פרקי אבות פרק ו משנה ט

המפרשים הקשו כל מה שראוי להקשות בברייתא הזאת והותר, ובפרט הר"י אברבנאל ז"ל תראנו משם. ולתרץ הקושיות אפשר שאמר פעם אחת הייתי מהלך בדרך כלו' כי כל ימיו היה יושב אוהלים בבתי כנסיות ובתי מדרשות ולא יצא כי אם פעם אחת בלבד ואולי שאף אותה הפעם היתה לדבר מצוה ואפילו היתה לצורך פרקמטיא לא אירע לו זה רק פעם אחת בלבד ואמר ופגע בי אדם אחד הודיענו שאם בא האדם לקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה ומסייעין אותו להתקדש ואם בא לטמא עצמו תיכף סמאל פוגע בו לפתותו וכן אפי' ר' יוסי בן קסמא כאשר נתעורר לצאת פעם אחת וישם לדרך פעמיו תיכף הזמין לו סמאל אדם אחד לפתותו בממון רב כדי לגרשו מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים ולהוליכו אל ארץ עיפתה כמו אופל, וזה שאמר ופגע בי אדם אחד כלומר כאלו הוא בא לבקש אותי ופגע בי ומצאני, ולזה לא אמר ופגעתי באדם אחד:

ואפשר גם כן דקאמר ופגע בי אדם אחד ולא אמר ופגעתי באדם אחד לתת התנצלות על עצמו כי דרך החסידים והקדושים אשר בארץ המה שדרכן להקדים שלום לכל אדם והוא לא כן עשה רק המתין עד שאותו האדם נתן לו שלום ואחר כך החזיר לו שלום על כן להודיע כי לא במרד ולא במעל עשה הדבר הזה רק על צד הקרי וההזדמן אירע כך, לזה אמר ופגע בי אדם אחד כלומר הוא ראה אותי מקודם כאלו הוא פגע בי. ואפשר שהוא היה עוסק בתורה ומעיין בלימודו והוא לא ראהו ולזה הוא הקדים לי שלום ולקול שלומו צללו שפתי והחזרתי לו שלום כי אלו אני הייתי הפוגע בו ורואה אותו בטרם יקרב אלי בודאי שהייתי מקדים לו שלום:

ואפשר עוד שלזה אמר פעם אחת להודיע שכל שאר הליכותיו לעולם היה הוא מקדים שלום לכל אדם ופעם א' בלבד אירע לו שהקדים לו האחר שלום ותהיה מלת פעם וכו' נמשכת עד מלת ונתן לי שלום וכו' ובאומרו פעם אחת נראה כי היה כשגגה היוצאה מלפני השליט כי לא זו הדרך ישרה שיבור לו האדם:

ואפשר עוד כי באמרו ופגע בי אדם א' תירץ למה לא הקדים לו שלום והטעם כי לא הכירו מי הוא זה ואי זה הוא אם יהודי או כותי וסברת ר' יוסי בן קיסמא היתה דישראל ראוי להקדים לו שלום אבל לכותי לא יקדים לו שלום עד שהוא יתן שלום בתחלה ואח"כ יחזיר לו שלום מפני דרכי שלום, וז"ש ופגע בי אדם אחד לא ידעתי אכנה כי לא הכרתיו ולא ראיתיו עד הנה ולחשש שמא לא מבני ישראל הוא המתנתי עד שנתן לי שלום אח"כ החזרתי לו שלום. ובזה יובן מאמר רבי מתיא בן חרש שאמר הוי מקדים בשלום כל אדם והוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים כי ראוי להבין מה קשר ושייכות למוסרים אלו זה עם זה. אמנם בהיות שרבי יוסי בן קיסמא קדם זמן רב לרבי מתיא בן חרש כי רבי יוסי בן קיסמא היה בזמן הבית והאריך ימים עד אחר החורבן זמן רב ורבי מתיא בן חרש היה מתלמידי רבי ישמעאל ור' עקיבא שכן מצינו שאמרו ז"ל שאל רבי מתיא בן חרש את רבי ישמעאל וכו' ע"כ כאשר ראה רבי מתיא בן חרש סברת רבי יוסי בן קיסמא באלו השני דברים אם בענין הקדמת השלום שלא רצה להקדים לו שלום לפי שלא הכירו מי הוא זה ואיזהו וגם בענין היות זנב לאריות ולא ראש לשועלים ראה ברבי יוסי בן קיסמא שהיה מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים ואפי' שנדרו לו כמה כסף וכמה זהב רצה להיות זנב לאריות בעיר גדולה של חכמים ולא לדור במקום שאין בו תורה ולא להיות ראש לשועלים על כן ר' מתיא בן חרש גלה לנו סברתו כי סבר לה כוותיה בחדא ופליג עליה בחדא, פליג עליה בענין קדימת השלום כי יהיה מי שיהיה ישראל או כותי מדת חסידות הוא להקדים לו שלום, וז"א הוי מקדים בשלום כל אדם ולא כמו שעשה ר' יוסי בן קיסמא, אמנם בענין האחר לעשות כאשר עשה הוא להיות זנב לאריות ולא להיות ראש לשועלים בזו סבירא ליה כוותיה ולעולם הוי זנב לאריות ואל תהי ראש לשועלים:

אמר עוד ואמר לי רבי מאיזה מקום אתה לא רצה לשאול לו על עצמו ולאמר לו מי אתה כי אולי אפי' אם יאמר לו שמו לא יכירנו ע"כ שאל לו על מקומו כי ממקומו יוכר אם איש חכם הוא אם לאו כי אם אנשי המקום כלם חכמים וסופרים גם הוא יהיה כאחד מהם ולהפך בהפך. ורבי יוסי בן קיסמא הבין את כוונתו על כן השיב לו מעיר גדולה של חכמים ושל סופרים אני ואומרו מלת אני אינה מיותרת כי כוונתו לומר כי גם אני מאנשי החכמים שבה וראשיה וגם בסיבתי היא נקראת עיר של חכמים ושל סופרים:

אמר לו רצונך שתדור עמנו במקומנו אמר הדברים כפולים באומרו עמנו ומקומנו הכוונה שראוי לילך לדור שם לשתי סיבות, האחת כי בזה הוא מזכה לחייבים ומלמד להם ללמוד לשמור ולעשות וזהו עמנו דקאמר כלומר לזכותנו, ועוד שנית כי אף אם היה זה אחר החרבן כי אף מקרוב גלו ישראל כלו מעל אדמתם אפשר כי במקום אותו האדם לא הכבידו הכותיים עולם עליהם לשום סיבה או שלא היו שם אהלי כותים וישמעאלים כי כלם יהודים ועל כן אמר במקומנו כלומר כאלו כל המקום שלנו הוא ואין שר ושופט עלינו לשעבדנו ועל שתים אלה ראוי שיהיה רצונך לדור עמנו. ואמר ואני אתן לך כמה כסף וכמה זהב רצה להודיעו בזה כי לא יחשוב שהפירוש שיתנו לו כל אנשי העיר ורבי יוסי בעצמו יגבה אותו מכל אחד מה שמגיע לו ולזה אולי יהיה למשא עליו על כן אמר אין לגבות משום אדם כלל כי אני הוא המתחייב ליתן לך כל מה שתרצה כמה כסף וכמה זהב והכל עלי דידי הדר וז"ש ואני אתן לך וכו' ולא אמר ונתן לך, וכוונתו במה שאמר כמה כסף וכמה זהב שגם זאת היא סבה לקיים מצות רבות כי האדם שיש לו כסף וזהב לרוב יוכל לקנות עולמו בהם כמונבז המלך לזון לפרנס לעניים ולפדיון שבוים וכיוצא על כן נדר לו כסף וזהב לבלי חוק כלומר ובזה תוכל לזכות לעצמך להיות עושה משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצת. אמרתי לו אם אתה נותן לי כל כסף וכל זהב שבעולם כלומר המשיל לו משל הזה כי אפי' אם יתן לו כל כסף וכל זהב שבעולם כי אז יהיו כל העולם עניים אם יהיה כל הכסף שבעולם שלו ואז יהיה הוא זן ומפרנס לכל העולם מממונו שהכל שלו ואין לך צדקה גדולה מזו ואפי' הכי אין אני דר אלא במקום תורה ונתן טעם לזה לפי שבשעת פטירתו של אדם אין מלוין לו וכו' כלומר כי אפי' בשעת יציאת נשמתו מגופו כי אז הגוף שלם בכל אבריו ואפי' לעשות לו לויה הקלה ללוותו עד הקבר אין מלוין לו לא כסף ולא זהב אלא תורה ומעשים טובים. והקדים התורה ועשה עיקר ממנה כי הלמוד עיקר כי הוא המביא לידי מעשה והביא ראיה מן הפסוק שנא' בהתהלכך תנחה אותך וגו', ולהבין שבתחלת דבריו לא דבר הוא רק על שעת פטירתו של אדם ובהביאו הראיה מביא ראיה גם לעוה"ז דקאמר בהתהלכך תנחה אותך בעוה"ז והיה לו ליכנס בשתיהן כיון שבראיה פירש דבריו גם בענין העוה"ז. ואפשר דמאי דקאמר בהתהלכך תנחה אותך בעוה"ז אין הכוונה הודעת השכר והתועלת שעושה התורה בעוה"ז רק הוא מזהיר לאדם שלא יסור מלימוד התורה לעולם ולעולם יהיה דר במקום תורה, וז"ש בהתהלכך כלומר בעוה"ז שאתה מתהלך על רגליך כי על העוה"ב יאמר שכיבה ועל העוה"ז יאמר הילוך ע"כ הזהיר לאדם ואמר בהתהלכך כלומר בעולם הזה לעולם תנחה אותך לא תזוז ממנה כלל רק לעולם יהיה שהיא תנחה אותך ואם כה תעשה אז בשכבך תשמור עליך בקבר וכן הקיצות היא תשיחך לעוה"ב כי בתחית המתים תזכה שהיא תשיחך כלומר שהיא תלמדך ותתגלה אליך בכל סודותיה כאלו משיחה אותך:

אמר עוד וכן כתוב בספר תהלים ע"י דוד מלך ישראל וכו' כלומר אף אם תאמר שברבות לי כסף וזהב בו אזכה לחיי העולם הבא בעשותי בו חסד משפט וצדקה בארץ עם כ"ז לא ראי זה כראי זה והשכר הנמשך לאדם מן התורה אין לו ערך ודמיון עם שום דבר בעולם שהרי מי לנו בענין הצדקה גדול מדוד מלך ישראל כי כל ממונו היה נותן לצדקה וכמו שאמר הכתוב ויהי דוד עושה משפט וצדקה ועם היות שרוב ממונו רובו ככלו היה מפזר אותו לצדקה ועם כל זה אמר הוא עליו טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף עם היות שאותם אלפי כסף וזהב היו כלם לעשות צדקה ובנין בית המקדש כמש"ה ואני בעניי הכינותי שאם לא היו אלפי זהב וכסף דצדקה פשיטא מאי אתא לאשמועינן ומי לא ידע כי יקרה היא מפנינים וכל חפצים לא ישוו בה:

ואמר עוד ואומר לי הכסף ולי הזהב הכוונה להודיע כי פירוש פסוק לי הכסף ולי הזהב הוא שיתן אותם לצדקה כי כל זהב שבעולם לא נברא רק ליתנו לעניים ולהלוותו לה' כי מלוה ה' חונן דל ואינו רשאי האדם לפזר הזהב בהבלי העולם כי אינו רק לפזרו לעבודתו ית', וז"ש לי הכסף ולי הזהב כלומר לשמי ולצרכי:

אי נמי רצה במ"ש וכן כתוב בס' תהלים ע"י דוד מלך ישראל כי הכל מיותר והיה די שיאמר וכתיב טוב לי וגו' אמנם רצה שכל מ"ש דוד המע"ה לא כנגד עצמו בלבד אמר רק הוא נקרא ספר תהלים כי כל אדם חייב להלל ולשבח לשי"ת בהם כי כנגד כל ישראל אמרם, וז"ש ע"י דוד מלך ישראל ע"ה כלו' כי הרי דוד המע"ה בענין המזמורים כלם הוא שנאמרו כנגד כל ישראל על ידו והוא כמו שליח מאתו יתב' כנגד כל ישראל ולכן א"ר יוסי בן קיסמא א"כ על כרחי פסוק טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף גם אני מתחייב לאומרו ולקיימו ולהלל בו את תורת ה' ואם עתה אדחה התורה מפני הזהב איך אשא פני לקרות בפסוק הזה ואני עשיתי בהפך ובחרתי באלפי כסף יותר מן התורה:

עוד אמר ואומר לי הכסף ולי הזהב כלומר ועוד טענה שנית שלא להתפתות אחר הממון כי אלו הממון שהיה נודר לי אותו האדם שאמר ואני אתן לך כמה כסף וכמה זהב אלו היה נודר משלו היה טוב אבל הוא נודר מה שאינו שלו כי כל ממון שבעולם הוא ביד בעליו הוא בדרך פקדון מאתו יתברך והוא יתברך בעל הפקדון שכן כתוב לי הכסף ולי הזהב וגו' וכיון שכן הוא כל מה שאתה תתן לי אם ירצה הש"י ליקח אותו מידי יקחני כי הכל שלו ואם עתה לא אתפתה אחר ממונך והוא יתברך ירצה ליתן לי מידו הפתוחה הרחבה והמלאה הוא יתן לי על כן בו בטח לבי ונעזרתי ואיני דר אלא במקום תורה:

פעם אחת הייתי מהלך בדרך. הרבה יש לדקדק בזה המאמר. ולא נטריח על המעיין באריכות דקדוקים. אך נבליעם בתוך הבאור בקצור האפשרי. פעם אחת באמת אין לדקדק מהו הצורך להודיע שפ"א היה כמו שמטריחים עלינו המפרשים. כי כך הוא דרך הלשון. וכמ"ש ר"י פ"א הייתי מהלך גמרא ריש ברכות. ודכוותה טובא. ושמא הודיענו בזה שלא היה רגיל לעשות כן. שהרי אמרו אל ימנע אדם עצמו מבית המדרש אפי' בשעת מיתה (ובפ' א"צ א"ר אל ימנע אדם מבה"מ דבאורתא אמר רבי הכי. ובצפרא הדר ביה) ומאחר שהיה ריב"ק בעיר גדולה של חכמים כו'. לא היה רשאי לפרוש מהם כדמסיק. אלא פ"א אירע שהלך בדרך שהיתה מזומנת לפניו מפני הדחק והאונס שהוצרך לכך. כדבעינן למימר בס"ד. והיה מהלך ברגליו. לא רוכב ולא יושב בקרון. מטעם שיתבאר:

ופגע בי. והוא לא פגע בו. אולי בא לו מאחריו או מן הצד. באופן שלא ראה ר"י את האדם ההוא בפגעו בו. ואותו אדם ראהו בתחלה. א"נ ופגע בי פירושו בקש אותי וחילה פני. כמו ואל תפגע בי הפגיעו במלך וישתומם כי אין מפגיע. והענין הוא להודיע שאותו אדם היה מחזר אחר ר"י רודף אחריו לבקשו. ומצאו והשיגו. גם התחנן אליו על הדבר שספר:

אדם אחד. כן הוא דרך הלשון לעולם וגם בכל הלשונות מ"מ להפיס דעת השונים נמליצהו ג"כ בטוב טעם. שלא הספיק לומר אדם או אחד בלבד. ונדע ממילא שעם אדם הוא מדבר. אלא משום שבדרך היה מהלך יחידי. כי לא נזכר שהיה אדם עמו. אלא הוא לבדו היה הולך. ושמא היה ג"כ במדבר וביער. בדברא דשכיחי מזיקין. א"נ בלילה. אך סופו הוכיח שאדם היה ואחד היה מיוחד חשוב. כמו אחד העם הכבש אחד מיוחד שבעדרו. אי נמי איפכא אדם קל מהמון העם. אדם כל דהו (וכ"ד קצת באחד העם) וכמ"ש לפנינו בס"ד:

ונתן לי שלום. ממה שכתבנו ככר מיושב מדוע לא הקדים לו ר"י שלום. משני טעמים. אם מחמת שאותו אדם ראה את ר"י. בטרם ראהו ר"י. ואם משום דמעיקרא סבר דילמא שד הוא. ואמרינן אסור לאדם שיתן שלום בלילה. חיישינן שמא שד הוא. איברא כיון דההוא גברא יהב ליה שלמא מעיקרא. ושלום שמו של הקב"ה. וגמירי דלא מפקי שם שמים לבטלה. משו"ה אע"ג דלא חש עוד לשמא יזיקנו (ואכתי מידי חששה דילמא שד הוא לא נפיק) אהדר ליה שלום ותו לא. דמ"מ אסור לתת לו שלום. כמו שפירש"י דדמו לע"א. אלא קיים השלום שנתן לו בלבד (וכמ"ש שונמית לגיחזי מחמת שהיתה אסורה בשאילת שלום. עלח"ש רפ"ב דברכות):

והחזרתי לו שלום. אע"פ שמהראוי היה לכפול לו שלום. לא עשה כן מטעם שאמרנו. ועוד מטעם אחר. כי מתוך שראה ר"י שנתן לו האדם שלום בקצור. חשב שמא עם הארץ הוא. ואולי האמת כך היה. כמו שנאמר להלן בעז"ה. כי מן הדין היה לו לומר שלום עליך רבי. שהרי אפילו אליהו ז"ל כך אמר לר"י כשפגע בו בחורבה. ואמר לו שלום עליך רבי. ומתוך כך ידע ר"י שאדם גדול הוא השואל בשלומו. שהבין מדעתו היותו ת"ח לפיכך גם הוא נהג בו כבוד גדול. והשיבו מיד שלום עליך רבי ומורי. אך אדם זה שהראה כי סכל הוא להכיר ענינו של ריב"ק כי על כן שלל ממנו תור המעלה הראוי לו. אך. הוא ענהו לפי דרכו שלום ותו לא מידי. כי ההדיוטות משיבין להם בשפה רפה וגם אין חיוב לכפול לכל אדם. כמ"ש בס"ד ריש פה"ק:

א"ל רבי. עכשיו הכירו שהוא רבי. ועד האידנא לאו רביה הוא. כי עדיין לא ראה בו דבר חכמה. ולא נביא היה כאליהו לידע מעלתו מעצמו. רק מתוך תשובתו הקצרה ניכר שאדם גדול הוא. ומדקדק בדבורו. שלא להשיב יותר מהשאלה. וכמ"ש רפ"ב דביצה ש"מ האי צורבא מרבנן דקא"ל חבריה מידי. לא לימא ליה אלא כדאמר ליה חבריה. לכן בזה הכיר. שאדם חכם הוא ריב"ק. אז קראו רבו:

מאיזה מקום אתה. על שמו ומשפחתו לא הוצרך לשאול. כי אם לא הכירו מעולם. מה יועיל לו הודעת שמו. גם יחוסו לא בקש לידע. כי לא בתו היה מבקש. רק את שם מקומו ועירו היה חפץ לידע. מחמת מה שאמרנו. כי היה האיש ההוא מחזר ורודף אחר ת"ח (אפשר היה שליח לקבל רב לבני עירו) ורצה לדעת אצל מי למד חכמתו וממי קבל קבלתו. כי המקום גורם. כמ"ש אוירא דא"י מחכים. ובורסיף סימן רע לתורה. ובני יהודה דדייקי לישנא. נתקיימה תורתם בידם. וההפך בבני גלילא. וא"ר טבעא דבבל גרמא לי דלא חזאי דמא ובהא מכן ומכן (תמורה כט"א) וכה"ג טובא. ועוד מאחר שראה בו דבר תמוה. שלא השיבו שלום עליך או שלום לך (כנהוג במקראי קודש ביחוד) אלא שלום גרידא חשדו שמא כך הוא מנהג המקום שיצא משם (שאינו משנהו אפי' מפני המחלוקת) ודרך אנשי עירו כן הוא. לא ידעו דרך שלום. ושאל לו על עירו. כאומר בתמיה אין שלום בעירך. ושמא כל בני מקומך מכוערים במנהגם כמותך. ועוד חקר על כך כי רצה לעמוד על השורש. מה טעם פירש ממקומו הפעם. מה עול מצא בהם כי רחק מהם. ואם רוח המושל עלה עליו. מקומו אל ינח (אם לא מאן דביש ליה בהאי מתא) וע"י החקירה והדרישה יוודע לו האמת. מה טיבו וטיב אנשי מקומו. ואם יכשר להיות הוא רב ומורה לבני מקומו:

א"ל מעיר גדולה של חכמים כו' אני. בזה תשובה מוצאת לכל מה שיסתפק בו. בהודיעו שאמנם הוא גדל בין החכמים. ויודע דרך ארץ של שאילת שלום. אבל היא הנותנת מפני שגם הוא חכם. כהולך את חכמים יחכם. וכבוד חכמים ינחלו. היה ראוי להניח לו כבודו בתואר חכם ורבי וכנ"ל. ובודאי בני עירו דייקי לישנא טפי. ומה שפירש מהם לדרך בפעם הזאת. הוא על פי האונס כי בהיות העיר גדולה לאלהים. שכולה חכמים וסופרים. לא סוחרים ותגרים. לכן יש להם דוחק בפרנסה ומזונותיהם מצומצמים. כי לא לחם לחכמים. על כן נודד הוא ללחם איה. והוא הטעם שהיה מהלך ברגליו. לא רכב סוס. ולא ישב בקרון משום דוחקא דצבורא. ביחוד שכולם חכמי תורה. אי נמי לא רעב ללחם גשמי היה אלא לדבר ה'. שהוצרך דבר לחכמים לשאול מבית הוועד. כענין שמצינו בפ' ב"ש אר"י א"ר מ"ד מימינו בכסף שתינו עצינו במחיר יבואו. בשעת הסכנה נתבקשה הלכה זו. הרי שיצאה מראשון בגט כו'. שכרו אדם אחד בארבע מאות זוז ושאלו את ר"ע בבית האסורין ואסר (ללמדך כמה ד"ת חביבין על ישראל. שאפילו על דבר קל מדבריהם ובשעת הסכנה. הפריזו כל כך ממון והכניסו עצמן בסכנה גדולה. שהיתה שעת שמד ר"ל. ולא סמכו להקל בספק של דבריהם. משום דספק ידיעה. לאו שמיה ספק. מכאן אתה דן ק"ו לדברי איסורים ברורים. אפי' של סופרים כמה הם חמורים. ותוכחה לקלי עולם אשר מקלם יגיד להם. להקל ראש פורה ראש ולענה. אף בגופה של תורה ויינה). כן היה ענינו של ריב"ק לדעתי. שהוצרך לכתת רגליו לילך למקום הוועד לברר ספקותיו:

רצונך שתדור עמנו במקומנו. די היה שיאמר עמנו. או במקומנו. תרתי למה לי. אלא הענין הוא אחת משתים. האחת לשבח. שהיה האדם ההוא אוהב התורה ומחבב ת"ח. לכן רדף. אחר ריב"ק כמש"ל. לקבלו לרב ולמנותו לראש. שילמוד אצלו בעירו. לפי שלא היו במקומו בעלי תורה הרבה. רק כסף וזהב רב מאד. אולי מחמת העושר הרב לא פנה לבם לתורה. כמו שהוא על הרוב. וכמו שהיא התנצלות העשיר ליום הדין. שאומר טרוד בנכסי הייתי. אכן אדם ישר זה אהב התורה ביותר. ורצה לקבוע ישיבה במקומו להרביץ תורה בעירו. ולכן בשמעו את דברי ריב"ק והבין כי חכם גדול הוא. נתאוה ללמוד לפניו בשקידה גדולה. בגלל זה התנה עמו שלא יזוז מקיר העיר וחוצה. לא כמו שעשה עתה שהלך לו בדרך כאיש נודד ממקומו. ואמנם כשיהיה לו עשירות גדול כזה. חשב למשפט שלא יצטרך להפרד ממנו כלל. כדי שלא יבטל מד"ת. אפי' שעה אחת. רק ישאר תמיד עמו במקומו. ושעבד אותו אדם עצמו ג"כ בזה האופן. שגם הוא לא יפרד ולא יעתק עוד ממקומו. כדרך שעשה בפעם הזאת. שהלך לבקש לו רב בלבד. זהו עמנו במקומנו. ולא בחדר ובבית אלא התנה שיהיו תמים יחדיו כל הימים במקומם. לא יפרדו איש מעל אחיו. והשנית לגנאי. ארצה בו שמא היה האיש ההוא כאחד מקציני הזמן שהיו במדינה ידועה. קובעים מדרש בביתם ומושיבים בה לומדים שיתמידו בלמודם. על מנת לכפר על כל תועבותיהם. ותושבים שהקב"ה מקבל שוחד. למען יצא זה בזה. או לוקחים לומד שיעור דוגמת שעיר. שישא את כל עונותם למצוא כופר נפשם) וכן מכניס אותו בלעג הרבה צובע שחור וכדומה) אוכלים ושותים וחוגגים כל ימיהם. משביעים יצרם בשחוק ובקלות ראש נאוף אלה וכחש אונאה ונבול פה ובכל דרכי התועבות הרעות והרבות ממלאים תאוותיהם. ובטוחים בעצמן ואומרים שלום עליך נפשי. הלא את בת חורין וחפשי. יש לנו שעיר מכפר בעדינו נושא עונותינו. הנה הוא עוטה מעיל החסידות. והרבה עמו פדות. ומה עושה הקב"ה מזמין להם בני אדם בלתי הגונים. רעים וחטאים מהם וגרועים יותר מאותם שמספיקים להם מזון ומחיה עד אשר יצא מאפם. כי נראה כמה פעמים שנכשלים באנשים שאינן מהוגנים מינים שונים שעירים ושדים יהודאין. מראין עצמן קדושים וחסידים. ועוברים כל העבירות החמורות ועל העריות והגזל חשודים. חוטאים ומחטיאים ומקדיחים תבשילם ברבים כמו שהוכיח הנסיון בבה"מ ידוע לפני שלשים שנה ובא האות והמופת על המחזיק לומדי תורה שלא לשמה שנעשית להם ס"ם והמצוה נהפכה לאשמה. להכשיל רבים בתורה ולהרים יד לגדף ה' ביד רמה. הי"ת יעקור אותן המינין המתועבים אנשי דמים ומרמה. לא יחצו ימיהם ולא יעזוב להם שורש וענף בעודם בחיים ילבש בשרם רמה. והיו דיראון לכל בשר לשלחם למטרה אל חצי הנקמה. נשוב לענין. כי אולי על כן הקפיד אדם הלז (וימחול לי שדברתי ככה. ח"ו לא חשדתי אותו אדם כשר מעולם. (הדרך הראשון הנ"ל הוא אמתי בלי ספק) וישר היה וכוונתו טובה לשמים היתה בודאי. רק לחוד חדה ולמשול משל לבית מרי הוצרכתי. ועכ"פ באנשי המקום ההוא. נראה שלא דבר רחוק מן האמת הוא מ"ש. ככתוב וכסף הרביתי וזהב כו'. ובהדי הוצא לקי כרבא. אף כי שמו לא נזכר. ולדבר הזה יסלח. באשר יצא ממנו מוסר נאה לענין ההוה בזמנינו מעז יצא מתוק. ובדרך הזה דרכו כמה גדולים אשר מעולם אנשי השם לרמוז מוסרים ישרים בכל אופן שיוכלו) והתנה שישאר ריב"ק עמו במקומו. לא יזוז משם. למען הרבות כפרתו. שיוכל לילך בשרירות לבו ותאותו (או על אנשי המקום נתכוון) ותהיה תמיד עמנו. להגין עלינו מפני החימה שפוכה במקומנו. המוכן לפורענות. בסבת העושר וישמן ישורן ויבעט. ובהיותך אצלנו נוכל לשקוד על הנאות עולמנו. שלא נפסיד שעה אחת בזולת זה. ולהתמיד על חפץ יצרנו הבלתי מניח לנו לישון ולהתעלם מעבודתו. ואתה היה לנו לאב ולכהן. כאחד משרי בוהן. אנן בדידן ואתון בדידכו ותסתיים מינן ומנייכו. אב"א לישנא אחרינא. תלמוד אתה ממנו. להיות כמונו. ותהיה לנו מעיר לעזור לעסוק בצרכי עולמנו הנחמד להשכיל לפייס יצרנו בכל מידי דמפייס. מי כמוך מורה חטאים. בדרך שאדם רוצה לילך. כי אני חכמה שכנתי ערמה. למען נפטר מעונשו של היצר שלא יתרעם עלינו שלא יצאנו ידי חובתו כראוי. וטוב כי תהיה לנו לכהן מורה. דרך בן סורר ומורה. וטוב לנו עמך ולזה קח לך אלף הכסף לעשות ממנו פסל ומסכה. ועשה את יצרך ברכה. לטעום מטעמותיו והנאותיו ולא יקצוף עליך במנעך ממנו חפצו כהלכה. ואם תעשה ככה. תמצא חן בעיניו וחמתו שככה:

ואני אתו לך אלף אלפים כו'. לדרך הראשון מילתא דלא שכיחא היא. זוזא לעללא לא שכיח. אבל לדרך השני יתכן זה יותר ויתבאר יפה. שמא בדק בשמא. שנקרא בן קיסמא שלא נמצא לו דוגמא. וחשב שהוא קוסם קסמים (ועינו הטעתו. כי באמת היה נקרא קיסמא. ע"ש קסם על שפתי מלך במשפט לא ימעל פיו) דורש דמים וכספים המכחישים פמליא של מעלה הפה שאסר. זוזי לתליתא שכית תולה באילן גדול המזיק את הרבים. ואומר פ' חכם להר"מ טיהר לי את השר"ץ ואת הדמים. וכדאי לסמוך עליו להתיר כל איסורין שבתורה. אדרבא המה תקוני נפשי בעידנא דמיעקר לאו מקיים עשה אשרי שזה שמש מה נעים חלקו אשרי העם שלו ככה. לכן בדין הוא שיטול שכרו משלם זוזי אלפי דחזו ליה מדאורייתא לפסולא דחריפא סכמא וחריפא זבינא כדהבא פריכא. היינו דאהני לן הכא והתם קרו ליה רבי דבחיה עדיפא. למשרי עורבא וכל מאי דאסר לן רחמנא שרא כי מעיקרא דדינא פירכא:

אם אתה נותן לי כל כסף וזהב שבעולם כו'. זה ודאי דבר תמוה וזר מאד לא נשמע כמוהו שימאן ת"ח ויבעט בעושר שמזמין לו הי"ת בהיתר. ועל מנת שיזכה לעצמו ולאחרי' עמו ואדרבא מצוה יותר להרבץ ולהרבו' מורה במקום שאינה מצויה. כי ה' חפץ להגדיל תורה ולהאדיר' ולזכות הרבים. והלומד תורה לע"ה דומה להדס במדבר. לכן לד"א יקשה מאד. ובדוחק יש ליישב הענין. כי מאחר שאותו אדם רצה לתת לו ממון רב. מכלל שלא הי"ל נחלת שדה וכרם להתפרנס מהם ואמר במערבא עה"פ והיו חייך תלוים וגו' זהו שמזונותיו תלוין בכספו. הלכך ירא היה שמא יהא טרוד יותר במזונות. וההכרח יביאנו לעסוק במעותיו במלאכה בזויה כזוזי ובזוזי דבזוזי בחנות וחלפנות. דזוזי כמאן דפליגי דלא איתנהו בכלל ברכה. נמצא מתבטל מלמודו. ויותר ממה שירויח. יפסיד. גם בשנות רעבון לא ישבע לחם. וכל הכסף והזהב לא ישבעו מעיו. וכולי האי למאי מהני כספם וזהבם בחוצות ישליכו. לכן אמר איני דר אלא במקום תורה כי בימי רעבון ישבעו. לא ירעבו ולא יצמאו. שהתורה נותנת אחרית ותקוה בזקנותו. אע"פ שלא יוכל לעסוק במלאכתו אינו מת ברעב: ואולם לדרך שני יבוא על נכון. כי למה לו עושר כזה שמור לבעליו לרעתו עושר רב ומהומה בו. מעט יהנה ממנו. כי אמנם העשירות המביאו לילך בשרירות לבו. בודאי יהיה סבה לקצר ימיו ולמות בלא עתו. ואבד העושר ההוא בענין רע כי רועה זונות יאבד הון. וזולל וסובא יורש. ולא יספיק לו כל ממון שבעולם. ביחוד השחוק הוא ישסה אוצר כל כלי חמדה. ומאבד אוצרות מלכים. ושנות רשעים תקצורנה מהר ילך בלי חמדה. יפה לו שלא נברא ולא נתפטם באיסור כל ימיו. טוב ממנו הנפל. עשיר ישכב ולא יאסף ישב בשפל. משו"ה כל האי עותרא בישא למאי מתבעי. וזוהי שאמר. לפי שבשעת פטירת ש"א כו'. אין הכוונה על הפטירה בעתה ובזמנה. לבוא אלי קבר בכלח. כי הוא האיש המוצלח. אך נתכוון לגויעה וגדיעה בלא עת. כי אחר שהעושר ההוא מסבב מיתתו בלא עתו. מה יועיל הון ביום עברה. כי לא ילווהו. יעזוב לאחרים חילו אל מצנים יקחהו:

אין מלוין אותו לא כסף כו'. בידוע שכך הוא. וכי יעלה על לב אדם כל שהוא. שילווהו כסף וזהב לבית עולמו. ולא היה צריך הדבר לאמרו. אבל באמת יש כסף וזהב המלוים לאדם בשעת פטירתו. אם עשה בהם מצות וצדקות. כמ"ש והלך לפניך צדקך וגו'. אך ירצה הכסף והזהב שאתה רוצה לתת לי על מנת שאהנה בו בלבד להשביע היצר ולהתבקש בנפשי להמיתני בלא זמני. הוא לא ילווני. וה"ק שבשעת פטירתו של אדם שגרם האדם לעצמו ע"י תרבות רעה שלו. זוהי מיתה בידי אדם. שאיבד עצמו לדעת. א"כ ודאי כספו וזהבו לא יוכל להצילו ביום עברת ה'. כספם לנדה יהיה לכל זונות יתנו נדה. ילווהו החייט בעל מוד"ע מדויקת חדשה. והספר המגלח פאות הראש וגם את הזקן תספה להדמו' לאשה. והמתקן לו כאות נכריות מתולת לו' מלפניו ומאחוריו עד הבושה. ומלובנים היטב באבקת רוכל מור ולבונה יבכו עליו הצייר האומן בציור מיני עגבים ויעלות אהבים בתולות יפות ערומות מרקדות בתופים ובמחולות ישאו כנור ועוגב מיטיבות נגינה חרדות ילבשו הזונות יפות המראה והבריאות אשר רעה אתהן במרעה טוב ושמן והרבה להן מוהר ואתנה. על הארץ ישבו מוכרי קארטין וחרדה לרגעים בעלי חנויות היין והשכר ושממו סוחרי התכשיטין היקרים ותגרי א"ט ומרגליות יספדו הליצנים ויילילו הפורטים על פי הנבל העורכים לגד שולחן מלא קיא צואה וסרוחים על ערשותם וכפתם לא רעננה. המה ישאו עליו בניהם קינה. וישרים יעלוזו באבוד רשעים רנה. וזהו הלויה והספד לפטירתו של אדם. ר"ל שבידי אדם באה לו וסי?רב אותה בידיו והיא מיתת הסכל היות בלא עתו ויגוע בבלי דעת (ולפי פשוטו נמי ניחא לשון בשעת פטירתו של אדם. והיינו אדם כי ימות באוהל. שממית עצמו על ד"ת כמש"ל) ולדיוקא אתי. הא המת על פי ה' שמילא ימיו יודע ה' ימי תמימים. כבוד ה' יאספם. להם ודאי מלוים אותם גם זהבם וכספם אשר סגלו מיגיע כפם מעת אפם. ולא נהנו ממנו לעצמם כי אם לחפצי שמים:

בהתהלכך בהילוכך או בלכתך לא נאמר. אלא בהתהלכך שכולל כל התנועות הליכה ישיבה שכיבה ויקיצה הכל בכלל כל מעשה אדם. כמו התהלך נח. התהלך לפני. על כן מורה על כל עניני האדם ועסקיו בעוה"ז:

בשכבך. הא אין לך לומר אלא שפירושו בקבר. כי היא השכיבה האמיתית. עליה נאמר ושכבת וערבה שנתך. אבל בעולם הלז שדומה לים זועף הולך וסוער. והאדם בו כשוכב בראש חבל גם בלילה לא שכב לבו איך ישכב ויישן אם לבו ער:

תשמור עליך. מחטוטי שכבי. כעובדא דראב"י:

א"נ תשמור תורתו. שלא תאבד מפיו תורה. שכשאומרים שמועה מפיו שפתותיו דובבות. ועזר מצריו תהיה למטרח ולמשקל בשמעתא במתיבת' דרקיעא ולאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא:

והקיצות היא תשיחך. לעוה"ב תחזור להשיח בה בלי התעוררות תחתונים. כי היא תשיח עמך. ותהיה כל שיחתך תורה כבראשונה. שאפי' שיחתן של ת"ח צריכה תלמוד. וכענין שכתוב מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי. וזה"פ מכל מלמדי השכלתי כי עדותך שיחה לי. לפי שאפי' בעת שיחתי בצרכי לא הסחתי דעתי ממנה. וכן כתוב בספר תהלים ע"י דוד מ"י שלא תאמר להדיוט נאמר. שלא שלט על שני זבובים מימיו. אבל כתר מלכות גדול מכתרה של תורה (ושמא רצה להשמר ג"כ שלא יטעה אדם שלא אמר דוד זה הכתוב. שהרי כבר כלו תפלות דוד בן ישי בספר שני של תהלים. ואין מביאין ראיה מהדיוט למלך. לכן הזכירך שכל ס' תהלים נאמר ע"י דוד כו' וכמש"א א"ת כלו. אלא כל אלו) לפיכך הביא לך ראיה מדוד מ"י שלא למד מאחיתופל אלא ב"ד בלבד. וקראו רבו. לומר שאין כבוד אלא תורה. ומאס בכסף וזהב וסגולת מלכים. לפיכך גם לא חשב זהב וכסף שמכסיף את הזהב (כמ"ש רז"ל במ"א) בערך התורה. ואמ"ה היה מפרש פסוק זה עם אותה ששנינו הכסף קונה את הזהב ואין זהב קונה הכסף אע"ג דזהב חשוב כסף חריף בהוצאה הנה יש לכסף מוצא מעלה יתרה על הזהב. זה"ש מאלפי זהב. ואפי' שיהיו אלפי הזהב מוחלפים במטבע כסף. שיש להם שתי המעלות. ויש לי לדקדק עוד לימא קרא טוב לי תורתך וגו'. פיך למה לי. ונ"ל עם אותה שאמרו אסור לקבל שכר על למוד תורה שבע"פ. אלא מה אני בחנם. ולא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על תורה שבע"פ. שנא' כי על פי הדברים האלה כרתי עמך ברית גו'. אבל על תורה שבכתב מותר ליטול שכר. כמו ששנינו אבל מלמדו מקרא. זה"ש טוב לי תורת פיך שבע"פ. אע"פ שאני מלמדה לאחרים בחנם כמו שלמדתי בחנם מאלפי וגו' שאוכל להרויח בלמוד תורה שבכתב. עם שהוצאתי אלפי בלמודה. מ"מ החמרתי על עצמי לנהוג גם בתורה שבכתב דין תורה שבע"פ. שלא ישיאנו חמוד ממון ליהנות מד"ת ומן ההיתר יביאנו אל האיסור. ואפשר לפרש מאלפי לשון למוד. כמו ואאלפך חכמה תאלף אורחותיו. וה"ק טוב לי תורת פיך היינו שבע"פ. שאני מלמדה בחנם. ממלמדי זהב וכסף. ר"ל אותן המלמדים בשכר. אע"פ שמעשירים. דיקא נמי דאל"ה לימא קרא טוב לי תורת פיך מכל כסף וזהב. מאי רבותא דמאלפי. מיעוט רבים שנים:

ואומר לי. מאי ואומר. ותו פירושא דהאי קרא לא ידענא. מאי קמ"ל פשיטא כ"ע דיליה אטו משו"ה לא יהנו בו ב"א כלל. והכתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבני אדם. אלא ה"פ. לא תימא דאסור לאצור כסף וזהב. ולכן מאס בו ריב"ק. לא כן הדבר. כי טובה גדולה היא למאן דזכי לה בהיתר. ברכת ה' היא תעשיר וברכה גדולה היא. כמש"ה ושית על עפר בצר. וכסף תועפות לך. ביחוד נאה הוא לצדיקים. כי עטרת חכמים עשרם. ומוציאים אותו בחפצי שמים ועושים בו רצון קונם. (לא נאסר אלא למלך שלא להרבות כסף. וזה ע"י מסים וארנוניות. שלא להכביד על עמו. ומתוך כך ירום לבבו מאחיו. משא"כ בברכתו של מקום ודאי לא יבעוט (שלמה יוכיח. ולא אשכחן בהא נמי דלא שפיר עבד) ורבי כנס עשירות מופלג. והוסיף לו אנטנינוס עוד יתר הרבה. וא"ל ליהוו לדבתרך כו') בברכת ישרים תרום קרת. ורבה תפארת. וזה"ש לי הכסף וגו' לשמי הוא נמצא בעולם. המצאתיו לעשות בו חפצי. כי זולת זה אין לו י"ת צורך לכסף וזהב. ולא ייחסם אליו יותר משאר הנמצאים כולם בראם יחד. הכל שלו ולכן סמכו ענין חמשה קנינים שקנה לו הקב"ה. כי ידוע שמאמר לי ולו. הוא עצמו מאמר הקנין (עיין סולם ב"א) ואין אתה מוצא כסף וזהב בכללם. הא ע"כ ה"פ לי הכסף וגו'. לעשות בו נחת רוח לפני. למוציאם לשמי ולכבודי הוא שנתתים לבני אדם ליהנות בם כרצוני. לא להם להנאותם וחשוקיהם כסף נמאס קראו להם: