פרקי אבות פרק ה משנה יח

ראוי לשאול שלא ימנע מחלוקה אם מ"ש משה זכה וכו' ירבעם חטא וכו' הוא ראיה למ"ש כל המזכה וכו' כל המחטיא וכו' קשה א"כ למה שינה בלשונו כי במה שאמר בראיה זכות הרבים תלוי בו כן היה ראוי שיאמר למעלה כל המזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו, וכן במה שאמר כל המחטיא את הרבים היה ראוי שיאמר חטא הרבים תלוי בו ולמה שינה, ואם אינו ראיה אלא הוא ענין בפני עצמו ראוי לשאול מה שאמר כל המזכה וכו' כל המחטיא וכו' מנא ליה לתנא האי:

ועוד קשה במה שאמר אין מספיקין בידו לעשות תשובה השופט כל הארץ לא יעשה משפט חלילה לו מעשות כדבר הזה והלא כתיב לא אחפוץ במות הרשע כי אם בשובו מדרכיו וחיה:

ועוד למה שאמר משה זכה וזיכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו איך מביא ראיה מהפסוק כי שם לא הזכר אם זכות הרבים תלוי בו אם לאו. ודוחק גדול לומר שאינו מביא ראיה רק למ"ש שמשה זכה וזיכה צדקת ה' עשה הרי שזכה ומשפטיו עם ישראל הרי שזיכה ומ"ש שזכות הרבים תלוי בו אין לו ראיה מקרא רק מסברא שראוי הוא שיהיה זכותם תלוי בו שאם כך היתה כוונת התנא הכי הול"ל משה זכה וזיכה את הרבים שנא' צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל וזכות הרבים תלוי בו ומדהקדים ואמר זכות הרבים תלוי בו ואח"כ מביא ראיה נראה שגם על מ"ש זכות הרבים תלוי בו הביא ראיה וזה קשה גם בענין ירבעם איך מביא ראיה שחטא הרבים תלוי בו והמפרשים נבוכו בו:

והנראה לי בזה הוא כי מה שנאמר ירבעם חטא והחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו שנא' וגו' יצא להם ז"ל ממה שאמר על חטאת ירבעם כי מיותר כי היה די שיאמר על אשר חטא ירבעם ואשר החטיא את ישראל ובודאי שמה שחטא ירבעם הם חטאותיו אלא לאו שבא ללמדנו כי מה שחטא ירבעם וגם אשר החטיא את ישראל כלם נקראים חטאתיו כי כולם היו תלוים בו, וז"א על חטאת ירבעם והכתוב בעצמו פירש מה הן חטאתיו ואמר שהן שני מיני חטאות הלא הן אשר חטא הוא ואשר החטיא לאחרים כלן נקראים חטאת ירבעם הרי בפירוש שחטא הרבים תלוי בו:

ומ"ש משה זכה וזיכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו שנאמר צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל פי' הפסוק כך הוא כי משה צדקת ה' עשה וגם עשה משפטי ה' עם ישראל כלומר כאשר ישראל עושים ומקיימים משפטיו של הקב"ה מעלה הכתוב על משה כאלו הוא בעצמו עושה המצוה עמהם וזה עם ישראל דקאמר כי זכות הרבים תלוי בו וכאלו גם משה עשה עמהם ומלת עשה דנקט באמצע נדרש לפניו ולאחריו לפניו על צדקת ה' עשה לאחריו עם ומשפטיו עם ישראל. ומ"ש אין מספיקין בידו לעשות תשובה הוא בעצמו מ"ש אח"כ חטא הרבים תלוי בו והכל ענין אחד כי מ"ש אין מספיקין וכו' אין הכוונה שמן השמיים אין מספיקין בידו אבל מלת אין מספיקין שב אל הרבים שהזכיר והכוונה כי אותם הרבים אשר החטיא אין מספיקין בידו לעשות תשובה לפי שמתנאי התשובה שלא ישוב עוד לכסלה דאי לא הרי הוא כטובל ושרץ בידו וזה שהחטיא את הרבים אותם החטאות שחוטאים הרבים הם תלוים בו כי כלם נגררו ממה שהוא החטיאם בתחלה וא"כ אף אם הוא יעשה תשובה ועדיין הרבים חטאם תלוי בו מה תועיל תשובתו והרי הוא כאלו טובל ושרץ עדיין בידו ולזה אין מספיקין הרבים בידו לעשות תשובה:

ומה שכתוב בתחלה אין חטא בא על ידו ובמשה אמר זכות הרבים תלוי בו לפי שלא היה יכול לומר כל המזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו ומנא לן ממשה דיש לדחות שאני משה שמלבד שזיכה אותם במה שלמדם תורה ומצות לא זו בלבד עשה לנו בן עמרם כי גם נתן לנו את התורה אשר נתנה לו לבדו כמו שאמר לו השי"ת כתוב לך פסל לך הכוונה לעצמך לבדך ואז"ל טוב עין הוא יבורך זה משה שנתן מלחמו לדל שהקב"ה נתנה לו לבדו והוא נתנה לישראל ולשתי סבות אלה משה זכות הרבים תלוי בו אבל כל אדם שאין בו רק החלוקה האחת שמזכה את הרבים להדריכם בדרך ישרה לבד ואי אפשר לקיים בו כי נתן מלחמו לדל האמור במשה לזה הורידו מדרגה אחת ואמר אין חטא בא על ידו. כי למשה שזיכה אותם גם נתן להם את התורה שהיתה שלי זה זכות הרבים תלוי בו אבל המזכה את הרבים לבד די לו במה שלא יבא חטא אפי' לאחרים על ידו ואפשר שהדרשה שאז"ל בפסוק טוב עין הוא יבורך הוא בעצמו מאמר התנא משה זכה וזיכה את הרבים הכוונה שהוא זכה לעצמו במתנה כי לו לבדו נתנה ועם כל זה נתן מלחמו לדל וזיכה בה גם לאחרים ונתנה לישראל וע"כ זכות הרבים תלוי בו לא כן בשאר כל אדם והלואי יזכה שאין חטא בא על ידו:

ואפשר עוד לומר לפי שפעמים רבות ימצא שיעשה האדם דבר המותר לעשותו והרואה טועה ומדמה אותו הדבר לדבר אחר שהוא אסור ובא להתיר את האסור ע"י מה שראה באותו פלוני ועל כן אסרו חכמים דברים רבים מפני הרואים. אמר התנא שזה שלעולם מזכה את הרבים ימדוד לו השי"ת מדה כנגד מדה שלעולם לא יכשל אדם בחטא על ידו וז"ש אין חטא בא על ידו כי מדרכו יתברך להיות מודד מדה כנגד מדה. וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה כלו' אין מספיקין לו מן השמים לעשות תשובה, והענין הוא כי ידוע שהבא ליטהר מסייעין אותו ואלמלא הסיוע לא היה יכול ליטהר כי יצר לב האדם רע מנעוריו ואם אפי' במי שהוא צדיק גמור כתיב צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו והכוונה על היצה"ר כמאמרם ז"ל לולי שהקב"ה מצילו מידו כמ"ש הכתוב ה' לא יעזבנו בידו וגו' במי שהוא רשע על אחת כמה וכמה שלא יוכל לטהר אם לא במה שמסייעין אותו מן השמים וזה שהחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה כלומר אין מסייעין אותו כדי שיהיה ספוק בידו לעשות תשובה ואף אם המדה כנגד מדה היתה שיחטיאו אותו זה אי אפשר שאין הש"י מחטיא לשום אדם אמנם בהיותם מן השמים בשב ואל תעשה שלא לסייעו הוה ליה כאלו החטיאו אותו כי בודאי היצר הרע יתגבר עליו להחטיאו:

ואפשר עוד לומר כי מ"ש כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו הכוונה כי בדרך טבע הוא שאין חטא בא על ידו כי מי שלא היה מנהגו לזכות לחייבים כאשר יחטא ואשם לא יבוש ולא יכלם לא כן במי שדרכו להיות מזכה את הרבים כי כאשר יחטא ילעיגו עליו באמרם תראו האיש המדריך לארץ ולדרים עליה וזה הוא לו כמתג ורסן לבלתי יחטא שאין לך בושה גדולה מזו נמצא כי בדרך הטבע המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו כלומר לעולם לא יחטא. וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה הכוונה אפי' אם ירצה לעשות תשובה הרבים אשר החטיא אין מספיקין בידו לעשות תשובה שכיון שנעשו חבורות פשע חברים מקשיבים זה לזה מפתים אותו מצד אחד והיצר הרע מצד אחר ומתגברים עליו ואין מספיקין בידו לעשות תשובה:

משה זכה וזיכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו שנאמר צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל אפשר דכינוי משפטיו דקאמר שב למשה כאלו אמר ומשפטיו של משה עם ישראל וכיון שתלה בו ובכינוייו המשפטים אשר ישראל מקיימים נראה שזכות הרבים תלוי בו על דרך זכרו תורת משה עבדי:

ירבעם חטא והחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו שנאמר על חטאות ירבעם אשר חטא ואשר החטיא את ישראל מדנקט שנענש אותו העונש על שתים אלה על החטאת אשר חטא ועל אשר החטיא נראה שחטא הרבים תלוי בו וע"כ נענש על שתיהן כאחת:

והרב רבי מנחם לבית מאיר ז"ל כתב כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו כדי שלא יהיו תלמידיו בג"ע והוא בגיהנם כדכתיב כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת, והיאך אפשר שמי שהוא חסיד יראה שחת אלא שאחר שהוא חסיד אינו מניח אותו שיעבור עבירה עד שיראה בעבורה שחת. צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל כלו' שהשלים וקיים כל התורה הוא וכל ישראל עמו עכ"ל:

והר"מ אלשקאר ז"ל כתב משה זכה וזיכה את הרבים לפי שזכר למעלה שמחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ג"כ זכר ענין משה רבינו ע"ה אשר התרעומות שלו על ישראל היה לשם שמים ואף ע"פ שהיה מוכיח אותם היה נמשך זכות לשניהם והנה משה היה מוכיח אותם כמה פעמים והיו גם כן ישראל מריבים עמו וחולקים עליו כמה פעמים שלא כדין ומן הראוי היה שיענשו ישראל על יד מחלוקתם ולא די שלא נמשך היזק אלא שהועילה זכות משה אשר כל פעולתו היה לשם שמים שנמשך להם זכות, וז"ש משה זכה ולא די שזכה אלא שזיכה את הרבים אע"פ שלא היו ראוים לאותו זכות ועל כן ראוי שיתלה בו הזכות מאחר שהוא הגורם והביא ראיה ממ"ש צדקת ה' עשה והשמיענו שהשי"ת חשב לו כאלו נתן צדקה מממונו לשי"ת אשר מן הראוי לו לקבל שכר על פעולתו ומה היתה הצדקה הוא ומשפטיו עם ישראל כלומר אותם התוכחות והמוסרים אשר היה מייסר אותם אשר בסבת אותו המוסר חזרו למוטב. הנה בא להודיענו שאע"פ שלא היה מפסיד על ישראל כי אם הדיבור נחשב לו כאלו עשה צדקה בפועל וזה דוגמת מה שאמר באברהם ויחשבה לו צדקה שאע"פ שהאמונה היא דבר שבלב חשב אותה הש"י כאלו עשה צדקה בפועל עכ"ל. ושמעתי שמשה כשהיה דן את ישראל היה עושה משפט וצדקה כדוד המע"ה משפט עם זה וצדקה עם זה כי היה פורע משלו וז"ש הכתוב צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל. ומ"ש זיכה את הרבים הכוונה שבהיותו עושה צדק ומשפע בזה היה מזכה לשניהם ושניהם היו זכאים וזהו וזיכה את הרבים דקאמר עכ"ל:

ורבינו עובדיה ז"ל כתב אשר חטא ואשר החטיא את ישראל מדלא קאמר על חטאת ירבעם וישראל שמע מינה שהכל תלוי בירבעם עכ"ל:

כל המזכה את הרבים וכו'. המזכה את הרבים אין הדין נותן שיבוא חטא על ידו כמו שאמרו באחרון מיומא כדי שלא יהו תלמידיו בגן עדן והוא בגיהנם שנא' כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת וכן המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה כי הדין נותן שינעלו בפניו שערי תשובה שלא יהיה הוא בגן עדן ותלמידיו בגיהנם שנא' אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו כמו שנזכר שם:

משה זכה וזיכה את הרבים. שנתנה להם תורה על ידו זכות הרבים המקיימים אותה תלוי בו כאלו הוא עושה כל אותן מצות יתר על צדקותיו וכן הדין לכל המזכה את הרבים כל מה שעושים ישראל הרי הוא כאלו הוא עשאו וזהו שנא' צדקת ה' עשה כשזכה את הרבים ועשה משפטיו עם ישראל וזה הפסוק דרשוהו חז"ל במסכת סוטה פרק ראשון על משה רבינו ע"ה בשעת פטירתו היו אומרים מלאכי השרת לפני הקב"ה עליו צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל כי ראש הפסוק נאמר על משה שהיה קבור בחלקו של גד שנא' וירא ראשית לו זהו גד שנטל חלקו תחלת כל השבטים כי שם חלקת מחוקק ספון כמו שתרגם אנקלוס ארי תמן באחסנתיה משה ספרא רבא דישראל קביר וסוף הפסוק הוא גם כן על משה שעשה צדקת ה':

ירבעם חטא. לעשות עגלים כדי שתתקיים מלכותו בידו ולא יעלו לרגל בירושלים ותחזור המלכות לבית דוד והחטיא את הרבים שגרם לישראל חטאים גדולים שהיו עובדים עגלים והכל תלוי בו כאלו כל מה שחטאו ישראל חטא הוא ונוסף על חטאיו ונענש עליהם שנא' על חטאת ירבעם אשר חטא ואשר החטיא את ישראל לא אמר הכתוב על חטאת ירבעם וישראל אלא על חטאת ירבעם ואשר החטיא את ישראל שהכל תלוי בו כאלו לא חטאו ישראל אלא הוא חטא הכל וכן הדין לכל מחטיאי הרבים והתורה הזהירה על זה ואמרה ולפני עור לא תתן מכשול שהוא נדרש על מכשיל חבירו להאכילו איסור ואומר לו שהוא היתר כמו שנזכר בא' מחולין ובא' מע"ז:

כל המזכה את הרבים. עתוי"ט דכתב בפירושא דקרא ל"ת חסידיך רבים. הכתיב קדריש. אבל הקרי הוא חסידך לשון יחיד. ואין טעם ולא ריח בפירושו. אטו משום דהוא בגיהנם. לא סגי להו לתלמידים עד שיבואו לראותו שם. ישארו הם בג"ע ולא יבואו לראות כבלע את הקודש. ואם אמנם אמרו במדרשות שהצדיקים רואים בפורענותם של רשעים בגיהנם ושמחים לראות נקם. א"כ גם כשיבוא הוא עמהם לג"ע. מ"מ יבואון יחדיו לראות שחת. ולא אמר אל תתן חסידך לראות בשחת. לכן אין זה אלא תפל בלי מלח. גם מש"ע תוי"ט דבעינן דוקא רבים. שבוש הוא בעיני דודאי אפי' זיכה אחד. (מבלי שיכול לזכות יותר) בכלל מזכה רבים יחשב. וכן להפך. כי הכל הולך אחר הכוונה. שאם היה ביכלתו לזכות רבים. היה עושה. ולא עוד אלא אפי' אחד שזכה לעצמו בלבד. נחשב כמזכה את הרבים. לפי שכולן זוכין על ידו. וכמ"ש עה"פ ואנכי בעלתי בם וגו'. אחד מעיר מזכה את כל העיר. ואחד ממשפחה מזכה כל המשפחה. והיינו נמי לדעתי כשעושה כל מה שביכלתו לזכות גם לאחרים ואע"פ שלא עלתה בידו. המחשבה מצטרפת למעשה. כמ"ש כל החושב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה. מעלין עליו כאלו עשאה. לפיכך נחשב לו. כאלו כבר זיכה את הרבים בפועל. ומועיל ג"כ לשיזכו רבים על ידו. כאמור. וזהו לדעתי כוונת הקרי והכתיב שניהם לדבר אחד נתכוונו. ודוד על עצמו אמרן. ר"ל א"ת חסידיך וגו'. שהרי עם היותי יחיד. לעולם אני חשוב כחסידיך רבים. בין לפי המחשבה בין על פי המעשה. וזה נכון וישר. ומתני' דנקטה הרבים. משים סיפא לאשמועינן דזכות הרבים תלוי בו. וחטא הרבים תלוי בו. ולעולם שאין החטא בא על ידו. או ההפך שאין מספיקין בידו לעשות תשובה. אפי' באחד שזיכה או שהחטיא. הדברים אמורים וזיל נמי בתר טעמא. וגם מחמת מחשבתו שנכרת מתוך מעשה. שאלו היה בידו לעשות כן לרבים. היה עושהו. כל זה ברור: