פרקי אבות פרק ו משנה ב

ראוי להבין דכיון שהבת קול זאת באה להתרות לבני אדם שיעסקו בתורה תדיר היה ראוי שישמעו אותה כל העולם. לכן אפשר לומר שהענין הוא דרך משל לפי שהתורה ניתנה בהר חורב שהוא הר סיני ושם נשבעו כל ישראל לעסוק בה יומם ולילה א"כ כשישראל אינם עוסקים בתורה צריך שיחשוב האדם כאלו הר חורב בעצמו מכריז ואומר אוי להם לבריות מעלבונה של תורה והעלבון הוא זה שכיון שהתורה מאז היתה משתעשעת לפניו יתברך וכמ"ש הכתוב ואהיה אצלו אמון וגם המלאכים התאוו אותה ואמרו תנה הודך על השמים והשי"ת נתנה לבני האדם והשליך משמים ארץ את תפארתה והסירה מגבירה בהיותה חלק לבן אדם ילוד אשה וכל זה העלבון התורה סובלת אותו כאשר בני אדם עוסקים בה כי כן היה רצון קונם אמנם כאשר יתבטלו ממנה ויניחו אותה בקרן זוית בודאי כי אז תחיל תזעק בחבליה ואז השי"ת יתבע עלבונה מבני אדם:

וביאר את רעתם ואמר שכל מי שאינו עוסק בתורה תדיר נקרא נזוף ומנודה ומובדל ממנו יתברך והביא ראיה מן הפסוק דקאמר נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם כלומר דומה אשה יפה וסרת טעם אל נזם הזהב באף החזיר דכמו שנזם הזהב הוא בעצמו דבר חשוב ובהיותו מונח באף החזיר הוא ממאסו באשפה כן האשה היפה וסרת טעם והוא משל ודמיון אל נשמת האדם אשר היא מסטרא דקדושה שנקראת אשה יפה והשמיענו שאפי' שתהיה יפה ונעימה במעשיה בקיום המצות אם היא סרת טעם כלומר שסרה מללמוד טעמי התורה הרי זה נקרא נזוף ומאוס והטעם לזה ברור כי אינו דומה מי שמקיים את המצוה בהיותו יודע טעמה וסודה ושרשיה למי שמקיים אותה מצות אנשים מלומדה:

וביאר עוד רעה אחרת שנמשך לבריות מעלבונה של תורה והוא עול הגלות ושעבוד גליות. וז"ש והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא, ובהיותו הכל מעשה אלהים על כן היה חרות על הלוחות אל תקרי חרות אלא חירות אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה והטעם כי לעולם סטרא אחרא אתכפיין לסטרא דקדושה ובהיות זה עוסק בדבר שהוא מעשה אלהים אין שום בריה יכולה לשלוט עליו וכל כחות החיצונים אתכפיין ליה ולא גלו ישראל אלא על עלבונה של תורה דכתיב על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי. ואמר שכל מי שעוסק בתורה הרי זה מתעלה שנאמר וממתנה נחליאל ומנחליאל במות כלומר האדם אשר הוא עוסק בתורה אשר היא מתנה נתונה מאתו ית' כאשר יעסוק האדם באותה המתנה אז הוא נוחל לאל ית' והוא דבק בו ממש ועליו הכתוב אומר ואתם הדבקים בה' אלהיכם ואז כאשר נחליאל בהכרח הוא מתעלה על כל ברואי מעלה ומטה וז"ש ומנחליאל במות כלומר מנחליאל נמשך לו שיעלה במות שיתעלה ויתרומם למעלה למעלה:

ומ"ש להם לבריות דמלת להם מיותרת. אפשר שיובן עם מה שארז"ל אם רואה אדם שיסורין באים עליו יפשפש במעשיו פשפש ולא מצא יתלה בביטול תורה שצריך להבין איך אמר פשפש ולא מצא וכי יש אדם בעולם שאחר שפשפש לא ימצא והרי אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ועוד איך אמר אם לא מצא יתלה בביטול תורה וכי אחר שיש בו עון ביטול תורה קרי ליה לא מצא והרי אין לך עון גדול מזה. ואפשר שיובן זה עם מה שאז"ל אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחלה אלא בתחלה בממונו אח"כ בבניו אח"כ בגופו והעד יסורי איוב ע"כ אמר אם רואה אדם שיסורין באין עליו כלומר שרואה שנשתנה בו הסדר הזה ותכף בראשונה באו היסורין עליו ועל גופו אז יפשפש במעשיו לפי שכיון שהשי"ת שינה בו הסדר אשר בו מנהיג ומייסר את כל העולם מוכחא מלתא שגם הוא שינה את מעשיו מסדר העולם וחטא איזה עון משונה רע ויחיד ולכן יפשפש במעשיו ויחזור בתשובה ואם פשפש ולא מצא עון בסגנון זה אז יתלה בביטול תורה כי הוא עון פלילי וראוי שישתנו עליו סדרי בראשית ויפרע מן הנפשות תחלה ולרמוז לזה אמר בכאן מלת להם לבריות כלומר שתכף מתחיל הפורעניות בהם ובגופם וזה בסבת עלבונה של תורה למי שאינו עוסק בה מסכים למ"ש ז"ל אם רואה אדם שיסורין באין עליו וכו' יתלה בביטול תורה וכו' כמו שאמר:

ואפשר עוד לפרש שאמר אוי להם לבריות מעלבונה של תורה כלומר מן העלבון שיקבלו מן התורה בעוה"ב ואוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלמה כי שם בעולם הנשמות הוא העלבון האמיתי ופירש אופן העלבון והוא שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף ומנודה ועל כן כשמת אין מניחים אותו ליכנס בישיבה של מעלה רק יושב מחוץ למחנה שכינה רואה ומתאוה וביאר הראיה מן הכתוב שנאמר נזם זהב וגו' אשה יפה וסרת טעם והוא כמו שביארנו בדרך הא':

ואמר עוד והלוחות מעשה אלהים המה וכו' כלומר ולא עוד אלא שמלבד העלבון הנזכר הוא מאבד ממנו הטובה הזאת שנאמר והלוחות מעשה אלהים המה וגו' אל תקרי חרות אלא חירות ללמדך שאין לך בן חורין אלא העוסק בתורה כלומר כי העוסק בתורה הוא נקרא בן חורין לפי שאין הנשמה משועבדת אל הגוף כלל כי אינו עוסק בדברים חומריים הצריכים אל החומר הגופני רק עוסק בדברי תורה אשר הם דברים רוחניים ונפשו של אדם מתאוה אליהם ואף אם כשיעסוק בד"ת הוא משעבד החומר אל הנשמה שעבודו הוא חירותו כי מזדכך חומרו ומקרב אותו אל הנשמה באופן כי אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה כי מי שהוא נבהל להון ועוסק בצרכי הגוף אין לך משועבד עבד כזה כי משעבד הנשמה אל הגוף וישכב אותה ויענה:

גם אפשר שאמר שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה וזה כי כל אדם הוא משועבד אל מזונות הגוף החומריים אשר הם צורך הגוף ומבלתם ימות וכיון שהוא משועבד אליהם אינו נקרא בן חורין לא כן העוסק בתורה כי אינו משועבד אל המזונות כי החכמה תחיה אותו וכן מצינו במשה רבינו ע"ה כשעלה למרום לחם לא אכל ומים לא שתה. וביאר הענין איך אפשר שהעוסק בתורה אינו משועבד אל המזונות כי כפי הטבע ימות באין מזון על זה אמר שגוף העוסק בתורה אינו נשאר בחומריות ועביותו כדי שיהיה משועבד אל המזון רק הרי זה מתעלה ומזדכך כזכוכית לבנה עד שלא ישתעבד אל מזון חומרי וז"ש שכל מי שעוסק בתורה הרי זה מתעלה שנאמר וממתנה וגו':

ואפשר עוד לפרש שאמר אוי להם לבריות מעלבונה של תורה והתנא בעצמו פירש מה הוא עלבון התורה ואמר שכל מי שאינו עוסק בתורה תדיר כלו' יום ולילה נקרא נזוף וכיון שהוא נזוף ומנודה להשי"ת אם כן גם התורה אשר בקרבו ובתוך מעיו כביכול יש לה פגם מזה כענין ובקרב כסילים תודע ואין לך עלבון לתורה גדול מזה והביא ראיה איך נקרא נזוף שנאמר נזם זהב באף חזיר כי כמו שהנזם זהב אף אם הוא חשוב אינו מיפה את החזיר אלא אדרבא הוא פוגם את הנזם ואין הנזם מיפה אותו והוא מאוס כמו שהיה כן זה האדם הוא נזוף אע"פ שהתורה נזם זהב בתוכו כי הוא בדמיון הנזם זהב באף החזיר וכן היא אשה יפה וסרת טעם. ולפי שמזה יובן שהתורה היא משועבדת אליו כיון שיש לה עלבון בהיות הוא נזוף לזה תירץ ואמר שאם אני קורא את זה עלבון התורה הוא כדי להפרע מן האדם אמנם לפי האמת אינו מתדבק מזה העלבון לתורה כלל כי אין התורה משועבדת לגוף אע"פ שהיא חקוקה על לוח לבו שהרי אומר הכתוב והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב אשר היה כתוב עליהם מכתב אלהים הוא ועם כל זה היה הכתב חרות על הלוחות אל תקרי חרות אלא חירות. ויובן במה שכתב לב אבות בשם מהרי"ט וז"ל שחז"ל הרגישו שהיה ראוי שיאמר חרות בלוחות כי החקיקה הוא בלוח עצמו ולא על הלוחות ולכן מטעם זה אמרו אל תקרי כלומר שהחקיקה לא היתה משועבדת אל הלוח עד שבהפסד הלוח תפסד היא כמו שהוא דרך כל חקיקה רק היתה בת חורין כי הלוח יתקיים בהתקיים החקיקה ע"ד אמרם ראה אותיות פורחות באויר והלוחות נפלו מאליהן ודברי פי חכם חן גם מצאתי סמך לו בספר הזוהר פרשת יתרו כתב וז"ל מי כתיב בלוחות על הלוחות כתיב עכ"ל. נראה מזה ג"כ שאין התורה משועבדת לאדם אשר היא חקוקה בתוך לבו כדי שיהיה לתורה עלבון בהיות האדם נזוף ואין לה עלבון בעצם אלא בדרך מקרה כדי להעניש לאדם על זה וז"ש אוי להם לבריות מעלבונה של תורה לא מפני שבזה יש נגיעה כלל בכבוד התורה. ולא די שאין התורה משועבדת לו אלא אדרבה הוא נקרא בן חורין בשבילה וראיה מן הלוחות כי כשהיו האותיות בהם לא היו האותיות משועבדות אל הנושא כי הם היו נושאים את נושאיהם אמנם כאשר פרחו האותיות אז היו הלוחות משועבדים לנושא אשר ישא אותם על ידיו ולכן תכף נפלו מאליהן ולא די שהוא בן חורין רק שהוא מתעלה על אחרים וז"ש וממתנה נחליאל וגו':

ואפשר עוד לומר כי מתחלה השמיענו שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף כאלו הוא מנודה ומובדל ממנו יתברך מהיותו רואה פני שכינה ולא תחשוב כי די לו בעונש זה והוא בן חורין ואם לא ייטיבו לו ג"כ לא ירעו ולא ישחיתו על כן השמיענו עוד כי אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה שאם אינו עוסק בתורה אף גם זאת הוא משועבד אל הקליפות ואל החיצונים כי הא בהא תליא כי כאשר ראו החיצונים שהוא נזוף אז משתעבדים בו לעשות בו כרצונם ואל תחשוב שהעוסק בתורה אין לו רק סילוק סיבה והעדר בעבור הרחקת הנזק ולא הבאת התועלת ע"כ אמר שאין כן רק כל העוסק בתורה ה"ז מתעלה על כל הברואים שנאמר וממתנה נחליאל וגו':

ואפשר עוד לומר ובזה ידוייק ויובן מ"ש מלת תדיר כי מי הוא זה ואיזהו אשר יוכל לעסוק בה תדיר ולא ישבות כלל אמנם בהיות שהכתוב אמר והגית בו יומם ולילה כל הדברים החומריים שעושה האדם להנאת גופו וחומרו הוא עלבון לתורה כי מניח חיי עולם ועוסק בחיי שעה ואפי' האכילה והשינה שהם דברים הכרחיים לגוף עם כל זה עלבון התורה במקומו מונח לולי אם תהיה כוונתו באותם הדברים החומריים לש"ש שאם הולך לאכול כוונתו כדי שיהיה לו כח לעסוק בתורה וכן בשינה כי מבלתה אי אפשר לו לעסוק בתורה על דרך בכל דרכיך דעהו ובזה יישר אורחותיך ואפי' בשעת האכילה או בשעת השינה שהם אורחותיך עוסק בתורה יחשב לך כיון שהם לצורך עסק התורה ובזה אין עלבון כלל לתורה ועליו יאמר שעוסק בתורה תדיר:

והרב אלמושנינו ז"ל כתב ראוי לדעת מאי איכפת לן אם יוצאת בכל יום או פעם בשנה. ועוד מאי איכפת לן אם יוצאת מהר חורב או מן השמים ולומר ב"ק יוצאת ואומרת. ועוד אומרו שכל מי שאינו עוסק בתורה תדיר נקרא נזוף שנראה שיהיה העסק בתורה תדיר בלי הפסק כלל ומי הוא זה ואיזהו ילוד אשה שיזכה למדרגה זו כי זה יאות למלאך השרת. אשר ע"כ לבי גומר ואומר שמאמר זה השלם קשור בעבותות אהבת האמת עם מאמר רבי מאיר אשר קדם כי להיות שרבי מאיר אומר שהעוסק בתורה לשמה מגלין לו רזי תורה ומצד גלוי צפוני טמוני כל סודות התורה נעשה כמעין שאינו פוסק במה שיודע טעמי המצות ושרשי האמונות עד שידע להשיב בהם לאפיקורוס ולכל שואל יואל לדעת גדולת מעלת תורתנו הקדושה בלי הפסק והעלם כלל. הנה הוא מבואר שכל מי שיגיע אל המדרגה הגדולה הזאת מהידיעה לא תקבל התורה עלבון על ידו כי כל הבא לישאל ימלא את ידו בטעמים נכונים ומתישבים על לבו יכיר וידע השואל בהם מעלת התורה ושבחה. אמנם מי שאינו עוסק בה תדיר כלומר שלא הגיע למדרגת מעין שאינו פוסק כי זאת היא כוונת מלת תדיר על העדר ההפסק בידיעת טעמי המצות והאמונות עד שלא יהא הפסק בתשובותיו לכל שואל כי זה נמשך לו מהעדר ידיעת סתרי תורה הנה זה האיש שנפסק מעין ידיעתו הוא מחייב באמת עלבון התורה כי כאשר יבא אליו איזה שואל נבוך בסודות התורה וטעמי המצות ושרשי האמונות וישאל לו על דבר מהדברים האלה ולא ידע להשיב בהיותו מוחזק לחכם יחשוב שהוא חסרון בתורה שלא ביארה טעמי הדברים על בוריין וזהו עלבונה של התורה עצמה שנמשך מהעדר העסק בה תדיר כלומר מההפסק במעין ידיעתה:

ואמר שהאיש אשר בסבת העדר עסקו בתורה נמשך העלבון לה אוי לו ואוי לנפשו כי לא זכה שיתקדש שם שמים על ידו בפרסום סודות התורה והטעם לזה הוא בהעדר עסקו בתורה תדיר בלי הפסק כנזכר הוא נפסק ונעדר מהדבקות עמו יתברך ונקרא נזוף ממנו ולפי זה מלת תדיר איננה באה על המשך הזמן שיהיה תמידי בלי הפסק רק על ההמשך הידיעה בלתי הפסק הנמשך מצד ההעדר בידיעת הצריך לדעת להשיב לכל שואל כמעין שאינו פוסק שכל עת שישאלו ממנו ידע להשיב. וע"כ אמר שהקול יוצאת מהר חורב לרמוז כי להיות שנאמרו בסיני כל סודות התורה כללותיה ופרטיה כמו שאז"ל שאפי' מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמר למשה בסיני נמצא שהר סיני הוא כמו עד על זה ועל כן הקול יצא משם כאלו אמר שההר ההוא מעיד שהעלבון הנמשך לתורה הוא מצד הבריות שאינם עוסקים בה תדיר כי כל סודותיה נאמרו בסיני ונתקבלו איש מפי איש. וע"כ אמר בכל יום ויום לרמוז ג"כ על צורך הידיעה בלי הפסק כי כל צעקת הקול ההוא הוא על ההפסק שצריך שיעסוק העוסק בה בלי הפסק הידיעה כנזכר וזהו המכוון במלת תדיר רוצה לומר לעולם כי בכל עת שיצטרך להשיב ולא ידע להשיב יקרא הפסק ויהיה נזוף ונבדל ונפרד ממנו יתברך ומדבקותו כי מדרגת הדבקות ההיא כפי מדרגת ידיעתו בסודות האלהיות ובהיות שמצד העדר ידיעתו נמשך עלבון לתורה נמצא שהיתה התורה בו כמו נזם זהב באף חזיר שהחזיר מטנף אותו שיותר טוב היה לנזם ההוא שיהיה מונח בקרן זוית שהיה עומד שם נקי עם שלא היה נראה לעולם שלמותו ממה שיהיה באף החזיר שהוא סבת טנופו ועלבונו שמשים אותו בחוץ ובכל מקום מטונף ומזוהם. וכמו כן תהיה התורה בו כמו היופי באשה זרה סרת טעם כי בהיותה סרת טעם יתגנה היופי בה ותחסר מעלתה ורוממותה והם שני משלים על האיש העוסק בתורה שהיא נמשלה לנזם זהב. וליופי והאיש העוסק בה בהפסק שלא ידע סודותיה הוא נמשל לחזיר ולאשה סרת טעם וכמו שלנזם נמשך עלבון מצד החזיר וליופי מצד האשה סרת טעם כן נמשך עלבון לתורה מצד האיש הלזה ובסיבתו כי יותר טוב היה שתהיה התורה מונחת בקרן זוית משתהיה באיש כזה ועל כן אוי לו אוי לנפשו כנזכר ותהיה לפי זה הראיה שמביא מפסיק נזם זהב באף חזיר להוכיח תחלת גזרתו שאמר אוי להם לבריות מעלבונה של תורה וכאלו אמר ראוי שיענשו הבריות מצד העדר ידיעתה שנמשך מזה עלבון לתורה כי הם סבתו כמו שהחזיר סבת טנוף הנזם זהב כי התורה נמשלה לנזם זהב כמ"ש הכתוב הנחמדים מזהב ומפז רב וכן כמו שהאשה סרת טעם היא סבת גנות היופי ועל כן צדק מאמרו במה שאמר אוי להם לבריות מעלבונה של תורה:

ואפשר שתהיה הראיה דבקה לסוף הגזרה כמשפטה והוא שהביא ראיה איך נקרא נזוף ונפרד ונבדל מאתו ית' יען התורה בו היא כמו הנזם זהב וכמו היופי שהם דברים יקרים ונחמדים לכל וכשהוא נפסק מידיעתה הוא מפסידה ונפרד ונבדל ממנו יתברך בהפסדה ונדמה בזה לחזיר שמפסיד הנזם בטינוף הטנופת והאשה סרת טעם שמפסדת היופי עד שאין בני אדם דבקים בהם וז"ש שנאמר נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם וגו'. והכל הולך אל מקום אחד:

ואחר אשר הוכיח הדבר אשר רצה להוכיחו משלילת ההשגחה בבלתי עוסק בתורה תדיר ביאר חיוב השגחתו הנפלאה בעוסק בה כאומרו ואומר והלוחות מעשה אלהים המה וגו' שאין לך בן חורין אלא העוסק בתורה וכו' שהכוונה לומר שהעוסק בתורה הוא בן חורין מהמאורעות הרעות ומקרי הזמן להיותו מושגח מאתו ית' כפי מדרגת דבקותו והוא מה שביאר עוד באומרו שכל מי שעוסק בתורה הרי זה מתעלה וכו' שהוא נתינת טעם וסיבה כאלו אמר למה הוא בן חורין מהמקרים הרעים העוסק בתורה וביאר בזה שהסיבה היא לפי שהעוסק בה הוא מתעלה ומתדבק בו ית' למעלה מן המערכה וע"כ הוא בן חורין מדברים הנמשכים מפאת המערכה להיותו הוא למעלה ממערכת השמים ודבק בו ית':

והביא ראיה פסוק וממדבר מתנה וממתנה נחליאל וגו' מסכים למה שבארנו שאחר שישים האדם עצמו כמדבר לד"ת ניתנה תורה לו במתנה ואחר שנתנה לו במתנה וידע סודותיה וטעמי מצותיה באופן שלא תקבל עוד עלבון על ידו אז עם זה הוא נוחל הדבקות עם האל ית' וז"א וממתנה נחליאל וגו' ואחר שמתדבק בו ית' הוא מתעלה למעלה על צבא המרום במרום ואין המערכה שולטת בו להיותו הוא למעלה ממנו כנזכר וז"ש ומנחליאל במות שהוא רוכב שמים ומתעלה מהעוה"ז למעלה ראש כאמור. ואפשר שכוון השלם הזה בדבריו אלה על דרוש אחד יקר הערך אשר נתבאר ע"פ חכמים קדומים והוא מבואר בעצמו לבקיאים בחדרי תורתנו הקדושה והוא שהאנשים השלמים וביחוד החכמים אשר כל מגמתם וכל ישעם וחפצם שלמות השכל הם נקראים בני חורין ממקרי הזמן ולא מפני היותם נמלטים ממוקשי המקרים הרעים כי הנה מצאנו ראינו שגם עליהם יעבר כוס המאורעות הרעות ויסורין קשים רק נקראו בני חורין מהם להיות שאינם עושים בם רושם כאלו לא היו באים עליהם כלל שאע"פ שיבואו עליהם יסורין לא יתפעלו מהם ולא יטיחו דברים כלפי מעלה חלילה אדרבה יקבלו אותם בסבר פנים יפות והסיבה לכל זה הוא היותם מכירים באמת ובתמים שהמקרים ההם לא ירעו ולא ישחיתו רק הגוף והדברים הנתנים בו אך אל השכל לא ירעו ואליו לא יגיעו. ובהיות כי הדברים הגשמים כלם להבל ותהו נחשבו בעיניהם ע"כ לא יתפעלו מהם כלל. והוא מה שרמז פה זה השלם באמרו אוי להם לבריות מעלבונה של תורה והוא כאלו אמר שהאוי שמורה על ההרגשה ממאורעות הרעות כשמתרעמים מהם במלת אוי ואבוי הנה זה נמשך להם מצד היותם בלתי עוסקים בתורה שאם היו עוסקים בתורה תדיר לא היה נחשב להם הרע לאוי בעיניהם כלומר לא היו מרגישים אותו וע"ז אמר אוי להם לבריות ולא אמר רע להם לבריות כי לא רצה על חיוב הרע עצמו רק על ההרגשה ממנו כי הרע יבא לכל אדם כצדיק כרשע אך האוי והוא ההרגש לא תהיה רק לבלתי עוסק בתורה תדיר וע"כ הוסיף מלת להם שהיה לו לומר אוי לבריות מעלבונה של תורה וכו' אך הוסיף מלת להם לרמוז אל הכוונה הזאת כאלו אמר שהאוי היה להם מצדם ולא מצד האוי בעצמו כי איננו אוי לפי האמת רק הוא אוי להם מצד שהם מרגישים הרע שאם היו עוסקים בתורה תדיר לא היה הוי אדרבה היה לששון ולשמחה על דרך שאחז"ל עושים מאהבה ושמחים ביסורין וכו' וביאר למה יתחייב להם האוי וההרגשה מפני העדר מעסק בתורה כאומרו שכל מי שאינו עוסק בתורה תדיר נקרא נזוף וכו' יראה להיות שהבלתי עוסק בתורה הוא מרוחק מאתו יתברך ובהיותו מרוחק מאתו הנה הוא נוטה אל המוחשות ובכן מרגיש הדברים הגשמיים בהעדרם כי כל זמן היותו דבק עמו ית' הוא רוחני אלהיי בלתי מרגיש המוחשות והדברים אשר הם תלוים בחומר וביאר איך הוא נזוף שנא' נזם זהב וגו' כמו שאמר והוסיף וביאר הענין יותר באומרו ואומר מעשה אלהים המה וגומר אל תקרי חרות אלא חירות שאין לך בן חורין אלא העוסק בתורה רוצה לומר שהעוסק בתורה הוא בן חורין מהמערכה שאינו משועבד לה כמו אלה הנוטים אל המוחשות ונמשכים אחר הדברים הגשמיים כנזכר והוא שהמערכה לא תוכל לו כי כל הרע הנמשך ממנה אינו נחשב בעיניו למאומה ואינו מרגיש אותו כמדובר וע"כ אמר שאין לך בן חורין אלא העוסק בתורה ירצה כי עם היות שיש אופן אחר מהחירות בין האנשים כמו שהוא החירות אשר למלכים ולשרים שאין אדון ומושל עליהם גדול מהם וכן כל המושפע מהמערכה בריבוי הטובות החיצוניות הנה עם כל הטובות ההם הם יראים להאבדם פתאום לעת תמוט רגלם וע"כ אין טובתם שלמה. אמנם החירות אשר לשלמים וביחוד העוסקים בתורה הוא קיים ונצחי לעד בלתי יראים מהפסדו ומהשעבוד לעולם כי אף אם יבואו על השלם כל המאורעות הרעות המתרגשות לבא בעולם לא יתפעל מהם ולא יירא מפניהם ע"כ אמר בלשון שלילה שאין שום אחד מאישי המין האנושי שיקרא בן חורין באמת ובתמים אלא העוסק בתורה להיותו בלתי מרגיש המקרים הרעים כאמור וביאר הטעם למה יהיה בן חורין מהמערכה העוסק בתורה באומרו שכל מי שעוסק בתורה הרי זה מתעלה וכו' ירצה לפי שהעוסק בתורה הוא מתעלה וכו' ומתדבק בו ית' ואינו מתפעל מהדברים הגשמיים להיותו מתעלה על המערכה ומתדבק בו ית' והביא ראיה מהפסוק וממדבר מתנה וגו' על הדרך שביארנוהו למעלה עכ"ל.

והחסיד ז"ל כתב ואומר והלוחות מעשה אלהים המה הרי זה הפסוק לגלות חרפת מי שאינו עוסק מתרי טעמי. הא' שזאת התורה מאת ה' מן השמים עד שאפי' הלוחות והמכתב הוא יד ה' ואיזו מעלה בכל המעלות כלם כזו ובלי ספק המתרשל ממנה גנאי גדול הוא לו כאלו מבזה למלך. והב' שמי שיוכל להיות בן חורין בטורח מועט ואינו רוצה לטרוח בודאי יש לומר כי ממשפחות עבדים הוא ובהפקירא ניחא ליה ואלו היה בן חכמים בן מלכי קדם היה מתנוצץ בו אור האדנות והיה משתדל להוציאו מן הכח אל הפועל הוא אומרו אחריו שאין לך בן חורין ופירש א' מהמפרשים ז"ל חורין מלשון חורי יהודה אשריך שמלכך בן חורין כי החשובים נקראים כן מלשון לבן חוור והפחותים נקראים חשובים ע"כ. והוא נכון כפי מה שפירשתי כי הדעת אשר קנו ישראל בהר סיני שנא' ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש בהיר ומצוחצח בשרידים והם מוציאים אותו לפועל ע"י הבינה אבל בפחותים הוא חשוך מאד והוא משל הנזם באף החזיר כי יטנף אותו עד אם ימצאו אדם לא יחוש לו כי יחשוב שהוא דבר מטונף והבן זה ושימהו כחותם על לבך כי הנשמה העליונה היא כחתיכת זהב מעורבת בעפריות רב והמשכיל המתבונן בה ילטשנה וילבננה עד שתהיה ראויה לסגולת מלכים וכאומרו והייתם לי סגולה ואתם תהיו לי וגו':

והלוחות ממעשה המלך יוכר חפצו וחשקו שאם יעשה הדבר על יד שליח הוראה שלא חפץ כל כך בפועל ההוא אבל אם נעשה על יד עצמו ובהשתדלות נמרץ יורה על חפצו וחשקו ורוב אהבתו אותו וראינו שהש"י בא למעמד הר סיני בכבודו ובעצמו ועשה פלאים עצומים והלוחות עצמם מעשה ידיו והכתב כתבו ראיה כי מי שיעסוק בה בן חורין מכל מה שיעשה השי"ת ודבק במלכו של עולם הוא אומרו ומגדלתו וכו' והעוסק בתורה ה"ז מתעלה שנא' וממתנה וגו' עכ"ל. וכתבו המפרשים אמר מהר חורב ולא אמר מהר סיני לפי שכאשר ישראל אינם עוסקים בתורה נעשה הר סיני חורב מלשון חורבה ושממה ולכן נקרא הר חורב עכ"ל:

והר"ם אלשקאר ז"ל כתב בכל יום ויום בת קול יוצאת וכו'. ענין בת קול כפי הדרך המקובל הוא כח נמשך ממדת הקול אשר שמעו בסיני ואמרו נעשה ונשמע. נקרא נזוף לפי שמי שאינו רוצה בתורה ולומדיה הוא מעיד על עצמו שלא היה במעמד הר סיני וכבר ידעת שכל נפשות ישראל היו במעמד הר סיני וע"כ נקרא נזוף שהוא כמנודה. שנא' נזם זהב וגו' כפי הראיה הזאת נראה שאינו מדבר במי שאינו עוסק כלל כ"א במי שהוא עוסק בה שלא לשמה וע"כ דימהו לנזם זהב והוא רמז לתורה ואמר באף חזיר לפי שהוא מלכלך אותה בלמודו שלא לשמה וגם דימהו לנזם זהב באף חזיר לגמור שכמו שהנזם אע"פ שמתלכלך לסוף יחזור למה שהיה וג"כ החזיר כמו שאמרו ז"ל עתיד הקב"ה להחזירו לישראל כן הוא האיש העוסק בתורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה עכ"ל:

והרב רבי אפרים ז"ל כתב נזוף הוא נוטריקון של נזם זהב וגו' וסרת טעם לשון סרחון שריחה מסריח כמו גנבא סרייה עכ"ל:

אריב"ל כו'. המאמר הלז צוח דרשני. חרפת התמיהות הסר ממני. ועיר רק ההכרחי בלבד. בכל יום ויום. לא סגי בלא"ה. ותו לימא בכל יום ולשתוק. ויום למאי אתא. מהר חורב מה טעם אחז בשם זה דוקא. הלא נקרא גם בשמות אחרים סיני ופארן. לבריות. הי"ל לומר לאדם. נזוף. מה ענינו. ומה שמץ דבר נשמע בו. ואיך למד זה מהכתוב נזם זהב וגו'. ואומר והלוחות. מאי ואומר. ולכאורה אין לזה קשר עם הקודם. א"ת חרות. מנין לנו. ומה מכריחנו לשנות הקריאה ממה שנאמר. בעז"ה נדרשהו כמין חומר: כוונת ריב"ל היא על מי שיש בידו לשקוד על למוד התורה. ולומד לפרקים בלבד. ועוזבה בין הפרקים ופונה לדברים בטלים בשאט בנפש. וכן העוסק בחכמות חיצוניות. ומשליך ד"ת אחרי גיוו (עמ"ש לעיל ספ"ה. ד"ה דכולא בה. ובגמרא פרק ב' הלחם) אע"פ שחוזר ללמודה בעתים ידועים. כי זה נקרא דבר ה' בזה. כל מי שיש בידו לעסוק בתורה. ואינו עוסק. לפי שאין עסקו בה לשמה. על מנת לקיימה. שאם כן לא היה לבו פונה ממנה. כדי שלא ישכח דבר ממשנתו. א"כ רשע הוא. ורשע אסור בד"ת. שכן כתוב. ולרשע א"א מה לך לספר חוקי וגו'. ותשלך דברי אחריך (ומ"ש במדרש איכה. הלואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו. המאור שבה היה מחזירן למוטב. זה שייך במי שפורק ממנו עול תורה. רק להשביע יצרו בעבירה. לזה יש תקוה לשוב למוטב ולדרך חיים ע"י אור תורה. משא"כ מי שמואס בתורה עצמה. ולכן עוסק בספרי מינות. לזנות אחרי אלהי נכר ולדרוש דעות האפיקורסים. לא על מנת לידע מה להשיבם. רק כי מצאו חן בעיניו. לזה תורתו נעשית לו סם מות ודאי (כי כל באיה לא ישובון. וכל דפריש ממינות מיית) ולא יועיל לו למודו בה. כי סופו להפך דא"ח למינות ולדרשם לגנות. כענין מנשה שהיה דורש דרשות של דופי) ועל דבר זה נאסרו או"ה בלמוד התורה. כמ"ש רז"ל גוי העוסק בתורה חייב מיתה. מחמת שלא רצו לקבל התורה. ובדבר ה' מאסו. נעשית מאורסה לישראל. ומאחר שלמודם של או"ה בה. אינו על מנת לקיים. נאסרו בה ונענשים עליה כבא על אשת איש (שאין אהבתו אליה. אלא מחמת האיסור. שאל"כ מה לו לדרך אסור (אם לא) לשתות מים גנובים ימתקו כך היא אהבת העוסקים בתורה דרך ארעי. ובחכמות חצוניות בקביעות. אינן אלא מתאוים לדברים האסורים. שהרי נאסרו בשניהם. מחמת התאוה הרעה) ואפי' בז"מ דידהו שקבלו. משחזרו בהן ולא קיימום. התירן להם. לומר שאינן מקבלים עליהן שכר. כמצוה ועושה. כדאי' בשדו"ה. ועל דבר זה נחתם גזר דינם. ונקרא סיני חורב. שמשם ירדה חורבה לאו"ה. כמ"ש בפר"ע. זהו שבא ריב"ל להשמיענו. שאפי' לומד אדם תורה (דלאו ברשיעי גמורים עסקינן. שאין להם עסק עם התורה כלל. אלא בלומד ופירש. וחוזר חלילה. שסופו מר חלילה) אם אינו שוקד עליה להביאה לידי מעשה. אין לה' חפץ בו. והוא שדייק ואמר:

בכל יום ויום. שכך כתוב. אם תעזבני יום. יומים אעזבך. היינו דאכפל ותני יום ויום. לפי שכנגד היום שמבטל ממנה. היא עוזבתו יום ויום. מפני שאינו כדאי לעסוק בה. וראיה מהר חורב. כי על כן נתרחקו האומות ונאסרו בתלמודה. והיינו דנקט נמי לבריות. דכייל נמי גוי העוסק בתורה (וכמש"ל פ"א מי"ב בס"ד) ואי הוה אמר אדם היה משמע דוקא ישראל שנקראו אדם. ובאמת גם האומות נענשים על שלא עסקו לפחות בז"מ ע"מ לקיימן והיו חשובין ככ"ג. ועכשיו אפי' לומדים אותן נענשין עליהן מפני שאינו לימוד לשמה. לפיכך כל הבריות נכללים בכרוז הלז הקורא תרעומת התורה ועלבונה. וזהו ג"כ שאמר כל שאינו עוסק בתורה תדיר בדיוק. וגם לגרסת ספרים שלנו דל"ג תדיר מדויק על דרך זה. כי לכן תפס לו לשון עוסק. לא לומד בלבד (כמ"ש בס"ד פ"ג מ"א) נקרא נזוף שכן מצינו בישראל כל ל"ח שנה שהיו נזופים במדבר. לא בא הדבור למשה. שלא ילמדם. לפי שנאסרו בד"ת כמנודים לשמים. שנא' נזם זהב באף נוטריקון נזוף. אי נמי מ"ם דנזם מתחלפת בפ"א. שהם אותיות השפה הרי נזף. ואפשר להמליץ ג"כ בדרך זה הדבר מגונה דסמוך ליה לדבר אחד נתכוון מלשון חזרה. לומר שהוא חוזר אליה לעתים (ועל כן פושט טלפיו להראות סימן טהרה):

אשה יפה היא התורה. וכן אמרו עה"פ נואף אשה חסר לב. זה ת"ח שלומד תורה לפרקים היינו הך. מטעם שאמרנו כדרך שנאסר הגוי בתורה מפני שאין תלמודה מביאו לידי מעשה. כך הת"ח שפורש ממנה לפרקים ולומד לפרקים אין תלמודו לשם שמים. ואינו מתקיים לפיכך נחשב לו ג"כ עון חמור כאשת איש. כענין שאסורה לגוי. משום דמאורסה היא לזולתו. מזה הטעם בעינו ממש נאסרה על זה וככל האמור. זהו נזם זהב וגו'. שעושה לו מן התורה תכשיט. להתגדר בו בפני בני אדם. כן הדבר הזה שלוקח לו אשה יפה לזנות עמה. זו כלת משה החמודה. שנואף אותה. מפני שאינו עושה אלא להתייהר בה. שהרי חוזר ופורש ממנה ומונה עונתה. ונחשבת אצלו סרת (לשון סרחון ובאוש. תרגום ויבש וסרי) טעם על כן ממאס בה ומתרחק ממנה פעם אחר פעם. אע"פ שחוזר אליה לפעמים. הרי היא אצלו כנואף אשה. שאינו מרגיש על סרחונה. כי אינו עושה רק למלאות תאותו הרעה לטעום טעם האסור. אח"כ מניחה והולך לו. לכן הלמוד עצמו עבירה חמורה היא בידו. כי טוב לו יותר שלא יבוא אליה כבוא אל אשה זונה ולבו לאחרת פונה. שהרי היא מכלל ראשי תיבות חמורות דמגלה ערוה. וזהו ודאי עלבונה. ומפריד אלוף נעוריו הוא זה השונה (ונקרא חסר לב. מפני שקץ בתוכחתה של תורה. וכתוב ושומע תוכחת קונה לב. ועוד שאין לו לב לעמוד בקשרי מלחמת הויכוח שאינו יודע מה להשיב לאפיקורוס. בשער לא יפתח פיהו והיה כי תקראנה מלחמת מינין ואפיקורסים ונוסף גם הוא על שונאינו וזה מחמת שלא היה שקוד ללמוד תורה. משא"כ השוקד עליה. לבו כלב האריה המס ימס כי יקרא עליו מלא רועים בגנות המינות מקולם לא יחת ומהמונם לא יענה. הוא שאמר דוד מאויבי תחכמני מצותיך כי לעולם היא לי בתמידות. לא הסחתי דעתי ממנה לפיכך נתחכמתי בה. לעמוד נגד אויבי באומץ הלב. לא כלומדה לפרקים. שהוא נואף חסר לב. ואמר לכל סכל הוא) ושמא תאמר כבר נתבטלו האירוסין דתורה לישראל ע"י שבירת הלוחות. שהן היו עדי קדושיה. ולכן שברם משה כדי שלא ידונו כא"א אלא כפנויה. כנודע ממאמרם ז"ל. א"כ הרי היא מופקרת ומותרת לכל אדם. לזה בא כמודיע שאינו כן. כי לא נתבטלו הקדושין בכך. אלא לאותה שעה בלבד. ושוב חזרו ותלו בלוחות שניות. תדע שלכך נאמר חרות על הלוחות. ולא נאמר בלוחות (כענין שכתוב בספר ויוחקו בצור יחצבון כך היה ראוי שיאמר חרות הוא בלוחות וגם שהוא קצור לשון) אלא לרמוז שלא היה הכתב נחקק בגופן של לוחות. לשנאמר בהשתברה. כבר נמחק הכתב נקרעה הכתובה ופקעו קידושין לגמרי. אלא האבנים בלבד נשתברו ולא נגעה יד השבירה במכתב מאומה. שנשאר שלם בלי הפסד. לפי שהיה כמונח על גביהם לא נחצבו האותיות בגוף האבנים שלא היו רק בסיס לדבר האסור. זהו על הלוחות. לא בתוכן וכמו שאמרו חז"ל. שראה משה האותיות פורחות מן הלוחות. ע"כ שברן. הלכך כתב קידושין במקומו עומד. לחזור ולחול על לוחות שניות. ומן אז חזרו הקידושין ונתקיימה הכתובה. לא נכתב עוד שובר על גבה. לפי זה בהכרח לשנות המקרא. ויש אם למסורת. כי איך אפשר לקרות חרות כמשמעו. והרי המכתב לא נחרת באבני הלוחות עצמן ולא נחקק בגופן. אלא פורח באויר על פניהם. הא על כרחך לומר אל תקרא חרות אלא קרי ביה חירות ללמדך שכל מי שעוסק בתורה. שכל עסקו בתורה. דהיינו לשמה. כמו שפירשנו כמה פעמים. הרי זה מתעלה. ולעולם דין ארוסה לישראל יש לה. ואינה נשאת אלא להגון לה שעוסק בה ומקיים עונתה. שוגה תמיד באהבתה. ולא מכניס צרתה לביתה למען הרעימה לתבוע ממנו פגמה בשתה וכלימתה. שאין אשה מתקנאה אלא בירך מסרחת של חברתה. והנה זה יפה אף נעים מה נמלצו לחך. מדבש ונופת לוחך: גם י"ל חרות גי' תרי"ג מצות. שנכתבו כולן על הלוחות. ואחד יתר בגי'. לרמוז על תורה שבע"פ. שגם היא היתה כתובה עליהם. כמ"ש רז"ל:

חירות שהת"ח פטורים ממסים. ויחלו ממשא מלך שרים. מנדה בלו והלך לא שליט למרמא עליהום: