פרקי אבות פרק ו משנה ד

אפשר שעיקר אזהרה זו היא גם לעשיר אשר יש ספוק בידו להתענג בתענוגי העולם שלא ירגיל עצמו בהם כי לא יוכל ללמוד כפי הראוי מהתענג ומרוך. ועוד שנית שאם ירגיל עצמו בהם יוכרח לבטל עצמו מהלימוד כדי להרויח ממון לצורך הוצאתו כי רבה היא ע"כ הזהיר בדרך כלל לעשירים ולדלים ואמר פת במלח תאכל. ואמר ומים במשורה תשתה להודיע כי אפי' אם טבע האוכל מלח הוא צמא למים ומים רבים לא יוכלו לכבות את צמאו עם כל זה צוה ואמר ומים במשורה תשתה שהיא מדה קטנה בה תשתה ובזה רמז לשני דברים שיהיה מים ולא יין ובמשורה ולא לשבוע ואף אם המים הם קרים בטבעם ובפרט בימי הקור והשותה אותם היה צריך לפחות שלא ישכב על הארץ אלא על המטה כדי שיתחמם מעט ע"כ הזהיר ואמר ועל הארץ תישן ולא תחוש כלל. ומה שהוסיף עוד ואמר וחיי צער תחיה דקשה וכי מה שאמר עד עתה פת במלח וכו' אינם חיי צער אלא הכוונה לפי שעד עתה לא פרט אלא הדברים היותר הכרחיים שהם מאכל ומשתה ושינה אמנם יש דברים אחרים דלאו כי רוכלא ליזיל וליתני ולכן כלל כלל אחד ואמר וחיי צער תחיה על הסתם בכל הדברים כי זהו כלל גדול לתורה. או אפשר שחזר ואמר וחיי צער תחיה להבטיח לאדם שלא יעלה על לבו לאמר שאם כה יתנהג תכף יחלה וימות בחצי ימיו ולז"א וחיי צער תחיה כלומר אף אם הם חיי צער דע לך שתחיה ולא תמות כי אין זה גורם המיתה. ואמר ובתורה אתה עמל כלומר אף אם אמרתי לך שזו היא דרכה של תורה לא תחשוב שעם זה הסדר שסדרתי לך תכף ומיד הלימוד מהרה קל יבא מבלי עמל ויגיעה ואולי כאשר תראה שלא תלמוד מהרה תשים לאל מלתי לז"א ובתורה אתה עמל כלומר עם כל זה צריך שבתורה תהיה עמל ביגיעה רבה וכולי האי ואולי. עוד אמר ואם אתה עושה כן וכו' קשה להולמו שהם דברי מותר שאם כל דברי הברייתא היו נאמרים בלשון נסתר כך היא דרכה של תורה פת במלח לאכול ומים במשורה לשתות ועל הארץ לישן הוה שייך לומר בדרך נוכח אם אתה עושה כן יהיה צודק הלשון לפי שעתה היה מתחיל לדבר עם האדם לנוכח אמנם אחר שכל דבריו עד עתה היו בלשון צווי לנוכח תאכל תשתה תישן למה חזר ואמר עוד ואם אתה עושה כן והלא עד עתה עמו היה מדבר. ושמעתי אומרים כי אם העני יאכל פת במלח ומים במשורה ישתה ועל הארץ יישן משום שאין ידו משגת איש כזה לא יאמר עליו שהוא מאושר בעוה"ז ובעוה"ב שה"ז העני אינו בוחר זה הדרך בבחירתו רק בעל כרחו כי אין לאל ידו לכן אמר אם אתה עושה כן כלומר שתהיה אתה העושה הדבר הזה בבחירתך שאע"פ שיש לך עושר ונכסים להתענג עם האוכלים למעדנים ועם כל זה אתה הוא העושה כן אז אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב עד כאן:

ולי נראה דכוונת התנא הוא לפי שלפעמים מתנהג האדם בדרך זו עם היותו עשיר לפי שמטבעו הוא כילי כליו רעים ואינו קונה לא כר ולא כסת וישן על הארץ ומרוב הכיליות אינו אוכל רק פת במלח ומים במשורה איש כזה לא יאמר עליו אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב שהרי לא מידו היתה זאת רק כח הטומאה ששמו רעה הוא הכופה אותו ולא ישליטנו בכל אשר לו וכמאמר רז"ל בזוהר בפסוק עושר שמור לבעליו לרעתו בשביל רעתו השורה עליו לז"א אם אתה עושה כן כלומר שאפי' שמטבעו הוא נדיב לב ועם כל זה בבחירתו הוא מענה את עצמו שאז ודאי הוא העושה כן על איש כזה אמר אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב:

אי נמי אמר כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו' בהיות שהתורה נמשלה ללחם ומים כד"א לכו לחמו בלחמי ואומר הוי כל צמא לכו למים ע"כ אמר שכאשר יאכל פת התורה צריך שיבין הדבר בטעמו כי אם אינו יודע טעם הדבר הוא כאוכל תפל מבלי מלח כי אין בו טעם ולכן לא תתבייש מלשאול טעם לאותו הדבר שאתה לומד וז"ש פת במלח תאכל וכן המים שהיא התורה כאשר תשתה מי התורה לא תגיח מי הירדן אל פיך כי תחנק רק במשורה תשתה שהיא מדה קטנה כלומר שלא תכנס בעומק סודות התורה כי הזר הקרב יומת. ואחר שהזהיר על ענין הלימוד עצמו הוסיף להזהיר על הכנות הלימוד ואמר ועל הארץ תישן. ואמר וחיי צער תחיה לפי שמטבע מי שהוא חי חיי צער בעיניו הוא חשוב כמת ואין זה ממדת חסידות אבל צריך האדם שיהיה שמח ביסורין וז"ש וחיי צער תחיה כלומר אותם חיים של צער יהיו חשובים בעיניך לחיים לא למיתה וזהו מלת תחיה דקאמר. ואמר בתורה אתה עמל להודיע כי אפילו באותה השעה אשר אתה בצער לא תתבטל מעמל התורה. ואמר ואם אתה עושה כן אשריך וכו' כלומר ידעתי נאמנה כי לא רבים ישמעו לדברי בענין זה אבל אם אתה עושה כן כלומר אחד יחיד אחד מעיר ושנים ממשפחה אתה לבדך אשריך בעוה"ז וטוב לך לעוה"ב כלומר שיאכל פירות בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב וקרא לטובות העוה"ז אושר בעלמא כי לא יצדק בהם מלת טוב לפי שהם דברים גשמיים ואינם של קיימא אמנם טובות העוה"ב הוא נקרא טוב כד"א מה רב טובך אשר צפנת ליראיך:

ואפשר עוד לפרש וידוייק מה שאמר לשון עתיד תאכל תשתה תישן ויותר צודק היה שיאמר לשון צווי פת במלח אכול ומים במשורה שתה וכו' אמנם בא להודיע דרכה של תורה כי אפי' אם כעת הוא עשיר אם הוא עוסק בתורה יתרושש לפי שהוא ממעט בעסק ועוסק בתורה ולסוף יבא לידי עניות כי כך היא דרכה של תורה בניה עניים הם כמאמרם ז"ל ועתיד אתה שלא תשיג רק פת במלח תאכל ואפי' המים לא תשיג לשתות לשובע רק מים במשורה תשתה שהיא מדה קטנה ובה תמדוד המים לשתיה מחוסר כל ואפילו מחצלת לא יהיה לך לישן עליה רק על הארץ תישן ולא זו בלבד אלא בדרך כולל כל חייך יהיו בצער וז"ש וחיי צער תחיה. ועוד אחרת כי בתורה אתה עמל כלומר כי היא תושיה מתשת כחו של אדם ובה אתה תהיה עמל ויגע לא כן בשאר המלאכות כי אינם נקראים עמל בערך עמל התורה. ואם אתה עושה כן וכו' כלומר ואם כל אלו התנאים הכל סברת וקבלת בסבר פנים יפות ועל מנת כך אתה רוצה לעסוק בתורה דע לך כי אפי' אם דרכה של תורה היא הדברים האמורים עם כל זה בראות השי"ת יושר לבך דע כי תאכל העוה"ז והעוה"ב לבסוף ואשריך בעוה"ז שתתעשר כי המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר וטוב לך לעוה"ב וכך נתקיים בהלל כי בסוף זכה להיות נשיא בישראל. ואגב אורחיה דבר על לומדי התורה העניים והאביונים מבקשים לחם ואין לבל יטיחו דברים כלפי מעלה באמרם שוא עבוד אלהים כי יכירו וידעו שכך היא דרכה של תורה כי בניה עניים הם:

והרמב"ם ז"ל כתב פת במלח תאכל פי' אפי' אין לך מה לאכול אלא פת במלח אל תמנע מלעסוק בתורה, ונמשך אחריו הרי"א ז"ל וכתב פת במלח תאכל וכו' ר"ל שמאחר שיהיה לו פת לאכול אפי' שלא יהיה לו תבשיל ולא דבר אחר לאכול אלא מלח יסתפק בזה וכן אפי' שלא יהיה לו יין לשתות כי אם מים קרים וגם אותם המים ישתה במדה ובמשורה לא ימנע מפני זה מלעסוק בתורה ואם אתה עושה כן אשריך וטוב לך אשריך בעוה"ז לפי שלא יכלה ימיו בבהלת המותרות ובקשות הכבוד המדומה ואמרו בעניני המוסר מי שלא ראה ודאג על מה שלא הגיע לידו נחה נפשו וזך שכלו וארכו ימיו, ואמרו איזהו היקר מבני אדם מי שאינו משגיח על העולם ביד מי שיהיה ואשריו לעוה"ב לפי שאין אדם זוכה לשתי שולחנות ומה שלא יקבל מן העולם הזה מן השכר יהיה שמור לו לעת קץ ויזכה בו בעולם הבא עכ"ל:

והר"מ אלשקאר ז"ל כתב כך היא דרכה וכו' סמך זה הענין לבעבור חתם בפסוק כבוד חכמים ינחלו גלה לנו שזה הכבוד אינו כבוד מדומה כי אם הכבוד הנצחי המזומן לנשמה ולא הנאת הגוף כי אדרבה כך היא דרכה של תורה עכ"ל:

והחסיד ז"ל כתב המפרשים פירשו כי עם מי שהשעה דחוקה לו מדבר כי לא ימתין מללמוד עד שירויח פרנסתו אולי יכלה זמנו בהרווחת זמנו ופרנסתו וילך לו בלי חמדה לעולם שכלו טוב אבל מי שאפשר לו יהנה כמשפט וטוב לו. והנכון כי עם הכל ידבר כי האדם בטבעו נוטה אל המורגשות ונמשך אחריהם ולא כן אחרי התורה כי הכל בורחים ממנה עד שיכנס חשקה בלבבם ולכן הזהיר לבא ללמד שצריך לגרש ממנו כל התענוגים והתאוות אשר נשתתפנו בהם עם בעלי חיים וירחיק עד הקצה האחרון כדי שתמצא התורה הבית פתוח לרוחה בלי יכעסוה צרותיה באמרם אליה האחד בא לגור וישפוט שפוט וכשתתחזק הנפש המשכלת בבית כמו הבהמית אז ינוח לשתיהן ולא תצרור זו את זו וישוב אל הדרך האמצעי אשר אמרו החכמים שיבור לו. הגע עצמך שאתה רוצה ליקח אשה על אשתך האהובה לך כמה שנים היתכן שישבו אתך בביתך שתיהן מיד אבל אם תרצה שיתפשרו ביניהן גרש את הראשונה עד שתתחזק השניה כמוה, ומזה הטעם הביא הש"י את ישראל במצרים כדי שייטב בעיניהם לקבל התורה, ועוד אז"ל זאת התורה אדם כי ימות באהל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה וכן כל דבר שטרחו בעליו בהרווחתו ישמרהו שמירה מעולה וכיון שכן למה נוציא המשנה מפשטה. ועוד פת במלח הוא טוב לזכירה והמים משכחים והשוכב בפאת מטה ובדמשק ערש יקשה בעיניו לקום בשפרפרא לעסוק בתורה ולעיין בה והמצטער על התורה ישמרנה וכאשר יהיה השלם מוטבע בין שתי הצרות אז יקח מהתענוגים כמשפט:

ובתורה אתה עמל כבר כתבתי פעמים רבות כי לא ידרוש הש"י ממנו ידיעת התורה כי אם כפי הכנת כל אחד ואחד, לזה כוון באומרו עמל כי לפום צערא אגרא לא לפי הלימוד וכן אמרו אשרי מי שעמלו בתורה, אשריך בעוה"ז אושר העוה"ז הוא דרך טבע ועל דרך שכר מהאל ית' דרך טבע כי זה הצדיק אשר הרגיל טבעו להיות שבע במעט לא יתאוה היתרונות וישמח בחלקו אם מעט ואם הרבה אבל מי שהוא משולח אל התאוות בבוא שנת בצורת ראוי הוא ללבוש שק ואפר וכמו שאמר הקיצו שכורים ובכו אבל הנזירים לא ידאגו בלקות הכרמים, ועז"א שהמע"ה צדיק אוכל לשובע נפשו מצורף כי יהיה מציאותו תלוי בדבר מועט מזה המציאות ומבואר בעצמו כי שלימות המלאכים על בני אדם יען אשר לא יצטרכו למה שיצטרך האדם למציאותו ואף הם חסרים בבחינת בוראם יתברך שמו כי הם תלוים בו והוא יתברך אינו תלוי בזולתו ואיזו מעלה יוכל להשיגה האדם בעולמו כי אם להפשיט עצמו מאלו התענוגים ומשה רבינו ע"ה ואליהו יוכיחו, דרך שכר מהאל ית' כמ"ש ולא ראיתי צדיק נעזב וגו' ובסוף לימודו כשיהיה השלימות מוטבע בגופו ישמח גם בתענוגים כי אז לא יזיקו לו, עכ"ל:

כך היא דרכה של תורה כו'. בבא זו צריכה עיון. כי נמצא בזה הענין סתירה גדולה בכמה מקומות בתלמוד. כי הן אמת כך אמרו חכמים. אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. שנא' וזאת התורה וגו'. עוד אמרו שאין ד"ת מתקיימין במי שמחייה עצמו עליהם. שנא' ולא תמצא בארץ החיים. וצריך להיות אכזרי על עצמו ועל בניו כעורב. שנא' שחורות כעורב. ואמרו צריך הת"ח לשום עצמו כחיה שדורסת (נ"א מסרחת) ואוכלת. שנא' חיתך ישבו בה. וכדומה לזה הרבה. וכל זה מסכים למה ששנו כאן פת במלח תאכל. אבל נגד זה מצינו ניגוד רב. דהכא אמרינן פת במלח תאכל. והתם אמר ר"נ דלא אכיל בישרא דתורא. לפיכך לא יכול להשיב בד"ת. ורבא אמר כל כמה דלא שתינא רביעתא דחמרא לא צילא דעתאי. ואלו הכא תנן ומים במשורה תשתה. ועוד התני ר"ח המקפה אכילתו במים. אינו בא לידי חולי מעיים. והכא תנן ועל הארץ תישן. והאמר בן עזאי. על כל משכב שכב חוץ מן הקרקע. ותנן הכא וחיי צער תחיה. ואלו לקמן תנינן שהתורה נקנית במיעוט תענוג לפחות. לפעמים מצינו שהיו ת"ח בעלי תענוג רב. כמ"ש במפנקי דמערבא. ואמרי אמוראי בבלאי אי קרצתן כנה לא תנאי משום דשמעתא בעיא צילותא כיומא דאסתנא ומר בריה דרבינא עבדא ליה אמיה שב מני לשב יומי. ודכוותה טובא. מלבד מה שמצינו שהיו מרבים בסעודה ובמיני תפנוקין. ואמרו הרוצה לנסך יין ע"ג המזבח. ימלא גרונם של ת"ח יין. וכיוצא הרבה. חוץ מה שנמצא לפעמים ת"ח מפליגים באכילה ושתיה מרובה חוץ לטבע הפשוט. כר"י ור"ל בפירות גנוסר. ואביי בתורים. ור"א בר"ש בשתין מיני לפדי. וזולתם שלמים וכן רבים. שהיו נוהגים בשולחן מלכים. כמ"ש בריב"ל אשר נכנס חי לג"ע. נמצא במ"ר דבר גוזמא ממאכל שולחנו ושל ר"ח שגדולים מעשיו. מכל הלין נ"ל שאין דברי משנתנו אמורים לא בעני החסר ואין לו. דמילתא דפשיטא היא צריכא למימר שלא יאכל העני למעדנים. וישתה משתה שמנים. וישכב על מצעות משי ותולעת שנים. ואעפ"כ מצינו שמהן יצאה תורה בודאי. גם אין הדברים מצוה ואזהרה לעשירים. שיכופו טבעם וימנעו מכל תענוג שהורגלו וגדלו עליו. כמ"ש מפרשים אחרונים. שהביאם בס' הנ"ל. אלא ודאי הכל לפי מה שהוא אדם. בין עני בין עשיר. אין צורך לומר שאם הוא אדם תש כח וחולה. כענין ר"א בר"ש וכיוצא בו. פשיטא שצריך לנהוג במעדנים עד שיבריא. ויוסיף אומץ בתורה. אלא גם הרגיל מנעוריו בתפנוקים ויש לאל ידו. ודאי שאינו מחויב למנוע מהם. ולהחליש טבעו ע"י כך. ונמצא מתבטל מן התורה. בסבת חלישות כוחותיו. ולא עוד אלא אפי' הוא עני. אם הורגל לאכול למעדנים. צריך וחיוב הוא להספיק לו מאכלים טובים שמנים ודשנים. מן הצבור. כההוא דאתא לקמיה דרבא. וא"ל במה אתה סועד. אמר בתרנגולת פטומה ויין ישן כו' ואמר אטו מדידהו קאכילנא מדרחמנא אכילנא. דכתיב נותן להם את אכלם בעתו. וגדולה מכל זה. אפי' אינו רגיל. אם נתן לו השי"ת עושר ונכסים. ויוכל להטיב לבו במאכלים טובים. כדי שיוכל ללמוד ולעבוד ה' בשמחה ומתוך הרחבת הלב. הרי זה עושה מצות חכמים. כמ"ש רב לרב המנונא. בני אם יש לך. הטיב לך (ואע"ג דרב ממשפחת בריאים הוה. וכן אמר החכם מכל אדם כמה פעמים בספר החכמה. ואמר הכתוב ביאשיה. הלא אכל ושתה דן דין עני וגו' וטוב לו וגו') וכן אמר שמואל לר"י. שיננא חטוף ואכול כו'. דעלמא דאזלינן מניה כהילולא דמי ואע"ג דרב הוא דאמר צריכין אנו לחוש לדברי זקן. אלא שמע מנה הא בדאית ליה. והא בדלית ליה. ומצי לצעורי נפשיה. כדמפלגינן נמי ביושב תענית. דמאן דמצי. נקרא קדוש. ודלא מצי נקרא חוטא. ומש"ה אמר ר"י כגון אנו מי שיש לו פרוטה מריצה לחנוני. ור"נ אמר כגון אנו לוין ואוכלין. כל שכן מי שיש בידו לגמול חסד עם נפשו. שאין לו לענותה. ואין היחיד רשאי לסגף עצמו. אם לא על דרך התשובה. ואם אין כל אדם זוכה לשתי שולחנות. אך איש אשר יתן לו האלהים עושר וישליטנו לאכול ממנו וגו' מתת אלהים היא. אמנם עם כל זה. האיש העשיר בנכסים ובכח ובבריאות. ויוכל להיות שוקד על התורה והעבודה ולבו פתוח עם עזיבת התענוגים. הוא משובח ביותר. כי ירויח זמן רב. יקר המציאות וינצל ממכשולות רבות הנמצאות עם המאכל והמשתה והתענוגים. אשרי לו ודאי. טוב לו בעוה"ז ובעוה"ב. כי ינוח לבו מטרדות יתירות. ויהיה פנוי מלרדוף אחד יתרונות הקנינים האובדים. כדי לבקש לו מותרי התפנוקים החמודים. ויסתפק במועט והכרחי. יזכה בזה למעלת העשירות האמיתית שהיא ההסתפקות. ויט שכמו לסבול עול תורה. כדרך שהיה ראב"ח עושה. שהיו לו אלף עירות ביבשה. אלף ספינות בים. ובכל יום נוטל משוי על כתפו. והולך מעיר לעיר ללמוד תורה. ועוד שהמרגיל עצמו בתענוג הרבה סוף כשאכל את שלו וכלה כיסו מבקש למודו ואינו מוצא. עומד ומלסטם את הבריות. או יוצא לתרבות רעה. ועל זה אמרו אכול בצל ושב בצל כו'. דאכיל אליתא. טשי בעיליתא. ואמר החכם מפנק מנוער עבדו (הוא יצרו הרע שניתן באדם לעבד לו) ואחריתו יהיה מנון (אדון מלשון ינון שמו) ואמרו חכמי הנגב מה יעשה אדם ויחיה. ימית עצמו. ר"ל יכניע כחות היצר שלא ישלטו בו. כי בזה יחיה חיים טובים ויאריך ימים בנעימים. לפיכך בודאי צריך אדם להביא עצמו בעול המוסר והסכל עודנו באבו. וכמ"ש טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו. שלא יעשה הרגל התענוגים ומנוחת הבטלה. טבע חזק. אשר לא במהרה ינתק. ובודאי ענין התורה אינו סובל ריבוי תענוגים כמ"ש רב לר"כ לא תמצא בארץ החיים. במי שמחיה עצמו עליה. ותנא דבי אליהו מבקש אתה שיכנסו דברי תורה במעיך. אל תכניס תענוגים בתוך מעיך. כי אם מלאה זו. חרבה זו. וקצר המצע מהשתרר עליו שני רעים כאחד. ולכך עיקר דרכה של תורה כך הוא ודאי. שכן אבותינו הראשונים מקבלי התורה. לא היה להם מתחלה אלא לחם בלבד. אפי' מים לשתות לא השיגו אלא ע"י תפלה. וכשבקשו בשר. נענשו. (ואצ"ל שלא טעמו טעם יין. כמ"ש לא מקום זרע וגו') וכן הוא אומר ויענך וירעיבך ויאכילך את המן וגו'. כי בזה היו פנוים אל למוד התורה. כמו שאמרו לא נתנה תורה לדרוש אלא לאוכלי המן. וכן יהיה לעתיד. כמש"ה ונתן ה' לך לחם צר ומים לחץ. בסבת השגת התכלית. שהוא למוד התורה באופן היותר שלם. כמ"ש אחריו והיו עיניך רואות את מוריך. וכן לא היו להם מצעות כרים וכסתות ומטות כבודות (שאפי' בגדיהן לא היו מחליפין. אלא היו גדלים עמהן) כי על הארץ היו ישנים בלי ספק. אך לא על הקרקע בלי הספק אלא איש כסותו בארץ. כדרך ששנינו בשומרי המקדש (וכמ"ש בס"ד גבי ההיא דהרואה) כללו של דבר אע"פ שלא נאסרו התענוגים לת"ח. אפי' הוא בריא וחזק. מכל מקום אינו משובח אם מרגיל עצמו בהם בנערותו. ואינו צריך להם. כי על כל פנים יתבטל הרבה מהתורה על ידיהם. אם לא שעושה בדרך הרפואה (ולשמור הבריאות אע"פ שאינו חולה) כשנחלש לבו מגרסתו. או מזקנה או רואה שטבעו צריך לכך. אזי מצוה היא בידו שיחוש על בריאותו. אולם בדורות האחרונים. שירדה חולשה לעולם. וביחוד ת"ח העוסקים בתושיה. ומאן קצירי ומריעי זכות היא להם להחזיק כחם בבשר ויין ומיני תבשילים ומרקחות. אם טבעם צריך לכך. ועל זו אמרו כגון אנו מהלוין ואוכלין. ואעפ"כ כל ת"ח יחוש לעצמו. שלא יעשה מההרגל טבע אכזרי. שלא יוכל לגרשו ולשרשו אח"כ. ובפרטות היכא דשכיח דוחקא דצבורא. לכן ימעט בהם כל האפשר. אם לא לפרקים ולעתים רחוקים. שעל זו אמר רב. אם יש לך הטיב לך (עם היותו ממשפח' בריאים) ייטיב לבו במעט תענוג. להשיב רוחו ולהחזיק כחו. ומפני שאינו דבר הווה ורגיל אצל ת"ח. יש לחוש לשינוי וסת תחלת חולי מעיים. הלכך הוצרך לתת עצה טובה לת"ח שישמור בריאותו בדרך זו. היינו שיקפה אכילתו במים. כדי שלא יבוא לידי ח"מ. ואמרי' כמה קתון לפת. שהוא במשורה שזכרה משנתנו. אמנם היא מדברת בעיקר דרכה של תורה. שהוא פת במלח. על כן די לו במים במשורה. ואז אין לו לדאוג מחולי בסבת אכילתו. ובכן כל דברי חכמים קיימים. ואין לך דבר שאין לו מקום. והכל לפי האדם והענין ואיש חכם יכלכל דבריו במשפט לשאת חלקו. לחם חוקו. וכבר כתבנו מזה בכסא שן. וכעליית האכילה. רק שלא לעשות דברי חז"ל כחוכא וטלולא. ולהסיר מהם עקשות פה ולזות הסתירה מדברי עצמם. לכן עתה הרחבנו בו הבאור הצריך למשנתנו ואין מדרש בלי חדוש:

במשורה היא מדה קטנה מאד. אחד משלשה ושלשים בלוג. והיא לשתיה פעם אחת. כענין שנא' ביחזקאל וששית ההין מעת לעת כך נראה לי:

וחיי צער תחיה. אטו עד האידנא לאו חיי צער קחשיב. אלא ה"ק ובחיי צער. עם שאינן חשובין חיים. תחיה בהם. כמו שאמרו הרוצה שיחיה ימית. כי מיתת כחות היצר. היא חיי הנפש. ובכן גם הגוף מרוויח אורך ימים בלי ספק. כידוע שמילוי התאוות ממיתות את האדם קודם זמנו. ומקצרין ימיו. ואע"פ שאמרו מי שיסורים מושלים בגופו. אין חייו חיים. א"כ אורך ימים וחיים כאלה למה. זהו במי שיסוריו יש להם ממשלה עליו. לענותו בעל כרחו. לא יוכל שלחם. אבל מי שמקבלם עליו בבחירתו והוא שליט עליה'. שאינו סובלם אלא כפי חפצו ורצונו. לא יזיקוהו אבל יוסיפו אומץ ויחזקוהו:

ובתורה תהא עמל. אע"פ שפתח כך דרכה של תורה. וכבר ידענו שכל אלו המדות. צרכה של תורה ומכשיריה הם. רצה להשמר מטענות היצר. כי אם אמנם אמת הדבר שמיעוט התענוגים ועזיבת מילוי התאוות. מוסיפים כח ושומרים הבריאות. נגד זה יש לחוש ממעוט כח והפסד בריאות. בסבת למוד התורה. כי כלל גדול אמרו בשמירת הבריאות. שצריך להתעמל ולהתיגע עד שיזיע. כמ"ש בס"ד בכסא שן. ובנוה חכם. ולומדי תורה שוקטים נחים. ואין להם עמל מלאכה. ביחוד אם יסתפק במועט דמועט ככל השנוי למעלה. לא יבקש לעסוק במלאכה ובאומנות לגמרי. מאחר שדבר קל מספיק לו. אך אז קרוב הדבר שיצא שכרו בהפסדו כי יכלה כחו ויאבד בריאותו ע"י העדר העמל הנוסף על הסגוף והעינוי בחיי צער בלא"ה א"כ כמעט קט ישחת חייו ויקצר ימיו נמצא קרח מכאן ומכאן. ואיה איפה הריוח בהנהגה כזו. שאין בה אלא כילוי ובילוי העוה"ז. ואיך ובמה יושג טובת עוה"ב. ויהי כמשיב לזה. ובתורה תהא עמל. כלומר אין לך לחוש. כי הנה בראתי רטיה וקמיעא וצרי שתשאר חזק ובריא. אולם ובתורה תהא עמל. ולא יהא למודך בשחוק ושעשוע וטיול וזהירות אלא תתייגע ותעמול בה בשהיא צריכה עמל ויגיעה. להשיג מחמדיה הטובים. שאינם נראים מיד. ולא נמצאים בקלות. אבל צריכין טורח רב. חקירה ודרישה היטב כחפירת אוצרות וחפישת מטמונים. כמ"ש אם תבקשנה ככסף וגו'. א"כ הרי לך עמל די והותר. המגיע לשמירת בריאותך. והעמדת כחך רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך. ומדוע תעמול לרוח. ולמה זה תיגע לריק ברדיפת הקנינים הנפסדים. אשר לא ישארו לך. וכחך כלה ודאי ע"י היגיעה הרעה ההיא. וחייך אובדים מהרה. משא"כ בעמל התורה. אינך צריך לדאוג מכל זה. כי אדרבה בה ירבו ימיך. אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיפו לך. עץ חיים היא למחזיקים בה. אין עמה רק טוב. ומה שאמרו שנקראת תושיה. לפי שמתשת כח. ר"ל כח היצר ודאי נחלש על ידה. אך כאשר יענו את היצה"ר. כן ירבה וכן יפרוץ כח היצ"ט. ואם יפול כח הגוף. כח הנפש יקימהו ויעודדהו כי רוח איש יכלכל מחלהו. נפש עמל עמלה לו. וטוב לו עמה. ואלו האחד (המיוחד הכח הנפשי) שיפול. אין לו תקומה. ועמש"ל פ"א מ"י. ועז"ח (ד"ו דח"א) רי"א התורה נקראת תושיה בתחלה אח"כ גבורה כו' כיון שרגיל לעסוק בתורה י"ל שמחה וגבורה ע"ש. ואמנם יש לחלק ג"כ בין המרבה בישיבה. כי הוא נחלש ודאי. ובין ההולך ולומד דרך הלוכו (כדרך שעשו המשאיים לקיים בריאותם) שמעמיד הבריאות. וטוב לה עמך בהעמדת והתמדת הלמוד. ואולי כך סובר תנא דידן. ורמז לזה באמרו. ובתורה תהא עמל. ר"ל עם עסק התורה תעמול בהתהלכך תנחה אותך. או שמא יכוון למ"ש על האר"י ז"ל. שהיה יגע בהלכה ומקשה בכח עד שמזיע. זהו ובתורה עצמה תהא עמל בתנועת איבריך בחמום. ובלבד שלא ינהוג בשגעון כדרך אלה המשתגעים בישיבות הללו. אע"פ שי"ל סמך בר"מ. שמדמה הת"ח לאילים המנגחים. הוא ע"ד שאמרו גדיים נעשו תיישים בעלי קרנים:

ואם אתה עושה כן. אם תעשה הול"ל. אלא ה"פ אם אתה מדעתך ומרצונך הבחיריי עושה כן. אז יש לך שכר טוב בעמלך. משא"כ אם הוא מצד נטיית טבעך ומזג גופך. המכריח אותך לנהוג במדת הכילות. ולכן אתה מסגף עצמך. ומונע מנפשך כל טוב. זו רעה חולה:

אשריך בעוה"ז. שאתה מוצלח בלי ספק ככל הנ"ל. והעוסק בתורה. נכסיו מצליחים. והרי זה בן חורין:

וטוב לך. ע"י השגת הקנין התכליתי. העומד הנצחי האמיתי: