פרקי אבות פרק ה משנה ח

רצה להודיענו איך השם ית' מודד לבריות מדה כנגד מדה כדי שיקיצו מתרדמתם כי אז נודע שה' משפט עשה ולזה לא אמר שבעה מיני רעות באין לעולם להורות שאין כוונת הרע הבא לאדם להנקם ממנו רק כדי שיתעורר לשוב מדרכו הרעה וכמו מי שלוה מחבירו שהמטבע שלו חוזר ופורע כן אלו נקראים פורעניות לפי שהם מדה כנגד מדה פרעון מה שלוה:

ואמר באין לעולם ולא אמר מביאין או משלחין להודיע כי הרע הוא בא מאליו בסבת העבירה ואין השם ית' מביא אותו ולא משלחו כי אין רע יורד מלמעלה ועם זה יובן מה שאמר הכתוב גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע ולא אמר גם כי מוליכין אותי כי הוא ההולך מעצמו בסבת העבירות ומ"ש מלת לעולם דנראה מיותרת אפשר שכוון להשמיענו שדין זה אינו בפרטי שאם אדם אחד אינו מעשר וכל השאר מעשרין לא מפני זה יבא לאותו האיש רעב של בצורת בסבותיו כי אין דין זה תלוי רק בכל העולם כלו' באומה ישראלית בכללותה:

ואמר על שבעה גופי עבירות אמר מלת גופי להודיענו כי האדם אם מעט בעיניו כי ישחית הוא בורא גוף משחית כי מכל עבירה ועבירה נברא גוף של קטיגור אחד:

ואפשר ג"כ שקראם גופי עבירות לפי שאלו הם עבירות חמורות הן הן גופי העבירות והשאר רק פרפראות לאלו כי אלו הם כדמיון הגופים והשאר כסעיפים ותולדות נמשכים מאלו:

מקצתן מעשרין ומקצתן אינן מעשרין רעב של בצורת בא הכוונה כמה דאת אמר חלקה אחת תמטר וחלקה אשר לא אמטיר עליה תיבש ואמרו בפרק במה מדליקין בעון תרומות ומעשרות שמים נעצרים וכו' שנא' ציה גם חום וגו', ותנא דבי רבי ישמעאל בשביל דברים שצויתי אותם בימות החמה ולא עשאום יגזלו מהם מימי שלג של ימות הגשמים. ואפשר לסיים סוף הפסוק דקאמר שאול חטאו שהכוונה לומר שעדיין החטא קיים מוכן לפורענות השאול והגיהנם והעצירות גשמים לא היתה רק לעורר לבריות שישובו מדרכם הרעה אמנם אם לא ישובו ירדו חיים שאולה כי גדול עונם מנשוא אותו בעצירת גשמים לבד רק שאול חטאו כלו' יש בזה החטא שיעור שבעבורו ירדו חיים שאולה כי גזלת העני בביתם. ועל דרך זה אמר הכתוב כי תדור נדר לה' אלהיך לא תאחר לשלמו כי דרוש ידרשנו ה' אלהיך מעמך ותפסיד ותאבד שיעור מה שנדרת וכל זה כדי לעורר אותך, אמנם החטא לעולם קיים, וז"ש והיה בך חטא:

ואמר מקצתן רעבים ומקצתן שבעים להודיע איך במדה שמדדו בה נמדד להם כי מקצתן שלא עשרו על כל שדותיהם היה חורב והם רעבים והמקצת שעשרו הם שבעים: ומה שאמר שמקצתן רעבים ולא בא להם לבדם רעב של מהומה ושל בצורת כיון שלא עשרו כלל אפשר או בדרך השגחה שזהו המעשרין הגינו עליהם ולא לקו רק בבצורת באופן שלא היו רק רעבים שהוא שלילת השבעה. או הוא בדרך הטבע לפי שכיון שמקצתן שבעין אכול ושבע והותר בהכרח שהאחרים שלא יצא להם תבואה יקנו מאלו שהם שבעים ויחיו ולא ימותו:

גמרו שלא לעשר וכו'. אמר מלת גמרו להשמיענו שעבירה גוררת עבירה והמתחיל בעבירה היצר הרע אומר לו גמור וכן אלו שבתחלה התחילו בעבירה שהמעשרין לא מיחו ביד שאינם מעשרין זה היתה סבה שגם הם נטו אחרי הבצע שלא לעשר, וז"ש מלת גמרו כי אחר שכבר התחילו מקצתן שלא לעשר ולא מיחו בידם אח"כ בנקל היצר הרע מפתה וגומר הענין וגמרו כלם שלא לעשר.

ואמר רעב של מהומה ושל בצורת בא, ענין המהומה הוא משה"כ ואכלתם ולא תשבעו כי מארה נכנסת בבני מעיים כי יאכלו ולא ישבעו ולא זו בלבד אלא גם עצירת גשמים והיא הבצורת, וז"ש רעב של מהומה ושל בצורת בא. ומה שקדם מהומה לבצורת כי לכאורה קשה שהרי כשהיו מקצתן מעשרין ומקצתן שאינם מעשרין אף אם לא היה עון כולל היה בצורת ועתה שגמרו שלא לעשר נוסף גם המהומה על הבצורת וא"כ הכי הל"ל רעב של בצורת ושל מהומה בא. אפשר שהקדים המהומה כי היא קודמת בזמן לפי שבזמן שגמרו שלא לעשר באותה השנה אין בה בצורת כי כבר נתברכו שדותיהם ולכן בזאת השנה אשר נתברכו השדות בקמתן רעב של מהומה בא כי יאכלו וישבעו ואח"כ בשנה הבאה תבא עליהם גם מכת בצורת ולכן הקדים ענין המהומה לבצורת. ואפשר לומר עוד כי מהומה הוא כי בהיות בתיהם מלאים כל טוב בר ולחם ומזון יבא עליהם חיל גדול ויאכלו את מזונותיהם והשבע נעשה רעב שכל המזונות שהיו להם כלו כעשן כלו והקדים המהומה לסבה שאמרנו:

ושלא ליטול את החלה רעב של כליה בא. מ"ש ושלא ליטול וכו' בוא"ו הוא להודיע כי מלת גמרו שאמר למעלה מושך עצמו ואחר עמו וכאלו אמר ואם גמרו שלא ליטול את החלה כי כלם כאחד גמרו שלא ליטול חלה אז רעב של כליה בא. עוד הורה במה שאמר בוא"ו ושלא ליטול וכו' להודיע כי מ"ש שלא ליטול חלה הוא ענין נוסף על גמרו שלא לעשר כלומר שמלבד שגמרו שלא לעשר חזרו וגמרו שלא ליטול חלה, אמנם אם היו מעשרים המעשרות ועל ענין החלה לבד גמרו שלא ליטול חלה אז לא יהיה להם כך כי שאר המעשרות יגינו עליהם. ורעב של כליה בא הכוונה הרעב יהיה כבד בארץ עד שיעשה בהם כליה. ויש לדקדק במה שאז"ל והפקדתי עליכם בהלה אל תקרי בהלה אלא בחלה כי אותיות אהח"ע מתחלפות וכוונתם בעון החלה שלא נטלוה וקשה לפי זה שהתנא אמר שרעב בא והכתוב אומר שיביא את השחפת ואת הקדחת. ואפשר לתרץ שהתנא מיירי בגמרו כלם שלא ליטול את החלה והכתוב מיירי בשלא גמרו כלם. ואפשר עוד שהכוונה כי בהיות פי סמאל לעולם הוא רעב ותאב להשמיד ולאבד ולהרוג כשיש לו רשות להביא את השחפת ואת הקדחת אז אינו רעב ותאב להמית כי כבר הוא ממית בכל יום תמיד אבל הוא רעב על הכליה, וז"ש רעב של כליה שהוא תאב להביא עליהם כליה:

והרי"א ז"ל כתב רעב של בצורת רוצה לומר מפני שיבצר מהם המטר רעב של כליה בא שיהיה גדול העדר המזון כל כך עד שיבואו לאכול בשר בניהם ובנותיהם ולכן קראו התנא רעב של כליה לפי שיצא כליה לבנים ולבנות כי ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן עכ"ל:

והרמב"ם ז"ל פירש רעב של מהומה הוא שיתעסק אדם במלחמות וקטטות וחדושים אשר יחדשו להם עד שתשמט הארץ ולא תזרע בעת הזריעה לטרדת העולם, ורעב של כליה הוא שלא ימטיר כלל וייבשו הנהרות והאגמים כאמור והיו שמיך אשר על ראשך נחשת עכ"ל:

וה"ר מנחם לבית מאיר ז"ל כתב מקצתן מעשרין וכו', הודיע לאדם שיהיה מפשפש במעשיו כי כל צרה הבאה היא מדה כנגד מדה ולכן יתרחק מן העבירה לטוב לו, וז"ש הכתוב ואיש את קדשיו לו יהיו כלומר לעצמו הוא נותנם שברכתו מתוספת בשבילם עכ"ל:

והר"י בר שלמה ז"ל כתב גמרו שלא לעשר פירוש הסכימו שלא לעשר כלל כמו נמנו וגמרו עכ"ל:

והחסיד ז"ל כתב ושלא ליטול את החלה וכו'. בעבור כי ברכם השם יתב' עד שבאו לעשות ממנה עיסה ולא זכרו השם יתב' לכן יהיה העונש מרובה עכ"ל:

ולי נראה כי עון חלה הוא חמור מעון התרומות המעשרות לפי שהתרומות ומעשרות אין אדם יכול לעשות באופן שיפטור עצמו מהן מן הדין אבל החלה היו יכולין לפטור את עצמן כפי הדין שהיו יכולים ללוש פחות מכשיעור שהוא עשרון ובזה היו פטורים כפי הדין ולא היו חסרים ממון והם לא רצו לעשות כך רק כוונתם הוא לבטל מצות חלה הרי זה דומה שכוונתם להכעיס כי יודעים רבונם ומכוונים למרוד בו ע"כ עונשם מרובה ורעב של כליה בא והוא טעם נכון בעיני. ועוד אפשר שבעבור החלה עונשם מרובה אם לפי שהיא האחרונה שבכלם שהיא מן העיסה ועם עון זה נתמלאה סאתם וכבר גמרו שלא לעשר ועתה הוסיפו לחטוא שלא ליטול חלה ג"כ ועוד שהוא דבר מועט ועם כל זה לא חשו למצות השם ית' אפי' בדבר מועט שאין לחלה שיעור מן התורה ואפי' כשעורה סגי ע"כ באה עליהם הצרה הזאת:

ולב אבות כתב הנה כשמקצתן מעשרין ומקצתן אינן מעשרין היא הוראה שמקצתן יש בהם מעלת הנדיבות ורוחב הלב ואלה נקראים שבעים ומקצתן הם רעבים ר"ל קמצנים ונבלים פחותי הלב והנפש ולכן זה בעצמו יהיה פורענותן שמקצתן יהיו רעבים ומקצתן יהיו שבעים:

היות מיתת הדבר מיוחדת לזה הענין הוא כי המחוייב מיתת ב"ד מיתתו היא בהיותו בריא אולם וכן המכה אשר הוכה בדבר לא יאריך בחליו על ערש דוי שלפעמים היום כאן והיום בקבר. וגם על פירות שביעית כי בהיות לה' הארץ ומלואה ולהורות על זה צוה ואמר שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמור כרמך וגו' והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך וגו', שבעל השדה והעני שניהם יהיו שוים בפירות שביעית וכשחטאו בפירות שביעית ורצו לעשות כדרך שעושה בעל הבית בשלו וחשבו כי הם אדוני הארץ נמצא שכפרו והכחישו השגחתו ית' בתחתונים ע"כ הביא עליהם את הדבר שאינה מיתה טבעית רק מיתה השגחיית משולחת מאתו יתב' כמו שאמר הכתוב ושלחתי דבר בתוככם וכן אומרו ידבק ה' בך את הדבר כי הוא המדביקו והמשלחו שהרי לא מצאו תרופה למחלתו ע"פ הטבע והרי זה מדה כנגד מדה הם כפרו בהשגחה והביא עליהם מכה שתורה על ההשגחה. ואפשר שהשוה פירות שביעית למיתות האמורות בתורה להודיע מה שאמר שלמה המלך עליו השלום אל תגזל דל כי דל הוא וגו' כי ה' יריב ריבם וגו', וכמו שההורג את הנפש שהוא מחוייב מיתה האמורה בתורה נפש תחת נפש כן הגוזל פירות שביעית מן העני כי אליהם הוא נושא את נפשו מעלה עליו הכתוב כאלו נוטל את נפשו וע"כ עונשו שוה אל הרוצח. ואפשר שמיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לבית דין הם חייבי כריתות או מיתה בידי שמים כמו שאמרו המפרשים והם מיתות שלא נמסרו לב"ד רק הם בידי שמים, אמנם רצה הקב"ה שתהיה מיתה דומה למיתות ב"ד בצד מה ולכן מביא הדבר עליהם כי הוא דומה בצד מה לשרפה אשר היא מיתת בית דין שגם הדבר הוא סם שורף מעט שנרתת דמו מן הסם המות השורף בתוכו:

וה"ר יוסף ן' נחמיאש ז"ל כתב על מיתות שלא נמסרו לב"ד כגון שלא בהתראה או כגון שברח העובר עכ"ל:

והר"ם אלשקאר ז"ל כתב דבר בא לעולם על פירות שביעית שאינו רוצה לכלות אותם מן הבית ובא דבר ויכלה וטעם בא דבר כולל מצד שהסכימו ישראל על העלמת עיניהם מהקהל במה שעושים מהרעות יבא דבר על כל שונאי ישראל וממנו ימשך על כל העולם, אמנם אם אין כח בראשים למחות על הקטנים יפורש דבר בא לעולם הוא מדבר על האדם פרטי הנקרא עולם קטן והוא רשע בעונו ימות וכל ישראל פטורים עכ"ל:

והחסיד ז"ל כתב דבר בא לעולם היא מיתה בידי שמים ופירות שביעית כי יעשה בסתר ואף כי יעשה בגלוי מי יאמר לו מה תעשה שיטעון והיה לך ולהם לאכלה ולכן יתבעו חוקר לב עכ"ל:

בהיות כי אחת ממצות ה' אשר תעשינה היא מינוי הדיינים כמו שאמר הכתוב שופטים ושוטרים וגו', ואחר צווי זה יש צווי שני לדיינים עצמם כי הם מצווים לדון דין אמת לאמיתו ועל שתים אלה אמר הכתוב שפטו דל ואביון וגו' כלומר שישבו לדון דין עני ואביון כי כשאין דיינים ממונים לדון בין אדם לחבירו אז הוא עינוי הדין כי למי יצעק התובע ולמי ילך לו לדין לתבוע את חבירו, ואחר שישבו לשפוט צוה להם שלא יעוותו את הדין, וזהו שאמר עני ורש הצדיקו פלטו דל ואביון שהוא הזכאי בדינו. ואמר לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו כלומר אם הדיינים הם שלא הגיעו להוראה ומורים אז ימוטו כל מוסדי ארץ וכמו שאמר הפסוק כי רבים חללים הפילה, ושלשה החלוקות האלה זכר התנא כנגד הא' אמר על ענוי הדין אשר אין עינוי הדין גדול מזה כי הוא צועק ואינו נענה. וכנגד הב' אמר ועל עוות הדין. וכנגד הג' אמר ועל המורים בתורה שלא כהלכה ובהיות כי ע"י ענוי הדין ועוות הדין גזלת העני בביתם ע"כ באה החרב של האויב לשלול שלל ולבוז בז:

ואפשר עוד לומר כי מה שאמר ועל המורים בתורה שלא כהלכה הכוונה על אותם שמכחישים הדברים אשר הם הלכה למשה מסיני והם מורים בתורה שבכתב שלא כהלכה אשר למשה מסיני כי רוצים להבין פשט הכתוב כמשמעו ופשוטו ואינם מאמינים בהלכה כמו הצדוקים:

וה"ר אפרים ז"ל כתב חרב באה לעולם וכו' דכתיב והבאתי עליכם חרב נוקמת נקם ברית ואין ברית אלא תורה דכתיב בתריה יען וביען במשפטי מאסו וגו' עכ"ל:

והרמב"ם ז"ל כתב עינוי הדין הוא איחור המשפט ועיון בו ימים רבים בדבר המבואר ועוות הדין הוא שידין מה שאינו ראוי עכ"ל:

וה"ר יוסף ן' נחמיאש ז"ל כתב ועל המורים בתורה שלא כהלכה על אסור מותר ועל מותר אסור ויש מפרשים אף אם יורה כהלכה אם לא הגיע להוראה ומורה הרי הוא שלא כהלכה, א"נ מורה הלכה לפני רבו שלא כהלכה איקרי עכ"ל:

והחסיד ז"ל כתב ועל המורים בתורה שלא כהלכה כתיב חרב נוקמת נקם ברית אחז"ל החרב והספר נפלו מן השמים כרוכין יש ספר אין חרב כי אי אפשר לעולם בלא חרב ופלפול התורה הוא כאנשי מלחמה כמו שאמרו בפסוק ואשר חרב גאותך וכתיב חגור חרבך על ירך גבור עכ"ל:

ולב אבות כתב ועל המורים בתורה שלא כהלכה אלו שהדיינים עצמם מורים התר לבעל דין שיאמר קים לי כפלוני החולק עם היותם יודעים שאין ההלכה כן ועל כל אלה בבלתי המצא המשפט איש את רעהו חיים בלעו וחרב איש באחיו ולכן חרב בא לעולם עכ"ל:

שבעה מיני פורעניות באין לעולם על שבעה גופי עבירה. המפרשים ז"ל לא דקדקו בזה לחלק הפורעניות שהם שבעה לגופי עבירות שיהיו שבעה כנגדן והיה נראה מפשט המשנה ששבעה מיני פורעניות הם האחד רעב של בצורת השני רעב של מהומה השלישי רעב של כלייה הרביעי דבר החמישי חרב הששי חיה השביעי גלות. אבל קשה לזה כי הרבה משבעה גופי עבירה הם אם נמנה השלשה ראשונים שלשה כי בארבעה אחרונים יש כמה גופי עבירה יותר משלשה ורבינו שלמה ז"ל הרגיש בזה ומנה שלשה ראשונים באחד שכולם מין אחד הן ובצורת הוא אלא שהאחד משונה מחבירו ועבירה אחת היא ביטול תרומה ומעשרות שחלה בכלל תרומה היא ובדבר מונה שני גופי עבירה שהם מיתות האמורות בתורה ופירות שביעית וכן שמטת הארץ הנזכר א' הם בגלות ומנינו שלשה גופי עבירות וענוי הדין ועוות הדין ומורים בתורה שלא כהלכה מונה אותם באחד שענין אחד הם הרי מנינו ארבעה גופי עבירה ושבועת שוא וחילול השם מונה בשנים לפי שאין דומים זה לזה הרי כאן ששה גופי עבירה וע"ז וגילוי עריות ושפיכו' דמים מונה באחד שענין אחד להן הרי כאן שבעה גופי עבירה. ואינו מיושב כל הצורך למה נמנה אלו השלשה באחד וכי מפני שנא' בשלשתן יהרג ואל יעבור יהיה עניינם אחד ועוד היאך יתיישב שבעה מיני פורעניות אם שלשה ראשונים נמנים באחד. והיותר טוב הוא שנתישב מיני פורעניות שיהיו שבעה ואם גופי עבירות הם יותר כיון שפורענותם הוא אחד נמני באחד ובפ' במה מדליקין מפורש כל זה מהמקרא למה עבירה זו פורענותה זו ועבירה זו פורענתה זו וכן באבות דרבי נתן:

רעב של בצורת. הוא כשחלקה אחת ירדו עליה גשמים וחלקה אחת לא ירדו עליה גשמים והשער מתייקר וכן אמרו במדרש רות רעב של בצורת שנה עבדת ושנה לא עבדת ובצורת הוא יוקר השערים כמו שנתבאר בגמ' במס' תענית וכן בכתובות פרק אלמנה נזונת וזה הוא מדה כנגד מדה. מקצתן מעשרין ומקצתן אין מעשרין פורענותם הוא מקצתן שבעים אותם שיש להם תבואתם או ממון לקנות ומקצתם רעבים שקונים אותה ביוקר ואין להם ממון כדי להשביע עצמן:

רעב של בצורת ושל מהומה. פירש רבינו משה ז"ל שהוא מפני מלחמות שלא נתעסקו בזריעה ולפי זה יש רעב של בצורת ויוקר שהזורעים בדמעה הם מעטים והיוקר מתרבה ויש מהומה בעולם לבקש מזונות מכאן ומכאן וכולם רעבים ובמדרש רות אמרו רעב שהיה בימי אלישע רעב של מהומה היה שנא' עד היות ראש חמור בשמונים כסף והנה פורענותם לפי חטאם שכולם אינם מעשרים:

רעב של כלייה. הוא מפני עצירת גשמים שלא ירדו כלל שנאמר והיו שמיך אשר על ראשך נחשת ואין תבואה כלל וכלה הרעב את הארץ וזה פורענותם שאפי' החלה מן העיסה אינם נוטלים כי יעצור הקב"ה השמים וייבשו שאפי' עיסה ליטול את החלה לא יהיה להם ודבר זה מפורש הוא במלאכי כי בזכות מתנות לויה וכהונה השנים מתברכות שנאמר הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי וחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די כמו שנזכר בפ' במה מדליקין:

דבר בא לעולם על מיתות האמורות וכו' מדה כנגד מדה הם לא חייבו מיתה לחייבי מיתות מן השמים ממיתין אותן וכמו שאמרו בפרק ואלו נערות וכן בסנהדרין פר' אחד דיני ממונות אע"פי שסנהדרין בטלה דין ארבע מיתות לא בטלו וזהו פי' שלא נמסרו לבית דין שלא השלימו בית דין דין תורה בהם ובכלל זה ג"כ חייבי מיתה וכרת בידי שמים שלא נמסרו לבית דין שאין בהם חיוב מיתה בידי אדם שלא מסרן האל לבית דין. ופירות שביעית היא עבירה לעשות מהם סחורה כלל שנאמר לאכלה ולא לסחורה וכן לאצור אותן לאחר זמן הביעור כמו שדרשו בספרא ובראשון ממסכת תענית. ובפסחים פרק מקום שנהגו ובפרק בא סימן כלה לחיה שבשדה כלה לבהמתך שבבית. כלה הראשון הוא על משקל עשה בנה כן כתב רבי' שלמה ז"ל בפירושיו בגמ':

חרב בא לעולם על עינוי הדין. שיודעין אותו ומענין אותו לעכבו כי כן הוא לשון התלמוד בסנהדרין בפרק אחד דיני ממונות שלא לגמור דין חייבי מיתות בשבת שאם כן נמצאת מענה את דינו אם מעכבין אותו עד למחר. ועוות הדין מזכין את החייב ומחייבין את הזכאי מפני שוחד או אהבה או שנאה. ועל המורים בתורה שלא כהלכה איסור והיתר שזה קרוי הוראה ולא דין והוא תלמיד שלא הגיע להוראה וגס לבו בהוראה ובא לידי עוות כולם בכלל אם ענה תענה אותו והרגתי אותם בחרב ובפרק במה מדליקין נותנין פורעניות אחרות על עבירות אלו ומביאים בזה מקרא מן התורה:

אינן מעשרין. שלא לעשר. מ"ש תוי"ט בשם רבו בד"ח דאין התרומה בכלל. לפי שחטה אחת פוטרת הכרי. אינו מובן לי. דא"כ כ"ש שמגיע העונש לבטול התרומה. כיון שיכול לקיימה בכל שהוא. ואינו עושה. הרי זה עושה להכעיס ופשיטא שענשו מרובה יותר ויותר מהמבטל מעשרות. שי"ל אינו עושה אלא מאהבת הממון. ועינו צרה לתת דבר לאחרים (וא"ל שכוונתו שבתרומה גדולה ודאי נזהרין. כאותה שאמרו לפי ששלח בכל גבול ישראל וראה שאין מפרישין אלא תרומה גדולה. כי מי הכניסו בצער הזה. וכי בשביל כך אינו דבר אפשר שיבטלו גם ת"ג) גם מ"ש תוי"ט של"מ כן בגמרא. ר"ל דנקטי נמי תרומות. אני אומר רבותא למדחפיה לרביה בגילא דחיטתא. האיכא למימר דלא כוונו על תרומה גדולה. אלא על תרומת מעשר דהויא דומיא דמעשר. הלכך דברי שניהם רחוקים מכליותי. וסד"ח אין עמדי. רק מפי העתקת תוי"ט אני חי:

ושלא ליטול חלה. מ"ש תוי"ט בשם מד"ש דוקא חלה. כיון שיכול ללוש פחות מכשיעור. לא אמר כהלכה. טצדקי לאפקועי מחלה. לא אמרו אלא במי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה. ואפי' כה"ג לדברי ר"ע אסור לעשותה קבין. כמ"ש בפ"ב דחלה:

שלא נמסרו לב"ד. לשון רע"ב שלא עשו בהן ד"ת. וכיון שפשעו הב"ד כו'. לפיכך דבר בא ואינו מבחין בין טוב לרע כו' תי"ט. ודבריו אלו חסרים תבלין כי אין בהם בנותן טעם. ונראה שיש חסרון בלשונו. ור"ל מאחר שאין עושין דין בחייבי מיתה. לא ניכר הרשע מן הצדיק. והיה כצדיק כרשע. כטוב כחוטא. לפיכך הרי זו כעין מדה כנגד מדה. שיהיו נסגרים לדבר. בלי הבחנת צדיק ורשע. ועדיין אינו מקובל. שאם ב"ד חטאו. צדיקים למה נענשים. וכ"ש שאינו מתקבל מש"ע תוי"ט בש"ס דמוקמי לה במיתה בי"ש. א"נ שלא בהתראה או שברח העובר. וכל זה אינו. דמאי הו"ל למעבד. הרי אין דינן של אלו מסור ביד ב"ד. ואיך ילקו הטובים על ידיהם. משו"ה ליכא לאוקמה נמי בזמן הזה. חלילה לאל מרשע. שיהרוג הטובים שלא חטאו. בשביל החוטאים. מי שחטא לו. הוא יקבל ענשו. כמ"ש אע"פ שבטלו ד"מ. דין ד"מ לא בטלו. וכל העם נקיים. אלא הב"ע במיתות הראויות להיות ביד ב"ד. ולא נמסרו בידם ממעל העם שלא הניחום בידם. ובגזל ועריות. אנדרולומוסיא באה והורגת רעים וטובים. והיינו בגוונא דאמרן שיד ע"ה עמם לעזור לרעים. ולחפות עליהם שלא למסרם ביד הב"ד לעשות בהם משפט. אז הם לוקין עמהם ונספים בלא משפט. ובהכי ניחא נמי דלא תקשי ממתני' דלקמן. גלות בא לעולם על ג"ע. א"ה ס"ד ע"כ שבקה למתני' דהכא דמוקמא נפשה בשאר מיתות שבי"ש. וכדברי המפרשים והא לאו מילתא. כדפרישנא ולא נמסרו ודאי בראוים להמסר איירי. אלא הכא מיירי בשאין כולן ולא. רובן חוטאים. אלא שמכל מקום גם הטובים שלא חטאו הם מסייעים לעוברי עבירה. ומחפים עליהם להצילם מיד המשפט (וזו היתה עיקר סבת חורבן ב"ש בלי ספק. דוק ותשכח. צדיק הוא ה') ולקמן בכולם או רובם ככולם חייבין קמיירי: