פרקי אבות פרק ו משנה ג

ראוי להבין ראשונה אמאי לא תלה הדבר במלמד ולימא הכי מי שלימדו חבירו פרק א' וכו'. ועוד אמאי קאמר מחבירו ולא אמר מן האדם כענין איזהו חכם הלומד מכל אדם ועוד אמאי כרוכלא אזיל ותני חמשה דברים לימא הלומד מחבירו אפי' אות אחת וכו' וכששנה המשנה חלוקות שהם בזו אף זו מצינו שהגמרא נותנת צריכות כפול אי אשמעינן הא ה"א וכו' וכ"ש בנדון דידן שאינם חלוקות מחולפות בנושאים חלוקים כדי שנאמר שהן בזו אף זו ועוד שאם היה רוצה להשמיענו חלוקות רבות אמאי לא התחיל ממסכת' ולימא הכי הלומד מחבירו מסכתא אחת או פרק אחד וכו', ועוד קשה אמאי לא קאמר חייב לכבדו ומאי מלת צריך ומלת לנהוג ומלת בו, ועוד אמאי האריך באמרו בתחלה שכן מצינו בדוד וכו' ובתר עביד הק"ו והכי הל"ל צריך לנהג בו כבוד ק"ו מדוד מה דוד מלך ישראל שלא למד מאחיתופל וכו' הלומד מחבירו אינו דין וכו' ועוד להבין איך דריש ק"ו מדוד למי שלא למד אלא אות אחת דאיכא למפרך מה לדוד שלמד שני דברים תאמר במי שלא למד אלא אות אחת שיהא צריך לנהג בו כבוד והמפרשים פירשו שכאשר נעריך ערכו של דוד היות צדיק וישר ומלך ישראל ואחיתופל רשע ועם כל זה היה נוהג בו כבוד כפי ערך זה יוצא לנו שהלומד מחבירו שהוא שוה אליו ק"ו שצריך לנהג בו כבוד אפי' על אות אחת ואין דעתי נוחה מאלו הערכין משום דנימא דיו לבא מן הדין להיות כנדון מה שם בדוד היה על שלמד שני דברים אף בכל אדם צריך שני דברים ולא על אות אחת לבדו וענין הדיו נפקא לן ממרים שנא' ואביה ירוק ירק בפניה הלא תכלם ז' ימים ק"ו לשכינה י"ד יום ואעפ"כ אמר הכתוב תסגר שבעת ימים וא"כ אין מקום כלל לפי' המפרשים רק אם נאמר שברייתא זו אתיא כרבי טרפון דלית ליה דיו או שנאמר שאין זה ק"ו גמור רק מלתא בעלמא וכל זה דוחק:

עוד יש להבין למה הוצרך לומר עוד ואין כבוד אלא לחכמים וכו' עוד להבין הראיות שמביא שנא' כבוד חכמים ינחלו ותמימים ינחלו טוב כי פסוק זה לא נמצא שפסוק כבוד חכמים ינחלו מסיים סיפיה דקרא וכסילים מרים קלון ופסוק ותמימים ינחלו טוב התחלתו משגה ישרים בדרך רע וגו' ותמימים ינחלו טוב ותימה הוא איך נקט רישיה דהאי קרא וסיפיה דהאי קרא וחיבר אותם לאחד:

ואפשר לפרש בכוונת הברייתא כי אמר הלומד לפי שלפעמים אדם שומע מחבירו איזה דבר או איזה חידוש ומבין בדבריו הבנה אחת טובה וישרה ולא כן היתה כוונת מי שאמרו ולבבו לא כן חשב והשומע למד זה הפירוש ממנו והבין שזו היתה כוונתו והשמיענו שאפי' בנדון זה שהוא למד מבלי מלמד שהרי המלמד עדיין אינו יודע אותו עם כל זה צריך לנהג בו כבוד שאלולי חבירו לא היה לומד אותו ואמר מחבירו לרמוז כי לא מבעיא אם הוא אדם גדול וחכם ממנו אלא אפי' שלא יהיה אלא חבירו השוה אליו צריך לנהג בו כבוד ואמר צריך ולא חייב לפי שאין לנו ראיה לחיוב שאפשר שמה שעשאו דוד רבו ואלופו וכו' היה ממדת חסידות לא מצד החיוב לכן אמר אין לי מקום ללמוד רק שצריך לנהוג לא שחייב ואמר לנהוג לפי שכיון שלא למד ממנו רק אות אחת לבד אפשר שימנע מלכבד אותו בשוגג כי שכח ישכח מלכבדו לפי שאין עליו חיוב הניכר על כן צוהו התנא שינהוג הכבוד הזה בהנהגה ובתמידות ובזה גם כי יזקין לא יסור ממנה כי ההרגל על כל דבר שלטון. ואמר מלת בו להודיענו כי אין צריך שיכבד אותו בכבוד רבו ממש כי ברבו צריך לנהג בו כבוד אפי' במקומו שהוא אבן דומם כמו שאז"ל לא ישב במקומו וכו' אמנם זה אינו כרבו רק צריך לנהוג בו דוקא ולא במקומו ועם זה יתורץ למה התחיל למנות מפרק אחד ולא ממסכתא לפי שהוצרך לתת גבול מהיכן מתחיל הענין שהוא צריך ולא חייב וכן בו ולא במקומו והוא מפרק א' ולמטה אמנם אם למד שני פרקים או מסכתא כל למעלה מפרק רבו גמור מתקרי וחייב לנהג בו כבוד וגם במקומו כאלו הוא רבו גמור:

ואמר שכן מצינו בדוד מלך ישראל וכו' אפשר שמביא ראיה מק"ו מדוד בזה האופן שהתנא אינו רוצה לדרוש מק"ו רק שצריך לנהוג בו כבוד כלומר כבוד בעלמא לא שיעשנו כרבו ואלופו ומיודעו ולכן עתה הוא דורש הכי שאם דוד שלא למד אלא שני דברים בלבד ובשבילם עשה לו את כל הכבוד לקרוא רבו ואלופו ומיודעו בשביל אות אחת ק"ו הוא שצריך לנהוג בו כבוד בעלמא שהוא דבר מועט כי יותר מעלה היא אלו הג' על שני דברים שלמד מהיות נוהג בו כבוד בעלמא על אות אחת ואין כאן דיו כלל:

ואפשר עוד לומר שהתנא מפני שהוקשה לו זה שאינו יכול ללמוד מדוד מי שלא למד אלא אות אחת ע"כ הקדים ואמר שכן מצינו בדוד מלך ישראל וכו' כלומר אף אם יראה בעיניך כי אין בדוד אלא שני דברים אין הדבר כן שכן בעצמו מצינו בדוד מלך ישראל לפי שאנו רואים שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים בלבד ועשה לו שלש מעלות, אחת רבו, ב' אלופו שהוא ג"כ מלמדו כענין ואאלפך חכמה והוא שם חשיבות יותר מרבו. וכן ג"כ מיודעו שמודיע לו דברי תורה והוא ג"כ שם מורה יותר חשיבות מאלוף, ואם נפשך לומר שאחר שלמד השני דברים עשאו רבו ואלופו ומיודעו א"כ לאשמועינן שעשאו מיודעו ובכלל מיודעו הוא רבו וגם אלופו דבכלל מאתים מנה אלא ודאי אלו השלש מעלות לא באו אלא לפרקים מלמטה למעלה ומתחלה באות הא' שלמד מאלו השני דברים תיכף עשאו רבו וכשגמר הדבר הא' עשאו אלופו ואח"כ הדבר השני עשאו מיודעו, ולז"א שכן מצינו וכו' והביא ראיה לאלו הג' מעלות ומ"ש ואתה אנוש כערכי רמוז שקראו רבו והענין הוא כי ידוע שמלך ישראל כלם חייבים בכבודו וכמו שאמר הכתוב שום תשים עליך מלך שתהא אימתו עליך כמו שאימת רבו עליו וא"כ דוד שהיה מלך ואמר ואתה אנוש כערכי כלומר אתה לי אנוש כערכי וכמו שערכי על כל ישראל להיות מכבדים אותי ולירא ממני כאלו אני הייתי רבם כן אתה בעיני חשוב כערכי נמצא לפי זה שעשאו רבו וגם עשאו אלופו ומיודעו ועתה עושה ק"ו מדוד שהיה מלך ישראל ועם כל זה עשאו רבו אפי' על אות אחת הלומד מחבירו על אחת כמה וכמה שצריך לנהג בו כבוד. אמר עוד ואין כבוד אלא לחכמים וכו' כלו' אף אם יאמר האומר שאין זה ק"ו מוכרח עם כל זה אפי' שלא יהיה בבחינה שלמד ממנו הוא חייב לכבדו מפני חכמתו כי אין כבוד אלא לחכמים שנא' כבוד חכמים ינחלו ולפי שיאמר האומר ואיך אכבדנו אם איני מכיר את מעשיו אולי הם רעים והוא נאה דורש ואין נאה מקיים לזה מסיים ואמר ותמימים ינחלו טוב כלומר על הסתם התמימים ינחלו טוב שהיא התורה ומסתמא אם הוא חכם הוא צדיק נאה דורש ונאה מקיים וכמ"ש ז"ל בפסוק כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם ולכן הביא סוף פסוק של ותמימים ינחלו טוב כמו שאמרנו. ואפשר עוד לומר כי מה שאמר ואין כבוד אלא לחכמים וכו' רצה להוסיף טעם לשבח שהלומד מחבירו פרק א' וכו' צריך לנהג בו כבוד ולז"א ואין כבוד אלא לחכמים כלומר הכבוד האמיתי אשר הוא כבוד העוה"ב אינו אלא לחכמים והם נוחלים אותו ומנוחתם בכבוד שנאמר כבוד חכמים ינחלו וקראו נחלה לרמז אל כבוד העוה"ב כי הוא דבר של קיימא כד"א להנחיל אוהבי יש. וביאר עוד דבריו כי זה הכבוד שנוחלים החכמים לעתיד לבא הוא בעצמו הטוב הצפון לצדיקים לע"ל שנא' ינחלו טוב והוא האור הצפון לצדיקים כמו שאז"ל וירא אלהים את האור כי טוב ויבדל וגו' הבדילו לצדיקים לעתיד לבא. ומעתה כיון שזה האיש שלמדת ממנו היה סבה שהנחילך לעתיד מהכבוד הרוחני ראוי הוא שאתה בזה העולם תנהוג בו כבוד מהכבוד הגשמי ולכן סמך כאן סיפיה דהאי קרא דכתיב ותמימים ינחלו טוב להודיע כי אותו הכבוד שאמר שנוחלים הוא הטוב הצפון לצדיקים:

ואפשר עוד לומר דמאי דקאמר ואין כבוד אלא לחכמים. הכוונה להודיענו דמאי דנקט הלומד דנראה דווקא שלמדו ואם לאו אינו חייב בכבודו זה אינו דלרבותא נקט הלומד מחבירו וכו' כי אפי' אם הוא עם הארץ אלא שלמד ממנו אפי' אות אחת צריך לנהוג בו כבוד כי למי שהוא חכם אפי' שלא למד ממנו חייב לכבדו כי אין הכבוד האמיתי אלא לחכמים וכל העולם חייבים בכבודם כי היא להם לנחלה שנאמר כבוד חכמים ינחלו. ואמר עוד ותמימים ינחלו טוב לפי שהוא אמר בלשון שלילה ואין כבוד אלא לחכמים כנראה שאם יהיו תמימים ובעלי מעשה ולא יהיו חכמים שאינם ראוים לכבוד וזה מן הזרות כי מעשה רב על כן פירש ואמר כי מה שאמר בלשון שלילה ואין כבוד אלא לחכמים הוא לפי שגם כן על הסתם ותמימים ינחלו טוב והיא התורה כי אין טוב אלא תורה שנאמר כי לקח טוב וגו' ועל הרוב א"א להיות תמים אם אינו חכם כי אין בור ירא חטא וז"ש ותמימים ינחלו טוב והיא התורה:

והרב ר' אפרים ז"ל כתב על אחת כמה וכמה שצריך לנהג בו כבוד הכא לא גרסינן דבר אחד דהתם שני דברים היו ואין זה ק"ו ואין כבוד אלא תורה פירוש אין צריך לנהוג כבוד אלא לתורה וה"ק אין כבוד בא לאדם אלא על עסק התורה עכ"ל:

ורשב"ם ז"ל כתב ואין כבוד אלא תורה כלומר אין לך אדם ראוי לכבוד יותר ממי שהוא בעל תורה וכו' עכ"ל:

והר"ם אלשקאר ז"ל כתב ומה דוד מלך ישראל וכו' כל שכן שראוי לכל אחד מישראל שיכבד למי שלמד ממנו אפי' אות אחת כגון מאמצין או מעמצין שלהין או שלחין עוממות או אוממות אשר אין ביניהם כי אם אות אחת צריך לנהג בו כבוד כי הנה דמיון האות אשר ילמוד אדם מחבירו הם דוגמת השני דברים אשר למד מאחיתופל שהיו שניהם חכמים וכ"ש להדיוט שילמד מחכם הרבה דברים שינהוג בו כבוד הרבה עכ"ל:

והרמב"ם ז"ל כתב הלומד מחבירו וכו' פסוק אחד דבר אחד של טעם דסמוך להאי קרא דואתה אנוש כערכי סמיך אידך קרא אשר יחדו נמתיק סוד לפי שמצאו אחיתופל לדוד שהיה יושב ועוסק בתורה יחידי אמר לו למה אתה יושב ועוסק בתורה יחידי והלא כבר נאמר חרב אל הבדים ונואלו שוב פעם אחת מצאו שהיה נכנס לבית המדרש בקומה זקופה אמר לו והרי כבר נאמר שצריך לאדם ליכנס שם בקידה כדי שתהיה אימת שמים עליו וי"א שהיה נכנס לבית המדרש יחידי ואמר לו בבית אלהים נהלך ברגש כתיב שחייב אדם ליכנס שם בקבוץ עם לפי שנאמר ברוב עם הדרת מלך ורגש הוא לשון אסיפה כמו למה רגשו גוים וי"א רגש הוא לשון אימה ופחד. ואתה אנוש כערכי חשוב כמותי מיודעי כמו אנשים חכמים ונבונים וידועים ואין כבוד אלא תורה כלומר לתורה והכי קאמר אין כבוד בא לאדם אלא על עסקי התורה. כבוד חכמים ינחלו כלומר הם נוחלים כבוד בשביל שלומדים התורה עכ"ל:

והרי"א ז"ל כתב ואתה אנוש כערכי אלופי ומיודעי כלומר עם היות שאינך חכם ממני כי בענין התורה והחכמה אתה אנוש כערכי עם כל זה בעבור מה שלמדתי ממך אתה אנופי ומיודעי עכ"ל:

ואין כבוד אלא לחכמים נ"ל שרצה להביא ראיה אפי' לחכם שלא למד ממנו שצריך לנהוג בו כבוד כו' אלא לחכמים שנא' כבוד חכמים ינחלו. אח"כ מצאתי לחסיד ז"ל שפירש כן:

עוד כתב החסיד זלה"ה תמהו כל המפרשים על פסוק זה כי פסוק כבוד חכמים ינחלו סופו וכסילים מרים קלון וראש פסוק ותמימים ינחלו טוב הוא משגה ישרים בדרך רע בשחותו הוא יפול ותמימים ינחלו טוב. וכתב הרב רבי ישראל לפי שאומרו וכסילים מרים קלון הוא מגונה לא חתם בו ומה יעשה במשנת יהי ביתך שחתם וסופו יורש גיהנם ופרק חמישי זה חלק רע וכמה משניות רבו מספר ועוד נפל פיתקא מן שמיא שיסיים הפסוק. והתורה התמימה אשר סיימה לטהרו או לטמאו ואחרון הנביאים שסיים והכיתי את הארץ חרם. והנ"ל כי רצה להורותנו כי אלה החכמים אשר אנו חייבים לכבדם אינם חכמי הטבע והתכונה אלא חכמי התורה הקדושה שהיא כולה שמותיו של הקב"ה והיא חולקת מכבודה לעוסקים בה כי הם אוחזים בשם אלהי הכבוד ולזה הביא ראיה ותמימים ינחלו טוב נאמר כאן חכמים ינחלו ונאמר ותמימים ינחלו מה להלן הטוב הגמור שאין זולתו אף כאן לא ינחלו הכבוד כי אם חכמי התורה המסולאים בפז והטעם כי כל שתדרוש החכמה בנושא יותר נכבד תהיה יותר מעולה וקדושה כי חכמת הטבע מעולה מחכמת ההגיון וחכמת התכונה מעולה מחכמת הטבע כי זו תחקור בדברים השפלים וזו בגרמים השמימיים וחכמת האלהות עולה על כולן יען כי היא דורשת בשכלים הנבדלים וזאת התורה אשר שם משה חוקרת ודורשת בבורא עולם אלהי האלהים ואדוני האדונים א"כ היא עולה על כל החכמות ואל אנשיה ראוי שינתן הכבוד וזהו ומגדלתו ומרוממתו ואם החכמים ידיהם בכל אחזו בזה ומזה לא הניחו ידיהם ולא זזה אמתתם מהם כל עיקר ואדרבה קיימים הם יותר באמונתם ע"ד וראיתי אני שיש יתרון לחכמה וגו' כ"ש דחייבים לכבדם דאית בהו תרוייהו אבל ראיתי בני העליה הזאת כי חדלו מספר כי אין מספר עכ"ל:

והר"ם אלמושנינו ז"ל כתב מה שזכר מלת עשאו רבו ולא אמר קראו וכו' וגם שלא מצינו שעשאו רק אלופו ומיודעו. הנה בסערה הזאת האחת מתרץ הב' כי על כן לא אמר קראו רבו אלופו ומיודעו יען לא מצאנו שקראו רק אלופו ומיודעו וכו' אך הכוונה לומר כי במה שקראו אלופו ומיודעו עשאו עליו רבו וזה כי בהיות דוד גדול ממנו במעלה וחכמה ועם כל זה קראו אלופו הנה בזה עשאו רבו והוכיח זה מאמרו ואתה אנוש כערכי כלומר אינך גדול ממני שאתה כערכי ועם כל זה אתה אלופי ומיודעי מצד שלמדתי ממך השני דברים הנזכרים נמצא אם כן שעשאו עליו רבו במ"ש לו כי לפי שלמד ממנו היה עליו לאלוף ומיודע עם היות שלא היה הדבר כן בפועל עכ"ל. ואית דגרסי ואין כבוד אלא תורה עכ"ל:

הלומד לא הי"ל להתחיל במלמד. שא"כ היה צריך להאריך וק"ל ובחנם נדחק בו מד"ש: דבר אחד של טעם תורה. כגון רבא דאסבריה רב סחורה זוהמא לסטרון וכשמואל דאסבריה ההוא מרבנן אחד יורד לאמת השחי כו' כן נ"ל אלא דקשיא לי עלה. אי הכי מאי צריך דקאמר חייב הו"ל למימר דהא שמואל קרע מאניה עליה. דהכי קיימ"ל כר"י דנימוקי עמו. וס"ל אפי' לא האיר עיניו אלא במשנה אחת. הוא רבו. וכל שכן דקשיא רישא. פרק אחד או הלכה אחת כה"ג ודאי רבו הוי. וחייב לעמוד מפניו ולקרוע עליו. ולכן מ"ש מד"ש במה שהתחיל בפרק א'. ולא מסכתא לפי שהוצרך לתת גבול להתחלת ענין צריך ולא חייב ולאו מילתא היא. למה ליה כוליה האי לענין חייב. דהא כגוונא דתנן. פשיטא דחייב נמי (אע"ג דברבו המובהק החיוב יותר גדול ועצום ממנו) ואם כן לא היה לו לתנא להתחיל אלא מאות אחת. ונראה דלק"מ. הכא במאי עסקינן. בחברים הלמדים זה מזה. כדתנן הלמד מחברו. ולא דמי לעובדי דאייתינן לעיל. דהתם מיירי ברב ממש אע"פ שאין רוב חכמתו ממנו שלא למד ממנו אלא דבר א' בלבד. כרבא מר"ס וכן שמואל מההוא מרבנן. מ"מ ר"ס וההוא מרבנן. לא למדו כלום מרבא ושמואל. הלכך הוה להו דין רב. לא חבר. וכה"ג חיובא נמי הוי כדלעיל. מיהו בחברים הלומדים יחד. אם זה למד מחברו עכשיו. חברו לומד ממנו ג"כ בפעם אחר. ולפיכך אמרו. ת"ח שבבבל עומדים זה מפני זה. וקורעין זה על זה. וזהו חומרא בלבד. לא חיוב גמור (על כן בטלוה האידנא) אלא דבר הראוי. ומהא מיירי נמי תנא דידן. מש"ה קתני לשון צריך ולא שנא פרק. או הלכה. או דבור אחד. ואות אחת. הכל שוה. כיון דבחברים עסקינן. זה ברור בס"ד. אבל הלמד מסכתא שלמה או אפילו רק שני פרקים. פשיטא דרב מובהק נמי הוי. ומהא לא קמיירי:

אות אחת כגון מעמצין. או מאמצין. עוממות. או אוממות. מעברין. או מאברין. עכוזי. או אכוזו:

שני דברים לפי שמצאו אחיתופל לדוד שהיה יושב יחידי ועוסק בתורה א"ל למה אתה לומד יחידי. והלא כבר נאמר חרב אל הבדי' (ואע"ג דהאי קרא בקוסמי' משתעי אסמכתא בעלמא הוא והדבר מקובל בידם) שוב פעם אחרת מצאו שהיה נכנס לבית מדרשו בקומה זקופה. א"ל הלא כבר נאמר ומקדשי תיראו. שצריך ליכנס שם במורא. כדי שתהא אימת שמים עליו. מדרש הביאוהו המפרשים. והיינו דקאמר אשר יחדיו נמתיק סוד וגו'. ואותו מזמור כנגד דואג ואחיתופל אמרו דוד. שכן סיים בו. ואתה אלהים תורידם לבאר שחת וגו' לא יחצו ימיהם. דדרשינן ליה עלייהו. כדאיתא בחלק. והכי נמי הך קרא דלעיל מיניה דואתה אנוש כערכי. דקאמר כי לא אויב יחרפני וגו'. מאחיתופל משתעי. שהיה מראה עצמו כאוהב לדוד. שלא ידע להשמר ממנו. וא"ת הא אשכחן דגמר מיניה תו הא דשרי למכתב שם אחספה ומשדי בתהומא. כדאיתא שילהי סוכה. והיכי קאמר שני דברים בלבד. וי"ל ההיא שעתא דקאמר הך קרא ואתה אנוש כערכי וגו'. אכתי לא אגמריה טפי. והא דכתיב הכא בבית אלהים נהלך. על כרחין דחיק ומוקי נפשיה אבית מדרשו. דהא אחיתופל לא ראה בנין ביהמ"ק. שגם דוד לא בנאו. אלא יסודו בלבד כרה. וגם זה היה מעשה זמן רב אחר מיתתו של אחיתופל כמ"ש רש"י פ' אלו הן הגולין. שנא' ואתה אנוש כערכי. א"ת היכי משמע שקראו רבו. הא אנוש כערכי שוה לו משמע דעדיף מיניה. מי שמעית לה. וי"ל ודאי חבירים היו. כדקאמר אשר יחדיו נמתיק סוד. ומהכא נמי אמרינן בחלק שקראו דוד לאחיתופל חבירו. והיינו נמי אנוש כערכי בלי ספק. שערך אחד להם. אלא שלפי רוב הענוה שהיתה בדוד עשאו רב עליו. ונהג בו כבוד כרבו. וכי הא דתנן במכלתין פ"ד מי"ב וכבוד חברך כמורא רבך. זהו שאמר. ואתה עם היותך אנוש כערכי עשיתיך אלופי ומיודעי. וממילא שמעינן דנהג בו מנהג רב. כפי הראוי לחבר הטוב. ומדקאמר ואתה אנוש כערכי דהיינו חבר דייק לה ודאי דלשבח הוא. וכדמסיים אלופי. וזה מחמת שאתה אנוש כערכי ר"ל חבירי. וראוי אתה אצלי לכבודו של רב כדאמרן אלא שאח"כ הורידו מגדולתו ולא נהג בו אלא כחבר בלבד. כמו שהיה באמת. וכמ"ש רז"ל ושוב קראו תלמידו. ג"כ מטעם זה. שהרי מתוך שחבירו היה. ראוי גם הוא לנהוג בדוד מנהג רב. מהטעם הזה בעצמו. לפיכך קראו כך. אחר שהרע מעשיו:

אלופו. מלמדי. כענין ואאלפך חכמה. תאלף אורחותיו:

ומיודעי. מלמדני דעת. כמו אנשים חכמים וידועים. יודעי דעת. ומודע לבינה:

והלא דברים ק"ו. וא"ת נימא דיו כנדון. שלמד שני דברים. לא בלומד אות אחת בלבד. דהא אפי' לשכינה אמרינן דיו. וי"ל ק"ו בהדרגה קילוף. מה אם דוד כו' שלא למד אלא שני דברים. קראו רבו אלופו ומיודעו. עשה לו את כל הכבוד הזה בכל אותם התוארים. הלמד אות אחת עאכ"ו דבעי למעבד ליה הדור כל דהו. וכ"מ במד"ש. אבל לא נתחוור לי. מנין לנו שנעשה ק"ו כזה. דילמא אפי' כל דהו לא איבעי למעבד. ולא נילף ק"ו מנושאים בלתי שוים. איברא במד"ש קטעי בהכי. דסבר למימר דיו. שאין כאן מדת דיו. דכי דיינינן ק"ו לכל אדם הלומד אות אחת. שיהא חייב בכבוד חבירו. כמו דוד לאחיתופל. מה מקום לומר כאן דיו. היכא אמרינן דיו. כי מייתינן בלמד טפי ממלמד כגון ק"ו לשכינה י"ד יום. אתא דיו ואוקמיה אשבעה. כדין המלמד ותו לא. דכוותה הכא. אי הוה בעינן לאתויי מדוד מ"י שעשה כבוד פשוט לאחיתופל. ק"ו לשאר אדם בכבוד גדול. ר"ל שחייב לקרות לחבירו שלימדו. נשיא או מלך ד"מ. הוה אמרינן דיו לומר שאינו חייב לקרותו אלא רב. כדעבד דוד. תו לא. משא"כ עכשיו שאין אנו למדים ק"ו כי אם להשוות המדה. אין לך לומר בכאן דיו. אלא פירכא היא. ואכתי אתי במה מצינו. אע"ג דמפריך. ותו גילוי מילתא בעלמא הוא. ודיינינן ק"ו לפי הערך (וכן דעת המפרשים. והיא סברא ברורה. אע"פ שהיתה בעיני במד"ש לזרא. דלא גמיר מערכין. ופריך דיו. ולא עמד על עומק הענין. וכאשר נעריך אותו באמת בעז"ה. כן יקום). מה אם דוד שהיה מלך ישראל (בודאי לא לחנם האריך התנא לשון ושפת יתר) שלא למד מאחיתופל אלא שני דברים. קראו רבו כו'. הלמד אפי' אות אחת. עאכ"ו שיקראנו רבו. מאי פירכת. מה לדוד שכן למד שני דברים. אות אחת מנין. אדון אני מדוד לשאר אדם. מה אם דוד. אע"פ שהיה מלך ישראל. נהג קלות בנשיאותו וקראו לאחיתופל רבו. הלמד מחבירו כו' עאכ"ו שיקראנו רבו. אע"פ שלא למד כל כך כדוד מאחיתופל. נגד זה יש מעלה גדולה למלך שצריך שתהא אימתו עליך. והרי זה ודאי ק"ו עצום וחזק לפי ערך. והיינו גילוי מילתא דלא אמרינן ביה דיו. דכוותה איכא טובא ותו משום דמיפרך ק"ו. וכדאשכחן פ"ק דפסחים (דף י"ח) דבעי תלמודא למילף רביעי בקודש. מק"ו דשלישי בתרומה. אע"פ שמוסיף מעלה אחת. ופירש"י משום דהיכא דמפריך ק"ו. לכ"ע לא אמרינן דיו (א"נ משום גילוי מילתא כמ"ש שאר מחברים) וה"נ הא מיפרך ק"ו. ותו אשכחן טובא. דאע"ג דלא מיפרך ק"ו לא אמרינן דיו. כל שכן הכא. דאין כאן עונש מדין ק"ו זה. דלא משגיחין בדיו. ומייתינן לק"ו בדרך הערך. ואין בכך כלום:

ואין כבוד אלא חכמים. ה"ג במד"ש. וי"ג אלא תורה. וזה נראה עיקר. מ"מ שניהם לדבר אחד נתכוונו. וה"פ אין כבוד אלא לחכמי התורה בלבד. להוציא חכמים בחכמות העולם העובר. כי אפי' אם תמצא לומר שראוים לברך עליהם ברכת שנתן מחכמתו (עמו"ק סרכ"ה) מ"מ כבוד תורה. מילתא אחריתי היא (אע"ג דמיבעי למעבד לזקני וחכמי אחרים. נמי הידור קצת) וגמר ג"ש ינחלו דגבי חכמים. מינחלו דגבי תמימים. ליתן את האמור כאן בזה. דגבי תמימים כתיב טוב. ואין טוב אלא תורה כו'. מכלל דנחלה האמורה בחכמים. טובה חכמה עם נחלת שפרה היא התורה: