פרקי אבות פרק ה משנה ז

קשר המאמרים האלה מפורש כי התחיל תחלה בעשיריות עשרה נסים עשרה דברים וכו' ואח"כ הביא השביעיות שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם ואחר כך הרביעיות והוא אומרו בארבעה פרקים וכו' ארבע מדות וכו' ואחר כך ירד למנין השלשה והוא אומרו כל מי שיש בו שלשה דברים הללו מתלמידיו של אברהם אבינו וכו':

חכם אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמנין. אפשר הכוונה בהיות שסברת ר' יוסי בר יהודה איש כפר הבבלי הוא שרוב שנים יודיעו חכמה וסברת רבינו הקדוש היא שיש קנקן חדש מלא ישן וכו' כמבואר לעיל, עתה אמר כי ממדת החכם לעשות כשתי הסברות להחמיר עליו שאינו מדבר בפני שהוא גדול ממנו בחכמה אפי' שיהיה בחור או אם הוא גדול ממנו במנין השנים אפי' אם אפשר שחכמתו אינו כל כך אינו מדבר בפניו וזהו ובמנין דקאמר והכוונה או במנין כמו ומקלל אביו ואמו, ואפשר עוד לומר כשנדייק שהיה די שיאמר חכם אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו בחכמה מאי מלת שהוא דקאמר מיותרת ולכן אפשר לומר כי כינוי מלת שהוא קאי אל השותק כי עם היות שהוא גדול מחבירו אינו מדבר בפניו אפי' שחבירו קטן ממנו, ועל זה אפשר שכוון רבן שמעון בן גמליאל שאמר כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה כלומר הייתי מוחזק ביניהם לגדול וחשוב ועם כל זה לא הייתי רוצה לדבר בפניהם שלא מצאתי לגוף טוב משתיקה ופירוש גדלתי הוא מלשון גדולה ובזה יתיישב היטב כי יש הפרש רב בין החכם לגולם כי אם הכוונה שאינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו כפשוטו אם כן רוב הפעמים יטעה כי יחשוב שהוא גדול מן האחר שאין אדם רואה חובה לעצמו וידבר בפניו ובמה שפירשתי הוא מיושב. ויש גרסא אחרת שכתוב בפני מי שהוא גדול בחכמה ולא גריס ממנו והיא גם היא גרסא נכונה כי אינו מעריך אם הוא גדול ממנו כי בזה לרוב הפעמים יטעה כי קרוב אדם אצל עצמו ולעולם יראה את עצמו גדול מחבירו לכן אמר בפני מי שהוא גדול בחכמה אפי' שלא יהיה גדול ממנו כיון שהוא אדם גדול בחכמה אינו מדבר בפניו:

ואפשר לפרש עוד לפי הגרסא שמצאתי שכתוב אינו מדבר לפני מי שהוא גדול בלמ"ד ובזה ידוייק אמאי לא קאמר הכי חכם שותק בפני מי שהוא גדול יותר אמנם אין הכוונה ששותק לגמרי שהרי לפעמים אפשר שיצדקו דבריו יותר ממי שהוא גדול ממנו ולמה ישתוק אלא הכוונה שאינו קופץ לדבר ראשון קודם מי שהוא גדול ממנו אלא מניח הגדול שידבר ואחר כך אם ישאר לו שום דבר של חידוש אז ידבר גם הוא. ופירוש לפני קודם מי שהוא גדול ממנו וכו' והגולם אינו כן כי הדיוט קופץ בראש.

ואפשר עוד שאומרו בפני מי שהוא גדול מלת שהוא מיותר להודיע כי אף אם לפי האמת אינו גדול ממנו אלא שהוא מחזיק עצמו לגדול לפי דבריו ואפילו בפני אותו האיש אינו מדבר ואזיל לפי שיטתיה להחזיק להחשיבו לגדול ממנו כפי סברתו:

ואינו נכנס לתוך דברי חבירו הנה זכר שלש חלוקות שבחכם חכם כשהוא בפני מי שהוא ראוי להיות רבו כי הוא גדול בחכמה ומנין אז אינו מדבר בפניו כלל אלא שומע כדי ללמוד ולקבל ממנו וכשהוא עם השוה אליו והוא חבירו שמתוכחים זה עם זה אינו נכנס לתוך דברי חבירו להקשות לו עד שיסיים דבריו וכשהוא עם תלמידו שבא לשאול ממנו שאלה אינו משיב לו תשובה תיכף ומיד רק במתון וכמש"ה כי אקח מועד אני מישרים אשפוט וז"ש ואינו נבהל להשיב תשובת השאלה לתלמיד במהירות רק במתון. וסמך לאלו שואל כענין ומשיב כהלכה כי הם נמשכות מהראשונות כי מי שאינו נכנס לתוך דברי חבירו שואל כענין וזה כי הנכנס לתוך דברי חבירו לשאול ממנו שאלות על דבריו אינו שואל כענין לפי שכיון דלא שבקיה לסיומיה לא ירד לסוף דבריו ואילו הבין את סוף דבריו לא היה שואל נמצא שהוא שואל שלא כענין כי בדברי חבירו לא תפול שאלה זו נמצא שהאדם שאינו נכנס לתוך דברי חבירו בודאי שהוא יהיה שואל כענין וכן הנבהל להשיב תשובת השאלה במהרה לפעמים יטעה בדין וישיב שלא כהלכה אמנם האיש אשר אינו נבהל להשיב רק במתון ועיון רב ימשך מזה שיהיה משיב כהלכה, ואין להקשות על זה דאם כן לא הוי להו שבעה דברים שהרי שואל כענין ומשיב כהלכה הם דברים נמשכים מהקודמים ונמצא שחסר אחד, לפי שכבר ימצא מי שלא יכנס לתוך דברי חבירו ועם כל זה אין בו שכל להיות שואל כענין וגם לפעמים ימצא מי שאינו נבהל להשיב ועם כל זה אפשר שקצר מצע שכלו מהשתרע ולא ישיב כהלכה באופן שאפשר שימצא זו בלא זו ולזה מנאם לשבעה דברים שאינו חכם עד שימצאו בו כלם ולפי שרוב הפעמים היותו שואל כענין ומשיב כהלכה הוא נמשך מהשנים הראשונים כמו שאמר על כן סמכם זו לזו אמנם אינם חשובות כאחד כיון שאפשר שימצא זה בלא זה כמו שאמרנו:

ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון אפשר שמלת ואומר דקאמר הוא שאומר בלבו ובוחר לעצמו הסדר הראוי בלמודו וזה על דרך מ"ש ז"ל ליגמר איניש והדר ליסבר וכן בסדר החכמות לומד תחלה כל הדברים כפשוטן ואחר כך סודות התורה כי הראשון צריך שיהיה ראשון והאחרון אחרון וכן בענין יראת ה' כי יראת חטאו צריך שתהיה קודמת לחכמתו וכן אמר הכתוב שמעו מוסר תחלה והוא היראת חטא ואחר כך וחכמו והיא החכמה ואל תפרעו מלשון למפרע כלומר אל תעשו למפרע שתהיה החכמה קודמת ליראת חטא כי בזה אין חכמתו מתקיימת וכן בכל השלמיות אשר צריך שישתלם האדם בהם הוא משתלם בראשון ראשון ובאחרון אחרון. ואפשר עוד שהשמיענו כי החכם לעולם יתחיל לפרש דבריו או למאי דסליק מניה או למאי דפתח ביה וז"ש ואומר על ראשון ראשון כלו' או הוא משיב על ראשון ראשון שבכלם או על אחרון אחרון שבכלם ולזה כפל ראשון ראשון ואחרון אחרון לרמוז לזה, והוא מקושר עם מ"ש למעלה ומשיב כהלכה ואמר שכאשר הוא משיב על דברי חבירו הוא משיב על דבריו או ממאי דפתח ביה או ממאי דסליק מניה ויהיה וא"ו ועל אחרון אחרון כוא"ו ומקלל אביו ואמו. וחלופו בגולם כי אינו מדבר כסדר רק כאשר יעלה המזלג. ואפשר עוד הודיע כי החכם צריך שיכיר וידע מעלת הראשונים שהוא יותר מהאחרונים ולא יאמר גם לי לבב כמוהם לא נופל אנכי מהם רק יאמר כמו שאמר ר' יוחנן אם הראשונים כמלאכים אנו כאנשים ואם הראשונים כאנשים אנו כחמורים ולא כחמורו של רבי פנחס בן יאיר וז"ש ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון כלומר כי מכיר שהראשון סוף סוף הוא ראשון ושכלם כפתחו של אולם והאחרון הוא אחרון ולא אכשור דרי, ומזאת המדה נמשכה אחרת והיא זאת ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי בהיותו מכיר כי הראשונים כמלאכים ואנחנו כחמורים על כן אינו רוצה לחדש שום הקדמה משכלו ומסברתו רק אומר כמו שאמרו בזוהר פעמים רבות לא שמענא ולא אימא וז"ש ועל מה שלא שמע אינו רוצה לסמוך על שכלו רק אומר לא שמעתי כלומר לא שמעתי ולא אומר כיון שאין בידי מקובל מהראשונים. ואפשר עוד שאמר על מה שלא שמע אומר לא שמעתי כלומר אם חידש לו חבירו שום חדוש שהוא מעולם לא שמעו אומר ומודה שלא שמעו מעולם אלא נתחדש עתה אליו מפיו כדי להחזיק לו טיבותא. אי נמי מה שאמר ועל מה שלא שמע וכו' לשון שמיעה בכאן כמו וישמע אברהם אל עפרון שאם לא הבין הדבר אומר לא הבנתי ואינו מתבייש. ומודה על האמת שאם יודה ויחזור מסברתו לפי שהכל הכירו בטעותו אין זה מודה על האמת אלא כדי שלא יחזיקוהו לקנתרן אלא צריך להיות מודה בשביל האמת במה שהוא אמת וזה נמשך מהיותו לומד התורה לשמה. ואפשר עוד שכוון לומר שהחכם כשבאים עליו יסורין יודע ומכיר כי עונותיו גרמו ומברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה וז"ש ומודה נותן אליו ית' הודאה על האמת כי הדין דין אמת אמנם הגולם אינו כן כי אילת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו, ואפשר עוד שאמר ומודה על האמת כלומר אף אם הוא חולק עם מי שאינו יודע להכריח סברתו בטעמים מספיקים כיון שהוא יודע שהדין עמו והאמת אתו ולא מטעמיה הוא מודה על האמת במה שהוא אמת:

והרמב"ם ז"ל כתב הנני מפרש תחלה אלו המדות שנכפלות הרבה בדברי חכמים והוא בור ועם הארץ גולם וחכם וחסיד, אמנם בור הוא איש אשר אין לו לא מעלות שכליות ולא מעלות המדות ר"ל לא חכמה ולא מוסר ואין לו גם כן קנין הדעות כאלו הוא ערום מן הטוב ומן הרע והוא הנקרא בור לדמותו לארץ לא יזרע בה דבר מן הדברים והיא הנקראת שדה בור כמו שהתבאר בזרעים, ועם הארץ הוא איש אשר לו מעלות המדות אבל אין לו מעלות שכליות רצונו לומר שיש לו דרך ארץ ואין בידו תורה והוא הנקרא עם הארץ ר"ל שהוא טוב לישוב הארץ ולקבוצי המדינות מפני שיש לו מעלות המדות שתיטב בהם חברתו עם זולתו כמו שביארנו בתחלת חבורנו. וגולם הוא איש שיש לו מעלות שכליות ומעלות המדות אמנם אינם שלמות ולא הולכות על סדר כראוי אבל יש בהם ערבובין ובלבולין והתערב בהם חסרון ומפני זה נקרא גולם להדמותו לכלי אשר יעשה האומן ותהיה בו הצורה המלאכיית שיחסרהו ההשלמה והתיקון כסכין והסייף כשיעשה הנפח גולמות והגיע להם צורתם קודם שישחיזם ויחדדם וימרטם ויפתח בהם מה שצרכו לפתוח וישלים תקונם והם הנקראים לפני זה גולמי כלי מתכות כמו שהתבאר בכלים והיא מלה עברית גלמי ראו עיניך רוצה לומר חומר שלי קודם הגיע צורת האדם בה וכאשר לא הגיע לזאת הצורה שלימות קראוהו גולם לדמותו כחומר הנמצאת מוכן לקבל צורה אחרת ישוב בה יותר שלם, וחכם הוא האיש שהגיעו לו שני המינים מן המעלות על השלמות כמו שצריך, וחסיד הוא האיש החכם כשיוסיף במעלה ר"ל במעלות המדות עד שיטה אל הקצה האחד מעט כמו שבארנו בפ' הד' ויהיו מעשיו מרובין מחכמתו ומפני זה נקרא חסיד לתוספתו כי ההפלגה בדבר יקרא חסיד תהיה ההפלגה ההיא בטוב או ברע. ואמר הנה שהחכם יהיו לו אלו השבע מעלות והם עיקרים גדולים ומפני זה יכוין אליהם שבהם אפשר הלמוד והמעשה, הארבעה מהם הם מעלות המדות והוא שאינו מדבר לפני מי שגדול ממנו בחכמה, ואינו נכנס בתוך דברי חבירו, אבל ינוח עד שישלים דבריו, ולא יתפאר במה שלא ידע והוא אמרו ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי ולא יתעקש אבל כשישמע האמת יודהו ואפי' במה שאפשר לו לדחות ולהטעות לא ירצה לעשותו וזה אומרו ומודה על האמת. וג' מעלות שכליות. האחד כשיטעהו מטעה במלאכת המטעה לא יבהל וישאר מסופק באמת אבל ירגיש מהרה למקום הטעות ויבררהו והוא אומרו ואינו נבהל להשיב וזה אמנם יהיה בקלות ההבנה וטוב ההתבוננות למאמר המטעה להבין הפרש הדברים, והמעלה השנית שישאל מה שצריך לשאול בדבר ההוא לא יבקש מופת למודי בחכמת הטבע ולא טענה טבעית בחכמות הלמודיות וכיוצא בזה ואם יהיה הוא הנשאל ג"כ יענה מענין השאלה אם ישאל בענינים שבטבעם מופת יענה מענין השואל במופת ואם ישאל במה שלמטה מזה יענה לפי מה שבדעתו וטבעו ועוד לא ישאל ממנו סבה חומרית ויתן סבה צוריית או ישאל סבה צוריית ויתן חומרית אלא ישיב מצד התכלית, וזה אומרו שואל כענין ומשיב כהלכה וזה לא יהיה אלא אחר חכמה יתירה. ומעלה השלישית שיסדר תלמודו ויקדים מה שראוי להקדימו ויאחר מה שראוי לאחרו שזה הדרך מועיל בלימוד מאד והוא אומרו ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון ואלו כולם הם בגולם בהפך מפני שהוא בלתי שלם כמו שבארנו ולא הגיע לזאת המעלה, עכ"ל:

והחסיד ז"ל בחר בפירוש הרמב"ם ז"ל במשנה הזאת יותר מכל שאר הפירושים אמנם כתב שצריך להוסיף מעט שנשמט מקולמוסו של הרמב"ם ז"ל כי כבר מצאנו הרבה מן התארים האלה במי שהוא מתחיל בעיון וחילופיהן בחכם גדול, אבל הענין כמו שכתבתי במאמר איזה חכם כי אין ראוי להקרא חכם כי אם מי שנתפעל מחכמה כי אפי' לא יהיה חכם כל כך ראוי להקרא חכם אם ימצא בו אלו המדות וסופו להתחכם בלי ספק והעומד להתחכם כחכם דמי אבל אם חכם הוא כבלעם ולא פעלה החכמה בו הוא יודע אבל אינו חכם וכלי מלא תפוחים אין ראוי שיקרא תפוח אלא כלי הדרייני נקרא יין לפי שהיין נבלע בו והתנא על הרוב ידבר:

והר"מ אלמושנינו ז"ל כתב התחיל מאמרו בשבעה הפכיים אשר בגולם יען בגולם הם כלם במציאות שבעה דברים סכליות קניני והחכם הם שלילת השבעה מיני סכליות, ולהיות תכלית כוונתו רושם שלמות החכם ביאר פרטיותם בחכם, וז"א שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם ואחר שאמר זה דרך כללי התחיל לפרטם ופרטם בחכם להיות תכליתו זה כנזכר עם היותם כלם בו שלילות. וקשה לי על דבריו ז"ל כי בענין השלילות והחיובים חכם וגולם שוים כי בחכם חצים שלילות וחצים חיובים ולהפך בגולם, כי הנה בחכם הוא שואל כענין ומשיב כהלכה הוא שלימות חיוביי, וכן אמרו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון הוא קנין חיוביי וכן מודה על האמת הוא חיוביי בחכם ושוללי בגולם נראה כי בענין החיוב והשלילה זה וזה שוים. עוד כתב במ"ש חכם אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה, רבים הקשו בזה שהרי אמרו לא הביישן למד ואמרו מכל מלמדי השכלתי ואם אינו שואל על ספקותיו למי שהוא גדול ממנו בחכמה למי ישאל, אך קרה להם הספק הזה למה שלא דקדקו בלשון התנא כי לא אמר שלא ישאל למי שגדול ממנו בחכמה ולא ידבר עמו רק אמר שלא ידבר בפניו כי זה לא יתכן רק כשידבר עם אחר בפני מי שגדול ממנו בחכמה כי אין ראוי לדבר רק עמו כשעומד לפניו ולא ידבר בפניו עם אחר שאינו מהראוי והמוסר ולא נאה לחכם לדבר כשנמצא לפני גדול ממנו רק בשאלות על הספיקות אשר לו אל הגדול ממנו, עכ"ל:

ולי נראה שאם כך היתה הכוונה היה אומר בפירוש ואינו מדבר עם אחר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה והאחר חסר מן הספר. וקושית המפרשים ג"כ ליתא כי בכאן אינו אומר ואינו שואל בפני מי שהוא גדול ממנו רק אמר ואינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה שהכוונה שאינו מחשיב את עצמו להיותו מדבר סברא דנפשיה ולגלות דעתו בפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה כי אין זה מדרך המוסר רק המוסר הוא שישמע ויקבל ממי שהוא גדול ממנו או שישאל שאלותיו וספקותיו ממנו:

עוד כתב ואינו נבהל להשיב לפי שיקרה לפעמים ברב הבלתי שלם וכל שכן בגולם כי אשר ישמע ששואלים ממנו דבר שנולד הספק מצד העדר הבנת השואל היה נבהל מיד בשמעו הדבר וירצה למהר להשיב בבהלה וכראות התלמיד בהלת הרב בתשובתו ימנע פעם אחרת מלשאול ויהיה סבת מניעת הטוב מבעליו כי החכם לא יעשה כזאת וזהו אומרו ואינו נבהל להשיב, עכ"ל:

וה"ר מתתיה היצהרי ז"ל כתב ואינו נבהל להשיב זאת היא מעלה שכלית שאינו עומד נבוך ומבוהל במה ששמע אבל בנקלה מרגיש במקום הטעות בטוב התבוננותו וישיב עליו שאם כפשוטו שלא ימהר להשיב הנה הוא בכלל לא יכנס לתוך דברי חבירו. עכ"ל. ונראה לי כי זה הפירוש הוא פירושו של הרמב"ם ז"ל למבין דבריו:

ורבינו עובדיה ז"ל כתב שואל כענין ומשיב כהלכה לדבר אחד הוא נמנה והכי פירושו התלמיד שואל כענין כלומר באותו הענין שהם עסוקים בו ואז הרב משיב כהלכה, אבל אם ישאל שלא כענין הוא מביא לרב שישיב שלא כהלכה כמ"ש רבי חייא לרב כי קאי רבי בהאי מסכתא לא תשייליה במסכתא אחריתי. ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי אם פוסק דין מן הסברא מדעתו לא יאמר כך שמעתי מרבותי, ומצינו באנשי חרן כששאל להם יעקב השלום לו אמרו שלום והנה רחל בתו באה עם הצאן כלומר זה אנו יודעים ואם תשאל יותר הנה רחל בתו באה עם הצאן והיא תגיד לך כי אנחנו לא ידענו יותר מזה, עכ"ל:

ורבינו יונה ז"ל כתב שואל כענין כתב הר"מ ז"ל אם שאל לתת טעם לשום דבר אינו שואל אלא לפי הטעם שאפשר לאותו דבר וכן אם ישאלוהו משיב כהלכה, עכ"ל. ואומר על ראשון ראשון וכו' אין הדבר כפשוטו אלא כשהשאלה הראשונה מתבררת בדבר האחרון מבאר אותו תחלה ואחר כן מבאר הראשון כדי להבין ולברר תשובתו ויעלה הדבר ביד השומע ועל זה קראו ראשון והוא אחרון וזה מחכמה גדולה והבן בדברים והגולם לא ידע בכל אלה, עכ"ל:

והר"מ אלשקאר ז"ל כתב חכם אינו מדבר בפני מי שהוא גדול ממנו וכו'. צוה לחכם כשתשב בפני מי שהוא גדול ממך לא תהיה כוונתך לדבר כי אם לשמוע וזהו מאמר שהמע"ה כי תשב ללחום את מושל והוא הרב בין תבין את אשר לפניך ולא תהיה כוונתך שתחזיק עצמך בחכם שאתה יכול להשיב וזהו ושמת שכין בלועך וגו' עכ"ל:

והר"י לירמא ז"ל פירש כי החכם השלם בדעתו אינו נכנס לתוך דברי חבירו להקשות עליו ואפי' שהוא מאריך בענינים רבים עד אין חקר הוא מניח אותו עד שישלים דבריו ואחר שסיים דבריו אע"פ שדבר דברים הרבה שאין כל אדם יכול לקבלם כלם יחד אחר שיגמור דבריו אינו נבהל ואינו מתיירא מלהשיב לכל דבריו אחד לאחד למצוא חשבון לפי שקבל כלם בטוב שכלו, וז"א ואינו נבהל להשיב וכו', אמנם הגולם שאינו שלם בדעתו אם ימתין מלהקשות ומלהשיב לחבירו עד שיגמור דבריו הוא נבהל ומתיירא להשיב לכל דברי חברו לפי שלא קבל אותם כלם מצד חסרון ידיעתו עכ"ל:

והוא ז"ל גריס שתי חלוקות אחרות והם שואל ומשיב שומע ומוסיף וכפי גרסא זו הם ט' דברים ולקיים מאמר התנא שהם שבעה רצה לתרץ ואיננו נכון רק הגרסא הנכונה היא גרסת כל המפרשים דלא גרסי להו להני:

ולב אבות כתב כי במאמר ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון נכלל בו גם זה המוסר שישיב למי ששאל תחלה בראשונה ולמי ששאל אח"כ באחרונה. ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי מדבר בענין הנהגת הרב עם תלמידו כי בשמעו דרך תלמידו בהלכה אל יאמר לו שכבר שמע לו כדי להחניפו עם שלא שמע ולא הבין דברו שלא לבזות אותו שודאי אל יאמר האמת אלא אומר לו לא שמעתי כי אולי התלמיד יכוין לאמת ולכן סמך לזה ומודה על האמת כלו' אפי' לתלמידו עכ"ל:

והרב רבי יוסף נחמיאש ז"ל כתב ומודה על האמת אמר שאע"פ שלפעמים סובר שהאמת אתו ולא עם חבירו אחר שכשנתברר לו שהאמת עם חבירו מודה על האמת ואינו מבקש טענות לקיים דברו והוא יודע שהוא שקר, אי נמי שיש בו דעת להבחין לעולם ולהודות על האמת, א"נ אם הוא יחיד וחביריו רבים יודה לעולם על דבריהם שהוא האמת כי הם הרבים עכ"ל:

והרב רבי ישראל כתב כי במודה על האמת נכלל גם המכיר למי שהטיבו בין שלמדו חכמה או שיתן לו מתנות ועשה לו טובת הנאה ומכיר זה ומודה לו ואומר לו אתה עשית עמדי חסד ואמת וכמה טובות והשכלתני וגמלתני ולמדתני זה נקרא מודה על האמת וחילופיהן בגולם והוא כפוי טובה ואינו מכיר למי שמטיבו ואינו חוזר מטעותו כי נראה קלות כשהוא מנוצח:

שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם. אחר שהשלים סדור מספר העשרה התחיל לסדר הדברים שהם במספר שבעה זאת המשנה משנת דרך ארץ היא ומי שהוא חכם ונשלמה חכמתו יש בו דרך ארץ ונזהר מאלו הדברים אשר בדק התנא בסברתו שהם שבעה ומי שאינו שלם בחכמתו נקרא גולם וחשוב הוא מבור ועם הארץ שהם אין להם חכמה וזה יש בו חכמה אלא שלא נשלם בדרך ארץ והוא מענין גלמי כלי מתכות שהם הכלים שנגמרו ועדין צריכין ליפות בהם כמו החרב והסכין שכבר יש להם צורת חרב וסכין אלא שעדין צריכין לחדדן ולצחצחן כמו שנזכר במסכת כלים ובראשון מחולין ולשון הכתוב הוא גלמי ראו עיניך והוא העובר שעדין לא נגמרו איבריו וכן המלבושים שאדם לובש ומתעטף בהם ולא נכר בצורת איבריו נקראים בלשון הכתוב גלומים בגלומי תכלת ורקמה ובלשון רבותינו גלימא בראשון מקמא ובפרק מי שמת מגלימא דעל כתפאי ובפרק המוציא יין אמרו שנקראת גלימא שנעשה בה גולם וכן תכריכי המת נקראים בלשונם גלימא בפרק תולין ובפרק ראשון מיום טוב ובפרק הרואה והאיש הזה הנקרא גולם אין חכמתו מיושבת ואינו נזהר מדברים אלו והם קצתם בין תלמיד לרבו והוא שאינו מדבר בפני מי שגדול ממנו בחכמה וקצתם בין חבר לחבירו והוא שאינו נכנס לתוך דברי חבירו וקצתם בין הרב לתלמידו והוא שאינו נבהל להשיבו והשאר הם כוללים התלמיד והחבר והרב על כן סדרם התנא כן כנ"ל:

חכם אינו מדבר בפני מי שגדול ממנו בחכמה. רבינו שלמה ז"ל גרסתו בחכמה ובמנין פירוש במנין שנים ובמנין תלמידים ולא מצינו גירסא זו בספרים. ובמדרש חזית אמרו כתיב בלבי צפנתי אמרתיך וכתיב בשפתי ספרתי כאן כשעירא היאירי קיים כאן כשאין עירא קיים וכן היא בפרק הדר. וכן מצינו שאלעזר ואיתמר כשקצף עליהם משה לא השיבו לו הם שלא רצו לדבר בפני אביהם והשיב אהרן וזה מחכמה היה לא שלא היה ביד אלעזר להשיב שהרי מצינו שדבר בפני משה בענין כלי מדין וכן אמרו בספרי כמו שכתב רבינו שלמה ז"ל. ובאבות דרבי נתן מסמיך זה אל שלא נא ביד תשלח שלא רצה לדבר בפני אחיו הגדול ממנו. והגולם הוא הפך זה מדבר בפני מי שגדול ממנו כי לא יחפוץ כסיל בתבונה כי אם בהתגלות לבו ואולת היא לו וכלימה. וכן החכם אינו נכנס לתוך דברי חבירו. המפרשים ז"ל פירשוהו שאם חבירו מדבר עמו לא יספיק דבריו עד שישלים אותן. ולא נראה לי כן שאפילו הילדים אינן עושים כן ואין ראוי להכניס זה במדות החכם אלא שאם חבירו הוא מדבר עם רבו ונושא ונותן עמו בהלכה הוא אינו נכנס לתוך דברי חבירו לשאת ולתת עם רבו להפסיק משא ומתן שבין חבירו לרבו אלא מניח חבירו להשלים משאו ומתנו עם רבו ואחר כך ידבר הוא. והגולם מתוך חפצו לדבר ולהראות כחו במשאו ומתנו נכנס לתוך דברי חבירו וכן מצינו במלאכים שנשלחו להפוך את סדום שכל זמן שהיה אברהם מדבר עם השכינה לא עשו שליחותן אלא אחר שהשלים תפלתו הסניגור ונסתלק הרחמן בא הקטיגור כמו שנזכר בבראשית רבה. ובאבות דר' נתן למדו זה מהקב"ה שלא רצה ליכנס לתוך דברי אברהם שנא' וילך ה' כאשר כלה לדבר אל אברהם קל וחומר להדיוט ובספרי למדו זה מן שמעו נא דברי אמר להן המתינו לי עד שאדרוש קל וחומר שלא יהא אדם נכנס לתוך דברי חבירו. וכן החכם אינו נבהל להשיב אם ישאלנו התלמיד עד שיתיישב בדבריו ולא יקפוץ להשיב כדי שתהא תשובתו כהלכה. ובתוספתא דסנהדרין תניא חכם שנכנס אין שואלין אותו עד שתתיישב דעתו נכנס ומצאן שאם עסוקין בהלכה לא יהא קופץ לתוך דבריהם עד שידע באיזה ענין עוסקים ואם עשה כן על זה נאמר שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם ודבר זה מהתורה הוא נלמד שנאמר ולא תעלה במעלות על מזבחי וסמיך ליה ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם אזהרה למשה שלא ישים לפניהם תשובה לשאלתם במהירות אלא כמו שהיו עושין הכהנים כשהיו עולין במזבח על גבי הכבש שהיו מהלכין עקב בצד גודל והמרחיב פסיעותיו למהר העלייה מגלה ערותו וכן הנבהל להשיב מגלה טעותו ובושתו ומכאן למד שלמה המלך ע"ה שאמר חזית איש אץ בדבריו תקוה לכסיל ממנו זה הוא הגולם שהוא בלא דרך ארץ ותגלה רעתו וטעותו בקהל במהירות תשובתו. ובאבות דרבי נתן למדנו זה מאליהוא שאמר כתר לי זעיר ואחוך וכן כתוב והוחלתי כי לא ידברו. וכן החכם שואל בענין ומשיב כהלכה נראים שני דברים ולא נמנו במשנה אלא בדבר אחד על כן נראה שהוא מתפרש כן התלמיד ראוי לו לשאול בענין וכשישאל בענין הרב משיב כהלכה שאם לא ישאלנו בענין שמא הרב לא ישיבנו כהלכה כמו שאמר רבי חייא לרב בר פחתי לאו אמינא לך כי הוי רבי בהאי מסכתא לא תשייליה במסכתא אחריתי אי לאו דגברא רבה הוא כסיפתיה כמו שנזכר בא' משבת ואלו היו שני דברים שיהיה האחד לתלמיד שישאל בענין והשני הרב שישיב כהלכה וכי צריכין היינו לידע שהחכם משיב כהלכה ולא כבר הזהיר שלא יהיה נבהל להשיב כדי שישיב כהלכה אבל הכל לדבר אחד לתלמיד שישאל בענין ואז החכם ישיב כהלכה וכן נראה מאבות דרבי נתן כי הכל הוא דבר אחד ששם למדו זה מיהודה לפי שאמר דבר הגון אנכי אערבנו השיבו אביו א"כ אפו זאת עשו אבל ראובן שאמר דבר שאינו הגון את שני בני תמית וכי רוצח הוא אביו על כן לא השיבו ואמר לא ירד בני עמכם. והשאלה בענין הוא שישאל לפי הענין הצריכין בו כמו שלושים יום קודם הרגל באותו רגל כמו שאמרו בראשון מפסחים ובראשון ממגילה ועל זה אמרו בתוספתא בשני תלמידים שאם אחד שואל בענין ואחד שואל שלא בענין נזקקין לשואל בענין. ולשאול בענין מן התורה הוא נלמד מאותן האנשים שהיו טמאים שראו למשה עוסק בהלכות הפסח ושאלו לו באותו ענין כמו שנזכר בספרי ובפסחים פרק ראשון. וכן מבנות צלפחד שראו אותו עסוק בהלכות נחלות ושאלו אותו באותו ענין ועל זה אמרו שהיו חכמניות כמו שנזכר בספרי ג"כ ובפרק יש נוחלין. והגולם הוא הפך זה ששואל שלא בענין ומביא הרב לידי בושה להשיב שלא בהלכה. וכן החכם אומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון שאם ישאלוהו שאלה אחת מתחלקת לשני דברים תהיה תשובתו כענין שתתברר השאלה הראשונה והשאלה השנייה אחרונה. וכתב רבינו יונה ז"ל שאפילו יצטרך להשיב על האחרונה תחלה וכל שכן שאם שתי השאלות אין האחת צריכה להתברר בתשובה האחרת שיקדים להשיב על הראשונה ואח"כעל השנייה ודבר זה למדנוה מהקב"ה ששאלו משה רבינו ע"ה שני דברים מי אנכי כי אלך אל פרעה זו שאלה ראשונה שהוא מלך גדול ואני רועה צאן וכי אוציא את בני ישראל מארץ מצרים זו שאלה שנייה כי לא יאמינו לי והוא השיב לשאלה ראשונה כי אהיה עמך ולא תפחד ממנו ועל השאלה השנייה בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה ואז יאמינו בך. וכן רבקה אמנו כשאמר לה אליעזר בת מי את זו שאלה ראשונה היש בית אביך מקום לנו ללון שאלה שנייה השיבה על ראשון בת בתואל אנכי ועל אחרון גם תבן גם מספוא רב עמנו גם מקום ללון וכן שנו באבות דר' נתן וכן יעקב אבינו הורה דרך חכמ' למלאכיו אמר להם כי יפגשך עשו אחי ושאלך לאמר למי אתה ואנה תלך ולמי אלה לפניך ואמרת לעבדך ליעקב תשוב' למי אתה מנח' היא שלוח' תשובת ואנה תלך לאדוני לעשו תשובת ולמי אלה לפניך. והגולם הוא הפך שמתוך בהלתו הוא משיב על אחרון שהוא סמוך לתשובתו ואח"כ משיב על הראשון והוא מתבלבל בתשובתו מפני שנכנסו בינה לתשובתו דברים הרבה וגם השואל מתערבים לו הדברים ולא יתבררו לו השאלות:

ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי. שאם יש לו סברא בדבר לא יתלה אותו בשמועה מרבותיו וכבר אמרו במסכת דרך ארץ ובפרק תפלת השחר שהאומר דבר שלא שמע מפי רבו גורם לשכינה שתסתלק מישראל. וכן משה רבינו ע"ה אמר לאותן טמאים זו לא שמעתי וכן לבנות צלפחד אע"פי שמתחלה היה מדבר עמהם דרך סברא כשסלקוהו בטענותיהם אמר לא שמעתי כמו שנזכר בספרי וכן כשאמרו לרבי אליעזר כל דבריך אינם אלא מפי השמועה אמר להם מעולם לא אמרתי דבר שלא שמעתי כמו שהוא מוזכר ביומא פרק שני שעירי ובסוכה פרק הישן וכן בכריתות אמרו לרבי עקיבא רבי אליעזר ור' יהושע זו לא שמענו אבל שמענו בפרק אמרו לו ובפרק תשיעי ממס' נגעים א"ר אליעזר לא שמעתי וכן שם בפי"א ובפ' שמנה שרצים א"ר יהודה לרבין זו לא שמעתי וכן א"ר חנינא לריש לקיש בפרק אלו קשרים. ובאבות דרבי נתן למדו זה מאנשי חרן כשאמר להם יעקב השלום לו אמרו לו שלום והנה רחל בתו באה עם הצאן כלומר זה אנו יודעים ואם תשאל יותר רחל בתו תגיד לך כי לא ידענו יותר. ובמסכת דרך ארץ אמרו והביאוה בראשון מברכות למד לשונך לומר איני יודע שמא תתבדה ותאחז. והגולם הוא הפך כשיש לו סברא בדבר אומר ששמעה מרבותיו כדי שיקבלוה ממנו. וכן החכם מודה על האמת פי' רבינו משה ז"ל שאפילו יש בידו טענות ויכול להתעקש להעמיד דבריו יודה על האמת וכמו שאמרו בגמרא בפרק נערה שנתפתתה יכילנה לשנויי הכי מיהו שנוייא דחיקא לא בעינא לשנויי ודבר זה למדנו ממשה רבינו ע"ה כשסלקו אהרן ואמר לו אם שמעת בקדשי שעה נקל בקדשי דורות מיד וישמע משה וייטב בעיניו הודה ולא בוש כמו שנזכר בזבחים פרק טבול יום לא בוש לומר לא שמעתי אלא שמעתי ושכחתי וכן אמרו באבות דרבי נתן וכן אמר הקב"ה כן בנות צלפחד דוברות כן מטה בני יוסף דוברים וכן הקב"ה הודה ואמר סלחתי כדבריך וכן אמר משה עמדו ואשמעה ולא בוש לומר לא שמעתי ובפרק השולח שנינו חזרו בית הלל להורות כבית שמאי. וכן בפרק האשה שלום חזרו בית הלל להורות כבית שמאי ובתשיעי ממסכת כלים וברביעי ממסכת אהלות ובעדיות מנו ארבעה דברים שחזרו בית הלל להורות כבית שמאי ויש אחרים שלא מנו שם אלא שהם בכללם וכן באחרון מתענית חזר רבי עקיבא להיות שונה כדברי בן עזאי ובפרק השוחט הודה רבי עקיבא לר' ישבב ובפ' העור והרוטב חזר רבי עקיבא להיות שונה כדברי רבי יהודה אע"פי שהיה תלמידו ובזבחים פרק דם חטאת אמר רבא דברים שאמרתי בפניכם טעות הם בידי וכן בפרק ישנוחלין ובפ' תינוקת ובפרק מבוי ובפרק אלו טרפות ובפרק במה אשה ובפרק האומר בקדושין ובראשון מזבחים אמר רבי טרפון לרבי עקיבא הפורש ממך כפורש מחייו שהודה לדבריו וכן בספרי. והגולם הוא הפך זה שהוא מחזיק בדבריו ואפילו הם טעות ויודע בעצמו שטעה כדי שלא יאמרו עליו שטועה היה ועל כן אמר התנא וחלופיהן בגולם כלומר חילוף הדברים שהם בחכם הם בגולם:

[בחכמה ובמנין. כתי"ט בשמד"ש או או קתני וה"פ לתי"ט פ"ק דעדיות ול"נ. ותמה ע"ע אי בחכמה ולא במנין ניחא. היינו ודאי משום דבישיבה הלך אחר החכמה. א"ה במנין ולא בחכמה מי ניחא. וקשיא סיפא לרישא. הא ע"כ לאו או או קתני אלא דוקא תרווייהו בעינן. וה"נ מונח בכמה דוכתי' ודאי. דאל"ה לא היה משה רשאי לדבר בפני אהרן ודכוותה טובא:]

גולם. עתי"ט בשם הר"מ. וסמך לדבר שכן גל"ם. גי' חכם. אלא שהוא מבחי' אחוריים (כמ"ש בס"ד בלקוטי אורות) וזהפ"ה לדעתי חכם באחור ישבחנה. ר"ל שע"י השבח שמשביח את החכמה באחור. נקרא חכם. ופשט נאה הוא:

ואינו נבהל. כמו נבהל להון ר"ל נמהר ונחפז בלי ישוב דעת אלא ממתין מלהשיב עד שתתיישב דעתו עליו. ואז תהיה התשובה כהלכה. זה"ש הכתוב שפתים ישק משיב דברים נכוחים. כל המשיק שפתיו בטרם ישיב מענה. הוא משיב נכוחים. ונ"ל דמתני' בחכם שהוא תלמיד היושב לפני רבו עסקינן. וקמ"ל מי הוא החכם שבתלמידים ואיך יתנהג כדי שיתחכם. והראיה שכן נמנה גם במ"ח דברים שהתורה נקנית בהן. ותדע שלכך הקדים ואינו נבהל להשיב. קודם שזכר השואל. ועוד ומשיב תו למה לי פשיטא שלכן צוו שלא יהא נבהל למען לא יכשל ויידע להשיב כהלכה. אלא כך הוא הענין משום דקיי"ל הרב רשאי לשאול שלא כענין כמ"ש הר"מ. ונ"ל שיצא לו מההיא דא"ר אנא מצינא לאשתמוטי ממסכתא למסכתא. והשתא דאתית להכי. ה"פ ואינו נבהל להשיב. אע"פ ששואלין אותו שלא מענין. כדי לחדדו ולהטעותו. לא יהא נבהל בשביל כך. אח"ז אמר דין התלמיד ששואל. והוא אמרו שואל כענין. כי התלמיד ודאי אינו רשאי לשאול אלא כענין. כמו שנפסק בש"ע י"ד (סרמ"ו) וזה כפתור ופרח. ומ"ש הרע"ב אינו מתקבל. וקשיא לדידיה נמי מ"ט חשיב להו בחד. ולדידן ניחא טובא. איברא האי דקשיא לתי"ט אדרע"ב. כבר נתעוררו כענין זה תוס' פ"ק דפסחים (דו"ב) וז"ל. אע"פ שע"י שאלה הוזקק להם. מ"מ לא הול"ל להשיב. רק אל תעשו פסח. וממילא שמעינן נמי לשאלה הראויה בענין. שכן למדו מזה שואלין ודורשין בהל' פסח ל' יום לפני הפסח. גם לפמ"ש ראב"ד בענין הטמאי' יתיישב זה ודו"ק. ועמ"ש בס"ד בדרוש פסח גדול:

ומשיב כהלכה עמש"ל פ"ו בס"ד במשנת מח"ד:

ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי. כ' תי"ט תמיהני זו מדת כל אדם כו'. ואני תמה בהפך. שכבר מצינו לאמוראים דברים כאלה. הנראים זרים בתחלת ההשקפה כאלו לא השגיחו כלל על ענין המשנה הזאת. יעויין מ"ש בס"ד בהיתר ספק זה במו"ק לטא"ח (עקנ"ו) ולמה שתמה תוי"ט שהשומעים יסמכו עליו. נמצא מכשיל את הרבים. יש לתרץ בשני דרכים. א' אם באמת אותו חכם סומך על הוראתו שהיא ברורה לו כשמש. ולפיכך הותר לו לשנות ג"כ מפני ד"ש. כדי להחזיק ולהעמיד הוראתו כפי המונח. א"כ מה לו לירא עוד מהכשיל הרבים. ואם לבו נוקפו. בלא"ה נמי לא יעשה. ולא יורה כדעת עצמו. אלא ודאי באומר ברי עסקינן. אי הכי. זכות היא לו ולרבים שיסמכו עליו. והב' שאם תמצי לומר שיש בית מיחוש למכשול. א"כ אדרבה בזה האופן יכול לסלק המכשול. כי הא דאמרינן דרשה משמיה דיחידאה וקלסוה. משום דידעי דלית הלכתא כוותיה. ה"נ לדידי דסבירא לי שהותר מכללו דבר זה. לימא כך שמעתי מפלוני. ותו ליכא למיחש למידי. מיהא כי משתרי כה"ג דוקא לרב. ששמועתו ברורה לו. משא"כ בתלמיד שרוצה לעלות למדרגת חכם. כדאוקימנא למתני'. ודאי לא שרי לגמרי. כך נ"ל נכון. אע"פ שאין צורך להטריח עצמנו כלל בשביל דיוקו של תוי"ט. ותמיהתו אינה כלום. וסותר למש"ה א"א בחפזי כל האדם כוזב. ואה"נ מפני חשש המכשול. הוזהר עליו החכם. ולא היה כדאי לכתבו. ודעדיפא הול"ל כמ"ש בסמוך:

ומודה על האמת. בכאן היה יותר מקום לתמוה תמיהת התוי"ט דלעיל. ופשיטא דזו צריכה להיות מדת כל אדם. כמ"ש בכל יום בשחר לעולם יה"א כו' ומודה על האמת. ובודאי נפיק מינה חורבא טובא אם אינו מודה על האמת. שיבוא לומר על אסור מותר. ולסתור כל התורה כולה. משא"כ לומר על דבר שלא שמע. שמעתי. יוכל להיות הדין עמו בעיקר הדבר. מ"מ הא נמי לאו משנה שאינה צריכה היא. כי גם בזו מצינו היתר לפעמים. בגדול דעביד לאשתמוטי עמו"ק שם. ושמא על זה אמרו. בקשת ליחנק. התלה באילן גדול. הלכך לא כדי נסבה: