פרקי אבות פרק ה משנה יז

ואחר כך ביאר ענין המחלוקת ואמר כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים, והנה המפרשים הוקשה להם שראוי לעיין כי מאחר שכל בעלי מחלוקת אפי' שיהיה לשם שמים מאמריהם סותרים זה לזה ויחלוקו בין האמת והקשר הנה יתחייב שאם אחד מהם דעתו אמת הדעת האחר יהיה כוזב ואיך יאמר ששום מחלוקת יתקיים שהרי לא יתקיים כי אם אחד משתי הדעות. ועוד מה הפרש א"כ יש בין מחלוקת הלל ושמאי למחלוקת קרח ועדתו אחרי שהכת האחת בשתי המחלוקת כוזבת תמיד. ואצלי ביאור הדברים הוא כי ידוע כי מחלוקת הלל ושמאי היתה לשם שמים להוציא הדין לאמתו ולכן לענין קיבול שכרן בעוה"ב שתי הכתות שוות ואף אם לא צדקו בית שמאי בדבריהם ואין הלכה כמותם עם כל זה על היות מחלקותם לשם שמים דבריהם חיים וקיימים לקבל שכר עליהם. וזהו אומרו סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים כמחלוקת קרח ועדתו אין סופה להתקיים רק ירדו חיים שאולה:

והרב ר' מנחם לבית מאיר ז"ל כתב יש לתמוה איך ראוי לומר על מחלוקת שתתקיים והרי א"א להתקיים אלא אחת מן הדעות ומלת מחלוקת כוללת השני צדדים ואיך יתקיימו שניהם. ונ"ל שאין מלת מחלוקת מיוחסת רק על השני המשיב וחולק על האחד רוצה לומר שכשהראשון מתעורר לעשות איזה דבר ואומר ראוי שיעשה כך ויורה לעשות כך עדיין אין כאן מחלוקת אבל כשהשני ישיב עליו ויאמר אין ראוי לעשות כדבריך אלא בהפך זהו המחלוקת ונמצא שאין המחלוקת כוללת השני צדדים אלא הא' לבד שהוא הב' המשיב על האחד ואמר שזה הב' אם משיב וחולק שלא בדרך קנטור ונצוח אלא להודעת האמת סופו שיתקיימו דבריו ואם משיב דרך קנטור לא יתקיימו דברי השני אלא דברי הראשון עכ"ל:

ולי נראה כי אפי' לפי דבריו לא תירץ ועדיין הקושיא במקומה עומדת כי לפעמים אפשר כי זה השני המשיב על הראשון אפי' שיהיה לשם שמים אפשר כי הראשון צדק בדבריו ודבריו עיקר והב' טעה במה שרצה להשיב ולחלוק עליו והרי דברי השני שהוא החולק כוזבים ודברי הראשון עיקר נמצא שהמחלוקת והם דברי השני אין סופה להתקיים כי הוא הדעת הכוזב והדרא קושיין לדוכתין. ואפשר לומר כי מה שאמר כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים הכוונה שלעולם יתקיימון במחלוקתם והיום יחלוקו בדבר אחד ולמחר בדבר אחר והמחלוקת תהיה קיימת ונמשכת ביניהם כל ימי חייהם ולא עוד אלא שאורך ימים ושנות חיים יוסיפו להם, ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים רק במחלוקת הראשון יסופו יתמו ושם ימותו כמחלקותו של קרח:

ואפשר עוד לומר כי במחלוקת הלל ושמאי וכיוצא בהם הללו פוסלין והללו מתירין וכו' ואלו ואלו דברי אלהים חיים כמאמרם ז"ל וזה כי לכל הדברים יש להם שרשים יונקים מלמעלה והכל כפי הזמן וכפי המקום אשר הוא רומז למעלה באצילות והלא תראה כי אברהם אבינו קיים אפי' ערובי תבשילין ויעקב שהיה בחיר באבות נשא שתי אחיות אשר התורה אסרה אותם וכן יהודה שבא על תמר כלתו אשר היא אסורה מן התורה וכל מלכות בית דוד לא יצאה אלא ממנו אלא לאו שכל הדברים הם משתלשלים משרשם העליון כפי הצורך וכפי הזמן וכפי המקום והכל על קו האמת כן כל מחלוקת שהיא לש"ש סופה להתקיים כי יש לה שורש וקיום למעלה לשתי הסברות גם יחד והדברים עתיקין ודי למבין.

והרי"א ז"ל כתב לפי שהיושבים לפני החכמים בלמוד התורה פעמים יסכימו בדעותיהם ותהיה ביניהם אהבה והסכמה והתאחדות וכמו שאמר ר"מ נקרא ריע אהוב אוהב את המקום אוהב את הבריות ופעמים יהיה ביניהם מחלוקת מצד חילוף מדותיהם וחלוקיהם במעלות השכליות לכן נסמכו המשניות האלו האהבה והמחלוקת אחרי משנת היושבים לפני חכמים כי בסבת התחלפותם בהיות האחד ספוג והאחד משפך או משמרת ונפה תתחייב ביניהם האהבה אצל הדומים או המחלוקת בין המתנגדים, וכתב בענין תירוץ הקושיא שהקשינו בענין מחלוקת שהיא לשם שמים שסופה להתקיים כי ענין מחלוקת הלל ושמאי כי שניהם היו מודים בעיקר המצוה והעבודה לשמים אלא שחולקים בענין הגעתה ואופן עשייתה, והנה התכלית הטוב ההוא שהמה מסכימים עליו הוא האמת המשותף המקיים דברי שניהם וזו היא סיבה לשיזכרו שניהם בשוה בכל מקום ונושאים ונותנים עליהם מאי טעמא דבית שמאי מאי טעמא דבית הלל וכדומה וכמו שנאמר על חכמי הגמרא וכתותיהם הללו מטהרין והללו מטמאין הללו פוסלין והללו מכשירין ואלו ואלו דברי אלהים חיים, אמנם מחלוקתו של קרח לא היתה לש"ש אדרבא כוונו למרות עיני כבודו לפי שהם היו כופרים בהשגחת הש"י ובנבואתו ולא היה בדבריהם דבר אמת כלל בפרטי המעשים ואופנים ולא בתכליתם ועיקרם ולזה קראה מחלוקת שלא לש"ש ולזה אין סופה להתקיים לפי שהשקר המוחלט הוא והרע הגמור והוא נפסד מפאת עצמו ולכן רגזה להם הארץ מתחת ויאבדו מתוך הקהל לפי שהיה שלא לשם שמים לגמרי כמו שאמר עכ"ל:

והר"ם אלשקאר ז"ל כתב איזו היא אהבה שאינה תלויה וכו' האהבה שאין לה הפסק היא אע"פ שישער האדם שיגיע לו קצת היזק וקלון דוגמת דוד ויהונתן שאע"פ שהיה ראוי לעמוד במקום אביו ודוד היה עתיד להסיר אותו מהמלכות עם כל זה היתה אהבתו עמו בקשר אמיץ וזה שאמר דוד המלך ע"ה בהספדו על יהונתן נפלאתה אהבתך לי מאהבת נשים כלו' מהיכן ידעתי שנפלאה אהבתך לי מאהבה של הנשים שכשהיה משנה אצל שאול היו אומרות הנשים הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו ושאול נתקנא כנודע אמנם יהונתן לא די שלא נתקנא אלא אדרבא הצילו מיד אביו, וזה מצד כי אהבת נפשו אהבו ולא אהבת הגוף וזה שאמר ונפש יהונתן נקשרה בנפש דוד, אמנם אהבת אמנון ותמר הוא מבואר ואין להאריך:

כל מחלוקת שהיא לשם שמים וכו' ומחלוקת שאינה לש"ש זו מחלוקת קרח ועדתו עם משה שלא היתה כוונתם רק לנצחון ולעקור השורש וז"ש רב לכם כי כל העדה כלם קדושים ויחול עליהם השפע ומדוע אתם פרטיים תתנשאו ותאמרו שהשפע יבא עליכם יותר מזאת האומה ולזאת בסוף לא נתקיימה מחשבתם ומדד להם הש"י מדה כנגד מדה וחל עליהם עונש פרטי ויאבדו מתוך הקהל ולא עוד אלא שמתו מיתה משונה כמו שאמר הכתוב אם כמות כל האדם וכו' עכ"ל:

ולב אבות כתב למדנו שכל אהבה שהיא תלויה בדבר חומרי וגופיי אי אפשר שתשאר קיימת באוהב כי בהתבטל ותפסד הגוף תתבטל האהבה, ואשר אינה תלויה בדבר חומרי וגופיי אינה בטלה לעולם כי היא נשארת אחר המות וראיה לזה מאהבת אמנון ותמר כי אפי' בחיים נאבדה להיות גופיית כל שכן אחר המות:

עוד אפשר שפירוש דבר בכאן רוצה לומר דבור וירצה שהאהבה שהיא תלויה בדבור האוהבים כי אינה שקועה בלב ובנפש בעת שיסתר איש מאחיו לא ישאר רושם האהבה ולכן נאמר והמצפה אשר אמר יצף ה' ביני ובינך כי נסתר איש מרעהו כי ה' בוחן לבות יכול לדעת אז אם נשארה האהבה בלבבות אם לאו וביהונתן ודוד מצאנו פסוק מעיד על זה ואמר והדבר אשר דברנו אני ואתה הנה ה' ביני ובינך עד עולם ירצה שהדבור הזה אשר אנו מדברים בחוקי האהבה לא יהיה קיים בדבור לבד שאם יהיה כך בהתבטל הדבור תתבטל האהבה אלא יהיה קיים בלב ובנפש והשי"ת עד ביני ובינך ואומרו עד עולם הוא עצמו אומרו בכאן אינה בטלה לעולם. עוד כתב קרוב למה שהורגלו המפרשים לפרש בכאן בחדשי עליהם חידוש נכון אומר, כי ידוע שהויכוח מן הצדדים ההפכיות בעיון ובלימוד הוא סיבת יציאת הדבר לאור והודע האמת והתבררו בזולת שום ספק ולכן הספקות וההערות והקושיות הן מבוא גדול להשגת המבוקש. והחוקר עצמו אמר שהספקות עשו את האנשים חכמים וזה הדבר ראוי שיהיה שמור ביד כל דורש ידיעת האמת בכל ספר וחכמה ידוע שהספקות לא ישלמו אלא בהמצא כת כנגד כת ושואל ומשיב להוציא לאור משפט והדבר הזה נעלם מעיני המלעיגים על מה שאמרו חז"ל שאם היו כל הסנהדרין דנין מיתה לאיש אחד לא היה מומת ואם היו מועטים מזכים ורובם מחייבים היה מומת שעם היות גזרת הכתוב מחייבת כן וכמו שדרשו בגמרא הטעם אשר שמעתי בזה בשם הרמב"ם ז"ל הוא נכון מאד והוא עצמו מה שכתבתי להודיע ולהשמיע כי כשאין כת מנגדת על פי קושיות וטענות בחקירה מן החקירות א"א שיצא הדבר לאור ואפשר שכלם יפלו בטעות קרוב לטעם שזכרו למה הביא רבינו הקדוש סברת היחיד אצל סברת הרבים אם ידוע שאין ההלכה כאותו יחיד לגביהן, ואם כן יאמר התנא שכשהמחלוקת היא לש"ש שכוונת החולקים היא שעם אותו המחלוקת יתברר האמת ויצא לאור מה שלא היה יוצא זולתו בודאי סוף אותם המחלוקת יתקיימו ויהיו נזכרים יחד הואיל ובאים לדעת ברירת האמת צריך להעריך שתי כתות המחלוקת ועם המחלוקת עצמה יתברר האמת ולכן דין הוא שישארו כל כתות המחלוקת נזכרים ונעשים יחדו עם היות שאין האמת אלא באחד מהם אבל המחלוקת שלא תהיה לש"ש אין ראוי שיתקיימו ויזכרו שני חולקיו רק הא' מהם אשר עמד לבד אחר שאין בזכירתו תועלת כי מתחלה לא בא החולק להוציא לאור המשפט אלא לחלוק ולקנטר ולהסתיר האמת ולהעלימו כמו שהיה ענין מחלוקת קרח ועדתו כפי מה שאני מפרש בפסוקי הפרשה לא הזכיר בדברי קרח ועדתו טענתם וסברתם אלא בהסתר ובהעלם ולא בגילוי כמו שתוכל להתבונן מהפסוקים והיה זה לזאת הסבה עכ"ל. ופי' סופה להתקיים שהכוונה היותם שתי הסברות נזכרים ונכתבים דברי הצודק והבלתי צודק, זה הפי' כתבו ג"כ החסיד זלה"ה:

והר"י בר שלמה ז"ל כתב כל כו' כ"מ שנחלקו הלל ושמאי לא היתה כוונתם לקנטר זה את זה ולהראות כל אחד חכמתו ולקנות לו שם רק כדי להוציא הדברים לאמתם ולכן נתקיימה מחלוקתן סופה להתקיים דברי בית הלל שנכתבו בסוף נתקיימו שהם הלכה שבכל מקום שחולקים הלל ושמאי ושמאי מדבר תחלה והלל לבסוף לכן נתקיימו דבריו, אמנם כל מחלוקת שאינה לש"ש אלא להשתרר ולעשות לו שם כמחלוקת קרח ועדתו אין סופה להתקיים כדכתיב בקרח ותפתח הארץ את פיה הרי שאפי' המבקש לעשות מצוה דרך שררה וגבהות רוח כקרח שהיה מבקש להקטיר קטורת שהיא נחשבה לו לעבירה כל שכן שאר כל הדברים לכן צריך כל אדם לדבר כל דבריו ולעשות כל מעשיו לשם שמים ולא לכוונה אחרת ואז יצליח את דרכיו ואז ישכיל עכ"ל:

ורבינו עובדיה ז"ל כתב כל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל שאינו מתקיים כשיתבטל הדבר שהיה סיבה לאותה האהבה גם האהבה בטלה, וכל אהבה שאינה תלויה בדבר בטל אלא בדבר קיים כגון אהבת הצדיקים והחכמים אינה בטלה לעולם כשם שהדבר שהוא סבה לאותה אהבה אינו בטל כך אין האהבה בטלה, כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים שמעתי פירוש סופה תכליתה והמבוקש מענינה והמחלוקת שהיא לשם שמים התכלית והסוף המבוקש מאותה המחלוקת להשיג האמת וזה יתקיים כמ"ש מתוך הויכוח יתברר האמת וכמו שנתברר במחלוקת הלל ושמאי שהלכה כבית הלל ומחלוקת שאינה לש"ש תכלית הנרצה בא היא בקשת השררה והכבוד יהיה להפך עכ"ל:

והר"י לירמא ז"ל כתב סופה להתקיים רוצה לומר אפי' בסוף וקץ המחלוקת פירוש אפי' אחר הזמן שיפסקו בו החולקים מלחלוק זה עם זה שאז היא סוף המחלוקת היא עתידה המחלוקת הזאת להתקיים שהרי אפי' אחר מות שמאי והלל מחלקותם היא קיימת לעולם שהרי כל חכמי ישראל שבאו אחריהם הם נושאים ונותנים במחלוקתם מ"ט דבית שמאי מ"ט דבית הלל. ואת"ל שזה הפי' הוא דחוק שלא אמר בסופה להתקיים אלא סופה לכן אפשר לומר סופה להתקיים ר"ל הסוף והקץ שיהיה למחלוקת הזה הוא שהיא עתידה להתקיים המחלוקת הזאת לעולם שהרי אפי' אחר מות שמאי והלל מחלוקתם היא קיימת וכו' כדפרישית. וכוונתו לומר שלא יהיה לעולם סוף וקץ למחלוקת שהיא לשם שמים כגון מחלוקת הלל ושמאי ושאינה לשם שמים אלא לשם הנאת גופו כקרח אין סופה להתקיים הכוונה הוא לומר שיהיה סוף וקץ למחלוקת שאינה לשם שמים שאחר שיפסקו החולקים מלהחזיק במחלוקת תבטל המחלוקת ההיא לגמרי ולא ימצא עוד מי שיחזיק במחלוקת ההיא כמו שראינו שאחר מיתת קרח ועדתו שהיו בעלי מחלוקת משה ואהרן בטלה המחלוקת ההיא מעל משה ואהרן לגמרי ושלום היה להם משם והלאה:

ומה שלא אמר זו מחלוקת קרח ועדתו ומשה ואהרן כמו שהזכיר ברישא להלל ושמאי הענין לפי שא"א לומר שהמחלוקת שעשה משה ואהרן עם קרח שלא היתה לשם שמים כי כוונת משה ואהרן היתה לשם שמים ולא היתה באותה המחלוקת בחינה שלא לשם שמים רק קרח ועדתו שתהיה להשתרר ולכן לא זכר אלא לקרח ועדתו עכ"ל:

כל מחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים. לפי שבמשניות הראשונות פי' מה שיש בין החסיד והרשע סמך להם באלו המשניות מה שיש בין מה הוא לשם שמים ושאינו לשם שמים ומה שהוא מתקיים ושאינו מתקיים ומה בין המזכה את הרבים לאשר הוא מחטיא אותם ואין ספק כי המחלוקת המתקיימת היא רעה שהרי אמרו נוטריקון מכה חרון לקוי תכלית כלייה כמו שנזכר בילמדנו ומה זה שאמר שאם היא לשם שמים שסופה להתקיים פי' רבינו משה ז"ל שהדברים יתקיימו לפי שכיון שהמחלוקת היא לשם שמים אינו מתכוין לסתור דברי חביריו אלא לדעת האמת והקב"ה מסכים על ידם שיתקיימו הדברים ואיני יודע לפי פירושו מה בין מחלוקת הלל ושמאי למחלוקת קרח ועדתו כי כאן וכאן דברי האמת הם מתקיימין שהרי התורה נתקיימה שהיה חולק עליה קרח ודברי שמאי נתבטלו שאין בית שמאי במקום בית הלל משנה כמו שנזכר בראש יבמות ובמקומות אחרים ואם נפרש הקיום לאנשי המחלוקת יבא הדבר כפשוטו שהרי הלל ושמאי נתקיימו וקרח ועדתו אבדו. ואפשר לפרש סופה להתקיים שיודו זה לזה שאינן מתכוונין לנצח זה את זה אלא להעמיד הדבר על בוריו וכשיתקיימו ראיות האחד יתבטלו דברי האחר וכמו ששנינו חזרו בית הלל להורות כבית שמאי בפרק השולח וחזר רבי עקיבא להיות שונה כבן עזאי בתענית פרק אחרון. ואפשר לפרש שדברי שניהם יתקיימו האוסר והמתיר לפי שאלו ואלו דברי אלהים חיים הם שכל אחד מביא ראיה לדבריו מהתורה ועל זה נאמר כולם נתנו מרועה אחד כמו שמוזכר בראשון מחגיגה ולפי זה אמרו בראשון מיבמות במחלוקת בית שמאי ובית הלל בצרת הבת אם היא מותרת שבית שמאי עשו כדבריהם ואע"פי שהיו בניהם ממזרים לפי שהוא מחייבי כריתות לדברי בית הלל לא נמנעו מלעשות כדבריהם והוו מודעי לבית הלל ופרשו מנייהו ללמדך שהיה ביניהם אהבה ושלום לקיים מה שנא' והאמת והשלום אהבו כמו שנזכר שם:

סופה להתקיים. אני מפרשו כמשמעו. לפי שאלו ואלו דברי אלהים חיים. לכן סופה להתקיים המחלוקת עצמה. והמחלוקת במקומה עומדת לעולם. שכן נזכרים ונעשים בכל דור. וזכרם לא יסוף ולא יעדור. ואינם לבטלה חלילה. שאפילו במתיבתא דרקיעא פליגי בה: