פרקי אבות פרק ו משנה ו

צריך להבין אמאי בתורה נקט דברים ובמלכות ובכהונה מעלות כי בודאי הכינוי של מעלות שהזכיר במלכות הוא נמשך אל הכהונה ג"כ. והענין הוא כי רצה להודיענו גודל מעלת התורה על המלכות ועל הכהונה בשני פנים, הא' במנין ובכמות הדברים שהתורה היא במ"ח דברים והמלכות בשלשים והכהונה בכ"ד, ואף גם זאת שנית באיכותו כי המלכות והכהונה היא במעלות והתורה בדברים, והכוונה שהמעלות של המלכות הם מפורשים בבריי' מאי נינהו ואמר כסף וזהב נשים ועבדים שפחות בתים כרמים גנות ופרדסים וכיוצא באלו מונה והולך עד ל' ואלו הם נקראים מעלות כי הם דברים של מעלה שררה וחשיבות והם כולם דברים חיצוניים מגוף ומנפש האדם ולא קנאם בהשתדלותו וחריצותו כי הכסף והזהב והעבדים והשפחות וכן כולם אפי' ירשם מאביו הרי יש בו השלשים מעלות של המלכות עם היות כי לא כחו ועוצם ידו עשה לו את החיל הזה, לא כן בתורה כי אינם מעלות חיצוניות רק הם דברים שהוא קנאם קנין גמור בנפשו ולא קראם מעלות כי אדרבה כולם הם הכנעה ושפלות כמו שאמר באימה במורא בענוה וכו' הרי בזה רמז גדולה שיש לתורה על המלכות ועל הכהונה כי כן תמצא כי איכות כל הדברים של הכהונה הם גם כן מעלות חיצוניות שניתנו לכהנים לא שקנאם הכהן בהשתדלותו וחריצותו וכבר מנו אותם בברייתא שהם עשרה במקדש ועשרה בגבולין וארבעה בירושלים, עשרה במקדש חטאת אשם זבחי שלמי צבור חטאת העוף וכו', ועשרה בגבולין תרומה תרומת מעשר חלה וכו' הרי שכלם הם מעלות ומתנות נתונים נתונים לאהרן ולבניו לא דברים נקנים לכל כהן וכהן בהשתדלותו, והתחיל לפרש אותם אחת לאחת, האחד בלמוד כלומר בהיותו לומד לעולם כי איזהו חכם הלמד מכל האדם ולעולם מחשיב את עצמו שהוא חסר וחושק לעולם ללמוד יותר זה ישיג מעלת התורה לפי שלעולם הוא צמא למים. גם אפשר שרמז על ענין הלמוד שהוא להקשות קושיות והויות כדי להבין המשניות. גם אפשר שרמז באומרו בלמוד כי לא יהיה לו עסק אחר רק לימוד התורה אמנם אם ירצה לאחוז בזה ובזה ולעסוק בסחורה וללמוד לא יקנה קנין התורה. הב' בשמיעת האזן כלומר שיטה אזנו לדברי רבותיו ואם יאטם אזנו מלשמוע לקול מוריו אפי' שעה אחת אפשר כי באותה השעה נאבדה ממנו מרגלית טובה. גם אפשר שרמז לאדם שאין התורה נקנית רק בשמיעת האוזן כלומר במה ששמע מרבו אמנם אם לא שמע באותו הענין שום דבר אינו רשאי לומר מדעתו כלום כמו שמצינו בספר הזוהר פעמים רבות דקאמר לא שמענא ולא אימא ועל כן הזהירו על שמיעת האזן כי מבלתה אי אפשר לו לומר שום דבר רק על מה שלא שמע יאמר לא שמעתי. הג' היא בעריכת שפתים כי כל מה שלומד צריך שיחזור עליו תמיד ויוציא הדברים בשפתיו וכמ"ש ז"ל כי חיים הם למוצאיהם למוציאיהם בפה, ואמר בעריכת שפתים ולא אמר בהוצאת שפתים כלישנא דקרא לרמוז כי לא די במה שיוציאם בפיו פעם או שתים רק צריך שיחזור אותו פעמים רבות עד שתהיה ערוכה בפיו ובשפתיו וכן מצינו במס' כתובות בפרק נערה דקאמר תנא מניה ארבעין זמנין ודמי ליה כמאן דמנחא ליה בכיסתיה. גם אפשר שרמז שכאשר יחזור הדברים בעל פה לא יחזור אותם בהירות ובלבול רק יערוך ויסדר כל חלקיו כל חלוקה וחלוקה במקומה וסדרה וכל דבר דבור על אפניו וזה לשון עריכה כשלחן ערוך לפניו. גם אפשר שרצה לרמוז גודל ההתמדה בחזרת למודו ולזה לא אמר בהוצאה בפה כלישנא דקרא למוציאיהם בפה לפי שבפה יש חמשה מוצאות הגרון החיך הלשון השינים השפתים וכאשר יחזור האדם בקול רם יורגשו לעין כל החמשה מוצאות שבפה על ידי חיתוך האותיות ולפי שפעמים ימצא האדם בין אנשים או במקום אשר לא יוכל לחזור בקול רם ומכל מקום אין ראוי שיהיה יושב ובטל לכן אמר שיחזור בעריכת שפתים כלומר בלחש כי רחושי מרחשן שפוותיה בלחש ואף אם לא יוכר רק נענוע השפתים לבד כמו שנאמר בחנה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע עם כל זה יהיו שפתיו נעות ובהתמדה גדולה כזו בחזרת למודו יתקיים בידו. הד' בכוונת הלב בשכלות הלב כי הכל א'. הודיענו כי כאשר יחזור למודו על פה שלא יהיה בלא הבנת הדברים כמצות אנשים מלומדה כי אז ישתכח ממנו במהרה אלא יערוך אותו על שפתיו בכוונת הלב ובשכלות הלב ויבין בהבנת הדברים אשר הוא מוציא מתוך פיו. ואל זה כוון מה שאמר הכתוב כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך וגו' כלומר תדע אימתי קרוב אליך הדבר כמאן דמנחא בכיסתיה כאשר תחזור בפיך ובלבבך כלומר שיש שם עריכת שפתים וכוונת הלב כי עריכת שפתים בלא כוונת הלב איננה שוה לו, ואל זה כוון שלמה הע"ה במ"ש לב חכם ישכיל פיהו ועל שפתיו יוסיף לקח כלומר כי כאשר יכוין בכוונת הלב ישכיל את פיהו במה שהוא קורא על פה כי הפה שליח הלב וגם הלב הנזכר על שפתיו של החכם יוסיף לקח כי כאשר תהיה עריכת שפתיו בכוונת הלב אז על שפתיו יוסיף לקח שיהיה לוקח על פה על שפתיו יותר ויותר ועל זה סמך התנא אל עריכת שפתים כוונת הלב ושכלות הלב כי הכל דבר אחד. הה' באימה כלומר שתהיה אימת רבו עליו, וגם שתהיה אימת השכינה עליו כי השכינה היא שם כמו ששנינו שנים שיושבים ועוסקים בתורה שכינה שרויה ביניהם וכו' מנין אפי' אחד שנאמר וכו' באופן שכיון שהוא עומד לפני השכינה צריך שיהיה עומד באימה ובשכר זה מתגלין לו רזי תורה. הו' בענוה שצריך שיהיה שפל רוח בפני כל אדם כי לכך זכה משה שניתנה תורה על ידו לפי שהיה ענו מכל האדם אשר על פני האדמה. ועוד שבהיותו שפל רוח ילמוד מכל אדם אפי' ממי שהוא קטן הערך כמש"ה מכל מלמדי השכלתי. הז' ביראה הלא היא יראת שמים כי כן שנינו כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וכן כתוב ראשית חכמה יראת ה'. ואפשר שרצה לומר שגם עם הענוה תשתתף היראה כלומר כי הוא ענו ושפל בפני כל אדם בהיות יראת כל אדם על פניו בחושבו כי כל אדם הוא חשוב ממנו, אמנם מי שהוא ענו בחושבו כי הוא ממדת חסידות אמנם לפי האמת הוא מעלה בדעתו שהוא חשוב מהם זו אינה ענוה גמורה. הח' בשמחה שאם אינו לומד בשמחה והתורה היא עליו לטורח סוף סוף יפרוש מן הלימוד וילאה לשוא אמנם כאשר ילמד בשמחה ובשירים אז באהבתה ישגה תמיד והתורה והשמחה אחים הם ולא יתפרדו כי פקודי ה' ישרים משמחי לב, ועוד שהיא בעצמה היתה שעשועיו של הקב"ה כמ"ש ואהיה שעשועים יום יום משחקת לפניו בכל עת וכיון ששחוק עשה לה אלהים אינה שורה במקום עצבות אלא במקום שמחה. הט' והי' וי"א אלה הם, בשמוש חכמים, בדקדוק חברים, בפלפול תלמידים, הכוונה כי האדם יושלם בלימוד התורה על ידי שלשה אלה הלא הם רבותיו וחביריו ותלמידיו וכמאמרם ז"ל הרבה למדתי מרבותי ויותר מחבירי ומתלמידי יותר מכלם, וכנגד חלוקת רבותיו אמר בשימוש חכמים כי צריך שילמד מן הרב וזה לא בדרך עראי אלא בדרך קבע ולזה נקט בשימוש חכמים להורות שיהיה בקבע בבית הרב לשמשו לא ימוש מתוך האהל כי אפי' בעת שמשמשו הוא לומד ממנו שאפי' שיחתן של תלמידי חכמים צריכה לימוד ועל זה אמרו גדולה שימושה יותר מלימודה לפי שבשימוש ימצאו שתיהן לימוד ושימוש. ובהיות כי יותר לומד האדם מחביריו ממה שלומד מרבותיו וכמאמרם ז"ל באומרו ויותר מחבירי אפשר שזה רמז לנו בכאן באומרו בחברים לישנא דדקדוק כי על ידי הדקדוק מהחברים הוא לומד לדקדק בתורה דקדוקים דקים וגם אמרו ז"ל ומתלמידי יותר מכלם נקט בתלמידים לישנא דפלפול כי הפלפול אין למעלה הימנו בלימוד התורה כי משיג להיות מחודד ומפולפל שכמו שהפלפול הוא חד עד מאד כן הפלפול הוא על ידי חידוד ועל ידי הפלפול מתברר האמת והוא יותר מדוקדק על כן נקט בתלמידים פלפול כי מתלמידי יותר מכלם. וגם אפשר לפי שכאשר יתעסקו החברים בדברי תורה בדקדוק מעט שמדקדק החבר הם מובנים דבריו לחבריו באין אומר ואין דברים אמנם התלמידים אשר עדיין צריך להם כדי להבינם ההלכה לפלפל בהם ולהקשות בהויות והטעות כדי שיבינו, על כן נקט בתלמידים לשון פלפול ובחברים דקדוק. הי"ב בישוב הכוונה שאם שאלו ממנו שום שאלה לא ישיב במהרה עד שיתיישב בדבר במיתון רב כי הוא עמוק עמוק מי ימצאנו אם לא בישוב רב על דרך הוו מתונים בדין, ואית דגרסי בישיבה והענין הוא כי מי שאינו לומד בישיבה לא ירד לעומקה של הלכה כי ההלכה לא תתברר ותתלבן כי אם בלומדו בישיבה וכמאמר התנא מרבה ישיבה מרבה חכמה. הי"ג במקרא במשנה כלומר שצריך שיהיה בקי בהן בפירוש המקרא והמשנה שהם היסוד אשר בית הלמוד נכון עליהם ואיך יוכל לבנות הבית מבלי יסוד, על כן אמר שאין התורה נקנית אלא שיהיה בקי במקרא ובמשנה. הי"ד בטהרה כי צריך שיטהר את עצמו ממחשבות והרהורים רעים ומצינו כי כאשר אמרו בן ט"ו לגמרא תכף סמכו אליו בן שמונה עשרה לחופה כי צריך שתכף ישא אשה כדי שלא יהרהר הרהורים רעים ויבא לידי טומאה בלילה כי התורה טהורה וקדושה ואינה חלה במקום טומאה וכמאמר החכם אנא נסיבנא בשיתסר ואי הוה נסיבנא בארביסר הוה אמינא גירא בעינא דשטנא הרי שהיה רוצה לינשא בארביסר שנה אחת קודם הכנסו בגמרא כי הוא תועלת רב ללמוד בטהרה. הט"ו במיעוט שינה שיקום בחצי הלילה לעסוק בתורה כמו שאמר הכתוב חצות לילה אקום להודות לך וגו' ורבו מספור הפעמים אשר הזהירו בספר הזוהר על זה דליקום אינש בפלגות ליליא למלעי באורייתא וכו' כי השכינה עם כל הצדיקים אשר בגן עדן מקשיבים לקולו כמו שאמר הכתוב חברים מקשיבים לקולך השמיעני ואותה השעה היא מוצלחת לענין הלימוד, ועוד כי כאשר האדם הוא ישן הוא נאחז באילנא דמותא כי השינה אחת מששים במיתה והתורה היא אילנא דחיי כד"א עץ חיים היא למחזיקים בה ועל כן הם הפכיים זה מזה ואם האדם אוהב השינה ונאחז בה גם אחר שיקוץ משנתו לא יוכל ליאחז באילנא דחיי ועל זה אמר הכתוב אל תאהב שנה פן תורש פקח עיניך ושבע לחם הכוונה כי ידוע שאין עושר כעושר התורה ואם יאהב השינה יתבטל מדברי תורה ויורש ממנה וז"ש אל תאהב שנה פן תורש ולא מבעיא שלא תאהב השינה כדי ליתן לכתחלה שינה לעיניך אף אם לא אנסתך שינה אלא אף אם אנסתך שינה ועיניך כבדו בשינה ובתרדמה אעפ"כ פקח עיניך כלומר פקח אותם על כרחם ושבע לחם זו לחמה של תורה. הי"ו במיעוט שיחה והכוונה כל מציאות שיחה אם שיחת חולין כמו שאמר הכתוב ודברת בם ודרשו ז"ל בם ולא בדברים בטלים, ואפי' בענין הלימוד מצינו שאמרו כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה ואם הדבור כסף השתיקה זהב ואף אם אי אפשר בלא שיחה ימעט בה כל מה שיוכל וכך היא דרכה של תורה עצמה למעט ולקצר בדבריה כי כמה דינין וכמה הלכות מגלה אותם בוא"ו יתירה או באות יתירה שלא רצה להאריך ולהרבות בשיחה כן האדם העוסק בה יעשה כמוה ואפי' כשהוא לומד ימעט בשיחה ובדיבור וילמד בלשון קצרה נקיה וקלה. הי"ז במיעוט סחורה כי אין התורה מצויה בתגרים ובסוחרים יורדי הים באניות כמו שאמר הכתוב ולא מעבר לים היא. ואמר במיעוט סחורה ולא אמר בלא סחורה כי אי אפשר בלא סחורה כלל כי כל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה רק יעשה באופן זה שיהא ממעט בעסק ויעסוק בתורה וזהו במיעוט סחורה דקאמר ומה שאמר במיעוט סחורה ולא קאמר במיעוט מלאכה לפי שהמלאכה הוא טורח שטורח בגופו ומתיש את כחו ופשיטא שהוא מאליו ימעט בה ואם הוצרך להזהיר הוא במלאכת הסחורה שאין בה טורח ואדרבה האדם מתעדן בה עליה הוצרך להזהיר ולומר במיעוט סחורה. הי"ח במיעוט שחוק, וקשה כי הוה ליה למימר בלא שחוק כי לפי הנראה טוב העדרו ממציאותו, אלא הענין הוא כי מצינו בגמרא שמביאים מילי דבדיחותא כי בזה מתרחבת דעתו כדי לחזור ללימודו באופן כי מיעוטו הוא טוב ועל רבויו נאמר שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה. הי"ט במיעוט תענוג לכאורה נראה כי קשה עם מה ששנינו כך היא דרכה של תורה פת במלח ומים במשורה וחיי צער תחיה ועל הארץ תישן וכל אלו הם עינויים לא מיעוט תענוג ומכאן יש סעד וסיוע למה שפירשו במאמר כך היא דרכה של תורה כי אינו מדבר עם העשירים רק עם העני הכוונה שלא ישיג רק פת במלח וכו' עם כל זה לא ימנע עצמו מלמוד התורה אמנם מי שהוא עשיר ואוכל בשר ויין כדי להוסיף בו כח לעסוק בתורה אז טוב לו בתנאי שלא יכנס במחיצת ריבוי התענוגים, על כן אמר במיעוט תענוג כי מיעוטו טוב וריבויו רע. הכ' במיעוט דרך ארץ כאן הוא תשמיש המטה כי הוא נקרא דרך ארץ כמ"ש בבנות לוט ואיש אין בארץ לבא עלינו כדרך כל הארץ וכן נהגו לכתוב בכתובה ומיעל לותיכי כאורח כל ארעא שהוא תרגום של דרך ארץ כי כל ברואים התחתונים במאכליהם ובמשתיהם ובכל דבריהם הם משונים זה מזה לא ראי זה כראי זה כ"א לדרכו פונה כפי ערכו ולפי חומרו ולפי שכלו אמנם בענין התשמיש הוא דרך ותל שהכל פונים בו וכל אחד ואחד מהנבראים אשר בארץ המה יתאוו תאוה לבוא על בת זוגו באופן שזה הוא דרך כל הארץ באדם. ועוד אפשר שנקרא דרך ארץ לפי שעיקר הדרך ארץ תלוי בענין התשמיש שהוא דבר אשר נפש כל בשר מחמדתו וצריך האדם שיתנהג בזה הענין בדרך ארץ כדי שלא יהיה פרוץ בעריות כי ידוע מה שאמרו ז"ל אבר קטן יש באדם משביעו רעב מרעיבו שבע ועל כן שמו רז"ל חק וזמן שלא ישנו את תפקידם כל אחד ואחד כפי כחו הגמלים והספנים וכו' ות"ת מליל שבת לליל שבת וזה הוא דרך ארץ שיגדור עצמו במתג ורסן בל קרוב אל האשה כי אם בזמן הקבוע, ועתה השמיענו התנא כי הרוצה לקנות קנין שלם בתורה צריך שיכנס בזה לפנים מן השורה ויגדר עצמו ויקדש עצמו במותר לו וימעט אפי' במה שהוא דרץ ארץ וזהו במיעוט דרך ארץ דקאמר:

ואם נאמר שדרך ארץ האמור בכאן הוא דרך ארץ כפשוטו אפשר לפי שאם יבא לפניו ענין חשוב בעודו עוסק בתורה יתבטל מלמודו כדי להחשיב אותו האיש ואם יאמר לו שילך מאתו ולא יבטלנו מלמודו אין זה דרך ארץ שהוא נוגע בכבודו ולכן אמר במיעוט דרך ארץ כי טוב לו שיהיה בו מיעוט ד"א ולא יתבטל מלימודו:

ואפשר ג"כ כי קרא בכאן ד"א לביישנות כי כל הד"א שבעולם כולו בביישנות וע"כ אמרו בדרך כלל עז פנים לגיהנם ובושת פנים לג"ע לפי שהביישנות הוא אב ואם לכל המדות טובות ולכן השמיענו כי התורה אינה נקנית בביישנות כי לא הביישן למד אלא אדרבה אינה נקנית רק במיעוט דרך ארץ כי ריבויו אינו טוב כי יהיה בוש מלשאול לרבו והעדרו לגמרי אינו טוב כי אין ראוי שישאל שאלותיו לרבו בעזות רק במיעוט דרך ארץ כדי שלא יהיה בוש מלשאול וגם כאשר ישאל מרבו ישאל במורא ובכובד ראש. הכ"א בארך אפים וכוונה שיתרחק ממדת הכעס כי כעס בחיק כסילים ינוח והכועס עליו נאמר לא יהיה בך אל זר והוא כאלו עובד ע"א ואמרו רז"ל כל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו וכו':

ואפשר שעד עתה אמר שלא הביישן למד עתה אמר שלא הקפדן מלמד רק צריך שיהיה ארך אפים לפי שאם לא ישאל התלמיד שאלותיו לא יתקיים גם ברבו ומתלמידי יותר מכלם. ועוד אפשר כי מאי דקאמר בארך אפים הוא מדבר בענין הלימוד שהתלמיד לא יהיה בועט בתוכחות רבו ואם הרב זורק מרה בתלמידים יטה שכמו לסבול ולא יכעוס על אשר הוכיחו רבו רק יהיה ארך אפים ולהיות כי האריך אפים אף אם הוא מאריך אפים לפעמים ישאר צד מה של טינא בלבו ע"כ סמך ואמר בלב טוב מבלי השארת טינא בלב כלל ועיקר. הכ"ב בלב טוב בהיות כי לאדם שני לבבות לב טוב ולב רע כמו שאמרו ז"ל בכל לבבך בשני יצריך ביצר הטוב וביצר הרע ולכן צריך האדם שיסיר ויבער הלב רע מתוכו אז תנוח התורה בתוכו כי בלב נבון תנוח חכמה כמו שאמר הכתוב כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם:

ואפשר לפרש לב טוב על השכל ונקרא לב לסיבת כי שם ביתו ובהיות כי החריפות ודקות השכל היא גזרה גזורה מן השמים שכן גוזרים על הטיפה ארבעים יום קודם יצירת הולד חכם או טפש ומי שגזרו עליו שיהיה טפש לרוב הפעמים אי אפשר שיקנה קנין התורה בשלמות ע"כ אמר שהתורה נקנית בשכל טוב שהקנו לו מן השמים. הכ"ג באמונת חכמים כלומר שיאמין בכל מה שיאמרו רז"ל כאלו ניתנו למשה מסיני ועל זה נאמר לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל שאם לא יאמין אף בדבר אחד לא יתגלו לו רזי תורה כי זה סופו שיעשה צדוקי כי עבירה גוררת עבירה. וגם אפשר שרמז שענין האמונה בו יתב' שלא יכניס האדם את עצמו להשיגה בדרך חקירת השכל כי בזה ילאה למצא הפתח רק האמנתו תהיה כדרך אמונת החכמים שהיא אמונת אומן מקובלת איש מפי איש עד למשה מסיני ובזה תהיה האמונה שקועה בלבו כי בדרך השגה מחקריית אי אפשר לו להשיגה כמאמר החכם אלו ידעתיו הייתיו וכו'. הכ"ד בקבלת היסורין כלומר האדם אשר כל כך חשקה נפשו בתורה עד שאפי' שיהיה נגוע ביסורין מוכה אלהים ומעונה לא יטרידוהו היסורין מללמוד בתורה מרוב אהבתו אותה זה האיש יקנה קנין תורה, וז"ש שהמע"ה אשרי הגבר אשר תיסרנו יה, ועם היותו ביסורין לא יטרידוהו היסורין מללמוד בתורה מרוב אהבתו אותה, וז"ש ומתורתך תלמדנו זה האיש אשריו ואשרי חלקו:

ואפשר שרמז אמרו בקבלת היסורין ולא אמר וביסורין להודיע שאינו מדבר על היסורין הבאים עליו מן השמים רק על היסורין אשר האדם מקבל אותם על עצמו ומביאם בבחירתו עליו על דרך כך היא דרכה של תורה פת במלח וכו' אם אתה עושה כן וכו' שהאדם אשר יקבל יסורין עליו לענות בצום נפשו לכוף כאגמון ראשו ושק ואפר יציע בזה נקנית התורה. גם אפשר שרמז למ"ש ז"ל כי שלשה דברים ניתנו ע"י יסורין והאחת היא התורה וכפי דרך זה היסורין הם בהשגחה נתונים המה לו מאת ה' מן השמים ואינו בועט בהם אלא מקבלם בסבר פנים יפות. הכ"ה המכיר את מקומו השינוי ששינה לשונו שכפי הסדר דנקט ברישא הכי הול"ל בהכרת מקומו בעשיית סייג לדבריו וכו' אפשר לפי שהדברים דמפרש ואזיל אינם נמצאים כי אם לאחד מעיר ושנים ממשפחה ע"כ אמר בה"א הידיעה המכיר את מקומו כי הוא פרטי רשום וידוע, ורמזו בזה שלעולם יכיר האדם את מקומו האמיתי כי בזה העולם אין זה מקומו כי הוא גר בארץ כגר תושב על גב אדמה ואולם בבטנה נחלתו וצריך לאדם שיזכיר תמיד יום המיתה ולאן הוא הולך למקום עפר רמה ותולעה כי היא מקומו האמיתי ואז יכנע לבבו הערל ואז ירצה את עונו ותנוח בלבו דעה בינה והשכל. וגם אפשר שרמז שלעולם יכיר את מקומו המיוחד לו בג"ע תחת כנפי השכינה ובזה ישתדל לעולם לקנות תכלית השלמות לשוב אל מקומו הראשון אשר ממנו נחצב והוא פתח לשערי תורה:

וגם אפשר שכוון כי האדם כאשר יהיה בין החכמים לא יאמר סברתו בפני מי שגדול ממנו בחכמה רק יכיר את מקומו וזו היא אחת מהז' דברים אשר בחכם וחילופן בגולם:

אי נמי שלא ישב למעלה ממקומו שמורה שיש בו גאוה ולכן נמשלה תורה למים שהולכין למקום מדרון כן התורה אינה שורה אלא בשפלי הרוח. אי נמי שיתמיד ויהיה קבוע תמיד בבית המדרש ובזה יכיר מקומו שאם הוא בא דרך עראי פעם יושב במקום זה ופעם במקום אחר אינו מכיר את מקומו. הכ"ו השמח בחלקו הכוונה כי אינו נבהל להון ולעולם לא יתבטל מלמודו בשביל חמדת הממון אמנם האדם אשר אוהב כסף ולא ישבע כסף יתבטל מלמודו וילך אחרי ההבל. וגם אפשר שרמז שהוא שמח על שנפל חלקו וחבלו עם לומדי תורה אע"פ שהיא עמל מכאיב ומתשת כחו של אדם כי יוסיף דעת יוסיף מכאוב אעפ"כ אמר כי חבלים נפלו לי בנעימים. הכ"ז העושה סייג לדבריו הכוונה כי בכל דבריו ועניניו עושה סייג להם לקדש עצמו במותר לו כדי שלא ליגע באיסור וזה הוא מלבד הסייגים אשר עשו רז"ל ואשר גבלו ראשונים כדי להרחיק את האדם מן העבירה הוא עושה סייגים אחרים למעשיו ולעניניו כדי להתרחק יותר ויותר:

ואפשר שכוונת העושה סייג לדבריו דבריו ממש כי עושה סייג בענין דבורו ושומר פיו ולשונו ובוחר בשתיקה מבדבור ואינו מדבר רק על צד ההכרח. גם אפשר שרמז בענין לימוד התורה כי הוא עושה סייג לדבריו ובמופלא ממנו אל ידרוש כדי שלא יהיה כאותו שהציץ ונפגע בו או כאותו שהציץ ומת ע"כ אחר שהשיג כל האפשרי בחקו להשיג יעשה סייג לעצמו יאמר עד פה תבא ולא תוסיף, וסמך לזה הדבר. הכ"ח והוא אינו מחזיק טובה לעצמו כלומר כי אפי' שהשיג בחכמה כל מה שהוא בחק האנושי להשיגו אינו מחזיק טובה לעצמו על דרך אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך וכו':

ואפשר עוד שכוון לומר שאינו מחזיק טובה לעצמו כלו' שכל טובה שהוא עושה אינו מחזיק אותה לעצמו כאלו הוא העושה אותה כי יודע נאמנה שאלמלא הקב"ה עוזרו לא היה הוא יכול לכבוש את יצרו כי יצר לב האדם רע מנעוריו. וגם אפשר שרמז לומר שאינו מחזיק ולוקח הטובה לעצמו ולא לחבירו רק חביב עליו כגופו כדכתיב ואהבת לרעך כמוך. גם אומר שאינו מחזיק ואינו אוחז מה שהוא טובה לעצמו דהיינו גופו כי עצמו ובשרו הוא להתענג בתענוגים גופניים רק לעולם מחזיק טובה לנפשו ולא לגופו. הכ"ט אהוב כי בהיותו אהוב מכל הבריות כלם ירצו ללמדו באהבתם אותו. הל' והל"א אוהב את המקום אוהב את הבריות כי בהיותו אוהב את המקום נמצא לומד מאהבה ואז יתגלו לו רזי תורה לא כן מי שאינו לומד מאהבת המקום ב"ה. גם אפשר שרמז כי התורה נדרשת בפנים מפנים שונים והמעולה שבכולם היא ידיעת התורה על דרך האמת כי כל התורה כלה שמותיו של הקב"ה ובזה משיג ידיעת אלהותו יתב' וכאשר הוא יהיה אוהב את המקום אז ירצה בידיעה זו כי בה השיג המקום ברוך הוא. גם בהיותו אוהב את הבריות הוא סיבה שיהא מקרבן לתורה וכמאמר התנא בפ"א אוהב את הבריות ומקרבן לתורה וכאשר יקרב אותם לתורה ללמדם זה הוא סיבה שהוא ג"כ יקנה קנין התורה בעצם שהרי אמרו ומתלמידי יותר מכלם. הל"ב אוהב את התוכחות וכאשר רבו יוכיחהו לא יהיה בועט בו כתינוק הבורח מן הספר מסכים למאמר אף חכמתי עמדה לי חכמה שלמדתי באף היא שעמדה לי. גם אפשר שרמז שיהיה הוא מהמוכיחים לעם ויהיה אוהב את התוכחות להוכיח לאחרים ולא יאמר שלום עליך נפשי כי למוכיחים ינעם ועליהם תבא ברכת טוב ואין טוב אלא תורה שבשכר זה מתגלין לו רזי תורה. הל"ג אוהב את המישרים כלו' כי אינו מחניף לשום אדם יהיה מי שיהיה רק אוהב את היושר ובו ידבק. גם אפשר שרמז שלעולם יהיה אוהב את העיון הישר ולא יהיה מאותם אשר ארחותיהם עקשים ונלוזים רק אוהב את המישרים. הל"ד התרחק מן הכבוד כלו' שאינו לומד בשביל שיקרא רבי או חכם ויכבדוהו האנשים רק בשביל אהבת ה'. גם אפשר שרמז שאם רואה בני אדם יושבים בדרך אשר הוא רוצה לילך הוא מקיף את הדרך כדי שלא יקומו מפניו ויכבדוהו כי הוא מתרחק מן הכבוד זה יזכה לתורה. גם אפשר שרמז כי הרחקתו מן הכבוד הוא פתח גדול ללימוד התורה וזה כי לפעמים יש זקן שלא קנה חכמה ומפני הכבוד אינו רוצה להשפיל עצמו לילך ללמוד מן מי שהוא קטן ממנו בשנים וע"כ המתרחק מן הכבוד הוא סבה שילך ללמוד מכל מלמדיו ואפי' מן הקטן ובזה יקנה קנין התורה בעצם. הל"ה ולא מגיס לבו בתלמודו כלומר כי מלבד שהוא מתרחק מהכבוד עוד יש לו כי אפי' בקרבו ובתוך לבו אינו מתגאה בלמודו אלא לעולם מחזיק עצמו כקטן שבחכמים ובזה לעולם הוא משתדל יותר. גם אפשר שרמז שיחשוב שמה שלמד באותו היום הוא מעט מזער כדי שלעולם ישתדל להוסיף, וז"ש ולא מגיס לבו בתלמודו כי לעולם חושב שלא למד אלא מעט מזער לא כביר. הל"ו ואינו שמח בהוראה כי השמח בהוראה השמחה באה לו מהיותו גס לבו בהוראה וזה שוטה רשע וגס רוח, ופירוש בהוראה כלומר להיות מורה הוראות. גם אפשר שכוון שלעולם זה כל מה שעושה בעבודת שמים הוא בצנעא לקיים והצנע לכת עם אלהיך ואינו שמח בהוראה כלומר להיותו מפרסם ומראה עבודתו. גם אפשר שרמז שהדיין שבאה הוראה לידו להורות הלכה למעשה ידמה בעיניו כאלו גיהנם פתוח תחתיו ובזה יעיין בדין בפחד בחלחלה וירד לעומקא דדינא ולא יהיה לבו שמח וכן מצינו בגמרא גדולי החכמים שהיו יראים כשהיו הולכין לדין. הל"ז נושא בעול עם חבירו. והל"ח מכריעו לכף זכות הכוונה כי כאשר רואה את חבירו בצער מצטער בצערו. ולא זו בלבד אלא גם מכריעו לכף זכות כלומר כי לא די שנושא בעול שוה עמו אלא אדרבה הכריע את חבירו לכף זכות להקל מעליו והוא נושא רוב העול ורוב הצער. גם אפשר שהוא נמשך למ"ש ואינו שמח בהוראה וע"כ כאשר באה לידו שום הוראה אינו דן יחידי מפחד שלא יטעה בדין רק מעמיד דיין אחר עמו ונמצא שהוא נושא בעול ההוראה עם חבירו ולא יחידי וכאשר מתחבר עם חבירו לדון עושה עיקר מסברת חבירו יותר מסברתו. ואף גם זאת יש לו שלעולם מעמיד עמו אחר בין אם יהיה לדון דין התורה, וז"ש ומעמידו על האמת, וגם מעמידו על השלום דהיינו לעשות פשרה שהוא שלום בין הבעלי דינין מעמיד אחר עמו ולא סמיך אדעתיה. גם אפשר שרמז למאמר התנא וקנה לך חבר כי ברזל בברזל יחד והנה התורה נקראת עול כמו שאז"ל בפסוק טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו ואמר כי מהדברים שהתורה נקנית הוא שילמד בחברה ויהיה נושא בעול התורה עם חבירו ולא הוא לבדו. והוסיף עוד ואמר מכריעו לכף זכות כי אם בשום דבר יהיה דן את חבירו הלומד עמו לכף חובה תכף תתפרד החבילה ע"כ אמר ומכריעו לכף זכות. ואף גם זאת צריך שיעשה שלא יהיה שמח כשיכשל חבירו בדבר הלכה אלא אדרבה הוא לעולם מעמידו על האמת ועושה עמו באופן שידע הדבר לאמתו ואם באולי חבירו חולק עליו להעמיד סברתו ונלחמו איש באחיו עם כל זה אחר הויכוח את והב בסופה אהבה ושלום בסופה וזהו ומעמידו על השלום דקאמר. הנה התבארו גם חלוקת הל"ט והמ'.

אי נמי נושא בעול עם חבירו סובל מדותיו של חבירו אף שהם כעול כבד עליו הוא סובל אותם ואם יש לחבירו איזו מדה מגונה ומכעיס אותו דן אותו לכף זכות ואומר לא היה בלבו רק טוב, וז"ש ומכריעו לכף זכות. המ"א מתיישב בתלמודו כלומר שאינו לומד דרך עראי אלא מתיישב דרך קבע בתלמודו. גם אפשר שלומד בישוב ובנחת ולא במהירות ואחר שלומד מתיישב בה ואז לא תשכח מפיו. המ"ב שואל כענין כי מי שהוא בענין אחד ושואל בענין אחר יתבלבל שכלו בשני הענינים ונשאר קרח מכאן ומכאן, גם אפשר שרמז באומרו שואל כענין כי יש ענינים רבים שאין ראוי לאדם הרבות בו שאלותיו כמו בדברים הנוגעים בענין האלהות וכיוצא, באופן שהשאלות בכל הדברים צריך שיהיו כפי איכות הענין אם מעט ואם הרבה. ומשיב כהלכה, אין הכוונה שבכל מה שישאלוהו הוא משיב להם תשובה כהלכה וכדין על טהור טהור ועל טמא טמא שא"כ איך אמר שהוא אחד מהדברים שהתורה נקנית בהם כאלו קנית התורה הוא דבר אחר חיצוני חוץ מהמ"ח דברים והרי זה שהוא משיב בכל מה ששואל ממנו כהלכה כבר קנה התורה ומה צריך לקנות עוד, אלא הכוונה שיודע להקשות ולעורר כל הקושיות הנופלות באותו הענין כדת וכהלכה ובזה יבא לקנות קנין התורה כי מתוך הקושיות החזקות יתלבנו ויתבררו הדברים. המ"ג שומע ומוסיף הכוונה כי לעולם הוא שומע דברי תורה מפי החכמים ועם כל זה אינו קץ בה רק מוסיף עוד לשמוע מאהבה וחבה רבה. גם אפשר שאמר שומע ומוסיף כי כאשר ישמע שום דבר מרבו ישתדל להוסיף עליה ובכל מה ששומע מוסיף נופך משלו וכן אמר שהמע"ה ישמע חכם ויוסיף לקח שלא די לחכם לשמוע לבד רק יטרח וייגע עד שיוסיף לקח ויהיה שומע ומוסיף, ונבון שדרכו להבין דבר מתוך דבר לא די לו בזה רק שיטרח יותר מן הראוי לו ויקנה תחבולות והמצאות להמציא ענינים רבים ולעיין יותר. המ"ד הלומד ע"מ ללמד וזה כי ידוע כי המתפלל על חבירו הוא נענה תחלה וע"כ מי שכל תכלית למודו הוא כדי ללמד לאחרים הוא נענה תחלה ומלמדין אותו מן השמים ושערי תורה נפתחין לפניו. ואפשר עוד כי כאשר האדם לומד על מנת ללמד תתקיים בו תורתו ולא ישכחנה כלומר בהיותו חוזר ומלמדה לאחרים בכל עת שלמדה זוכרה ותלמודו מתקיים בידו. המ"ה הלומד ע"מ לעשות רמז בזה למ"ש שהמע"ה בני תורתי אל תשכח ומצותי יצור לבך כלומר שמע בקולי איעצך כדי שתורתי אל תשכח צריך לך כי מצותי יצור לבך כי ידוע הוא כי יראת ה' היא אוצרו. ובאמרו ע"מ לעשות ולא אמר הלומד ועושה להודיע כי אפי' שלא קיימה עדיין כיון שקבל עליו שכאשר יבאו לידו יעשה די בזה וע"ז ג"כ כוון שלמה המלך ע"ה שלא אמר ומצותי תצור רק אמר יצור לבך כי מן היום אשר נתן בלבו לעשותה די וכמש"ה מן היום אשר נתת את לבך להתענות. גם אפשר שרמז שהלמוד עצמו לפעמים האדם לומד כדי לחדד את שכלו בפלפול ולהתחכם ואין למוד כזה מתקיים ביד האדם רק הלימוד אשר לומד האדם על מנת לעשות לידע הדינין פרטיהם ודקדוקיהם איך יתנהג בהם לעבוד את בוראו תורה זו תתקיים בידו. המ"ו המחכים את רבו רמז שהתלמיד כדי שלעולם יהיה חושק ללמוד מרבו צריך שיחזיק את רבו לחכם ויודע ואז יהיה חושק ללמוד מחכמתו, אמנם אם אינו מחזיקו לחכם אז לא ישתדל לרדוף אחריו שילמדנו ויתרשל באופן שישאר חסר מקנין התורה וע"כ אמר שמהדברים שהתורה נקנית בהם הוא המחכים את רבו כלו' מחזיק אותו לחכם. ואפשר שכיון שצריך שהתלמיד ישתדל לעולם לשאול ולהקשות לרבו עד שמחמת זה הוא מחכים את רבו על דרך ומתלמידי יותר מכלם, איש כזה בודאי שיקנה קנין תורה ויושרשו הדברים בתוכו כי לעולם יתחדד שכלו בהיות הוא סיבה להחכים את רבו ובזה מחכים גם את עצמו. גם רמז כי התלמיד אשר ישתדל לעיין בעוז ותעצומות עד שהרב יוכרח מחמתו לעיין ולהתחכם יותר ממנו כיון שהוא סבה שרבו יתחכם על ידו כמ"ש יקנה קנין תורה. המ"ז המכוין את שמועתו הכוונה כי צריך שלא יהיה כאותם התלמידים המצפצפים והמהגים ואין בהם תבונה לידע שורש כוונת השמועה וההלכה ואע"פ שיודעים אותה בעל פה עם כל זה כאשר לא יוכלו לכוין הבנת השמועה תכף תעשה לה כנפים וישכחו אותה לא כן המכוין את שמועתו ויודע עיקר כוונת השמועה ויסודה כי בזה תשאר השמועה תקועה בלבו. גם רמז שלעולם האדם אל תלוז השמועה ממנו ואף אם אינו יכול לחזור אותה בפיו ישמרנה בתוך לבו וכוונתו בהיותו מכוין לעולם בכל אחד מהם. המ"ח והאומר דבר בשם אומרו כי מי שאינו עושה כן רק גונב מאחרים ואומרם על שמו זה בודאי שלא יקנה קנין תורה. אמנם כאשר לעולם יאמר דבר בשם אומרו אז יוכרח גם הוא להשתדל לחדש בתורה שום דבר לומר ג"כ משם עצמו וזהו סבה שישתדל להשלים את עצמו ולקנות קנין בתורה:

עוד אמר הא למדת שהאומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם כלומר כבר אתה ידעת ולמדת ממקום אחר שגם תועלת אחר יש בזה שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם שנא' ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי. גם אפשר לומר לפי שמנה האומר דבר בשם אומרו מהדברים שהתורה נקנית בהם ואף אם לכאורה נראה שאין לזה הדבר התקשרות כלל להיות התורה נקנית בה פירש דבריו ואמר הא למדת שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם וכו', וידוע שבזמן הגאולה אז הוא גילוי קנין התורה האמיתי כי תמלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים א"כ כיון שהגורם גילוי ידיעות התורה הוא האומר דבר בשם אומרו באמת יצדק שזה הוא מהמ"ח דברים שהתורה נקנית בהם, ובהיות כי עיקר קנין התורה יהיה בזמן הגאולה כן סיים בה כל המ"ח דברים ועוד שהוא דבר אשר יבוא אח"כ ולא בהווה וע"כ אמרה לבסוף:

והר"מ אלמושנינו ז"ל כתב, ועוד ראיתי במנין הדברים האלה דבר חדש שבחצי הדברים שמנה והם הכ"ד דברים הראשונים מנאם בבי"ת בתחלה כמשפט כי אחר שאומר שהתורה נקנית במ"ח דברים ראוי להזכירם בבי"ת שהוא בי"ת הכלי כאלו אמר שנקנית בזה ובזה כן עשה עד ובקבלת היסורין והכ"ד דברים האחרונים לא הזכירם בבי"ת רק בה"א והיה לו לומר ואלו הן התלמוד ושמיעת האוזן וכן כולם כי כן ראוי כפי טבע הלשון אחר גזירת ואלו הן ולמה חלקם חצים בבי"ת וחצים בה"א כי אין לחשוב שבאו הדברים על צד הקרי וההזדמן. ואמנם להיות שחצים הם הדברים אשר הם סבת הוית הקנין בנפש והם במדרגת כלי להשגתו ע"כ הזכירם בבי"ת וחצים האחרון שהם סבת שמירת וקיום הקנין בנפש אחר הויתו הזכירם בה"א לפי שאינם במדרגת כלי רק הם שלמות בנפש אשר בהם נשמר קנין התורה קיים כמו שנראה מענינם. נושא בעול עם חבירו הכוונה בזה שראוי שיתחבר בכל דבר הוראה עם חכמים אחרים ולא יהיה דן יחידי כי היכי דנמטייה לכל חד שיבא מכשורא וזהו נושא בעול עם חבירו שיעזור לחבירו בעול ההוראה. ומעמידו על האמת ומעמידו על השלום הם שתי מעלות גדולות לקיום חברת השלמים אשר במשאם ומתנם בדבר ההלכה לא תהיה תכליתה אהבת הניצוח והקנטור רק השגת האמת להעמיד כל אחד את חבירו על מה שיראה בשכלו אמת ולהעמידו תמיד על השלום ולא לקנתר חלילה כי בזה יהיה משאם ומתנם לעבודתו יתברך ויהיה קנין החכמה קיים בהם. שומע ומוסיף והוא מתנאי החכם המופלג בחכמתו כאשר ישב בישיבה ראוי שישמע דברי כל החברים כי אם יאמר הוא ראשונה שוב לא ישאר מקום לתלמידים ולחברים לומר דבר אכן ראוי שיהיה הוא שומע תחלה כל מה שיאמרו הם ואחר כך הוא יוסיף לקח על כל מה שאמרו הם וזהו שומע ומוסיף וכו' עכ"ל:

והחסיד ז"ל כתב בלמוד שילמד מרב כאמרם מפי סופרים ולא מפי ספרים מצורף שבספרים ימצאו טעיות הרבה והרב מתקנם לתלמידים. בעריכת שפתים אז"ל כי חיים הם למוצאיהם אל תקרי למוצאיהם אלא למוציאיהם בפה. מציאה נאמר בלשוננו על מי שבא לו דבר בלא עמל ואיך יצדק זה בתורה היה ראוי לומר ללומדיהם או לעמלים בהם והורו כי המוציא אותם בפה מצא אותם למוציאיהם מציאה שאלמלא כן יאבדו ממנו א"כ ההוצאה בפה בערך היגיעה עד הידיעה דבר קל הוא נמצא הפסוק כפשוטו מוצא ממש. בדקדוק חברים בפלפול תלמידים אומר בחברים דקדוק ובתלמידים פלפול לפי שהחכמים לזכות שכלם לא יצטרכו לפלפול רב כי ירגישו מיד בדברים מועטים אבל הם מדקדקים קצת דקדוקים עצמיים מה שאין כן בתלמידים כי הם בחדודם רואים דברים שונים בהלכה ואין ברירתם כל כך חזקה לתלמידים ולכן יצטרכו לפלפול כדי לברר הצודק מהבלתי צודק. אוהב את הצדקות אוהב את התוכחות אוהב את המישרים רצה באמרו צדקות תוכחות מישרים לשון רבים שירצה שיעשה הוא צדקה ויעשו אחרים וכן בתוכחות שיהא הוא נוכח ומוכיח וכי במישרים שילך הוא ויוליך אחרים וכל זה אותות מי שנצנצה בו רוח השלמות האמיתי והוא העושה לשמה, ודע שלא נזכר בכל אלו המעלות העוסק בתורה לשמה כי כלם אינם אלא פרטי העוסק בתורה לשמה. והמתרחק מן הכבוד ואינו רודף אחר הכבוד גרסינן ויש להשגיח בזה אם הוא מתרחק מן הכבוד אע"פ שיכבדוהו אין צריך לומר שלא ירדוף אחריו וא"כ נראה מיותר. והנ"ל לפי שיש אנשים ירדפו סבות הכבוד וכאשר ימשך הכבוד יתרחקו ממנו והם מראים ענותנותם בזה ואלה הם מי ששורש הגאוה בלבם והם משתדלים לקצץ ענפיה ולכן אמר המתרחק כי הוא בורח מן הכבוד בהחלט בסתר ובגלוי עד כאן לשונו:

שהמלכות נקנית בשלשים מעלות. כולן מפורשים בפרק כ"ג דן. ואמר נקנית אע"פ שירושה היא בדין תורה. כמ"ש למען יאריך ימים ע"מ הוא ובניו בקרב ישראל. לפי שאם היו בנים רבים למלך. אין יורש גדולתו אלא אחד מהם. והיינו אותו שממלא מקום אבותיו. ביראת חטא ובחכמה. כדאיתא בהנושא:

והכהונה בכ"ד. עשר במקדש. חטאת. וחטאת העוף. אשם. ואשם תלוי. זבחי שלמי צבור. לוג שמן של מצורע. שתי הלחם. לחם הפנים. שירי מנחות. מנחת העומר. וארבע בירושלים. הבכורה (בכור תם) והבכורים. ומורם מן התודה. ומאיל נזיר. ועורות קדשים. ועשר בגבולים. תרומה. ותרומת מעשר. חלה. ראשית הגז. מתנות. פדיון הבן. ופדיון פטר חמור. שדה אחוזה. ושדה חרמים. גזל הגר: בכהונה לא אמר נקנית. כי כל בני אהרן שוין בה. ואף ע"פ שאין נותנין תרומות ומעשרות אלא לכהן חבר:

והתורה נקנית במ"ח דברים. גם בתורה אמר נקנית אע"פ שגם היא אינה פוסקת אחר שלשה דורות. אז היא קנין עולם לדורות. מחזרת על אכסניא שלה. אכן קודם לכן. אינו בטוח שיהיו בניו ת"ח. שאינה ירושה. וכן אחז"ל. מפני מה אין מצוין בני ת"ח ת"ח. עמ"ש בס"ד בגמרא דפ' הפועלים. ואף אחר שלשה דורות. אינה באה בתורת ירושה. אלא מתורת קנין כמ"ש שם:

א) בלמוד. אין למוד אלא הרגל. כמ"ש למוד מדבר למודי הרע. ור"ל שהיה רגיל לשנות ולחזור על תלמודו. ולשקוד על הספר. עד שיהא שגור בפיו. כדאמרינן תני מניה ארבעין זמנין. ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים למאה ואחד. צא ולמד משוק של חמרין. ודבר זה יש לו קדימה. כי אע"פ שעדיין לא נתן לו ה' אזנים לשמוע ולב לקבל. ולירד לסוף דעת רבו. מ"מ ילמיד. כמ"ש לגריס אינש. והדר לסבר. ואע"ג דלא ידע מאי קאמר:

ב) בשמיעת האוזן. אחר שרגל על לשונו לשון תורה. יחזור אחר רב שישמע ויקבל ממנו ויורהו וישכליהו. ולא אמר בשמיעה סתם. בידוע שהאוזן הוא כלי לחוש השמע. כי הזהירו ללמוד מפי רב לאזנו. אע"פ שעדיין לא זכה להיות לו לב שומע (שמיעה שכלית) מבין. לא ימנע מבית המדרש. רק שיטה אזנו לשמוע. סופו שיבין:

ג) בעריכת שפתים. יאמר שאין די שישמע באזנו ויקבל הדברים בלבו. אלא צריך שיוציאם בשפתיו. כענין חיים הם למוצאיהם בפה. ואימתי הם שמורים בלב. בזמן שיכונו יחדיו על שפתיך. ואע"ג דאמר לעיל בלמוד. סד"א אפי' בלחישה סגי. קמ"ל. והכי אמרינן נמי. עה"פ ושננתם. שיהו ד"ת שנונים ומחודדים בפיך. עוד ירצה שצריך שיהיו השפתים ערוכות. מתחלה מכוונות ומדובקות בהשואה. לא אחת נכנסת ואחת יוצאת (כל שכן שלא יהיו פתוחות. כדרך הגולם) אלא מחוברים יחד אדוקים כנושקים קודם שיפתח פיו לדבר דבר. כי הוא סימן לאנשי הדעת השוקלים מלותיהם בטרם יוציאום מן הפה. דוחקים שפתותיהם זה על זה תחלה. לעורר המחשבה. ושותקים מעט לחשוב על הדבור שיהא שקול במאזני צדק. ועל דרך זה פירשו הקודמין שפתים ישק משיב דברים נכוחים. ר"ל המשיק שפתותיו זו לזו קודם שישיב. נראה כנושק שפתיו. ומעיין תחלה איך ומה ישיב. הוא משיב דברים נכוחים ודאי. שע"י השקת השפתים תחלה. מקבץ כחות המחשבה ומקיצם. לעיין יפה ולשקול דבריו בפלס השכל. באופן שיבואו נכוחים וצחים. וכן הוא אומר ודעת שפתי ברור מללו. ואומר בשפתי נבון תמצא חכמה והלא אפי' אינו נבון יכול שיאמר דבר חכמה ומרגלית בכל מקום שהיא מרגלית שמה. ועוד כך היל"ל בפי נבון תמצא גם לפחות היל"ל להקדים החכמה ולומר. חכמה בשפתי נבון תמצא. אלא אמר לך ע"י שפתי נבון. תמצא החכמה. מחמת נשיקת שפתיו. ואומר לב חכם ישכיל פיהו. ועל שפתיו יוסיף לקח. ר"ל ע"י שפתיו מוסיף לקח טוב. והוא שאמר עוד דברי פי חכם חן. מכלל שדברי חכמה היוצאים מפי כסיל. אין בהם חן. אע"פ שהם ד"ח. אין חן בהם. לפי שאינו יודע לערוך שפתיו. כי לאדם מערכי לב ומה' מענה לשון. שאינו נמצא אלא עם החכם:

ד) בכוונת הלב. שהכל הולך אחר כוונת הלב. כמו שאמרו בכמה מקומות. וכוונה היא מחשבה. ר"ל שלא ילמוד כמתעסק: י"ג בבינת הלב והוא להבין דבר מתוך דבר. בשכלות הלב נחשב לדבר אחד עם כוונת הלב. עם שיש קצת הפרש דק ביניהם. מ"מ השכלות הוא תולדת המחשבה והבינה (עיין חלון צורי) ואמנם השכלות. הוא קרוב לענין הסתכלות. המצוי בלשון חכמים. כמו הסתכל בשלשה דברים. שפירושו ראיית הלב בעתיד ובנולד. כענין שאמרו איזהו חכם הרואה את הנולד. והוא הרואה בעין הלב. ובלמוד צריך להיות משכיל רואה בלבו עומק הדבר להיכן מגיע כל הנמשך והנולד ממנו רואה. ויורד לסוף הדברים שלומד. ומשיג הכללים היוצאים. גם מביט ומסתכל תכלית הדבר והתחלתו שרשו ומצאו על מה אדניו הטבעו. לדעת ראשיתו ואחריתו. ר"ל טעם הדבר וסבתו. על איזה יסוד הוא בנוי. וסוף הענין המבוקש והמסובב בידיעת תלמודו. וענינים המסתעפים ממנו:

ה) באימה. אימת שכינה. שלא תפסיק בדברים בטלים. ותפסיד למודך:

ו) ביראה. מורא רבך כמורא שמים. שלא תקל ראש עמו אפי' בד"ת כמ"ש זרוק מרה בתלמידים. וכל תלמיד שאין שפתותיו נוטפות מור תכוינה. שמתוך שמגיס לבו ברבו. ואינו מחשיבו הרבה. אינו משגיח כל כך על דבריו. לירד לעומקן (וכ"ש שאין משים לבו לדברי אזהרותיו והוראותיו) לכן אינו רואה סימן יפה בתלמודו. מלבד העונש הראוי למי שמסלק ממנו מורא רבו שהקשה למורא המקום.

ז) בענוה. זו גדולה מכל המדות כידוע. והיא צריכה ביחוד לקניית התורה. שעל ידי כן לא יבוש מללמוד מכל אדם אפי' מקטן ממנו. וכמש"ה מכל מלמדי השכלתי. ולכן לא יתבייש לילך אפי' רב אצל תלמיד. להזכירו תלמודו. וכדאי' פ"ק דמנחות באבימי. וכן יודה ולא יבוש לומר דברים שאמרתי טעות הם בידי. שאין אדם עומד על ד"ת אא"כ נכשל בהם:

ח) בשמחה. לפי שאין השכינה שורה מתוך עצבות אלא מתוך שמחה של מצוה. וכן לדבר הלכה. שמתוך שמחת הלב מתרחב לבו ומתפקח ומתחדד השכל והזכרון. והיינו ע"י ששמח בלמודו. כמ"ש פקודי ה' ישרים משמחי לב. אבל שמחה של הבלי עולם. מפסדת את הלימוד. עליה נאמר ולשמחה מה זו עושה. אם לא מידי דבדיחותא מקמי דפתח בשמעתא. כדי להרויח ללב ולהכינו אל הלימוד שיבין דברים עמוקים וע"ל סי"ח בס"ד:

ט) בטהרה. שישא אשה. ואח"כ יעסוק בתורה. בטהרת המחשבה. שלא יטרד בהרהורים רעים וכדאמר ר"ח. האי דמחדידנא מחבראי. דנסיבנא בשיתסר כו':

י) בשמוש חכמים. כי גדולה שמושה יותר מלמודה. כמ"ש אשר יוצק מים ע"י אליהו. שע"י השמוש אינו זז מרבו. כמ"ש ביהושע משרת משה. לא ימיש מתוך האוהל. ע"י כן רואה ויודע כל הנהגות רבו גם בדרך ארץ אין דבר נעלם מאתו. וכן אפי' שיחתן של ת"ח צריכין לימוד. לכן תמצא להקודמים אשר היו יראים וחרדים לדבר ה'. שהיו מחבבין אפי' ענינים קלים ודבור של חול ששמעו מרבותיהם. כמ"ש בתשב"ץ ובס' מהרי"ל ביחוד שהקפיד אפי' בענין קריאתו לאשתו על דרך חז"ל שנהג לקראה הוי"ז פרוי"א. כדרך שאר"י מימי לא קראתי לאשתי אשתי. אלא ביתי. והמדקדק בכך. בודאי יזהר עוד בלשון חכמה לאמרו בדרך ששמע מרבו. וכמו ששנינו שחייב אדם לומר בלשון רבו על ידי זה תלמודו מתקיים בידו. כמו שאמרו בני יהודה דדייקי בלישנא. נתקיימה תורתם בידם. וכל שכן שידקדק במעשיו. לנהוג כפי מה שראה רבו נוהג. גם יכלול מה שאמר ר"ח אין התורה נקנית אלא בסימנין:

יא) בדקדוק חברים. כמ"ש ומחבירי יותר מרבותי. וזה לפי שחבירו לבו גס בו. לכן מדקדקים זה עם זה יותר בהבנת תלמודם. ממה שידקדקו עם הרב. מפני האימה המוטלת על התלמיד. ולהכי אשכחן דהוי מרהטי גמרייהי והדר עיילי לכלה והחברים נוחים ואין כוונתם רק להשיג האמת בלבד. ועדיין צורך אל המעלה הסמוכה. כמ"ש ר"י לר"א לית את כבר לקישא. אטו לא ידענא דשפיר קאמינא:

יב) בפלפול התלמודים. כמ"ש ומתלמידי יותר מכולם. כי התלמידים מתוך שאינן שלמים בחכמה עדיין. וגם כדי להראות כחם שגם להם לבב ואוזן מלין תבחן. הם מפלפלין בין באמת בין בשקר ושבוש. בחימום ובחריפות יתר מאד מן החברים. השלימים בחכמה. וידועים בשם. וע"י כך גם הרב מתחדד. שעומד על מקום טעות התלמידים. שאין אדם עומד על ד"ת אא"כ נכשל בהם. שעל ידי ידיעת השגיאה. מתברר האמת שכל דבר נודע בהפכו. הרע מבחין את הטוב. וכן האמת נבחן ע"י השקר. ומפני שהתלמידים הטעות והשבוש מצוי בהם. גם הספקות והדעות מתרבות בריבוי התלמידים. על ידי זה הרב מוציא תעלומות לאור אמת. ולכן אמרו ברבי משום דשכיחי רבנן גביה מחדדן שמעתיה (נדה דיד"ב) ור"ש הוה מסתפי מפלפוליה דר"ח. ואפי' ר"ע ששמו הלך מסוף עולם ע"ס. קפחו בכור שטן ואוקמיה בפלפולו. ור"י אמר על ר"ל דכי הוה אמר מילתא מקשי ליה כו' וממילא רווחא שמעתא ור"ח משתבח בנפשיה דכי משתכחא תורה. מהדר לה מפלפוליה. הרי שהוא צורך גדול לקנין התורה. גם קנאתם תרבה חכמה אך לא יקנא לבך בחטאים האלה תלמידי תרביצאי שקרי ושקרוראי. המרימים קולם בחלוק ובלוק בערמה. באסקונדרי איטללו בנרדשיר וגורייתא. הללו מכלי עולם. עושין מעשי זמרי ומבקשין שכר כפנחס. חוטאים ומחטיאים וממלאים הארץ זמה. ליצנות שחוק ומרמה. בהם מפלפלים בעומק גדול ותהי להם לחכמה. והסכלים מחזיקים בידיהם ביד רמה. להוסיף עליהם אשמה. ה' יצילנו מהם ומהמהם:

יג) בישוב. כששואלין אותו דבר. לא ימהר להשיב אלא במתון ובישוב הדעת. ואית דגרסי בישיבה. ונ"ל דהיינו הך. ר"ל ללמוד מיושב (אי בעית אימא קודם שמת ר"ג הזקן. וכדרבא. ובקשות איירי. אי נמי כדבעינן למימר. ואב"א בתר ר"ג. שירד חולי לעולם) לפי שבישיבה מתיישב הדעת. וכדקיי"ל אין שואלין מעומד (עמ"ש בס"ד בדרוש תפלת ישרים. ואם תרצה אמור אין ישיבה אלא לשון עכבה. ור"ל בין מעומד בין מיושב. ולאפוקי מהלך. שאין דעתו מיושבת עליו (ודלא כמשאיים) וע"י ישוב הדעת יודע לסדר דבריו כהוגן. כי הסדור הוא נשמת הענינים וחיותם:

יד) במקרא במשנה. מעלה אחת. כי העוסקים במקרא בלבד. אינה מדה. והמתרגם פסוק כצורתו. הרי זה בדאי. ואי אפשר בעולם להבין המקרא אלא עם המשנה. אבל צריך הת"ח להיות בלול במקרא ובמשנה. ואמרו לעולם ישלש אדם שנותיו כו'. ואמרו שצריך להיות מקושט בכ"ד ספרים ככלה שמקושטת בכ"ד תכשיטין. שכן התורה נקראת כלתו:

טו) במיעוט שינה. אמר החכם אל תאהב שינה פן תורש וגו' שבע לחמה של תורה. ואמר מעט שנות מעט תנומות וגו'. ובא כמהלך רישך וגו'. למ"ד לא איברי ליליא אלא לגירסא. שכל העוסק בתורה בלילה. הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום. נ"ל דהיינו חוט של תורת חסד. אינו נפסק ממנו ביום. כשהולך לעסקיו להשיג פרנסתו. אין תלמודו משתכח בשביל כך. ולמ"ד לא איברי ליליא אלא לשינתא. אתא לאפוקי שינת היום. שאסור לישן יותר משינת הסוס. ואיכא למימר מר אמר חדא. ומא"ח. ולא פליגי (אע"ג דלא משמע הכי) מר איירי בלילי תקופת טבת. ומר בלילי תקופת תמוז. ובודאי אי אפשר לאדם בלא שינה. ואם לא יישן גם בלילה. ישתגע ויצא מדעתו. ולכן אמר התנא במעוט שינה וכתוב מתוקה שנת העובד. ושכבת וערבה שנתך:

טז) במעוט שיחה. אף בדברים ההכרחיים שאי אפשר מבלעדם. ואינה שיחה בטלה. יתפוש במועט ויקצר כל האפשר. לפי שהזמן יקר המציאות. ולפיכך אפי' בד"ת הזהירו. לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה. ק"ו לדבר הרשות. שלא יאבד הזמן בדברים יתרים. ויפסיד תורה הרבה. שהיה יכול ללמוד בתוך כך. ואצ"ל שלא להרבות שיחה עם האשה (כמ"ש בפ"ק) ואמרה ברוריא לריה"ג שוטה גלילי. הי"ל לומר באיזה ללוד. ואפי' בתפלה. האריכות אינה משובח בהחלט. שכן אמרו המאריך בה. בא לידי כאב לב. וחנה ע"י שהרבתה להתפלל. קצרה שנותיו של שמואל. כמ"ש חז"ל. וכן כתיב אל תבהל על פיך וגו' על כן יהיו דבריך מעטים:

יז) במעוט סחורה. כמ"ש עה"פ כי לא מעבר לים היא. לא תמצא בסחרנים ולא בתגרים. ולא מנע אותה מכל וכל. כי אמנם מעוטה יפה. וצריכה לקנין התורה. שאם אין קמח אין תורה. וכל תורה שאין עמה מלאכה. סופה בטלה. ולא אמר במעוט מלאכה. דהפוכי בעיסקא טב מנה. ובחר לו הטוב:

יח) במעוט שחוק כו'. מילי דבדיחותא כנ"ל. וצריך שתדע כי מילי דבדיחותא שאמרו רז"ל. אינן דברי חשק ותפלות ח"ו. אלא דברי חכמים וחידותם. שנראים לכאורה כדברי הבאי וגוזמא. כגון ילדה אשה במצרים ששים רבוא בכרס אחד. או שנפלה ביצת בר יוכני וטבעה ששים כרכים כו'. וכענין אגדות דרבב"ח וזולתן. שמביאין את השומעין לידי שחוק. בהשקפה ראשונה על פשטי המלות הערומות. והם דברים נפלאים עומדים ברומו של עולם (ער"מ פנחס ריו"א) ויש בהם חכמה עמוקה. וכן אתה מוצא בדינין והלכות. ששואלים לפעמים דברים זרים במציאות. כענין שאמרו ע"כ הביאו ר"א לר"ז לידי גיחוך כו' (נדה דכג"א) ובפרק המקשה (ד"ע) הדביק שני רחמים וכיוצא הרבה בתלמוד להגדיל תורה. וע"י המצאות החידות והתרתם ישמח התלמיד וילמד שכלו להבין דברים עמוקים. ולהעמיק בתלמודו. ואשכחן בפירקא דחסידי דהוו מבדחי לאינשי עציבי ואמר אליהו עלייהו. בני עלמא דאתי נינהו. ובס"ה דוד המע"ה בדחנא דמלכא הוה:

יט) במעוט תענוג. עמש"ל מ"ד על אותה ששנו כך דרכה של תורה. ואמר החכם לא נאוה לכסיל תענוג מכלל דלחכם נאה. לפחות מעוטו יפה. ואשכחן מפנקי דמערבא. ואמרו חכמים עתיד אדם ליתן דין וחשבון על מה שראו עיניו ולא נהנה ממנו. וכן השכל נותן שלא ברא הקב"ה עולמו לפני חזירים. וערך שולחן מלא דשן לפני בהמות וחיות רעות. או לבני אדם הדומין להם. או להגרועים מהם. ומתחלה לא נברא העולם. אלא לצדיקים. רק אחר שנתקלקל העולם. והצדיקים אינן מוחין ברשעים כראוי להם. למסור נפשם על קדושת ה'. כי אז היה טוב להם גם בעוה"ז. ראית אאע"ה שהיה יחיד בעולם. שכולם היו עובדי אלילים. וקדש שמו של הקב"ה בפרהסיא. והכריז והודיע שמו בעולם. כלום חסר לו מן העוה"ז. לא לבד שעמד לו הקב"ה בכל הנסיונות. אלא גם עושר גם כבוד היו לו לנחלה וכן האבות הנביאים והמלכים הטובים. אשר היו לבבם ישר עם ה'. אבל הצדיקים החוששים לחיי עולם עובר ואינן מוסרין עצמן בסכנה על דבר כבוד ה'. הם הסובלים יסורין עוני ודוחק בעוה"ז. וניטל חלקם בו. וניתן לרשעים. מפני שאינן מחזירין אותן למוטב (ואע"פ שידוע להם שנא יקבלו מוסר. מ"מ מי גילה להם מצפוני לבו של כל אחד מבני אדם. על כן אין בזה די התנצלות ואמתלא מספקת) וברוך אל אמונה ואין עול. שמשלם שכרן לרשעים בעוה"ז על פניהם להאבידם. ובעוה"ב יירשו צדיקים משנה חלקם. מחמת שסבלו בעוה"ז בשביל הרשעים. אמנם אם היו מוסרים נפשם באהבת ה' לתקן העולם. ודאי גם העוה"ז לא ניטל מידם. כמ"ש קמאי דמתרחיש להו ניסא. משום דמסרי נפשייהו על ק"ה. וראה מה סבלו הנביאים צער על התוכחה. אמר ישעיה גוי נתתי למכים. מה כתוב אחריו וה"א יעזר לי וגו'. והסתכל תחלת ס' ירמיהו אמצעו וסופו. איך התאונן והתלונן אוי לי אמי כי ילידתני איש ריב ואיש מדון לכ"ה. כענין הזה כתוב ביחזקאל ואתה ב"א אל תירא מהם וגו' כי סרבים וסלונים אותך ואל עקרבים אתה יושב וגו'. ואצ"ל מאליהו המקנא על עובדי הבעל ופנחס על ב"א נכר שעמדו נגד כמה אלפים והשליכו נפשם מנגד. ולא יכלו להם המון כל בוגדי בגד. ואי בעו צדיקי ברו עלמא שנא' רק עונותיכם היו מבדילים וגו'. ולולי זאת היו מושלים בכל הנבראים. ובוראים עולמות חדשים לחפצם. ואצ"ל שלא היה קילורין שלהם חסר כלום. וכל חמדת תבל היתה נמצאת בידיהם (וכן כתוב עושר וכבוד אתי הון עתק וגו' ונסף תועפות לך ורשבי"א בקעה התמלאי דינרי זהב ונתמלאה עאכ"ו כי לא ירעיב ה' נפש צדיקי לשוד ולכפן ישחק. וצדיקים ככפיר יבטח. לא יבושו בעת רעה ובימי רעבון ישבעו. והרבה כזה במקראות. שלא יפול מדבריהם ארצה) זהו העיקר בטעם יסורי הצדיקים בעוה"ז שנבחנים בכור הדוחק ונאחזים בחבלי עוני. אם לא שבוחרים בכך מרצונם כמש"ל מ"ח. גם יסורי ראבר"ש ויסורי רבי ע"י מעשה היו. ואמרו עוד אטו אי אכלי צדיקי תרי עלמי מי סני להו. והאבות וחבריהם ראו עולמן בחייהם. ואמרו עה"פ מאשר חטא על הנפש. מה אם זה שלא הזיר עצמו אלא מן היין נקרא חוטא (אע"פ שהכתוב קראו קדוש. וכן הוא בודאי. אעפ"כ השורש הוא החטא. והיצה"ר סבב והביאו לידי מדה זו. כמ"ש בנזיר שבא מן הדרום. ואמרו נדרים סייג לפרישות. והרי זה דרך רפואת הנפש. אך בריא הנפש ודאי אינו צריך לכך. לאסור על עצמו מה שברא הקב"ה ליהנות בהם בני אדם ואמרו לא דייך מה שאסרה תורה) וצריך כפרה. הפורש עצמו מכל דבר עאכ"ו. וא"ר לר"ה בני אם יש לך היטיב לך שאין בשאול תענוג כמש"ל במשנה ד'. לכן ודאי מי שיש לו (עושר נכסים. ועושר דעת) ייטיב לעצמו. הרוצה ליהנות יבוא ויהנה מן המותר והרצוי. אם מוצא טבעו צריך לתענוג מועט. כדי שיעסוק בתורה מתוך שמחה והרווחה. כמש"ה ושמחת בכל הטוב מ"מ רובו קשה. כמש"ה פן תאכל ושבעת. וכתוב וישמן ישורון ויבעט. וכתוב בנביאים כמרעיתם וישבעו. ומשולש בכתובים ויאכלו וישמינו ויתעדנו וגו' (עיין בית אל בפי' פ"ב דק"ש):

כ) במעוט ד"א. תשמיש. שכן אמרו חכמים מיעוטו יפה כו' (גטין ד"ע) שנמצא מבטל תורתו. ולסבת זה אסרו ריבוי שיחה אפי' עם אשתו. שסופו בוטל מד"ת. ותקן עזרא טבילה לבעלי קריין מטעם זה. ושמא יכלול גם לימוד חכמות העולם הנצרכות. כגון חשבון ותשבורת וטבעיות. שמיעוטן יפה. כדי לידע דרכי ישוב הארץ אשר נתן האלהים לבני האדם. איך להתנהג בה בצרכי הגוף ההכרחיים. ועניני הבית. ועסקי בני אדם זה עם זה. וניהוג המדינות שתהא דעתו מעורבת עם הבריות. גם את העולם נתן בלבם. לפי שיגיעת שניהם משכחת עון:

כא) בארך אפים. הוא תנאי מוכרח ברב. כי לא הקפדן מלמד. וכן בתלמיד. כמ"ש עה"פ ומיץ אף יוציא דם. כל תלמיד שכועס עליו רבו פעם אחת ושותק זוכה להבחין בין דם טמא לדם טהור. ומיץ אפים יוציא ריב. כל תלמיד שכועס עליו רבו פעם ראשונה ושניה ושותק. זוכה להבחין בין דיני ממונות לדיני נפשות. וכן צריך הת"ח להתנהג במדה זו עם כל אדם. שלא יבאנו כעסו לידי טעות. ואמרו כל הכועס. אם חכם חכמתו מסתלקת ממנו. גם מתנאי הת"ח ללמוד ממדת קונו. שמאריך אף וגבי דיליה. כך כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח. דנקיט בלביה עד דמפייסו ליה. ומיפייס:

כב) בלב טוב שלבו. פנוי מקנאה ושנאה ודאגה ועצבון. כי בכל מדה הוא שמח וטוב לב. לפיכך לבו רחב לקבל דברי תורה. ונכן שיבח ריב"ז מדה זו כנגד כל המדות:

כג) באמונת חכמים. כמ"ש בספרי עה"פ ואם לא תשמעו לי למדרש חכמים. סופכם למאוס בחוקותי ולגעול במשפטי. שהרי נעו מעגלותיה של תורה לא תוכל לפרשה בכל מקום. ומסרה ביד החכמים לעשות ע"פ הדבר אשר יורוך. ועוד וכי ממי קבלת תורה לא מהם. לאו עלייהו קסמכת באבג"ד. א"כ מה. אכפת לך סמוך נמי ענייהו בתשר"ק. ואל בינתך אל תשען. ד"ח כדרבונות וגו' כולם ניתנו מרועה אחד:

כד) בקבלת היסורין. ביסורי הגוף קמיירי (כי על זה בחרת מעוני. ולענין חבלי עניות עמש"ל בסי' י"ט) שכן לא נתנה תורה אלא ע"י יסורין. שנא' כי נר מצוה ותורה אור וד"ח תוכחות מוסר. לפי שרוב הטובה והשלוה. מביאין האדם לבעוט כאמור. ולכן אמרו חז"ל שאין ישראל יכולין לעמוד ברוב טובה (עיין בהקדמת בית אל ובפי' פ"ב דק"ש. ובעלית היסורין) וביחוד למוד תורה עלול ליסורין. שכן נקראת תושיה. שמתשת כח. ומאן קצירי ומריעי רבנן. והא דאר"א זילו מפני בטול תורה. ואלו לעיל תנן שהתורה נקנית בקבלת היסורין. לא סתרן אהדדי. דהא אמרו איזו הן יסורין של אהבה. כל שאין בהן בטול תורה. ובהו מיירי ההיא דלעיל. משא"כ יסורי ר"א שהיה בהן ביטול תורה. לפיכך ביום בעת הלמוד שלחם מעליו. גם במש"ל מ"ג בשם ז"ח נתיישבה סתירה זו בד"א. ועמש"ל במשנה ד' ובמשנה ז': בכאן נשלמו חצי מספר מ"ח מעלות והם אבות. ומכאן ואילך שינה הלשון מתנאי המעשים. אל תוארים קנינים נחכם. במה שאלה האחרונים תולדות המחצה הראשון הם. ונמשכים מן הראשונים ממילא שעל ידי שמוש פעולות מעלות הנ"ל הקודמות. ישתלם הת"ח בשאריתם בנקל. כי על ידי הענוה ישיג ערך עצמו. ויכיר מקומו וע"י קניית לב טוב. ירויח שיהא שמח בחלקו כו'. ואם התעצמה בו היראה תביאנו לעשות סייג לדבריו. מיראתו שלא יבוא לידי מכשול. ובזה ודאי יהיה אהוב כו'. וכן כל שאר המעלות נמשכות אחריהן בלי ספק. דוק ותשכח. וזה דבר ברור ונכון לא שיערוהו המפרשים:

כה) המכיר את מקומו. ע"י שהוא רגיל בבה"מ מכיר מקומו. ואינו מבקש מקום גבוה ממקומו הראוי לו. וכן היה הלל אומר. השפלתי היא הגבהתי. כי טוב אמר לך עלה הנה מהשפילך וגו'. שלא יאמרו לך רד. וכן שנינו ושלשה שורות של ת"ח יושבים לפניהם. כל אחד מכיר את מקומו. שאם באין לסמוך סומכין מן הראשונה. ולכן מקומו קבוע לפי חכמתו ולא יהרוס לעלות בטרם אל על יקראוהו. כשצריכין לסמוך. גם י"ל שכולל בזה. שיכנס לבה"מ בראשונה עד שלא ימלאו אחרים את מקומו. ולא יכירנו עוד מקומו. וגם לא יצטרך לפסוע על ראשי עם קודש:

כו) השמח בחלקו. בודאי אשרי חלקו בתורה מאחר שפנה לבו מדאגת עוה"ז. והיא מדה נמשכת מהשמחה בפקודי ה'. ומצב טוב כאמור:

כז) והעושה סייג לדבריו. סייג לחכמה שתיקה. על כן ודאי הוא הכרחי לקנין תורה. והוא נמשך ממעוט שיחה. מאחר שהרגיל במעוט שיחה. גודר עצמו בשתיקה ובכלל זה שמסייג עצמו שלא יפגע באיסורין. ואצ"ל בגזרות חכמים. כגון שניות לעריות. שאלו הן גופי תורה שבע"פ. וחמורים מיינם של תורה. אלא לקדש עצמו במותר מדבריהם. משום סחור סחור לכרמא כו'. כגון בי"ח דבר שאסרו יינן ש"ג. ובאו חכמים בדור אחרון. ואסרו גם השכר. משום שימצא דשימצא. ואין בזה משום תוספת על דברי חכמים. כל שיש סרך איסור לפי ענין השעה והמקום. וכי הא דאמרינן רב בקעה מצא וגדר בה. ור"י אמר לר"ל צא והכריז על בניהם (של בני גבלא) משום ממזרים כו'. ורב מנשיא סדר לבני' בשכר חזרנו על כל צדדי כילה. ולא מצאנו לה היתר כו'. וטובא דכוותה. ביחוד אם הוא ת"ח. שצריך לגדור עצמו יותר משאר העם כדקפיד רבי אמי על ר"נ דשתי מיא דאחים קפילא ארמאה. וכמה זימנין אמרינן אדם חשוב שאני. ועמש"ל פ"א על משנת ואת"ע כעורכי הדיינין. וא"צ לומר במה שנוגע לכלל ולתקנת הצבור וצורך שעה. שמכין ועונשין שלא מן הדין אלא לעשות סייג. ומעשה באחד שרכב על הסוס בשבת והביאוהו לב"ד וסקלוהו:

כח) ואינו מחזיק טובה לעצמו. כמו שאמר ריב"ז (פ"ב) אם למדת תורה הרבה. אל תחזיק טובה לעצמך. כי לכך נוצרת. שלא יתלה הטובה מה שלמד הרבה בעצמו. לומר בכח ידי עשיתי ובחכמתי כי נבונותי. כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל בתורה. שהרי לכך נוצרת מתחלה על מנת ללמוד הרבה. והראיה שמתחלת יצירתו בבטן אמו. מלאך מלמדו כל התורה כולה. ואלמלא לא סייעוך מן השמים לחזור ולזכור מה ששכחת (אחר שבא מלאך וסטרו) לא הגעת למדה זו. דמגמר בעתיקא קשה מדחדתא. ואוקומי אגרסא סייעתא דשמיא היא. ואפי' העסק בלמוד צריך סיוע גדול מן השמים. אע"פ שהאדם בעל בחירה. אם אין הקב"ה עוזרו אינו יכול לעמוד בו. לכן לא יתגאה בלמדו תורה הרבה. שלא יענש בשכחה (וכדרך שהראוהו בתחלה בבטן אמו והודיעוהו שהוא עלול לשכחה) ונענש שמואל שאמר אנכי הרואה. או לבטלו מלמודו. והרי אמרו מחשבה מועלת אפי' לדברי תורה. שנא' מפר מחשבות ערומים ולא תעשינה ידיהם תושיה. לפיכך לא יתלה הגדולה בעצמו אלא בבעליה. ויתן הודאה למי שעזרו עליה. כדי שיתקיים תלמודו בידו וזה נמשך מהענוה. וכמ"ש שלחו מתם איזהו בן העוה"ב. ענותן ושפל ברך ולא מחזיק טיבותא לנפשיה. והא דאשכחן לר"ש דאמר חדאי נפשאי לך קראי לך תנאי. לא תלה הגדולה בעצמו אלא שמח בישועת ה' לנפשו. עד"ש אנכי אשמח בה' שמחו צדיקי' בה'. ולישרי לב שמחה:

כט) אהוב. זה ודאי אינו דבר מעשיי. אלא תואר מחיוב. מחמת מדותיו הטובות וקניית המעלות הקודמות. הם שגורמות לו אהבה מכל אדם. וכמ"ש עה"פ ואהבת את ה' אלהיך שיהא שם שמים מתאהב על ידך. שיהא אדם קורא ושונה ומשמש ת"ח ודבורו בנחת עם הבריות. ומשאו ומתנו בשוק נאה. ונושא ונותן באמונה. מה הבריות אומרות. אשרי פלוני שלמד תורה. אשרי אביו אשרי רבו כו'. ראיתם פלוני שלמד תורה. כמה יפים מעשיו. כמה מתוקנים דרכיו. עליו הכתוב אומר. ישראל אשר בך אתפאר:

ל) אוהב את המקום. באור ותנאי לתואר הקודם. לומר שאין די שיהא אהוב לבני אדם. שמא בשביל שאינו מוכיחם ונושא פנים בתורה. כמ"ש האי צ"מ דמרחמו ליה בני מתיה. לאו משום דמעלי כו'. ולכך צריך עוד שיהא אוהב למקום. ודבוק לקודם. כלומר שזה שהוא אהוב הוא מחמת שהוא אוהב כו'. לא זו שנאהב למטה. אלא שאהוב גם למעלה. ע"י שהוא אוהב את המקום. ובל שרוח הבריות נוחה הימנו (עמ"ש בס"ד שם באותה משנה) רוח המקום נוחה הימנו. לפיכך הכל מאמצין את כחו. ואין מקטרג על תלמודו. נמצא תלמודו מצליח בידו:

לא) אוהב את הבריות. גם זה מוסיף באור. לומר שאין מספיק שיהא טוב ואהוב ואוהב למקום בלבד. כי אם גם לבריותיו של מקום. שיש לך אדם אוהב את המקום. ולכן שונא את הבריות לפי שאינן עושין רצונו של מקום. כענין ריב"ל מתחלתו (ואין זה ראוי דלא כתיב יתמו חוטאים. אלא ישנא מעשיהם בלבד. דהכתיב ורחמיו על כל מעשיו) ליבעי רחמי עלייהו דלהדרו בתיובתא. ואם הוא שונא הבריות. גם הבריות שונאות אותו (כמים הפנים לפנים) נמצאו מבטלין אותו מלמוד תורתו. ומפסיד יגיעתו. ועוד מרויח באהבתו לבריות. להתקיים תורתו בידו. כמ"ש אוהב הבריות מקרבן לתורה. ועל ידי שלומד עמהם. תורתו מתקיימת יותר. כמ"ש ומתלמידי יותר מכולם. מלבד המצוה הגדולה שמזכה את הרבים. שמסייעתו:

לב) אוהב את התוכחות כמש"ה הוכח לחכם ויאהבך. ואריב"ן כמה פעמים לקה עקיבא בן יוסף על ידי. וכ"ש שהיה מוסיף בי אהבה. נמצא לומד חכמה ומוסר הרבה. כמ"ש מכל מלמדי השכלתי. בספרינו גרסינן אוהב את הצדקות לכאורה אינו ענין לקנין תורה. איברא קרא כתיב באורח צדקה אהלך (משלי ח׳:כ׳) ויש לפרשו על היושב בדין ועושה כדרך שהיה עושה דוד המע"ה. שעשה צדקה לזה ומשפט לזה. ודין היינו תורה. וקרא דאייתינן הכא נמי דייק. היינו דמסיים בתוך נתיבות משפט. וניחא נמי דהיינו צדקות. היינו תוכחות. חדא מילתא היא ואיכא למידק למאי אצטריך למתני אהוב אי אית ביה כל הני. שאוהב המקום. והבריות. ותוכחות כו' פשיטא שהוא אהוב למעלה ולמטה. ונ"ל אצטריך דאי תני אוהב המקום אכתי איכא למימר דסני לבריות. משים דלא מעלו כדאמרן. ואינו חושש לטובת ולהנאת זולתו להחזיר הבריות למוטב. ואי תני אוהב הבריות. סד"א דאוהבן לצורך עצמו. כדי שיהא לו הנאה מהן. לא מאהבת המקום ולא מאהבת הבריות בעצם. ואי תני הא והא. הוה אמינא שאינו אהוב בעצם. אלא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא. משו"ה מרחמו ליה לפנים. אך לא באמת. אחר שמחפה עליהם ומייפה מעשיהם בשקר. סהדי שיקרי אאוגרייהו זילי. ע"כ מבזים אותו בלבם. אע"פ שנראין כאוהבים להנאתן להכי איכא למימר. אע"ג דאוהב המקום באמת. ואוהב הבריות לפנים. מחמת מורא בשר ודם. לעולם אינו אהוב לא למקום ולא לבריות. מאחר שאין אהבתו לבריות זכה. נמצאת גם אהבת הבריות אינה נאמנת לו. מטעם הנ"ל כמים הפנים לפנים. וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו. אין רוח המקום נוחה הימנו. להכי אצטריך אהוב. ואי תני כל הני ולא תני אוהב את התוכחות אכתי איכא למטעי כדאמרן. שהוא אהוב לבריות. לא באמת ולא בצדקה. אלא מפני שנושא להם פנים ובחלק שפתיו ידיחם. כענין שעשה אבשלום לגנוב לב אנשי ישראל כשור אל טבח יקחם. ובמה יוודע איפה כי הוא האהוב והאוהב הנאמן שמא זה וזה אינו אלא לפנים. לכך הוצרך לתנאי אוהב את התוכחות. כלומר שאוהב להוכיח את בני אדם. כדרך שאוהב התוכחה לעצמו (והיינו דדייק לישנא דתוכחות לשון רבים. תסגי ליה למימר אוהב התוכחה. אלא תרתי שמעית מנה) שהיא האהבה הגמורה האמתית. כמ"ש ואהבת לרעך כמוך. ואם אעפ"כ הבריות אוהבות אותו. אז יוודע באמת כי הוא אוהב ואהוב מאהבה נאמנת אמיתית. ואי תני ואוהב את התוכחות. ולא תני כל הני קס"ד דעבד לגגוב דעת הבריות. להראות כצדיק ומוכיח. מקשט אחרים ואינו מקשט עצמו (כענין מוכיחים שבימינו הרוכלים המחזירים בעיירות להונית העם וליהנות ולרעות עצמם. שרובם צבועים רעים לשמים ולבריות. חשודים על הגזל והעריות). אך אם הוא אהוב גמור לכל העם מקצה בלי זיוף. זו היא ראיה גמורה על אמתת צדקתו בתוכחתו עמש"ל פ"ג מ"ט. ואצ"ל אם הוא אהוב גם למעלה שעושין לו רצונו גוזר ומקיימין גזירתו ונושאים פנים לדורו בעבורו. שהיא הוכחה בטוחה ודאי שהוא אהוב. אבל אין זה מוכרח בתנאי הת"ח. כי יש לפעמים גדול שבגדולים שאינו זוכה לכך. כמ"ש ריב"ז על עצמו אפי' הטיח בן זכאי ראשו כל היום לא השגיחו בו. וכן בפרקא דחסידי חבוטו לנחמן כו'. משו"ה כולהי מיצרך צריכי. ועמ"ש בס"ד בריש פרקין:

לג) אוהב את המישרים. בזו פתח החכם ספר משלי. לקחת מוסר השכל וגו' ומישרים. אז תבין צדק ומשפט ומישרים. מישרים כל מעגל טוב. זהו עיקר כל התורה וכל המדות אם אין יושר תפוג תורה ויצא משפט מעוקל. לכן צריך להזהר עוד בין בלימוד בין במעשה שלא לנטות מקו היושר ואגרא דשמעתא סברא ישרה:

לד) מתרחק מן הכבוד. שהכבוד אחד משלשה דברים שמוציאין את האדם מן העולם גם אמרו הטיל עליהם צרכי צבור. והם כלים מאליהם. ויס"ג עוד. ואינו רודף אחר הכבוד ואינו שפת יתר. כי רוצה לומר שאינו רודף אפי' אחר הכבוד הראוי לו. כמ"ש להלן הכבוד הוא מהדברים הנאים לצדיקים ולעולם (עמ"ש שם בס"ד) אעפ"כ לא ירדוף אחריו. אלא יבטח שסוף הכבוד לבוא מעצמו. וכמו שפירשנו למעלה במשנת אל תבקש גדולה לעצמך. לכן לא יפה עשו המפרשים. שדחו גירסא זו בשתי ידים. ולא שיערו מציאות שני מיני כבוד. מגונה. ומשובח. כמ"ש באורך בעלית הכבוד ובריש פרקין. ובסוף פרקין. ואמנם הכבוד הראוי. הוא חיזוק לתורה. שאין כבוד אלא תורה כמש"ל. מ"מ לא יתכן לרדוף אחריו. כי ע"י כך בודאי מתבטל מתורה. כ"ש שלא יהא כוונת למודו. כדי להשיג כבוד על ידו. כמ"ש לא יאמר אקרא ואשנה. בשביל שאקרא רב כו'. ואצ"ל שלא יבקש ליטול עטרה בחזקה ובאלמות אף כי ע"י שוחד ממון לתקיפי העם. אי למושלים נכרים. כמו שהיו עושין הרבה כ"ג בבית שני שקונין הכהונה גדולה בממון וכמו שנוהגין עכשיו פריצי הדור. שמעלים הרבנות בדמים כקונה אחוזת נחלה לפרנסתם. אוי להם ולנשמתם. אוי לנפשם כי גמלו להם רעה. בשביל חיי שעה. הם קלי עולם מכלי עולם הם שועלים קטנים מחבלים כרם ה' צבאות פרצו גדרו של עולם אוי לדור שכך עלתה בימיו. מן אז עממו גחלי אש דת ובערו זיקות אש זרה זפת בוערה על ראש רשעים. יחול קדקוד שעיר מתהלך באשמיו. אפס התום והיושר וצדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו. ה' יפן ברחמיו. על עמו ממרומיו. ואין כאן המקום להאריך בזה. רק הערה קצרה. אגב גררא. אגב אורחא לבעלי דבבא אשתמע. הלא משנאיך ה' אשנא: אמנם אחר שנתקלקלו הדורות וכבר גרמו העונות שבארץ פולין מקום המשפט. שמה ישבו כסאות להרבצת תורה. ומהם יצאו מידי הוראות בישראל למופת ולאות. היתה למס אב"ד. העת לקחת את הכתב רבנות בכסף מלא. וד"ת מעות קונות. ולא סגי בלא"ה. מעתה ודאי אין איסור לתת הכסף בעד הרשיון מהשררה. אם הוא ע"פ רצון הקהל. ובחירה כראוי לפי מנהג הקהלות. ובלבד שיהא הגון להוראה אז פשיטא מצוה קעבד. ומי שספוק בידו למיזל ולפלוחי ביושר. ואינו עושה. יחוש מעון ועצומים כל הרוגיה. שלא יבואו בה פריצים וחללוה כי היום רבו עבדים המתפרצים פריצי זתים כבושים בערפיהם. ואין עלה זית טר"ף בפניהם. כי רודפים אחר פרנסה מתוקה בדבש לפיהם ומה יעשו גדולי הדור. אם אין דורן דומה יפה יאזרו חיל לשבר מתלעות עול והדוך רשעים תחתם. ובלבד שלא יצער אדם את הציבור העוסקים לשם שמים לברור להם הטוב והישר בעיני אלהים ואדם. אבל אין הדבר מסור ביד ע"ה.. לקבל ולהתמנות עליהם רב כל הישר בעיניהם לקרב תועלתם המדומה. ולגדל אחד ממשפחתם במרמה. וכמ"ש מהרש"א בח"א בפא"נ. כי זה עלבון הדור וחטאת הקהל הוא. אלא הכל ע"פ דעת תורה. לפי מה שיראו הת"ח הנמצאים בעיר. המבינים את מי ימנו עליהם לראש ומודה צדק. ואשר לו תאות הגדולה באמת ובצדק ואף גם זאת לא הותר לעשות תחבולות בהבטחות הטבות וגמולות ושוחד דברים וחנופה. ואצ"ל שלא להכשיל הרבים בהפריז ממון לקנות דעות לא זו הדרך בחר ה'. ויש חרם קדמונים על זאת. אפי' הוא ראוי והגון מאד. במקום שיש אנשים מסוימים זולתו. ואם יסכימו עליו מן השמים במקומו יושיבוהו ובשמו יקראוהו. אם נוהגים כשורה וכוונתם לשם שמים. אך האדם בעל בחירה. בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו ה' יראה ללבב. ואם עושים וכוונתם להנאת עצמן אזי הדבר מנוסה ובחון שנכשלים בבני אדם שאינם מהוגנים. וכענין שאירע לבעלי שכם עם אבימלך כי אמרו אחינו הוא. וכתוב הם המליכו ולא ממנו. ואומר אתן לך מלך באפי וגו'. וכמ"ש בס"ד במ"א באורך (ועס"ח סי' תרצ"ד):

ודאתאן עלה הגירסא ואינו רודף אחר הכבוד. ישרה הוא בעיני וצריך לקבוע בה מסמרות. לומר שאפי' בדבר כבוד ההגון והראוי. אל יבקש לעלות. פן יפול וישבר ואל ידחוק את השעה. שאינה נוגעת בחברתה כמלא נימא. וכל הרודף אחר הכבוד. הכבוד בורח ממנו. והנדחה מפני השעה. השעה עומדת לו:

לה) ואינו מגיס לבו בתלמודו. להתייהר ולומר הרבה למדתי. לכן אינו מחשיב שום אדם. ומתלוצץ בבני אדם ומקיל בכבודם. כענין (רשב"א)[רבש"א] כשחזר מבית רבו ממגדל גדור. ולמד תורה הרבה. זחה דעתו עליו. ובא לכלל טעות. לבייש אדם שלא חטא לו. שכל המתייהר. אם חכם הוא. נוטלין חכמתו ממנו. לפיכך אם רוצה לזכות בכתרה של תורה. לא יגיס דעתו בה אפי' למד הרבה מאד יחשוב כי המלאכה מרובה מארץ ארוכה. לא ידע אנוש ערכה. ומי יבוא עד תכונתה. כל מה שלמד אינו אלא כטפה מן הים. בערך אוצרותיה הגנוזים. גם ירמוז למ"ש כל היגע בתלמודו בצינעא. מחכים. ומ"ש אל תשב בגבהה של עיר ותשנה:

לו) ואינו שמח בהוראה. שהגס לבו בהוראה. ה"ז שוטה רשע וגס רוח (ולרשע א"א מה לך לספר חוקי ע"כ אי אפשר שיקנה קנינה של תורה. ואפי' דואג ואחיתופל לא גמרי שמעתא) והיינו בדאית ליה רבה במתא (עמש"ל מ"ו פ"ד) ולא זו בלבד שנענש כמורה הלכה בפני רבו משום אפקירותא. אלא דלא מסתייעא מילתא. אע"ג דגמיר טובא כמו שאירע לאביי פ' אע"פ לארס אחר טו"ח הרי שהמגיס לבו בהוראה מהר הוא שוכח תלמודו. ובא לידי מכשול אף במה שידע ולמד:

לז) נושא בעול עם חבירו. כדאמרי אינשי אי דרית טונא. דרינא. וכן אמרה דבורה. אם תלכי עמי והלכתי. וזו מדה אחרת בענין ההוראה. כי לא זו בלבד שלא יקפוץ להורות במקום שיש גדול ממנו בלי המלכה עמו אלא אפילו במקום שאין גדול ממנו. צריך להמלך עם חבירו ועם מי שקטן ממנו. וכדרב אשי כי אתי טריפתא לקמיה. מכניף לכולהו טבחי דמתא מחסיא. כי היכי דלמטייה שיבא מכשורא. לפיכך איש את אחיו יעזורו. וחביריך יקיימוה בידך:

לח) מכריעו לכף זכות. כשרואה חבירו נתקל בדבר הלכה. אינו מתכבד בקלונו. אלא מהפך בזכותו ליישב דעתו ולתרץ דבריו ולהראות פנים לסברתו. כענין שלמד שמואל זכות על רב שילא באגמא דסמקי. ואביי לר"י דילמא הכי קאמר מר (פק"ק) ור"ס דלא אודי בחוכא דאחיכו עליה דר"א בתבלין ומלח דלא בטילי לגבי עיסה. ור' אבא דמתרץ חוכא דעל ר"י פרק הגוזל קמא. וכמה זימנין אשכחן גברא רבה אמר מילתא. לא תחוכו עלה. וכה"ג טובא:

לט) מעמידו על האמת. שאל יעלים האמת מחבירו אם טעה בבירור. או לא ירד לסוף דעתו. וא"ל אבוה דשמואל לבנו אשתבשת. וכמו שמצינו הרבה בתלמוד. כי אין ראוי להניח הטעות והשבוש בתורת אמת חלילה. ולכן לפעמים מביישין את התלמידים בדברים קשים ומרים. כגון תרדא. קבסתן. פתיא אוכמא. קאקי חיוורי. כל אבא תיכסא כו' וכהנה רבות. כדי שיעשו בהן רושם. שיתנו דעתם לעיין יפה ולחדד שכלם. והרי אפי' רבי הידוע בהפלגת הענוה. כמ"ש משמת רבי בטלה ענוה. אמר על לוי כמדומה שאין מוח בקדקדו. וכן צוה לבנו זרוק מרה בתלמידים (עמ"ש במ"א על בחו"י) ולפעמים מצערים אותם קודם שישיבו להם על שאלותיהם. כדי לזרזם. כמ"ש ר"נ לרבא. לכי תיכול כורא דמילחא. ורמי ב"ח לר"ח. לכי תכרוך לי סודרי. ודכוותה טובא. לחדודי להו עבדי הכי. להעמידם על האמת והיושר. שישימו לבם לדקדק הרבה ולטרוח בשכלם:

מ) מעמידו על השלום. אע"פ שהאב ובנו הרב ותלמידו נעשים אויבים זה לזה בשער. שאין משא פנים בתורה. אינן זזים משם עד שנעשים אוהבים. שנא' את והב בסופה. שכל מחלוקת שהיא לשם שמים. סופה להתקיים. אלו ואלו דברי אלהים חיים. ות"ח מרבים שלום בעולם. ואינן עוברים על לא תתגודדו. ומסקינן לא עשו ב"ש כדבריהם. אלא הולכין אחר הרוב. והמיעוט נמשכין אחריהם מכל מקום (אם לא במנהגים שאינם מעלים ולא מורידים. אינם מקפידים) שלא תהא תורה נעשית כשתי תורות. ובזה קיום והעמדה לתורה:

מא) מתיישב לבו בתלמודו. לתת לב לטעמו של דבר. שזה גורם להצילו מן השכחה. ולשמור קנינו. כמ"ש בהמפלת. האי צ"מ דאמר מילתא. לימא בה טעמא. דכי מדכרו ליה מדכר. הרי שזו תועלת גדולה בקניות התורה שלא תאבד:

מב) שואל. כענין שעסוקים בו. ולא בדברים אחרים. שלא תתבלבל דעת הנשאל וכדאמר ר"ח לרב בר פחתי לא אמינא לך כי קאי רבי בהך מסכתא לא תשייליה במסכתא אחריתא (אם ברבי כך. אנן יתמי דיתמי מה נענה בתריה) והיא ראשונה להשבעה דברים שבחכם. ואצ"ל המטריח בשאלות זרות. כענין פלימו עם רבי וכר"י דאפקוה מבי מדרשא מה"ט. ואר"י אל יכנסו תלמידי ר"מ שקנטרנין הם. ודכוותה טובא. ועאכ"ו השואל דברי בורות כזקני הנגב לר"י. או השואל מה למעלה מ"ל כו'. שענשו ידוע (להוציא מלבן של מינין חיון שר"י וחבריו המכחישים את הידוע בבאור. להתיר האסור):

מב) ומשיב. חדא מילתא היא. דלא סגי בשואל. רבותא למבעי בעיי. אלא שיהא משיב כהלכה. שלא יאמר על טמא טהור כו'. ומראה פנים לדבריו. כאותו תלמיד שביבנה שהיה יודע לטהר השרץ מן התורה:

מג) שומע ומוסיף. כענין שנא' תן לחכם ויחכם עוד. וד"ת עניים במקום אחר. ועשירים במקום אחר. וכל זמן שאדם ממשמש בהם. מוצא בהם טעם חדש. לפיכך כלת משה אילת אהבים היא. חביבה על בעליה כל שעה. כבתולה ואיש לא ידעה. דדיה ירוום בכל עת ועונה. ואל תבוז כי זקנה. לעולם חביבה היא כשעה ראשונה:

מד) לומד ע"מ ללמד. שצריך בע"כ להרים קול בלמודו. ע"י כך תלמודו מתקיים. שכן ברית כרותה לשפתים. כמ"ש כי חיים הם למוצאיהם בפה. ובטשה ברוריא בההוא תלמידא דגרס בלחישה. ואמרה לו פתח פיך ויאירו דבריך. ואימתי תשמרם בבטנך. בזמן שיכונו יחדיו על שפתיך. ועוד שחבריך יקיימוה בידיך. ומתלמידי יותר מכולם וגם כי לעת הזקנה והחולשה כששוכח תלמודו. התלמיד יזכירנו. כענין שאירע לאבימי עם ר"ח. ור"י דאתעקר ליה תלמודיה. וא"ל אביי את אמרת ניהלן כו'. וכובס דאהדר לר"ח ולרבי גרסייהו. מלבד זכות הלמוד עם זולתו. שעומד לו להקנותו התורה קנין עולם:

מה) הלמד ע"מ לעשות. זכירה מביאה לידי עשייה. שנא' וזכרתם ועשיתם. ועשייה מביאה לידי זכירה. כמ"ש ראה מעשה. ונזכר הלכה. שע"י פעולת המעשה. נשאר דמיונו חקוק בזכרונו. וכן על ידי השתוקקותו למעשה. מתחזק לשמור מה שלומד באוצר הזכרון שיהא נכון בידו לקיימו ולעשותו בעת שיזדמן. ולא יפקד מקומו. ויחרץ על כח הזוכר. וכמ"ש בס"ד בחלון צורי:

מו) מחכים את רבו. כענין שאמר ר"י על ר"ל. בר לקישא כי אתינא מילתא. מקשי לי כ"ד קושייתא. ומפריקנא ליה כ"ד פירוקי. וממילא רווחא שמעתא. עוד אמרו כל כי האי לימא אינש קמי רביה. ולא לשתוק. משום דכתיב אם נבלת בהתנשא כי לא הביישן למד. וע"י שאלתו הסכלית. מתעורר הרב להשיב לו דברי טעם חדש ותשובה ושכלית. והרי זה מחכים את רבו. וממילא גם הוא מתחכם. ולכן אמר הלל כל שאלות שיש לך. שאל. ע"ז נאמר יקר מחכמה ומכבוד (שמוותר הרב על כבודו לשמוע שאלות סכלות. וכן כתלמיד שאינו בוש לשאול) סכלות מעט. ר"ל הסכלות הנמצאת בשאלה. מעט הוא. בערך היקר הנמשך ממנו. שהוא גדול ויתר שאת מן החכמה המצויה בשתיקה ומהכבוד הנמצא עמה. לכן טוב ממנה הסכלות הקטן הלז עם הכלימה. שאינו נחשב מאומה. ליקר המושג בהמה. וכן עד"ז יפורש. וראיתי שיש יתרון לחכמה מן הסכלות. כלומר שיתרון לחכמה. נולד מן הסכלות. ועיין חלון צורי:

מז) מכוין את שמועתו. כענין ר"ח בן שמוע עם יוסף הבבלי. בהקומץ רבה:

מח) האומר דבר בשם אומרו. אין צורך לומר שלא יתעטף בטלית שאינה שלו. אטו בגנבי עסקינן. אלא קמ"ל שצריך לומר הדבר בשם מי שאמרו. ולא יעלימנו. כההיא דככ"ה. דמעיקרא תני תנא סתמא. והדר אדכר ואמר זו מקולי ב"ש וחומרי ב"ה. וכן בכמה דוכתי איכא מתני' דמיתניא סתמא. ולבסוף מייתי יחידאה כמאן דפליג. ואמר תלמודא עלה. דלא פליג ארישא אלא כולה מתני' אתיא כוותיה. והא קמ"ל מאן תנא דמתני פ' (וי"ל עליה. ואין מקום להאריך) וטעמא ומשום דכשאומרים דבר שמועה מפיו. שפתותיו דובבות בקבר. וכדקפיד ר"י אר"א דלא אמר שמעתא משמיה. ובע"פ קפיד ר"י אר"ב יצחק בריה. דרב רבנותיה גרמא ליה דלא מתאמרא שמעתא מפומיה. והיינו דמפרש תנא דידן שכל האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם הוא עולם הקטן. גאולה תהיה לו בבור השבי. לעשותו בן חורין. שעוסק בתורה גם שם. ותו נמי נפקא מינה בגירסא. למרמי דידיה אדידיה: שנא' ותאמר אסתר למלך בש"מ. ואם מועיל לגאולת וחפשיות הגוף. ק"ו לגאולת הנפש וחירותה בעולם הנצחי: