פרקי אבות פרק ו משנה ז

רמז לנו במה שאמר לעושיה ולא אמר ללומדיה להודיע כי עיקר הלימוד הוא ללמוד ע"מ לעשות כי הלומד ואינו עושה טוב לו שלא נברא. גם אפשר לפרש שרמז לנו כי גדול שכר הלימוד משכר המעשה וזה שאמר גדולה תורה כי אפי' עושיה אשר קיימו ועשו כל מה שלמדו אחרים התורה היא הנותנת חיים להם כי בשכר המעשה לא היה כדאי לינתן להם השכר הזה ולהודיענו זה אמר לעושיה ולא אמר ללומדיה:

גם אפשר שרמז לנו אגב חדא תרתי והוא כי האדם כאשר יעסוק בתורה הוה ליה כאלו התורה היא שלו והוא עשאה ע"ד מה שאז"ל בפסוק ובתורתו יהגה יומם ולילה כי בתחלה נקראת תורת ה' כמ"ש רישיה דקרא כי אם בתורת ה' חפצו ואחר אשר חפץ להגות בה אז נקראת תורתו והוא עשאה וע"כ קרא בכאן ללומדיה עושיה כי בלמדם בתורה הו"ל כאלו הם העושים אותה. והביא ראיה איך נותנת חיים לעושיה שנא' כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא ומובן בפסוק איך מדבר עם לומדי התורה ובפרט עם מה שדרשו ז"ל אל תקרי למוצאיהם אלא למוציאיהם בפה והכריחם לרז"ל לדרוש דרשה זאת ממאי דשני קרא כי נכנס בלשון רבים ויצא בלשון יחיד דאמר ולכל בשרו מרפא וע"כ דרשו רז"ל אל תקרי למוצאיהם אלא למוציאיהם בפה וכאלו היו"ד שבין האל"ף לה"א מקומה היא בין הצד"י לאל"ף והשתא הפסוק מדבר כולו בל' יחיד דהיינו כאלו אמר למוציא אותם בפה ומוציא הוא לשון יחיד ואם היו"ד היא בין האל"ף לה"א אז היא לשון רבים מוצאי אותם. והפסוק הזה הוא ראיה שנותנת חיים לעושיה בעוה"ז אמנם לעוה"ב עדיין לא הביא ראיה ע"כ הביא הפסוק השני וז"ש ואומר רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך כי אין שקוי לעצמות רק בעוה"ב אחר אשר נאכל הבשר בקבר כד"א ועצמותיך יחליץ. והביא פסוק שלישי והוא ואומר עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר לפי שבלומדי התורה יש שני מינים. יש אותם שנגזר עליהם שיהיו טפשים ועם כל זה למדו והשיגו על ידי יגיעתם והחזיקו בה בחזקה על אלה אמר עץ חיים היא למחזיקים בה כי זוכים לעץ החיים אשר בתוך הגן אותם המחזיקים ותופשים בתורה כדי שלא תברח מהם וגם אותם אשר נגזר עליהם שיהיו חכמים שאינם צריכים רק לתומכיה ובמעט תמך וסמך תתקיים התורה בהם גם אלו הם מאושרים ועליהם נאמר ותומכיה מאושר. ובהיות כי לימוד התורה הוא בשני פנים תחלה בעיון ובמחשבה ואח"כ בדיבור. על העיון אמר כי לוית חן הם לראשך כי מושב העיון הוא בראש מקום המחשבה ועל הדיבור אמר וענקים לגרגרותיך. עוד אמר ואומר תתן לראשך לוית חן עטרת תפארת תמגנך הביא גם הפסוק הזה להביא ראיה למה שאומר שהיא נותנת חיים לעושיה כנראה מלשון נתינה כי החיים האלו הם במתנה נתונים נתונים מלבד השכר הצפון להם בעד שכרם ע"כ הביא הפסוק הזה דחזינן דאפקיה בלשון מתנה והוא אמרו תתן לראשך לוית חן והוא רמז על השכר שנותנים לו בעולם הזה ועטרת תפארת תמגנך הוא רמז על חיי העוה"ב כי זה שכרם צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה והיא תגן עליהם להרחיק מעליהם את כל החיצונים. עוד אמר ואומר אורך ימים בימינה וגו' כלומר וכי תימא הרי ראינו הרבה לומדי התורה שמתו בקצרות שנים והיכן הוא אריכות ימים של אלו אמר ואומר אורך ימים בימינה בשמאלה עושר וכבוד כלומר כי אפשר למדו התורה שלא לשמה ע"מ שיקרא רבי וכיוצא בזה וזה הוא דבר שמסור ללב לבוחן לבות וכליות אלהים צדיק ולכן לא זכו לאריכות ימים כ"א כי אורך ימים הוא בימינה כלומר בלימוד לשמה ומאהבה אמנם בשמאלה שהוא שלא לשמה עושר וכבוד ולא אריכות ימים. ובהיות כי בפסוק תתן לראשך לוית חן אין מפורש בפסוק שהשכר ההוא הוא במתנת חנם רק על שכר העולם הזה אמנם חיי העוה"ב אפשר היה שלא יהיה במתנה ע"כ הביא הפסוק הזה והוא אומרו כי אורך ימים והוא על חיי העוה"ז כי על היותם מעטי הכמות והאיכות העריך אותם בערך ימים ועל חיי העולם הבא אשר הוא עולם שכלו ארוך העריכם בערך שנים וז"ש ושנות חיים, ואמר ושלום לפי ששם נותנים לנשמה שלום בעת לכתה לעוה"ב וכמארז"ל שלש כתות של מלה"ש יוצאים לקראתו אחת אומרת לו יבא שלום כי שם הוא השלום האמיתי, ועכז"א יוסיפו לך להורות כי גם שם יש שכר בבחינת תוספת ומתנה וזה יוסיפו לך כלומר דרך תוספת:

גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה. לא אמר ללומדיה. שאם לא זכה. נעשית לו ס"מ. אלא לעושים. ללומדים על מנת לעשות ומקיימים התורה שלומדים. ונקראים עושים לעולם. שהלמוד עצמה נקרא עשיה. על שם כך. לפי שמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה:

בעוה"ז. וא"ת הרי אנו רואין רובן של לומדי תורה (וביחוד הלומדים לשמה) מדוכאים ביסורים. שחייהם אינם חיים. וכן יקשה לכאורה שמצינו סתירה גדולה בדברי חכמים עצמם בענין זה. שכן אמרו העוסק בתורה יסורין בדילים ממנו. וכמפורש בתורה. וכדאיתא ריש ברכות ואריב"ל חש בראשו יעסוק בתורה כו'. ובמ"א אמרו שהתורה אינה נקנית אלא ע"י יסורין. שנא' כי תורה אור וד"ח תוכחות מוסר. וכמו ששנו במ"ח דברים הנ"ל. בקבלת היסורין. ולכן נקראת תושיה. ונקראו לומדיה קצירי ומריעי. אמנם במה שכתבנו לעיל (מ"ד) על מ"ש וחיי צער תחיה ובפ"ד (מ"ט) על אותה ששנינו כל המקיים את התורה מעוני סופה לקיימה מעושר. נתיישב הכל באר היטב בס"ד. יע"ש. אי נמי אפ"ה ההוא מושל על היסורין. שאם אינו חפץ בהם. מסתלקים ממנו. כמ"ש ר"י לרחב"א חביבים עלך יסורין. ואמר לא הן ולא שכרן. יהב ידיה ואוקמיה. ור"א בר"ש בצפרא אמר זילו מפני ביטול תורה. ולא אמרו שבעלי יסורין אין חייהם חיים. אלא במי שיסורין מושלים בגופו. היינו שיש להם ממשלה עליו שאינו יכול לסלקם (ויעוין במעלה כ"ב דמ"ח דברים):

ובעוה"ב. הוא עולם הבא אחר המות מיד (כמ"ש בפ' משנת כל ישראל י"ל חלק. עיין בית אל דר"ה) וזה ע"י שאומרים שמועה מפיו. וכמש"ל בסוף משנה הקודמת. לכן יפה נסמכה בבא זו לשלפניה (ויעוין בדרוש יציב פתגם מענין זה):

כי חיים הם למוצאיהם. ודרשו חז"ל למוציאיהם בפה (משום דקשיא למוצאיהם יתירא הוא לגמרי. פשיטא אם לא מצאם. האיך יהיו לו חיים. ותסגי ליה למימר כי חיים הם. ותו דלאו בני מציאה נינהו דאתיא בהסח הדעת. כי לא יגעת ומצאת. אל תאמן) והיינו בעוה"ז. שיוכל להוציאם בפיו:

ואומר רפאות תהי' לשרך. הטבור שממנו התחלת היצירה. ושקוי לעצמותיך. העצמות היבשות בקבר:

ואומר עץ חיים הוא. משום די"ל תינח ת"ח. ע"ה מה שתהא עליהם. ס"ד שאין עומדין בת"ה. וכדס"ל לר"א. קמ"ל כדאהדריה לר"י מצאתי להם תקנה. וזהו שהביא הכתוב ע"ח היא למחזיקים בה. ללומדים לא נאמר. אלא למחזיקים ידי לומדי תורה. כמו המשיא בתו לת"ח. ומהנהו מנכסיו. שגם הוא זוכה ע"י התורה לקיים בעוה"ז ובעוה"ב כת"ח (וכשמעון אחי עזריה) לפי שהגורם לדבר. חשוב כעושה הדבר בכל ענין. כתוב ויבן שלמה. וכי עלתה על דעתך שבנה הוא הבית בידיו. אלא שסבב הבנין בהשתדלותו. נקרא בונה. ככה המסבב למוד התורה נחשב לו כלומד ממש (גם מפני זה התחיל בעושיה לא בלומדיה לכלול בזה העושים את התורה שתצא לפועל. וגורמים לאחרים שילמדו וא"ת כשהוא בדרך ואין לו לויה. וטרוד מסכנת הדרך לא יוכל לכוין דעתו ללמוד. שהרי חייו תלוים לו מנגד. לז"א ואומר כי לוית חן הם לראשך שכן אמרו. אם אין לו לויה. יעסוק בתורה שנקראת לוית חן. וא"ת תינח בזמן שעוסק בתורה. כשמוטל ביסורין ואינו יכול לעסוק בה. מה תהא עליו. לז"א תתן לראשך לוית חן. כי לכן אמרו. חש בראשו. יעסוק בתורה וטוב לו וירפא:

עטרת תפארת תמגנך. תמסור בידיך עטרת חכמים עשרם. ואל תאמר האיך אלמוד מתוך דוחק. שהמקיים תורה מעוני. סופו לקיימה מעושר. וא"ת אע"פ שנותנת חיים ורפואה למחלה. שמא אין עמה אריכות ימים. תלמוד לומר אורך ימים בימינה. וגו'. וכ"ש עושר וכבוד. וא"ת שמא אורך ימים בלי שנים. כמ"ש בזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע. תלמוד לומר כי אורך ימים ושנות חיים וגו'. הרי גם שנים אמורים. ודרשו חז"ל על ושנות חיים. וכי יש שנים של מתים. אלא אלו שנותיו של אדם שמתהפכות עליו מרעה לטובה: ומפי אבא מ"ה ז"ל שמעתי הלצה נאה בזה הפסוק. כי הנה מצאנו שנים של מתים. כההיא דריש חגיגה. עה"פ ויש נספה בלא משפט. דא"ל ר"ב סוף סוף שניה מאי עבדת בהו. א"ל כי חזינא צ"מ דמיעבר במיליה. מוסיפנא ליה והוו חילופיה. נמצא זה צריך להיות לו מריבה וקטטה מבני אדם. ולעבור על מדותיו. מתוך כך זוכה לאריכות ימים כאלה שהן שנות מתים. אמנם התורה מבשרת באורך ימים של שנות חיים בעצם. לא של מתים שנתקצרו שנותיהם. וא"ת מאי נפקא לך מינה. ומשני קרא. ושלום יוסיפו לך. כלומר יש ריוח גדול בדבר. שהרי תרויח שלום. ע"כ דפח"ח: