פרקי אבות פרק ה משנה ו

יש להבין למה נבראו בין השמשות ולא קודם ואפשר לפי שאלו הדברים לא היו אלא לצורך שעה או לצורך דור א' ולא לדורות ולכן הקדים המלאכות התמידיות ותדיריות ואיחר אלו הדברים עד סוף הזמן לפי שהם טפלים אל השאר. כי פי הארץ לא נברא אלא לקרח פי הבאר לדור המדבר פי האתון לבלעם והקשת אין בו צורך רק עד ימות המשיח להגן על הדור שאינו הגון כמו שאמר הכתוב והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכור ולא יהיה עוד המים למבול לשחת כל בשר ובבא המשיח כלם יהיו צדיקים ואין צורך בקשת וכן המן לא הוצרך רק לדור המדבר והשמיר לבנין בית המקדש והמטה להוציא את בני ישראל מארץ מצרים והכתב והמכתב והלוחות לעתיד לבא אין אנו צריכין להם כי הוא ית' פה אל פה ידבר בנו כמו שאמר הכתוב וכל בניך למודי ה' וגו' וכן המזיקים לעתיד יבוטלו כמ"ש הכתוב בלע המות לנצח וגו' וכן קבורתו של משה. רבינו ואילו של אברהם אבינו הם דברים פרטים ולא לדורות. והצבת לפי שאינה צריכה אלא לנפחים בלבד הוא דבר פרטי:

ואפשר עוד לומר כי אלו הדברים נבראו בע"ש בין השמשות לפי שכבר חטא אדה"ר וגברו החיצונים והקליפות וראה השי"ת לברוא אלו העשרה דברים לתועלתם של ישראל כי מבלעדם לא היתה להם תקומה ועל דרך מ"ש ז"ל שבא השבת והגין על אדה"ר כן נאמר בנידון דידן שהמתין עד זמן השמשות כי הזמן עצמו יגן על ישראל לפי שישראל מוסיפין אותו מחול על הקדש ולהיות משמרת למשמרתו ובאותו הזמן נבראו אלו הדברים לתועלתם של ישראל, פי הארץ אשר נבלע קרח היה לתועלתם כי בה הכירו שה' שלחו ויש תורה מן השמים, ופי הבאר להחיות את נפשם ולרוות צמאונם, ופי האתון אז נודע חבתו יתברך עם ישראל שבשבילם פתח השי"ת פי האתון לחרף את בלעם כמו שדרשו ז"ל ונודע חרפתו בעיני שרי בלק מה שבלעם הרשע הודה ואמר ועתה אם רע בעיניך אשובה לי, והקשת גם כן פשוט הוא שהוצרך לתועלת העולם. והמן לתועלת דור המדבר, והמטה להוציא את בני ישראל מארץ מצרים, והשמיר לבנות בית הבחירה לכפר על כל עונותינו. והכתב והמכתב שהם עשרת הדברות כמו שפירשו ז"ל פשוט הוא שהיו לתועלתן אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, וגם הלוחות אלו לא סרחו בעגל היו תועלתן רב וכמו שדרשו ז"ל במ"ש הכתוב חרות על הלוחות אל תקרי חרות אלא חירות, חירות משעבוד גליות חירות ממלאך המות חירות מיצה"ר, וי"א אף המזיקין כי לתועלתם של ישראל נבראו שהמזיקין נפרעין מן הרשעים סמאל וסיעתו ונשארה נפשם מתוקנת אחר שפורעים את חובם, וקבורתו של מש"ר גם זו לטובתם ולתועלתן של דור המדבר כי מה שהוצרך לבראות לו קבורה בחוצה לארץ באופן שלא ידע איש את קבורתו עד היום הזה לתועלת דור המדבר היה על דרך מה שאמרו ז"ל ויתעבר ה' בי למענכם בשביל תועלתכם כדי שבזמן התחיה ישוב עמהם הרועה נאמן, וכן אילו של אברהם אבינו מלבד שנכנס תחת יצחק זה למיתה וזה לחיים הקרן שלו שמור לימות המשיח לתקוע בו מלך המשיח כמו שאמר הכתוב והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול וכמאמרם ז"ל ונראה שנשמר הקרן להיות שופרו של מלך המשיח כי בזה עקידת יצחק לזרעו יזכור וע"י כך ימהר גאולתם נמצא שהיה להנאתם, וי"א אף צבת בצבת עשויה יהיה פי' צבת מלשון רצון כמו די הוה צבי הוה מחי וכן נמצא מן המפרשים ז"ל שפירשו שהוא לשון רצון והכוונה שגזר השי"ת שבהיות אדם חפץ במצוה תיכף יעשה רצונו ויגמור המצוה על דרך ה' יגמר בעדי, וז"ש והצבת והוא הרצון בצבת עשויה כלומר ברצון לבד שנתרצה בה תהיה עשויה המצוה ותגמר שיסייע מן השמים, וגם אפשר שכוון למ"ש ז"ל מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה ובצבת וברצון לבד מעלים עליו כאלו היא עשויה וז"ש בצבת עשויה:

וכתב הרי"א ז"ל כי ראה מי שכתב שנבראו אלו הדברים ע"ש בין השמשות לשתי כוונות נפלאות, האחת לומר שנבראו אחר בריאת האדם להורות על מעלתם והיותם יוצאים מכלל אלו הדברים הטבעיים שנבראו קודם האדם וכאלו באו לגמור מלאכתו והולכים עמו מדרך השלמות כי לא היו אלא להשלמת ענינים נפלאים לקדושים אשר בארץ המה, והשנית לייחס אל אחרית הערב והוא בין השמשות כמלאכה בלתי נגמרת לדוחק השעה שהשבת מפסיק ולא מניח לגמור אותה עד אחר השבת וענין זה שאלו נבראו מקדם ונשארה השלמתם תלויה ועומדת עד צאת אל הפועל אחד משני קצוות האפשר בבחירת איש איש מכל אותם אשר נעשה בשבילו הן לזכות הן לחובה שאלו לא בחרו בהם לא יצאו:

והרב ר' ישראל ז"ל כתב כי לכך כינה אלו העשרה דברים בע"ש בין השמשות לפי שהוא ספק יום ספק לילה ודמיון יציאתם מן הכח אל הפועל היה בכת אחר ששת ימי בראשית והוא בלילה ולכך שונה התנא לשון נבראו ולא אמר נוצרו או נעשו לפי שמלת ברא מורה על מציאות הדבר בכח קודם שיוצא לפועל כן עשרה דברים אלו בראם האל ית' בין השמשות בכח והיו עומדים עד שיצא כל אחד מהם לפועל בעת הצורך ולפיכך אין לומר שהאתון נבראת בששת ימי בראשית ונתקיימה עד זמן בלעם כי זה רחוק מן השכל אך שנמצאת בזמן בלעם כמציאות כל בהמה והגיע עת צורך הדבור שנברא בכח בששת ימי בראשית ויציאתם לפועל בזמן בלעם ולכן אמר פי האתון כלומר הדיבור ולא אמר האתון עצמה עכ"ל:

והחסיד ז"ל כתב שראה לאחד מגדולי הדור שכתב זה לשונו לא נמצא לאחד מהמפרשים יפרש אמרם שנבראו בע"ש בין השמשות מה רצו להודיענו בזה ולמה נבראו אז, ולפי דעתי כי הכוונה להם לומר כי אלו העשרה דברים שנבראו אינם ממין הבריאה שנבראת בששת ימי בראשית כי כל הדברים שנבראו אז היו באופן שישתלשלו לעולם אלו מאלו וכאמרו אשר ברא אלהים לעשות לדעת קצת המפרשים ז"ל אבל אלו הדברים לא היו כן כי לא נברא מהם במיניהם כלל ולהיות משונים מכל הנבראים בששת הימים וכאלו הם בריאה לבדה נתייחד להם הזמן ההוא והוא דמיון האומן אשר עליו לעשות שתי מלאכות משונות זו מזו שמשלים הראשונה תחלה ואחרי השלים הראשונה התחיל בשניה וכן עשה האל יתברך בששת ימי המעשה עשה כל הדברים המשתלשלים זה מזה לעולם וערב שבת בין השמשות התחיל במלאכה אחרת ממין אחר שאינם משתלשלים כלל אלא הם עצמם עומדים לא אחרים מהם ולא הם מאחרים, ולזה כוונו חז"ל בזו המשנה והצבת בצבת עשויה יאמר כל הדברים הנזכרים היו מין חדש שלא נשתלשל מהם דבר אבל הצבת רצה כל הדברים הנשארים במעשה בראשית נשתלשלו זה מזה ולקח הצבת לדוגמא להיותה ניכר לכל שא"א שתעשה אלא באחרת ע"כ:

ולי נראה כי כוונת והצבת וכו' כאומר אם תקשה והלא כל מה שנברא בששת ימי בראשית נזכר שם ולמה לא נזכרו גם אלה העשרה דברים אומר והא על כרחך והצבת בצבת עשויה ומי עשה הראשונה השי"ת ולמה לא נזכרה אף לא תתמה על אלו עשרה דברים, וכבר למדנו לפי דברינו מופת חותך על חידוש העולם כי הצבת ראשונה נמנעת המציאות בידי אדם ולזה אז"ל צבתא קמייתא בידי שמיא הוות, וכבר עשה המשורר מופת אחד דומה לזה דעו כי ה' הוא האלהים הוא עשנו ולא אנחנו כי אין אדם עושה את עצמו ולו קרי ולא כתיב ובאמת אין לך ראי' מורגשת לעין כל יותר מזו וכאומרו לכו נרננה לה' נברכה לפני ה' עושנו עכ"ל.

והר"ם אלמושנינו ז"ל כתב לבאר למה יחדו הדברים האלו הנזכרים במשנתנו זאת לערב שבת בין השמשות אשר נתחבטו בו המפרשים כלם מה שאאמינהו אני הוא ענין מסכים למה שכתב הרלב"ג ז"ל שההויה בששת ימי בראשית אשר נתייחסה להם בריאה היתה רצונית ומה שנמשך מן ההויה ביום השביעי ומיום השביעי והלאה היתה הויה טבעית וכו' וכללות כוונתו היא שההויה הנפלאת היא כמו ממוצעת אשר נתחדש ממנה העולם ובין ההויה הטבעית אשר נמשך מציאות העולם אחרי התחדשו ע"כ, ובזה נאמר כי להיות ענין הנפלאות ממוצע כנזכר על כן נאמר שנבראו בערב שבת בין השמשות כלומר בין הדברים הנפעלים ברצונו יתברך ובין הנבראים בטבע ובהמשכות ויהיה נבחן עוד המיצוע הנזכר בפלאות בבחינת האין והיש כי התחדשות הפלא עם היותו יש מיש אחרי היותו בנושא בלתי מתחדש הנה הוא יש מאין בענין השטחתו לענין מחודש בהחלט אשר לא היה בכחו וטבעו כלל להיותו כן ועל דרך זה נאמר שנבראו כלם בין השמשות בהיותם אמצעים בין הדברים שנבראו מן האין המוחלט ובין הנמשכים יש מיש עכ"ל:

והרמב"ם ז"ל כתב אף הצבת בצבת עשויה קמייתא מאן עבדה כבר זכרנו לך בפרק הח' שהם לא יאמינו בחידוש הרצון בכל עת אבל בתחלת עשיית הדברים שם בטבע שיעשה בהם כל מה שיעשה הן יהיה הדבר שיעשה מיד והוא הדבר הטבעי או יהיה חדוש לעתים רחוקים והוא המופת הכל בשוה עכ"א שביום הששי שם בטבע הארץ שתשקע קרח ועדתו ולבאר שיוציא המים ולאתון שתדבר וכן השאר. הכתב הוא התורה הכתובה לפניו יתברך כמו שאמר ולא נודע איך הוא והוא אומרו ואתנה לך את לוחות האבן, והמכתב הוא הכתיבה שעל הלוחות כמו שאמר והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות. ואולי תאמר אחרי שכל הנפלאות הושמו בטבעי הדברים ההם מששת ימי בראשית למה יחד אלו העשרה דע שלא יחדם לומר שאין שום מופת שהושם בטבע הדברים רק אלו אבל אמר שאלו נעשו בין השמשות בלבד ושאר הנפלאות והמופתים הושמו בטבעי הדברים אשר נעשו בו בעת העשותם תחלה, ואמר על דרך משל שיום שני בהחלק המים הושם בטבעם שיחלק ים סוף למשה והירדן ליהושע וכן לאליהו וכן לאלישע ויום רביעי כשנמצא ונברא השמש הושם בטבעו שיעמוד בזמן פלוני בדבר יהושע אליו וכן שאר הנפלאות מלבד אלו העשרה שהושמו בטבעי הדברים ההם בין השמשות, ושמיר הוא שרץ קטן חוצב אבנים גדולות בעברו עליהם ובו בנה שלמה את המקדש, וצבת הוא כלי שיקח בו הנפח הברזל החם עד שיעשה בו מה שיעשה עכ"ל:

והרי"א ז"ל כתב יש מפרשים הכתב על התורה והמכתב והלוחות על עשרת הדברות שהיו נכתבים עליהם, וכתב עוד ולי נראה שלא כוונה המשנה לעשות שלשה דברים כתב מכתב ולוחות כי אם להבדיל בין הלוחות הראשונים לשניים כי הנה בלוחות השניים לא היה הנס כי אם לבד בכתיבה שמשה פסל אותם והשם יתברך כתב עליהם עשרת הדברות בדרך נסיי וכנגד אותו נס מאותה כתיבה נאמר במשנתנו הכתב רוצה לומר שהכתב שבלוחות השניות היו מהדברים שנבראו בערב שבת בין השמשות, וכנגד הלוחות הראשונות אמר והמכתב והלוחות לפי ששניהם היו מהפועל הנסיי דכתיב והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא ולקח לשון הכתוב עצמו באומרו המכתב והלוחות הנה אם כן היו בכלל עשרת הדברים האלה הלוחות הראשונות והאחרונות, ואין להקשות מאשר נזכרו במשנה כפי פירושי זה הכתב שהוא מהלוחות השניות קודם המכתב שהוא מהראשונות כי לא שמר בזה סדר הזמן הלא תראה שזכר הקשת אחרי פי האתון והמן אחרי פי הארץ שבקרח והמכתב והלוחות אחרי השמיר ושאר הדברים:

והמאירי כתב כי אמר הכתב על מלאכת הכתיבה בין האנשים והמכתב על מציאות הלשון שנקרא מכתב לפי שמה שידבר האדם יעשה טופסו בכתב ולכן היתה הלשון הוא הדבר הנכתב, עוד כתב וחלק על פירוש הרמב"ם ז"ל שכתבתי למעלה ז"ל מצאנו בב"ר פרשת יקוו המים אמר רבי ינאי התנה הקב"ה עם הים שיהיה נקרע לפני ישראל שנאמר וישב הים לפנות בקר לאיתנו לתנאו הראשון, אמר רבי ירמיה בן אלעזר לא עם הים בלבד התנה אלא עם כל מה שנברא בששת ימי בראשית וכו' כלומר שכל הנפלאות והמופתים הושמו בטבעי הדברים אשר נעשו בהם בעת עשותם תחלה, אין הדעת הזה בענין הנסים נאותי ואמיתי אלינו אלא שנאמר שנתחדשו לשעתם ברצון העושה נפלאות גדולות לבדו ואמתת הענין הזה כך הוא הנה האפשרות והתנאי אפשר שיצוייר ויפול אם על הפועל שיפעל בזמן כך ולא בזולתו ואם על המתפעל והמקבל שיקבל ויתרשם בו אותו רושם והפעולה בזמן מה וחלילה לנו שנחשוב שהיה דעת רבי יונתן שהיו התנאים האלה טבע קיים במתפעל אבל היתה כוונתו בלי ספק לענין הפועל יתברך ורצונו שלא יחשוב חושב שבתחלת הבריאה הטביע טבע נברא בנבראים שיתנהגו בו ויעמדו ויתקיימו עליו עוד כל ימי הארץ ושאחרי כן באורך הזמן נתחדשו דברים באופן שנתחרט האל יתברך מאשר עשה וינחם ה' מהטבע אשר הטביע ושכל את ידיו ויחבל את מעשה בריאתו ולפי שהיה בלתי ראוי שיאומן שינוי רצון בו יתברך כי הוא נמשך אחרי חדוש הידיעה בדבר שלא היה יודע קודם לכן אמר רבי יונתן שלא היה שינוי רצון לפניו יתברך חלילה כי באותה שעה שברא שמים וארץ וכל אשר בו הקיפה וכללה ידיעתו יתברך הדברים העתידים להיות ושכבר יבא זמן שישנה טבע הנמצא ההוא ממה שהוא בו ועל מנת כך לשנותו בשעה אחרת כפי הצורך עשאו ובראו ולא היה אם כן פועל הנס שינוי ידיעה והתחדשות רצון או התחרטות ממה שעשה כי הכל גלוי וידוע לפניו ועל זה הקיום והבלתי שינוי והעדר חדוש רצון שיש בפועל יתברך כוון רבי יונתן לא לטבע המתפעל שהוטבע בכך חלילה ולכן אמר שנאמר וישב הים לפנות בקר לאיתנו לתנאו הראשון ותנאי הים בטבעו הוא משוער אצל הפועל אותו שלא נתחרט ממה שעשה ראשונה כי לא היה זה חידוש ידיעה ולא חידוש רצון כי מיד בתחלה כך עלה במחשבה ולכן בבוא הצורך קרע הים כי כן היה בדעתו ורצונו לעשות ולפנות בקר שנשלם הדבר חזר לאותה כוונה ראשונה שהיתה קיימת וזהו תנאו הראשון עכ"ל:

והר"י ז"ל כתב אפשר שרמוז בכתובים ענין זאת המשנה כי כתיב ויפתח ה' את פי האתון והיה ראוי שיאמר ויפתח ה' פה לאתון אלא ודאי נראה שלא היה ענין נברא לשעתו וכן ופצתה האדמה את פיה הפה שנבראת קודם לכן וכן הנני ממטיר לכם לחם מן השמים והיה ראוי שיאמר הנני בורא או נותן אבל נראה שלא היה החדוש עכשיו אלא רדתו לבד עכ"ל. וכתב הרי"א ז"ל כי בנוסחת י"א ראה גרסאות מחולפות יש גורסים כך י"א אף קבורתו של משה רבינו ואילו של אברהם אבינו, וי"א אף המזיקין והצבת בצבת עשויה. וכתב הוא ז"ל כי בין לת"ק בין לי"א אינם יותר מעשרה רק שהיש אומרים לא הודו בשמיר והמטה ושמו במקומם שנים אחרים להשלים העשר והם קבורתו של משה רבינו ע"ה ואילו של אברהם אבינו. ולא נתחוורו לי דבריו ז"ל כי טבע הלשון אינו מורה כן כי מלת אף מורה שמוסיף על הראשונות ואם לסברת תנא קמא הם עשר ולסברת היש אומרים הם שנים עשר האמת שיש להסתפק ביש אומרים האחרון אם לא בא להוסיף רק על דברי ת"ק ולעולם הם שנים עשר או אולי בא להוסיף גם על היש אומרים הראשון ולפי זה יהיו י"ד:

וכתב הר"ם אלמושנינו ז"ל כי ההפרש אשר בין הכתב והמכתב שנראה היות שניהם דבר אחד נבוכו בו המפרשים אך הנכון אצלי הוא שהכתב הוא התורה הכתובה על הלוחות והוא כללות הדבר הנכתב והמכתב היא הכתיבה החקוקה והוא רושם האותיות מבלי השקפת הדבר הנכתב בהן וכן משמע מן הכתוב שאמר והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות וכו' דמשמע שהחריתה על הלוחות והוא רושם האותיות הוא המכתב ואמר שהתורה והכתיבה אשר בה נכתבה חרותה וכן הלוחות שהוא נושא הכתיבה שהכל היה באמת בדרך נס ופלא כלם נבראו בין השמשות עכ"ל:

ומצאתי כתוב כי הכתב הוא צורת האותיות והמכתב הוא צירוף האותיות ונעשים תיבות:

וה"ר אפרים ז"ל כתב והמכתב עט שבו נחרתו הלוחות ויש גורסין והמכתב:

והרב רבי מתתיהו היצהרי ז"ל כתב והמכתב בפת"ח תחת המ"ם וצר"י תחת התי"ו וי"א אף השדים עכ"ל:

והרב רבי יוסף ן' נחמיאש ז"ל כתב כי החכם הרב רבי דוד ן' שושן ז"ל כתב הכתב זו הכתיבה והמכתב זה הדבור שנאמר מכתב לחזקיה והוא לא כתב כלום אלא אמר דבור של הודאה:

ורבינו עובדיה ז"ל כתב פי הבאר בארה של מרים שהיתה הולכת עם ישראל במדבר בכל המסעות, ויש אומרים שפתחה פיה ואמרה שירה שנאמר עלי באר ענו לה, והמטה שנעשה בו האותות ושל סנפרינון היה, והשמיר כמין תולעת היה כשעורה ובו פתחו אבני האפוד והחשן דכתיב בהו במלואותם. אף המזיקין אלו השדים. ואילו של אברהם אבינו נגזר עליו בין השמשות שיהיה נאחז בקרניו בשעת העקידה. אף הצבת וכו' תרגום מלקחיה וצבתהא הצבת אינה נעשית אלא בצבת אחרת וראשונה מי עשאה על כרחך נעשית מאליה בידי שמים ונבראת בין השמשות וזה המאמר נדחה בגמרא בפרק מקום שנהגו ואמרו אפשר שהצבת האחד נעשית בדפוס שהתיכו הנחשת באש והציקו בתוך הדפוס ונעשית הצבת מיד עכ"ל:

ואפשר לומר כפי גרסת הרי"א ז"ל דגריס וי"א אף המזיקין והצבת בצבת עשויה כי מ"ש והצבת וכו' אין הכוונה שמונה דבר אחר שנברא ופירוש צבת יהי רצון כמו שפירשו קצת מפרשים לפי דרכם על הדרך די הוה צבי הוה מחי והכוונה לתת טעם למה ברא השי"ת מזיקין כי אין רע יורד מלמעלה לז"א והצבת בצבת עשויה כלומר הדרך אשר האדם חפץ אין אותו החפץ הכרחי רק בחיריי וז"ש בצבת עשויה כלומר ברצונו הפשוט היא עשויה ועל כן כיון שהוא בחיריי ראוי הוא לעונש ולכן נבראו המזיקין להענישו על כל חטאתיו אשר חטא:

עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות. זאת המשנה דלגוה מסדורי תפלות. ורבינו משה ז"ל פירש בספר המורה פרק כ"ט משני כי דעתן של חז"ל הוא שהנסים נגזר עליהם בעת הבריאה קודם שנשלמה הבריאה ועדיין לא היה שם טבע קיים כדי שיהיו הדברי' היוצאי' מהטבע שוים עם הדברים הטבעיים וזה כדי לקיים הכתוב שאמר אין כל חדש תחת השמש. וזהו שאמרו במדרש קהלת ובבראשית רבה אמר רבי יונתן תנאים התנה הקב"ה עם הים שיהא נקרע הה"ד וישב הים לפנות בקר לאיתנו א"ר ירמיה בן אלעזר לא עם הים התנה הקב"ה אלא עם כל מה שנברא בששת ימי בראשית הה"ד אני ידי נטו שמים וכל צבאם צויתי את הים שיקרע. את האור שלא תזיק. את האריות שלא יזיקו. את הדג שיקיא ואם כן כשנקרע למשה כבר נגזר עליו ביום שלישי שנא' יקוו המים שבאותה שעה יבקע וזהו שאמר וישב הים לפנות בוקר לאיתנו לתנאו הראשון וכן נגזר על הירדן באותו יום שיבקע מפני יהושע ואליהו ואלישע וכן ביום רביעי נגזר על השמש שיעמוד ליהושע וישוב אחורנית לחזקיה על ידי ישעיה וכן בשאר הנסים נגזר עליהם ביום בריאתם שיצאו מטבעם על ידי הנביאים דרך נס. ואלו עשרה דברים נבראו בין השמשות קודם הכנס יום שבת שכבר כלתה הבריאה ונתחזק הטבע והיתה קבלה בידם שאלו הדברים לא נגזר עליהם אלא באותה שעה שהיה הטבע ממוצע בין החדוש והקיום כי אלו הדברים הם ג"כ ממוצעים בין הטבע והנה ע"כ נגזר עליהם באותה שעה. ונראה שאין זה דעת הכל שהנסים לא מפני שנגזר עליהם הם נעשים שהרי אמרו בפרק בני העיר ואלישע כי הוה עביד ברחמי הוה עביד הרי שפירשו שלא מפני שנגזר עליהם בעת הבריאה היה נעשה הנס אלא מפני שבתפלת הנביא היה נעשה הנס כמו שאמר ותגזר אומר ויקו' לך ומה שכתוב אין כל חדש תחת השמש לא נאמר על ענין שינוי הטבע דרך נס ואם נאמר על הנס לא בא לומר שאי אפשר להשתנות הטבע אלא לומר שאפילו הנסים יש להם דמיון בטבע שהמטה שנהפך לנחש כבר היה נחש וזהו שאמרו ואם בריאה יברא ה' אלימא למברא גיהנם והא כתיב אין כל חדש תחת השמש אלא לקרובי פתחא כמו שנזכר בפרק חלק ובפרק אין בין המודר גלו בזה שהנסים שאין להם דמיון כלל אינם נעשין וזהו הטבע הקיים שאינו משתנה אבל הנסים שיש להם דמיון בטבע הם נמנעים אצלינו ואפשרים אל הנביא בתפלה או בשליחות של מקום וכבר הארכנו בחלק שלישי מזה הספר בענין זה. ועתה אפרש המשנה על דעתינו שלא מפני הנס נאמר עליהם שנבראו בין השמשות ונגזר עליהם באותה שעה אלא למה נאמר שנבראו בין השמשות לפי שאינם כשאר מעשה בראשית ולא נזכר בהם בריאה ולא נבראו אחר ששת ימי בראשית שנא' אין כל חדש תחת השמש א"כ נבראו בין השמשות:

פי הארץ. לבלוע קרח ועדתו שנפתח פיה בגזירת משה רבינו ע"ה ואחר כך ותכס עליהם ואע"פי שכיוצא בזה יש בטבע שנבקעה הארץ ברעש הנקרא זלזלא אבל נשארה בקעה וגיא יתמלא מים ולא נזכר כיוצא בזה בריאה במעשה בראשית ולזה נברא בין השמשות:

פי הבאר. היא בארה של מרים והנס היה שבזכותה יצאו ממנו מים שלא היו בו והיתה הולכת עמהם בכל המסעות. ורבינו שלמה ז"ל פירש שאמר שירה שנא' עלי באר ענו לה אם כן נס גדול היה ונמנה באלו העשרה לפי שזאת הבריאה לא נזכרה בששת ימי בראשית ואע"פי שהארץ והבאר הם בכלל מעשה בראשית אבל פיותיהם שיפתחו ואחר כך יסגרו הם בריאות שאין להם דוגמא במעשה בראשית ונבראו בן השמשות. ובספרי אמרו הבאר:

פי האתון. עדיין לא נבראת האתון אבל נגזר עליה שתדבר עם בלעם וכן כתב החכם רבי אברהם אבן עזרא ז"ל בפירוש התורה ועל כן נמנה בכלל אלו העשרה דברים שנבראו בין השמשות כי לא נזכר דומה לזה בששת ימי בראשי' כבקיעת הים ועמידת המאורות שכבר נבראו וזאת עדיין לא נבראת:

והקשת. כבר ביארו חכמי יון שהקשת הוא ענין טבעי כי כשהניצוץ של השמש הוא מכה בדברים לחים ספיריים כמו המים ואבני השוהם נעשה מאותו ניצוץ כדמות גווני הקשת שהם ירוק ואדום ואין יכולת ביד צבע לעשות כעין אותם גוונים ונעשה כצורת קשת לפי שמהארץ שהיא כעין כדור עולין אידים מחמת רתיחת השמש והם עולים כדוריים ומתקצרים כעין מחודד שקורין ההנדסיי"ם מחודד האצטונה וכשהאידים עבים וחשוכים אינו נעשה קשת שאינו מקבל הניצוץ וכשיש בו מעט לחות הוא מקבל הניצוץ ומכה בו ונעשה הקשת כתמונת אותו עמוד והוא מתחיל מלמעלה כנגד השמש ומכה עד למטה מהארץ מקום שהניצוץ מגיע שם על כן לעולם הם רגלי הקשת כנגד השמש וכבר זכרו זה רז"ל בפרק אין דורשין ונתנו בו טעם אחר על צד המדרש ואחר שהוא טבע מה היה זה האות שנתן השם לנח. האות היה שהשם ית' ברא ענן לקבל הניצוץ כדי שיזכור הברית לקיים שבועה שנשבע לנח שלא יהיה עוד המבול לשחת כל בשר ואע"פי כי אחר היות בם ענן הוא בטבע להיות בו קשת אבל הענן יהיה דרך אות וזהו שנא' והיה בענני ענן ונראתה הקשת בענן אמר שהענן יהיה ברצון האל והקשת יראה מעצמו וכבר פירשנו זה בחלק ב' מזה הספר ולא מצינו בששת ימי בראשית דוגמא לזה על כן אמר שנברא בין השמשות כי אז נבראו העננים ונגזר עליהם שיקבלו אות הקשת וכבר הארכנו בענין זה הקשת בפרק ג' מהחלק השני כשדברנו במרכבה שראה יחזקאל:

והמן. שירד לישראל במדבר. זה מהנסים הגדולים היה לרבויו בכל יום ולתדירותו ארבעים שנה ולהיותו במקום חורב ובתוהו יליל ישימון ימצאהו בארץ מדבר ותרגם אנקלוס ספק צרכיהון ונמנה בכלל אלה הדברים כי לא מצינו שנזכרה בו בריאה ולא מצינו שכיוצא בו במעשה בראשית ולא נברא דבר אחר מעשה בראשית על כן נכלל עם הדברים הנבראים בין השמשות:

והמטה. של משה שבו עשה האותות והיה של סנפירינון שהוא מין קשה ונבקע הסלע מפניו והיו חקוקות בו המכות דצ"ך עד"ש באח"ב והיה נס שיעשה בו משה כל האותות ושיהפך לנחש ונסים גדולים נעשו בו ונמנה בכלל אלו שנבראו בין השמשות לפי שלא היה כשאר המטות ולא מצינו בריאה בששת ימי בראשית ואחר ששת ימי בראשית לא היתה בריאה א"כ נברא בין השמשות:

והשמיר. הוא תולעת ארוכה ובו בנה שלמה הבית כמו שנזכר בפרק מי שאחזו והיה מניחו על האבן ונבקעת שנא' ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו וכן היה רושם בו אבני החשן והאבנים נבקעו פתוחי חותם ונשארו שלמות כתאנים המבוקעות כמו שנזכר בסוטה בפרק אחרון וזו סגולה היתה באותו תולעת ולזה נמנה בכלל אלו העשרה שזה השמיר נברא באותה שעה ואלו נברא בששת ימי בראשית היה כותב בו בריאה ואחר ששת ימי בראשית לא נברא א"כ בין השמשות נברא:

והכתב והמכתב והלוחות. הם שלשה דברים מהעשרה הנבראים בין השמשות והלוחות הם הלוחות שנתן למשה הקב"ה כתובים בהם עשרת הדברים וכששברם משה נתנם בארון עם הלוחו' השניי' שפסל משה שנא' על הלוחו' הראשוני' אשר שברת ושמתם בארון לוחות ושברי לוחות מונחים בארון כמו שנזכר בפ' השותפין שרצו ובפ' שתי הלחם והיתה בריאתם בידי שמים באותה שעה שנא' והלוחות מעשה אלהים המה ולא נזכר בששת ימי בראשית אימתי נבראו ואחר ששת ימי בראשית לא נבראו אם כן בין השמשות נבראו ולזה אמרו עליהם שהיו של סנפירינון כמו שאמרו על מטה משה כמו שנזכ' בילמדנו מפני שהיו שניהם מטה ולוחות בריאה שלא מעין מעשה בראשית. ובמדרש חזית אמרו שהיו של סנפירינון ומעשה נסים ונגללין היו וחצובין מגלגל חמה היו והי' ארכן ששה טפחים ורחבן ו' טפחים ועביין שלשה טפחים והיו כאבן אחת ארכה כרחבה כרומה ונחלקה לשנים כמו שנזכר בפרק אין בין המודר שכשהיו זו על גב זו היו ששה על ששה ברום ששה כמו שנזכר בפרק השותפין שרצו ובירושלמי פרק משוח מלחמה ולזה כשהיו זה אצל זה בארון היו צריכין לארכו ולרחבו אחר שתסלק עובי הכותלים ובילמדנו אמרו שהיה גובהן שלש אמות שהיו כשיעור מקוה אמה על אמה ברום שלש אמות וכן אמרו במטה שהיה משוי ארבעים סאה. וכן בירושלמי דתענית אמרו שהלוחות היו משוי ארבעים סאה כשיעור מקוה הרי שהשוו ביניהם שהיה של סנפירינון וכשיעור מקוה:

והכתב והמכתב. רבינו שלמה ז"ל פירש הכתב האותיות והמכתב התיבות. וכן פירש בעל הערוך ואיני יודע למה נמנו שנים. ורבינו יונה ז"ל פירש הכתב שהיתה כתובה לפני השם ית' באש שחורה על גבי אש לבנה כמו שנזכר במדרש חזית ובירושלמי בפרק משוח מלחמה. והמכתב צורות האותיות החרותות על הלוחות גם זה פי' בערוך והוסיף שהיו נקראין מכל הצדדין טטרגונא פירוש ארבעה צדדין וכן הוא בירושלמי פרק משוח מלחמה וגם זה הפי' אינו מתיישב שהתורה קודם העולם נבראת ולא בין השמשות ואם נפרש הכתב צורת האותיות והמכתב מה שכתוב על הלוחות שנא' והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות והיה טטרגונא כמו שפירש בעל הערוך יתיישב יפה עם מה שנזכר בירושלמי פרק משוח מלחמה וכן הוא במדרש חזית:

ויש מפרשים הכתב הם עשרת הדברות הכתובים בלוחות והמכתב הוא הכלי שבו כותבין וחורתין באבנים נמי עט ברזל והמכתב גרסינן על משקל מזלג מסמר כמו הסיל והסידא והמכתב יש בא' מקדושין וכן במשנת כלים מכתב שנטל הכותב וכן פרש"י ז"ל פרק מקום שנהגו וזה הוא הנקרא אצבע אלהים ותרגמו אנקלוס באצבעא דה' ולא תרגמו במימרא דה' נראה שבכלי נחקקו האותיות בלוחות וכן פו' רבינו משה ז"ל בספר המורה שבכלי נכתבו ואותו כלי נקרא אצבע אלהים כמו שנקרא המטה מטה אלהים ונבראו כשנבראו הלוחות שלא נאמרה בו בריאה בששת ימי בראשית ואי אפשר אחר כן שנא' אין כל חדש תחת השמש אם כן בין השמשות נברא:

ויש אומרים אף המזיקין. אלו הם השדים שלא נזכרה בהם בריאה בששת ימי בראשית ואי אפשר שנבראו אחר ששת ימי בראשית ונבראו בין השמשות ואמרו במדרש בראשית רבה כי אחר שנברא אדם וחוה נתעסק בבריאתם וכשברא רוחותיהן קדש היום ולא הספיק לברוא להם גופות ונשארו רוחות בלא גוף ללמדך דרך ארץ שהעוסק במלאכתו וקדש היום יניחנה ולא יגמור אותה וכבר פירשנו בחלק שני מזה הספר ענין השדים ושם ביארנו כי מלאכי השרת הם נבראים גם כן כמו שפירש זה המשורר שאמר הללוהו כל מלאכיו וכתיב בסוף כי הוא צוה ונבראו ופירשנו שם כי בריאתם היתה ביום ראשון בראיות מכריעות:

וקברו של משה. שלא חצב הקב"ה קבר בשעת מיתתו שלא עשה הקב"ה מעשה אחר ששת ימי בראשית ולא מצינו שנכתבה בו בריאה בששת ימי בראשית אם כן מתי נברא ודאי בין השמשות נברא וזה על דעת מי שאמר בראשון מסוטה שהקב"ה קבר אותו שנא' ויקבור אותו בגי ויש רמז בדבר ויקבור אותו בגי חסר אל"ף בגימטריא י"ה שמו של הקב"ה ואף לדברי האומר הוא קבר את עצמו הקבר כבר היה עשוי ולפי שנעשה מעשה שמים אמר עליו לא ידע איש את קבורתו עד היום הזה העומדים למעלה נראה להם למטה והעומדים למטה נראה להם למעלה כמו שנזכר בראשון מסוטה:

ואילו של אברהם אבינו. האיל לא נאמר נברא אלא שנגזר עליו בין השמשות שיהיה נאחז בסבך בקרניו לפי שהיה השטן רוצה להבריחו כדי שישחוט את יצחק וזה היה נס ולא מצינו לו דוגמא במעשה בראשית על כן נמנה עם אלו הדברים שנבראו בין השמשות כמו פי האתון שזה וזה עדיין לא נבראו ונגזר עליהם באותה שעה לדעת יש אומרים:

ויש אומרים אף הצבת בצבת עשויה. זה יש אומרים לא מחמת קבלה אמר כן אלא ראייה נתן לדבריו והוא שהנפח אינו יכול לעשות מלאכתו אלא בצבת והם המלקחים תרגום ומלקחיה וצבתהא ואם כן הצבת לא נעשית אלא בצבת ואותה צבת בצבת אחרת והראשונה מי עשאה בודאי מאליה נעשית בידי שמים ואי אפשר בששת ימי בראשית שלא נזכר בה בריאה ואחר ששת ימי בראשית אי אפשר אם כן ברואה היה בידי שמים בין השמשות וכן אמרו בפרק מקום שנהגו רבי יהודה אומר אף הצבת הוא היה אומר צבת בצבתא מתעבדא צבתא קמיית מאן עבדה הא בידי שמים היא וכיון שהביא ראיה שהיא בידי שמים מיד נתברר לנו שהיתה בין השמשות כמו שפירשנו וכבר חלקו עליו שם שאם אין לך קבלה אלא מזאת הראיה אין זאת הראיה מכרעת על כן אמרו לו אפשר יעשנה בדפוס ויקבענה כלומר יעשה בדפוס צבת ויתיכו הברזל באור ויציקו אותו בתוך הדפוס ותעשה הצבת מיד ובגמרא פרק מקום שנהגו יש מוסיפין באלו שנבראו בין השמשות האור והפרד ויש אומרים שם כי במוצאי שבת נבראו ויש אומרים כי פרד בימי ענה נברא ובספרי מוסיפים מערה שעמדו בה משה ואליהו ומקלו של אהרן שקדיה ופרחיה ויש אומרים אף בגדי אדם הראשון הם הכתנות זה נראה לי פירוש זאת המשנה:

עשרה דברים נבראו בע"ש בה"ש. עתי"ט שהביא דר"מ על מדרש חז"ל תנאי התנה הקב"ה. שהמובן מהם הוא שכוונו החכמים לסלק חדוש רצון. והוקשה לתי"ט ככל המון פלוסופי עמנו. כי בזה נסתלק גם טבע האפשר. מה שסותר פנת התורה. ומ"ש בשם המאירי אינו מאיר כלל. אמנם דברי המורה. נבוכים הם באר"ש חז"ל ובלשון מאמריהם. לא הבינם על אמתת כוונתם. וכבר בארנו דעתם ז"ל בהגהות תנ"ך ס"ס מלכים א'. והשבנו שם ע"ד רלב"ג. כי אמנם כל מגמת כוונת רז"ל היתה לקיים טבע האפשר. שכן הונח והושם בתחלת הבריאה במעשי בראשית. שלא יהיו נקשרים בטבע קיים בלתי משתנה בשום אופן. אבל הושם בהם הכנה בכח. שאם יזדמן אדם ושעה הצריכה לכך. להפסיק דרכם ולהשבית מנהגם הפשוט. לפי שעה. שלא יעצרם הגשם המוטבע בטבעו הכללי ולא ימנעם מהלכו מלסור למשמעתו של נביא או חסיד לשעתו ולחזור אח"כ אל מנהגם הקדום. כל זה הותנה על הטבע בראשית מציאותו. לומר שאין שם שינוי רצון ולא חזרה. ולא הריסה בטבע הכולל (שלא יבוא הטבע בטענה נגד הנביא והחסיד המכריחו להיות נסוג אחור. באמור אני ודאי עושה רצון קוני. כדרך שאמר לו גינאי נהרא לרפב"י. וכדרך שטען י"ס כלום יש רב נותן מתנה לעבד וחוזר ולקחו מידו) ואין חדש תחת השמש. כי גם כח זה כבר קבל הטבע מתחלתו. ולא יחשב ביטול רצון הקודם. גם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם על מינויו של הטבע אשר שמהו פקיד בארץ. הוא אמר ויהי צוה ויעמוד על משמרתו. ולא יחזור בו לבטלו ולשנותו. אבל על תנאי כך נברא העולם והוסד בו מציאות טבע כללי. וטבע פרטי מיוחד. לפי הזדמנות ובחירת איש מעותד. גם הוצרך התנאי עוד. לומר שלא יתמיד השינוי כלל. ולא תמשך הפסקת מהלך הטבע הכללי. אפי' ע"י נביא וחסיד. כי לא אדם הוא להנחם על מעשי ידיו לבטלם ע"י אדם. אחר שגזרה חכמתו יתברך. הנהגת העולם על סדר טבעו הכללי שהטביע בו. מאז יצרו והבטיחו לעמוד כל ימי עולם. עד שיחדש עולמו. רק לפי שעה הצריכה לכך. לכוונה אלהית בלבד. יסבול השתנות מה. אחר ישוב לקדמותו ולפקידותו. לא זולת. כי בסוד הסבה. ישוב הטבע לנהוג מנהגו. לא ישמע קול נוגש. לא ימושו חקיו ולא ימוט לעולם. שלא תחשוב הואיל והותר מקצתו הותר כולו אצל אדם גדול ונשוא פנים למעלה. למשול על הטבע כחפצו להפסיקו ולהשביתו להפר בריתו (יום ולילה קור וחום וזולת מחוקי הטבע אשר נכרת להם ברית לא ישבותו) כטוב וכישר בעיניו. מאחר שנצטוה הטבע בכך להכנע לרצונו של צדיק מושל יראת אלהים. לכן התנה עליו כמו כן שיחזור למנהגו הכולל הקדום. והעד על זה שזו היתה כוונת חז"ל בלי ספק. הוא הדרש שזכרו חז"ל בענין. וישב הים לאיתנו. לתנאו הראשון. הרי בביאור שגם התמדת הטבע הכללי. תנאי היה עמו שיעמוד על ענינו. ולא ישמע לקול מבטל שיהיה. שלא ברצון בוראו. עם היות לבחירה טבע קיים. והרשות נתונה בכל אשר נעשה תחת השמש. לבחור האדם בטוב וברע כרצונו. אך לא לשנות סדרי בראשית לחפצו. אע"פ שנמסרו ג"כ ביד הטוב והישר לפני האלהים למענהו ולקלוסו. אמנם על מנת שלא יעבור הגבול. להשתמש בכתרו של מלך. לכבוד עצמו. כי אלו רצו משה ויהושע להעמיד חמה לצרכם. לא יכולו. וק"ו לשאר נביאים. ואם תעיין היטב במה שבארנו כאן. תמצא אין זר אתנו במאמר הלז לרז"ל. עם היותו כמו זר נחשב לבמ"נ (בעל ברית הפלוסופיא) ואעפ"כ חזר ושבחו. אלא שלא ירד לסוף דעת בעל המאמר ולא בחן כחו ועמ"ש עוד בסמוך בס"ד. ותי"ט האריך לשון כדרכו ודברי רבו בד"ח לא ראיתי בזה ועמש"ל מט"ו פ"ג. ובעלית הטבע לבית מדות שלנו (ואלו הואי התם אמינא חדא עדיפא מדכולהו ע"נ. כי עם שקי"ס היא ודאי גדולה שבנסים כו' עדיין י"ל ביתר שאת. איך ס"ר הגברים לבד מטף נשים עבדים זקנים הרה ויולדת יחדיו יכלו לעבור בעמקי תהומות כמו מקום שטף הים באמצעיתו שהוא עמוק כשאול נתיב לא ידעו עיט כו' לא יוכל עבור בו איש אמיץ לבו בגבורים. גם אם יבש קרקעיתו. הלא רק ממראיתו יפול לבו. ולא יעלה ע"ד לקפוץ או לטפס ולירד ולעלות אף כי יבואו גדולים וקטנים וזקנים וחלשים חיל גדול מאד עד נבכי ים ובחקר תהום יתהלכו ארחות עקלקלות במעמקי מצולות. דרך ישר לא יכשלו בה בעת אחת בלילה אחת. זה נפלא הציור מכל הנסים. ואין זה אלא שנשאם על כנפי נשרים ומלאכיו על כפיהם ישאום):

נבראו בע"ש. אין עשרה דברים הללו דומים למופתים שנעשו ע"י הנביאים לשעתן. כי לא שייך בהן בריאה. שאין בהן דבר של ממש. אלא שינוי סדרן בלבד. כגון הים שנקרע. והשמש שעמד. וכל הדומה להם. לא תוכל לומר עליהם שנבראו. שאין ענין הבריאה נופל על הפעולה. כי אם על העצם נושא מקרה הפעולה. כמו שלא תאמר האכילה נבראת. או השמירה או ההליכה. ושאר המקרים לא תוכל לומר עליהם שהם נבראים. אלא המאכל והאוכל והשומר וההולך הם הנבראים. ואין מאמר הבריאה נתפס אלא בעצם הדבר שעליו ינשאו המקרים. אבל עשרת הדברים האלה. הם עצמיים נמצאים מאז מני קדם. ברואים ועומדים מתמידים. לא היו לשעה בלבד. כמקרה הנסים והמופתים. אכן נבראו מני שים אדם עלי ארץ. ולא עוד אלא שכולם עדיין קיימים. חוץ מפי האתון. דוק ותשכח. גם את זה לא שיערהו הפלוסוף בעל מ"נ ואחריו נמשך התי"ט. וכן כל המפרשים לא ביחנו ההפרש הגדול שבין דברים אלו שהם בכלל הנבראים והנמצאים בעולם משך זמן גדול. ככל שאר הבריאות. ובכלל כל ימי עולם יעמדו ויתמידו. עם היות קצתם נעלמו ממנו. והיו נודעים בזמן רז"ל. כמו פי הארץ (כמ"ש ההוא טייעא לרבב"ח. תא אחוי לך בלועי דקרח) ופי הבאר (גם הוא היה נודע וניכר להם ז"ל. כמ"ש הרוצה לראות בארה של מרים. יעמוד בראש הר הכרמל ויצפה ויראה כמין כברה בים) והמטה והשמיר (שהממ"ה נשתמש בו) והלוחות אין ספק שהם במציאותם עומדים כמבראשונה. וכמו הקשת. וכן המן שעדיין נמצא ביחוד במדבר שירד שם לישראל. אע"פ שבטלו הנסים שנעשו בו לישראל לבדם דהיינו עומר לגלגולת לא העדיף ולא החסיר. וביום הששי שני העומר לאחד. וביום השבת לא ירד. וכל זה התמיד ארבעים שנה שהלכו ישראל במדבר בלי הפסק ושינוי. זהו הנס הנפלא הכפול ומכופל בו. משא"כ עכשיו נסתלקו ממנו כל אלו המופתים שלא שמשו אלא לצורך ישראל. פי אמנם גם עתה יורד שם בשני חדשי סוף הקיץ בלבד. ובלי שיעור ומדה. ובאין השתנות יום מימים. אכן מציאתו לא נעדרה מן אז והלאה. כמו הקשת הבא לפרקים. ומתמיד בענינו כך. כל זמן עמידת העולם. וכן נשאר הכתב מאז הבראו. לא נפקד מאתנו. ככה הוא בכל העשרה דברים. עם בריאת העולם נבראו. ושוב לא יעדרו כל ימות עולם. רק פי האתון לבדו נעדר עם הריגת האתון. וכמו כן לדברי י"א אילו של א"א. שנעדר ודאי אחר הקרבתו. ושניהם עמדו מימות עולם עד עת בוא דברם. לפיכך אין להם יחס כלל לשאר המופתים והנסים. שלא נתחדש בהם רק מקרה פעולה חדשה וזרה לטבע הכולל. אבל לא היו ולא נבראו מעולם. אך הרצון היה כך מקדם. מאז החל הטבע לעשות פעולתו. הותנה עמו על אודות סבלו עכוב מהלכו לעתים כנזכר. ואין שייכות בריאה בכך כאמור. וזה דבר ברור שלא הרגישו בו המפרשים כולם. כנ"ל שזווגו דברים שלא בלבד קשה לזווגן. אך לעולם אין זווגם עולה כהוגן. ואולם מדוע נתייחדו אלה עשרה הדברי' להברא בין השמשות דוקא. ומדוע לא נבראו מיד עם שאר הבריות. דבר יום ביומו. ועל מה זה נתעכבו לאחרונה. לא ידעתי מה אמרו בו המפרשים. כי ס' מד"ש אינו נמצא אתי. וכן סד"ח אין תחת ידי. ור"מ ותי"ט לא הטריחו עצמן בזה. ויש להפליא ביחוד על הר"מ. אחר שהושוו אצלו דברים הללו עם הנסים במאזנים לעלות. מדוע א"כ נשתנו אלו מאלו בענין התנאי קודם למעשה שבו נשתתפו לדבריו. מי יתן ונדע מה חשב בזה. ומה טעם בבריאתן בין השמשות. ולדעתי (אף אם מי עמד בסוד ה'. מ"מ במה שהרשונו נאמר בדרך הנגלה) דבר ברור הוא. כי אלה עשרה הדברים הוצרכו להתחדש מפני הפורענות העתידה. מה שלא היתה כוונת הבריאה בעצם וראשונה. אלא שיתקיימו כל הברואים באופן היותר שלם וטוב. ולא יהיה משם מות ומשכלת כמו אחר שגרם העון. וכמש"ה אני אמרתי אלהים אתם וגו'. והנה פי הארץ. אינו אלא לפורענות. לבלוע את הרשעים זה נראה מיד. גם פי הבאר. אע"פ שלטובה ולברכה היה. מ"מ אם היו ישראל זוכים ונכנסין מיד לארץ. לא היו צריכין לו. כי היא ארץ עיינות ותהומות יוצאים בבקעה ובהר כולה משקה כגן ה'. וכן המן היה בלתי צריך. ולא הכרחי בעצם. רק מחמת העון שגרם לנוע במדבר. הוצרכו לאלה. ובהגיעם לארץ נושבת מיד פסקו. והמן ביחוד נתרעמו עליו כעל מין קללה. כמ"ש ונפשנו קצה בלחם הקלוקל. אע"פ שזה היה דבר הרשעים שבהם ותולין הקלקלה במקולקל. ולצדיקים היה לחם אבירים לחם חמודות. מ"מ הרי הפושעים נכשלו בו. פי האתון ידוע ג"כ שהוא לפורענות:

והקשת. כמו כן נודע ממה שכתוב בתורה:

והמטה. רצועה למצריים להלקותן בו במצרים ועל הים:

והשמיר. עם היותו הכרחי לכלי הקודש. מ"מ מזיק הוא. ככתוב לשמיר ולשית יהיה. וכתב ומכתב אתיא כמ"ד שנשתנה ונהפך לרועץ. וכן הלוחות עצמן הראשונות שנשברו פורענות היו. אחר שלא נתקיימו. הרי בבירור גמור שאין דבר אחד מהעשרה נמלט מהוראת פורענו' ופקידת חטאות ועונות ואין צורך לומר מה שי"א המזיקין. וכן קבורתו של מרע"ה בעון דור המדבר היה. שלא נכנס לארץ. ושני י"א הנותרים. איני רוצה לטרוח בהם. מאחר שהכל ברור על כרחך ימשכו גם אלה השנים אחריהם. אמנם הצבת הביאה מזיק גדול לעולם. כי היא כלי כל לוטש חורש נחושת וברזל. שהוא משחית לחבל. וכיון שנברא ברזל התחילו הכל מרתתין וגם עוד י"א בגמרא האור והפרד אף אלו ברואי פורענות לפמ"ש אור דגיהנם. ואפי' למאי דמסיק שהוא אור דידן. מ"מ אין מזיק גדול ממנו. ופרד מלבד שהוא מין פסול. מכתו אינה חיה. כמ"ש ר"ח מימי לא שאלנו כו'. ורפב"י לא רצה ליכנס מחמתו לביתו של ר' אמר מ"ה בביתו של זה. לא נשאר רק אילו של א"א ומערה של משה שצריך לבקש להם טעם. מעתה הדבר פשוט וברור לפניך. שמתחלה לא נתכוון לבראם בעצם. כי היו א"כ למבטח מזכיר עון להתפש. כאלו היו החוטאים מוכרחים במעשיהם ח"ו. לכן נתאחרו עד שכמעט נשלמה הבריאה בכללה. והיה היצר סמוך לה שכבר חטא אדם ונסתכל במעשי הרשעים שאי אפשר לעולם בלי חטאים. לפיכך הקדים רפואה. גם הכין רצועה (ונ"ל שגם אור שברא הקב"ה ביום ראשון. שגנזו אח"כ מפני שצפה במעשיהם של רשעים. ג"כ לא נגנז אלא אחר החטא. ושמש כל שבעת ימי בראשית. ובמ"ש גנזו) והרי זה ישר ונכון ומתוקן ומקובל ודאי. אולם מ"ש תי"ט וחשב לדרוש ולתור בחכמה הנעלמה בענין עשרה דברים הללו מלבד שלא טרח בע"ש כלל (לתת בו טעם תבשיל של שבת שקדש עליהם היום) ומהיכן יהנה בו. מה גם ששקל עשרה קלות כחמורות. בכף מאזנים שאינו מעוין. זה אל זה לא קרבו לחכי לא ערבו. ואעפ"כ ראה זה דרך ישר לפניו. כל דרך איש זך בעיניו. אבל אסטניס אני בחלה נפשי בריבוי דברים הדברים אלה הדברים רבי הכמות. היש טעם בריר חלמות גם הלום ראיתי שלא היה נאה לו ז"ל לדרוש. ולא היה מסוגל רק לפירוש ויתכן לומר על בתי"ט מה לך אצל אגדה. כלך למדברותיך אצל נגעים ואהלות:

פי הארץ. גם פה לא עשה תי"ט מאומה געלה נפשי ברוב דברים מרבים הבל. והנה מ"ש שלא אמר וירדו חיים שאול אלא שאולה. שהוא כמ"ש רז"ל עה"פ לשאולה לדיוטא התחתונה ש"ש. לא ידע מר הא דתנא רנ"ח. כל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה. הטיל לה הכתוב ה"א בסופה. לכן אין בכאן הוראה על מדרגה תחתונה. כמ"ש בתיבת לשאולה מחמת הלמ"ד הנמצאת עם הה"א ביחד. לזה אמרו לדיוטא תחתונה. משא"כ בה"א לבדה. ומ"ש וזהו שבקש מרע"ה באמרו ופצתה. שלצורך הבליעה היל"ל ופתחה. וכמ"ש במעשה (נכשל בזה ג"כ. כי לא נמצא כן במעשה אלא ותפתח. ואע"פ שאין בו נפקותא. מ"מ שיגה ועוות עלינו לשון הכתוב ויעקבהו זה פעמים. שכך כתב גם למעלה. ובשעת מעשה נאמר ופתחה ואינו) תמהני מה יענה בכתוב אשר פצתה את פיה דהבל. ושאר כל הדברים יגעים. גם מ"ש הרא"ם בכוונת ל' רש"י בקול היוצא על בליעתם. לפרשו קול מבהיל כרעם. אינו נכון בעיני שהוציא לשון רש"י מפשוטו ומשמעותו הקרוב שהוא רק קול דברים. כמו שהוא לשון רגיל בתלמוד. יצא קול בעיר מקודש' מגורש'. ומה שחשב להכריח פירושו מפני שהקול ההוא אינו מבריח. אינו כלום כי מי הגיד לו שברחו מפניו. וכי כתוב נסו מקולם. הלא כתוב נסו לקולם שמא באמת התקרבו אל הקול לראות החדוש ורצו חיש מהר אליו. אבל גם זה איננו אמת כי מי פתי יסור הנה לראות הבקיעה ולא יירא לנפשו שמא תבלעהו הארץ כמוהם. וכמ"ש פן תבלענו. ובודאי לא יערב אל לב אדם להתקרב אל מקום הבליעה. גם מ"ש שהיה קול מקבץ לראות הפלא שלא היה כמוהו משי"ב. לא כן הדבר. כי לא זהו הנס והפלא שפתחה הארץ פיה. כי מעשים בכל יום ביחוד במחוז נאפולים וציציליא קצה ארץ איטליא. שפעמים רבות נעשה כזאת שבלעה הארץ כרכים וכפרים. אך הפלא היה בקרח. שנעשה הדבר ע"פ בקשת מרע"ה מיד. לבלוע שונאיו בלבד וזה לא נודע עד אחר מעשה הבליעה. אבל בשעת מעשה כולם היו יראים לנפשם. כמ"ש. על כן אין ממש בדברי הרא"ם בזה. אף כי התי"ט שהוסיף מכאוב לומר שהיה נשמע קול צעקת הבלועים מדיוטא התחתונה והיה קול מארץ תחתית כאוב. אין אלה אלא דברי הבאי במ"כ. ועוד שהכתוב אומר ותכס עליהם הארץ. (ומ"ש באגדת רבב"ח דחזא בלועי דקרח אף את"ל שהיה כפשוטו לא היה אלא רושם. הבקיעה. כמ"ש חזאי תרי בזעי דנפק קוטרא מנייהו. ודקאמר אצית מאי קאמרי. ודאי אינה אלא השגה שכלית. ואפי' לכשת"ל שגם היא גשמית. עכ"פ לא נשמע הקול למרחוק. שהרי שאל לרבב"ח אם שמע דבר) ונלאיתי כלכל דמיונות תי"ט דומות למרובות והנם למשא. שאפי' נשמע להפצרתו שהיתה שם קול צעקה מן היורדים שאולה. הם המדברים ולא הארץ. ומה ענין לקרות לה שם פי הארץ בשביל כך. והיא לא דיברה בפיה מאומה. גם דקדוקו משינוי לשון פתיחה לפציה. הוא דקדוק עניות במ"כ. תשובתו בצדו מהאתון. שנאמר בה ויפתח את פיה לדבור ואמר אליהו פתחתי פי דברה לשוני בחכי. גם לשון התי"ט מגומגם מאד כמעט נעדר הבנה. וכל הוכחותיו ישא רוח. הך הכפתור ויפרח הפרח. והציץ כצל יברח:

ופי הבאר. מ"ש תי"ט בשם רבו בד"ח להוציא דברי רש"י בפמש"נ מפשוטן. תמהני עליו אטו דידיה היא. אשתמטתיה תלמוד ערוך שילהי פב"מ (דלה"א) אר"ח הרוצה לראות בארה של מרים יעלה לראש הכרמל ויראה כמין כברה (פירש"י סלע עגול עשוי כמין כברה) ואר"ב מעין המטלטל טהור וזהו בארה של מרים. ופירש"י שהיה מתגלגל עמהן. ואם לא הסלע הוא שהיה מטלטל. מהי תיתי שלא יהא טהור מאי טלטול שייך ביה. הא עשוי לנחת הוא מים ע"ג מים היינו הנחתן ודקא קשיא ליה לשמעינן רבותא דנס שנתן הסלע מימיו בתלוש נתערבו לו דברים שנבראו נזכרים ונעשים. בנפלאות ונסים. ולשון הר"מ דלעיל אטעייה שערבן יחד והיו בידו לאחדים וכבר זכרתי שהם ענינים נפרדי':

ופי האתון. לשון הרע"ב נגזר עליה כו'. כי לא יתכן שהיה חי כל כך משי"ב עד בלעם. וכפד"ח בכל העש"ד כו'. שאין נראה כי האיל של יצחק היה חי משי"ב עד אברהם. תי"ט. ואני אומר במ"כ כולם שגו ברואה. ומדוע לא נראה. והלא נראה בפרות שהתנדבו הנשיאים למשכן. ארז"ל שחיו עד שהקריבום בבית עולמים. קרוב לת"ק שנה (עמ"ש בס"ד על תו' זבחים דנ"ט) ולדברי ר"מ עדיין חיות וקיימות הנה. ואע"פ שלא נבראו בע"ש בראשית. שהרי לא השמיענו כזאת. אלא כשאר כל בהמות היתה בריאתם. עאכ"ו באילו של יצחק. שבפירוש אמרו שנברא מבראשית. שאינו מן התימה שיחיה עד העקדה (שכל מעשה בראשית בקומתן נבראו. והיה בהם כח יתר עז על הנולדים כדרך כל הארץ. אף כי קודם שנתקלקל העולם במבול היו גם כל הנולדים גבורי כח חזקי התולדה. יתר מאד על הילודים אח"כ). מכ"ש בריות שנבראו עם ברייתו של עולם. ודורות ראשונים יוכיחו. שאל בהמות בהררי אלף ותורך. ומדוע איפה נוציא הלשון ממשמעו:

והכתב. עיין עליית הכתיבה:

והמכתב. עלו"א:

והלוחות. חצובים מגלגל חמה. כלומר לפיכך היו נגללים. תי"ט. תמה אני היכן ראו זה שהיו נגללים. וההפך מבואר בגמרא ספ"ק דבתרא. שמניח חשבון ארכן רחבן ועבין. לפרנס בהן ארכו רחבו ועביו של ארון. ואם היו בגלילה. לא יבוא החשבון מכוון. ואע"פ ששם מדבר מלוחות שניות. מ"מ ודאי היה כמות השניות כראשונות. כמפורש בכתוב שני לוחות אבנים כראשונים שהיו שוות בכמותן ומדתן. אם שמענו בס"ת שנגלל. לא שמענו בלוחות. כי אם שהיה להם ארבע רוחות. שהיו בצורת מעוקב גם גלגל חמה עם היותו מתגלגל. אינו נגלל. כי הוא כמעשה האופן כתומר מקשה. אלא שהוא עגול סגלגל: