעים. כשידמה הענף לשרשו ויעיד עליו אחר שיזקין בארץ ובעפר ימות גזעו מריח מים יפריח ועשה קציר כמו נטע שעשועים. אבל ברשעים. נאמר מה תתן להם ה'. תן להם רחם משכיל וגו'. כי הם ילדי פשע זרע מרעים. דמכלבא בישא גוריא טבא לא נפק. מה ילדה חפושיתא. קרוצי בישא מנה אע"ג דזימנין נפיק מניה זרעא מעליא. מ"מ מילתא דלא שכיחא היא. וקמ"ל בכל הני מילי דנאין לצדיקים. למימרא דכי אכלי צדיקי תרי עלמי לא סני להו. וליכא למיחש שמא יקבלו עולמם. ונ"מ למבעי רחמי עלייהו. וכדרבא דתלת מילי בעי משמיא. ויהבו ליה מיהא תרי מנייהו:

עטרת תפארת שיבה. ר"ל כי עוד ינובון בשיבה. דשנים ורעננים יהיו בנויים ובכחם. שלא יכהה עינם ולא ינוס ליחם. שהם ודאי עטרה וכליל תפארת לשיבה. שאל"כ טוב ממנה המות. כי סבא בביתא פחא בביתא. אכן עטרת וגו' שיבה:

בדרך צדקה תמצא. ובזה נכלל גם עושר גם כבוד וחכמה. שלא יחסר להם כל טוב בזקנותם. וזו מדת צדיקים להיטיב אחריתם מראשיתם וככתוב אצל דוד המע"ה. וימת בשיבה טובה שבע ימים עושר וכבוד. והשתא מייתי ראיה אאינך. ואומר עטרת זקנים בני בנים. עמ"ש בס"ד בעליית הבנים ותנוח דעתך:

והדר זקנים שיבה. דלא תימא אפי' שיבה דינקותא מעליותא היא. כדאתרחיש ניסא לראב"ע דאהדרו ליה י"ח דרי חיוורתי. לפי שאין מזכירין מעשה נסים. ואין למדין מצורך שעה. אלא הדרת זקנים היא השיבה. לא הדר בחורים. אלא תחלה זקנה ואח"כ שיבה. וא"ת דילמא זקנים דקרא. בזקני תורה מיירי. אין זקן אלא שקנה חכמה. להכי קאמר תו. ואומר כו' ונגד זקניו כבוד. וזקניו דהשי"ת לע"ל. ודאי זקנים באים בימים ממש. כי לא יהיה משם עוד עול ימים. ועוד שאין נאה בישיבה אלא זקן. וההיא זימנא עתיק יומין יתיב. וגם לפי שהדבר תלוי בבנין ירושלים. שבודאי הזקנים הם שסייעו בבנינה. משא"כ בנין ילדים סתירה. הרי כל המאמר נקשר. בדרך יפה ומתוקן וישר: נשאר עלי לבאר הכתוב וחפרה הלבנה וגו'. שנראה תמוה מאד לכאורה. וא"צ להאריך בדקדוקים והערה. אך אגב גררא. נציג הנה מרגלית יקרה. מהקשורים שלנו. הלא הוא ביאור מאמר סתום וחתום. לא נמצא בו דבר טוב והגון אצל המון המפרשים. ובבאורו. יתבאר ג"כ הכתוב הנ"ל באר היטב. ויבואר הנעלם בנעלם. וזהו המאמר בפרק הספינה (בבא בתרא ד' ע"ה) ונתת מהודך. ולא כל הודך. זקנים שבדור אמרו פני משה כפני חמה. פני יהושע כפני לבנה. אוי לאותה בושה כו'. ע"כ. וצריך טעם מדוע באמת פני משה כפני חמה. פני יהושע כפני לבנה. ולמה דוקא זקנים שבדור אמרו כן. ולא הכיר זה אדם אחר זולתם. ומה ענין הבושה. ונלע"ד דבר הגון בזה כי הנה בפ"ק דסנהדרין אמרו עה"פ כי אתה תבוא פעל עומד מרע"ה אמר ליהושע אתה והזקנים שבדור עמך. הכל ע"פ דעתם ועצתם. והקב"ה אמר ליהושע כי אתה תביא פעל יוצא טול מקל והך על קדקדם. דבר אחד לדור. גם זה יפלא לפום ריהטא במאי קמפלגי משה וקוב"ה. אמנם יובן היטב עם אותה שאמרו בפ"ק דשבועות ופא"ט. עה"פ ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים וגו'. שמתחלה נבראו שני המאורות שוין. וקטרגה הלבנה באמרה א"א לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד כנודע על פי הדברים האלה נאמר. כי מרע"ה לפי שהיתה מדתו כמדת החמה. שלא הקפידה על חברת הלבנה עמה בשמוש הנהגת העולם. ולא קטרגה כנגדה. כן הוא שתף הזקנים עמו בשררה. וכמו שאמר מ"י כל עם ה' נביאים (ויהושע הקפיד עליהם) ולכן צוה גם את יהושע. אתה והזקנים שבדור עמך (זהו פני חמה. ר"ל כלומר מנהגה ודרכה. כמוהו לדעתי לפני בת בליעל. מנהג ודרך בת בליעל) ולפי שהיה חפצו ורצונו של יהושע להשתרר לבדו. ולא להיות גדולתו בשותפות עם הזקנים. ובדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו שכך היתה מדתו ונטיית טבעו. מחמת שהיו פניו כפני לבנה במדתה כנזכר. לכן בא אלו הדבור תביא לבדך כפי מדתך. והזקנים הם שהרגישו בזה ביותר (לפי שהכה במקל על קדקדם ולא אבה חברתם בהנהגה. מזה ידעו שפניו פני לבנה. שמשם אחיזת נשמתו) א"כ לא יפה אמרו זקנים שבדור אמרו כו'. והרי זה דבר ברור ונכון מאד. ובזה מה נמלצו לחכי דברי הכתוב הנזכר כאן במשנתנו. וחפרה הלבנה וגו'. כי ידוע שחפרה היא גרועה מאד. אבל הבושה היא יפה. כמ"ש סימן טוב באדם שהוא ביישן. ובוש פנים לג"ע. יאמר נא וחפרה הלבנה. שיוודע לה שדיברה שלא כהוגן. ובושה החמה. שתדע שיפה עשתה ששתקה וסבלה בושה. בהשוואת הלבנה עמה מתחלה. ולא דיברה מאומה. כשימלוך ה' צבאות וגו':

ונגד זקניו כבוד. שינהוג כבוד בזקניו. אז יוודע האמת. כי העוה"ז מתנהג הכל כפי בחירת האדם כל דרך איש ישר בעיניו. וה"ז יפה אף נעים. ובארנו בענין זה ג"כ שזהו הענין ג"כ שהתעצלו הזקנים בהספדו של יהושע. ועוד כמה דברים נחמדים יע"ש:

אלו שבע מדות. עושר וכבוד חדא נינהו. כדפרישית. א"נ זקנה ושיבה חדא מילתא היא. למאי דפרישית:

כולם נתקיימו ברבי. קמ"ל דאפשר להתקיים גם כולן בצדיק אחד. אע"פ שאין כל אדם זוכה לשתי שולחנות. כל שכן לכל אלה הטובות שבעתם יחד. רבי שאני דרב גובריה. ומימות משה עד רבי לא מצינו תורה וגדולה כאחד:

ובבניו. היא הראיה על שזכותו גרמה לו. ולא במזלא תליא מילתא. כי על כן זכה לעצמו גם זכה לבניו. כמו ששנינו האב זוכה לבן (באוחז מעשה אבותיו בידו) משא"כ במזל שלא יוריש טובו לבנים. והואיל ואתא לידן הך מילתא דיקרא דאורייתא. אציגה נא הנה עוד חלי כתם על אוזן שומעת. מחליות הקשורים שלנו. באור מאמר גמרא בפרק השותפין. וזהו. א"ר אבהו שאלו את שלמה בן דוד איזהו בן העוה"ב. אמר להם כל שכנגד זקניו כבוד (פירש"י אותם שחולקין להם כבוד בעוה"ז. מחמת חכמת זקנתם. ומהרש"א פירש שלא יתבייש ממעשי בני בניו. כי בני בנים הם כבנים) כי הא דר' יוסף בריה דריב"ל חליש ואתנגיד (פרחה נשמתו וחזרה) אמר ליה אבוה מאי חזית. א"ל עולם הפוך ראיתי. עליונים למטה (אותם שהם עליונים כאן) ותחתונים למעלה. א"ל עולם ברור ראית (כי שם העיקר) א"ל אנן היכי איתינן. א"ל כי היכי דאיתנן הכא (חשובים ונכבדים) איתנן התם. ושמעתי שהיו אומרים אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו ושמעתי שהיו אומרים הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתם. מאי נינהו אי לימא ר"ע וחביריו. משום הרוגי מלכות ותו לא כו'. אלא הרוגי לוד (פפוס ולוליינוס אחיו. שהרגן טוריינוס הרשע בלודקיא. ע"י שגזר להשמיד ישראל לפי שנמצאת בת מלך הרוגה. וחשדו את היהודים עליה. עמדו האחים הללו ואמרו. מה לכם על ישראל. אנחנו הרגנוה) כדאי' ספ"ב דתענית. (ועיין אבן בוחן שלנו) ע"כ. המאמר הלז צווח ואומר דרשני. דקשיא טובא. מ"ט הזכיר לשני המלכים שלמה ודוד. בלי תואר והדר שם מלך כראוי להם. והיה יכול לומר בקצור שלמה המלך. והיינו יודעים במי מדבר. ומה צריך לייחסו אחר אביו. ומה ראו על ככה לשאול אותו דוקא שאלה זו. והתשובה צריכה באור. פירש"י דחוק דמשמע כינוי זקני על בן עוה"ב. שזכה לכבוד. הוא נופל. ואין זה במשמע הלשון גם הענין אינו סובלו. דמאי שכנגד. גם דברי מהרש"א בלתי מובנים. בעובדא דר"י בריב"ל איכא למידק. דשייל ליה אבוה אנן היכי איתינן. תמיהא טובא. והיא [וכי] אכתי הוה ריב"ל בחיים כאן. ומה טיבו עכשיו באותו עולם הנשמות. לדעת איך ענינו ומצבו שם. ושמעתי כו'. קשה מדוע לא שמע שם דברים אחרים. ואיזה שייכות יש לשני דברים הללו לכאן. ומה הלשון אומרת. ותלמודו בידו פשיטא כל ת"ח תלמודו בידו. אי לימא ר"ע כו'. מאי שנא דנקט ר"ע טפי משאר עשרה הרוגי מלכות. שרובן קדמו לו. בעז"ה יבואר כל זה היטב הדק. דהנה ידוע מה שאמרו חז"ל עוד אחד בקשו למנות עם אותן שאין להם חלק לעוה"ב. וכן בפרק ש"ש. ופלוני מהו לעוה"ב הרי שנסתפקו בו אם הוא בן עוה"ב. וככה נסתפקו באביו. אם נמחל חטאו בכשבה ורועה. אם לא. וזה מחמת שלא רצה הקב"ה להודיע בחייו שמחל לו על אותו עון (או שלא חטא כמאן דאמר) לפיכך עזבו כאן תואר מלכות משמותם. ואמרו ששאלו את שלמה בן דוד בשמם העצמי בלבד. כאלו לא יצלחו למלוכה אמתית נצחית רוחנית. ולא נאה להם המלכות באמת לפ"ד השואלים. מחמת הספק שנפל בשניהם אם הם בני עוה"ב. והשיב להם כהוגן. כל שכנגד זקניו כבוד. ר"ל הרי מכאן ראיה. כשרצה להכניס הארון לדביר. דבקו שערים. ואמר פתחו שערים ויבוא מלך הכבוד כו'. ולא נענה עד שאמר אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך. מיד נענה. ובאותה שעה ידעו כל ישראל שמחל לו הקב"ה. ונהפכו פני כל שונאי דוד כשולי קדרה. הנה הוכיח ה' היותו בן העוה"ב. במה שעשה לו כבוד נגד זקני עמו כשאמר ויבוא מלך הכבוד כו'. שהיו כולם עדים בדבר הכבוד. הנעשה לו בעבורו לעיניהם. והיינו זקני תורה שהם זקניו של הקב"ה ודאי. לא כנגד זקני דבהתא כי בזקנים שקנו חכמה תליא מילתא. שלהם הכבוד חכמים ינחלו. ועל כן בהם תלוי כל דבר כבוד (כמש"ל בלח"ש ובעלית הכבוד) וממילא היא הוכחה עליו ג"כ. דאמרינן מפני מה נאמרה בדוד שכיבה. מפני שהניח בן כמותו. וגם כן נהגו בו כבוד זקניו של הקב"ה (שראו הנס שנעשה על ידו) מעתה לא יסתפק אדם עוד שגם הוא בן עוה"ב. א"כ נקוט האי כללא בידך כל אדם שכנגד זקניו של הקב"ה ונעשה לו כבוד אותו אדם ודאי הוא בן עוה"ב. אף אם זקני ע"ה לא יכבדוהו מ"מ כבודו במקומו עומד. שאין כבוד אלא תורה. ואין אדם נותן או לוקח אלא דבר שבידו וברשותו. לא ליתן או ליטול מה שאין לו. וא"א לתלות בזכות האב. שאם הבן רשע אינו מועיל לו כלום. דכתיב ואין מידי מציל. אדרבה קרינן ליה רשיעא ב"ר. הרי אלו דברים ברורים. במ"ש כל שכנגד זקניו כבוד (דברי מהרש"א אינן מובנים לי. שאינם במשמע הלשון. גם לא יתכן לומר שאם בן בנו אינו הגון. שיפסיד הזקן על ידו חלקו לעוה"ב) ומייתי תלמודא ראיה שאין הדבר תלוי בזקני ע"ה. ושאין הכבוד נמשך אחרי עצתם והסכמתם. שכן ראה ד"י בעלמא דקושטא. שאותם שהיו עליונים כאן מחמת אלמות ע"ה (כדרך העולם שמגדלים ומנשאים. מי שהוא ממשפחתם) משו"ה לא נטייה דעתא דקב"ה אחר רובא ח"ו. אלא הרי הם תחתונים שם. ושאל לו ריב"ל אנן היכי איתנן. נפל לו ספק על אודות עצמו. וזה לפי שריב"ל מסר עצמו למיתה ע"ד תורה כדאיתא שילהי המדיר. דהוה מיכריך בבעלי ראתן ועסיק בתורה (לפיכך זכה ונכנס חי לג"ע) והשתא הכא מספקא ליה מילתא. אי אמר קוב"ה שמעתא משמיה. משום דגמירי כל המוסר עצמו למיתה עד"ת. אין אומרים דבר הלכה משמו. היינו דשייל היכי איתנן התם לא בקש לידע מקום כבודו שם שזה ודאי לא ראה ר"י בנו. אלא אי עבדי ליה יקרא במתיבתא דרקיעא. למימר שמעתא מפומיה ולא על כבוד מקומו בישיבה של מעלה. הגיע לשאול אם הוא למעלה או למטה פשיטא דלא שייך ביה כל ימי היותו פה בחיים. אלא אם נעשה לו יקר וגדולה לומר דבר שמועה מפיו אחר שלא חשש שיאמרו ד"ת משמו למטה כנ"ל. כי לא רדף אחר הכבוד. והיה חפץ לידע אם גם למעלה אינם אומרים ד"ת משמו. מפני שמסר עצמו למיתה עד"ת. שנן שונין בישיבה שלמעלה. כמ"ש אליהו לרבה ב"ש. דאמר קב"ה שמעתא משמייהו דכולהו רבנן בר מר"מ. והשיבו ר"י בנו תשובה הגונה. כי היכי דאיתנן הכא חשובים ונכבדים. אע"פ שאין אומרין הלכה משמו מטעם הנ"ל. ועל דרך שפירשתי בעז"ה (בקונטרס דרוש יתיב פתגם) זה שאמרו כל המוסר עצמו למיתה עד"ת א"א כו'. ודאי אינו אלא לשבח. דהיינו טעמא משום שכל התורה נקראת על שמו. אחר שעלה למדרגה הגבוהה כל כך. שכל עסק למודו לשם שמים בלבד לא ליהנות בחייו מד"ת. לפיכך משליך נפשו מנגד על ד"ת. ואינו חושש לחייו. משו"ה אורייתא דיליה היא. כדאמרינן לבסוף נקראת תורתו. דכתיב ובתורתו יהגה. הלכך גריעותא היא לגביה. לומר דבר פרטי משמו. כאלו אין לו חלק בה רק בדבר זה. שכולה נפלה לחלקו. נחלת שפרה לו. אף אם אין ב"א אומרים ד"ת משמו. כגון דמקיים בנפשיה חמוקי ירכיך או בשעת המפזרים מכנס. אעפ"כ מעשיו מוכיחים. וכמ"ש לפרת. מפני מה אין קולו נשמע כשאר נהרות. והוא משיב מעשי מודיעים. ככה הוא הת"ח המסכן עצמו עד"ת כריב"ל וחביריו. שא"א ד"ת משמם כנ"ל. מ"מ חשובים ונכבדים הם בכאן ע"י מעשיהם המודיעים טבעם בעולם הלז. וכן דבריהם ומעשיהם הטובים נזכרים ונעשים במתיבתא דרקיעא. כאלו כל התורה שלהם. ומה שמסרו עצמן למות עד"ת. היינו דאהני להו. שהרי ע"י כך החזיקו בכולה לשמור ולעשות. ולכן כולה נקראת על שמן. והיינו דמסיק ושמעתי שהיו אומרים אשרי מי שבא לכאן כו'. ר"ל מכאן תדע שלא הפסיד מי שמסר עצמו עד"ת. אדרבה שבח הוא לו שם. כמו בכאן. שכן שמעתי אומרים שם אשרי כו' ותלמודו בידו. פירוש שתלמודו כולו הוא בידו. ואינו צריך לאחרים שיזכירו דבר מיוחד בשמו. (איסתרא בלגינא קישקיש קריא. מאה קרי בזוזא. מלא צנא קרי ושפמי דפגרי בהו רבנן) כי אדם כזה הוא ביד תלמודו. שאם בני אדם זוכרים ממנו איזה דבר טוב. הוא נזכר לטוב. ואם לאו הוא נשכח. משא"כ במי שתלמודו בידו. לעולם הוא נזכר לשבח בכל תושיה יתגלה כבודו. ומעשיו מודיעים. לפיכך ודאי אשריו ואשרי חלקו. אע"פ שגרם לעצמו בבחירתו שא"א ד"ת משמו. ע"י שמסר עצמו למיתה בשביל התורה. ועז"א אין ד"ת מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה. והרוצה שיחיה בשני עולמות. ימית (אולי זפ"ה נפשי בכפי תמיד שסכן עצמו עד"ת. ותורתך לא שכחתי. שהרי על ידי כך מתקיימת בידו) כי אדרבה היא הנותנת חיים לעושיה בעוה"ז ובעוה"ב. שכך אמרו עוד בהרוגי מלכות. שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן. מפני שמסרו עצמן למיתה. כדי שיחיו ישראל ויקיימו התורה (והיא שעמדה לדוד המע"ה שנקרא חי וקים. לפי שמסר עצמו למיתה על ישראל כמ"ש תהי ידך בי וגו') ת"ח עצמן שמסרו נפשם עליה. לא כל שכן. ולהכי מקשי תלמודא אי לימא ר"ע כו' משום דס"ד על ר"ע ביחוד נתכוונו. שהוא שמסר עצמו לשחיטה על ד"ת. כמ"ש בפ' חלק עה"פ כורתי בריתי עלי זבח. ומשני אלא הרוגי לוד. שלא היו ת"ח. רק מסרו עצמן על קיום התורה. זכו לכך. ר"ע וחבריו עאכ"ו שלא יפסידו. מחמת שמסרו עצמן עד"ת. לפיכך זכה באמת שכל התורה נקראת על שמו. כדאמרינן סתם מתני' ר"מ. סתם ספרא ר"י כו' וכולהו אליבא דר"ע. אע"פ שלגלגו עליו תלמידי ב"ש. כמ"ש לו יונתן בכור שטן. אתה הוא עקיבא ב"י ששמך הולך מסוף העולם עד סופו. ועדיין לא הגעת לרועה בקר וענה לו ר"ע אפי' לא לרועה צאן. ר"ל לא רדף אחר הכבוד לרעות צאן קדשים. ולא רצה ליהנות בכתרה של תורה. ומסר עצמו עליה. וזכה בכולה שתקרא על שמו. כמש"ל שכל הספרים שחיברו בתורה שבע"פ. כולם מיוחסים אליו. ולא תמצא בארץ החיים. במי שמחיה עצמו עליה ומשתמש בתגא. אסף רוח בחפניו. בכן נתבאר המאמר דבר דבור על אופניו: