פרקי אבות פרק ד משנה ט

יש לדקדק שהרי אנו רואים כמה וכמה שקיימו את התורה מעוני ולא קיימוה בסופה מעושר, ואפשר לומר כי על שני העולמות דבר כל המקיים את התורה בעוני בעולם הזה סופו לקיימה מעושר בעולם הבא כלומר ללומדה שם כמאמרם ז"ל ילכו מחיל אל חיל וגו' והצדיקים שם כולם עשירים כענין תלת עשרה נהרי דאפרסמון לרבי אבהו וכמש"ה להנחיל לאוהבי יש ואוצרותיהם אמלא, וכל המבטל את התורה מעושר שהיה לו בעוה"ז סופו לבטלה שם מעוני ויסורין שיהיו לו בגיהנם:

אי נמי אפשר לומר כל המקיים את התורה מעוני הדעת ועם היות שאינו יודע בתורה הוא מקיים מה ששמע או ידע סופו לקיימה מעושר דעתו ית' שהוא ישפיע עליו מחכמתו כי ראשית חכמה יראת ה' וכל המבטל את התורה מעושר שהוא יודע כדואג האדומי והוא רשע גמור סופו לבטלה מעוני שתשכח ממנו כמו שהיה בדואג ששכח תלמודו וכמו שארז"ל חיל בלע ויקיאנו:

ואפשר עוד לפרש המקיים את התורה וזן את לומדיה מעוני כלומר מאותו המעט אשר לו הוא מוציא ממה שנותן לתוך פיו וזן לתלמידים כדי לקיים את התורה, סופו לקיימה מעושר, כי עץ חיים היא למחזיקים בה ואדרבא יעשיר אותו כדי שיוכל לקיים את התורה ולהחזיק יד לומדיה. אמנם המבטל את התורה מעושר כלומר כי עם היות לו עושר אינו מהנה לשום ת"ח ובזה הוא סבת ביטול התורה סופו לבטלה מעוני כי מודדין לו מדה כנגד מדה ואבד העושר ההוא בענין רע. ובזה הדרך בעצמו יפורש אם נאמר שהמקיים את התורה הכוונה על עשיית המצות כי הוא קיום התורה כפשוטו וידוע שרוב המצות קיומה בדררא דממונא כמו טלית תפילין סוכה מזוזה מעקה וכאלה רבות ובטולם הוא מסובב מהכיליות ובזה קל להבין כפי הדרך הנזכר:

והר"מ אלמושנינו ז"ל פי' כי אפשר לפרש המשנה אם בטבע ואם בהשגחה והנה ע"ד השגחיי שפרשו המפרשים אמר כל המקיים את התורה ר"ל העוסק בה כי נלקחה מלת מקיים לרמוז אל העדר הביטול אשר יאמר אח"כ כי לולא זה היה אומר כל העוסק בתורה מעוני ורצה לרמוז שכל המשתדל שלא לבטל את התורה מעוני רק לקיימה עם כל צערו ועניו הנה השי"ת נותן לו שכרו שמעשיר אותו על הכוונה הטובה ההיא ששם בה' מבטחו כי לא די שלא ביטל את התורה מחמת העוני אלא שקיימה קיום אמתי ע"כ המחשבה ההיא לא תפסד ולעולם יקיים האיש ההוא את התורה ולכן הקב"ה נותן לו עושר ומקיים את התורה ואינו מבטלה מחמת העושר רק מקיימה ועל זה תפס מלת מעושר ומעוני במ"ם ולא בבי"ת כמשפט לרמוז אל שלילת ההפך שהוא שלילת הביטול והוא כאלו אמר שלא ביטל את התורה מחמת עוני רק קיימה מחמת העוני ההוא והוא דקדוק נכון, ואמר שכל המבטל את התורה מחמת העושר וזהו אומרו מעושר הנה סופו לבטלה מחמת העוני כי יהיה עני כ"כ שיהיה נטרד ומצטער מאד לבקשת לחם למאכלו וזהו אומרו סופו לבטלה מעוני:

ואמנם כאשר יהיה להפך הוא מבואר שההשגחה לא תנגדהו ולא תעזרהו כי המקיים את התורה מעושר הנה ההשגחה תעזבנו בידו ואין להחזיק לו כ"כ טובה כמו המקיימה מעוני כי העני דל הוא והוא מצטער גדול לבקשת מאכלו והוא טרוד מאד וראוי להחזיק לו טובה על היותו עוסק בתורה וע"כ השי"ת נותן לו עושר. אך העשיר למה יהיה נטרד בבקשת המותרות ויעזוב למודו אין זה כ"א רוע לב. וכן המבטל את התורה מעוני אינו כ"כ רשע כמו המבטלה מעושר לשיהיה נענש מהשגחתו הנפלאה וע"כ יניחנו כמות שהוא:

אך אמנם אם באנו לומר שמה שאמר התנא סופו לקיימה ולבטלה ר"ל מצד הסבות המחייבות זה בטבע, הכוונה הוא כך כל המקיים את התורה כלומר להגות בה יומם ולילה לעבודתו ית' ולזה לא אמר כל הלומד לרמוז שמדבר בשלמים שכבר יצאו ממדרגת לומדים והגיעו למדרגת החכמה ואלה החכמים כאשר יקיימו את התורה בהיותם חכמים ולא יטרידום צרות העוני וצרות צרותיו הנה איש כזה כאשר יבא לידי עושר מכ"ש שיקיימה מעושר כי כשהוא מכיר מעלת תהלת החכמה הרמה הנה אם בהיותו נטרד בטרדות שהיו פוטרות אותו מהלימוד לא היה בודל מלקיים את התורה כ"ש בהעדר הטרדות ההם שיחוייב לו לקיימה יותר בהיות לו מהטובות הזמניות יותר מהשיעור ההכרחי, ובכן ידיעת ההפכים אחת כי מזה נתבאר שהאיש העשיר כאשר יבטל את התורה מצד טרדתו בעושרו היא הוראה ודאית שסופו שיבטל את התורה אם יבא לידי עוני כ"א בהיות לו הצריך מהמזונות היה נטרד על בקשת המזונות המותרות כ"ש בשלא יהיה לו הצריך לפרנסתו שיהיה יותר נטרד לבקשת פרנסתו וזהו אומרו סופו לבטלה מעוני וכו', ובכן המבטל את התורה מעוני לא יתחייב בטבע שיבטלה מעושר וכן המקיימה מעושר אינו מתחייב שיקיימה מעוני וע"כ לא זכר שתי החלוקות האלה עכ"ל:

ואצלי ביאור דברי התנא הם להפך מדברי הר"מ אלמושנינו ז"ל כי לרבותא נקט אלו השתי חלוקות ומכ"ש האחרות כי אדרבא העוני גורם קיום התורה שיצרו של אדם נכנע והעושר גורם ביטול כי יצרו מתגבר עליו שלא יסבול עול התורה וזה יובן עם מ"ש ז"ל יזל מים מדליו כי אין התורה יוצאה אלא מן הדלים ולזה אמרו ז"ל יפה עניותא לישראל כי העני ונכה רוח אין לו נחת רוח כ"א בלמוד התונה נמצא שהעוני מביאו לידי לימוד התורה אבל העושר טבעו להביא לאדם לידי ביטול תורה בחושבו לרכוב אניות ולדרוך בציות ולכן אמר התנא כל המקיים את התורה מעוני ולא אמר בעוני בבי"ת כמשפט. והכוונה כי מסבת העוני נסתבב לו קיום התורה סופו לקיימה מעושר כי אפי' שיבא לו עושר אח"כ לא יזיק לו לבטל את התורה ואפי' שאם היה בא לו העושר בתחלה היה מזיק לו והיה מבטלו מלימוד התורה עתה שכבר קדמו לו תבלין שקיימה מעוני אף אם אח"כ יבא לו עושר סופו לקיימה מעושר שמצוה גוררת מצוה. וכל המבטל את התורה מעושר כלומר מסבת העושר נסתבב לו לבטל את התורה ואלו היה עני היה מקיימה השמיענו התנא כי אפי' שיבא לו עוני אח"כ סופו לבטלה מעוני כי עבירה גוררת עבירה ולכן זכר אלו השתי חלוקות כי הן המחודשות כאמור:

והרי"א ז"ל כתב ועם היות שהנסיון פעמים רבות יוסיף בחילוף זה כי יש מקיימי התורה מעוני ויבלו ימיהם בדלות מופלג לא מפני זה נכחיש מאמר התנא כי הוא האמת ומה שיהיה בחילוף זה הוא מפועל החטא ויסורין ממרקין ועליו אמר שהמע"ה כבד את ה' מהונך וגו' וסמך ליה מוסר ה' בני אל תמאס וגו', ופירש רבינו יונה ז"ל ענין סמיכות הפסוקים ירצה אם בעשותך הטוב והישר לא נתרבה הצלחתך אל תהרהר כי הוא מוסר ה' גבר על חטאיו וזה יהיה לטוב לך באחריתך והוא אומרו כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכאב את בן ירצה עכ"ל:

והריטב"א ז"ל כתב סמך רבי נתן דבריו לדברי ר' ישמעאל שדבר בענין הדין והחושך עצמו ממנו ואמר כל המקיים את התורה מעוני כשהוא דן את הדין אינו נושא פנים לעשיר מפני עושרו ואינו ירא מלפסוק הדין לאמתו ואף שהוא נצרך אל העשיר סופו שיקיים אותה מתוך העושר ולא יהיה נצרך לזולתו ויפסוק הדין כדת וכהלכה וכל המבטל את התורה מעושר שנושא פנים אף שאינו נצרך להם יבא לידי עוני ויבטל אותה מתוך העוני עכ"ל. עוד האריך והבנתי מתוך דבריו כל המקיים את התורה מעוני כלומר בצער ובדוחק שיצרו הרע תוקפו ועל ידי שהיה כובש אותו מקיים את התורה סופו לקיימה מעושר שיהיה יצרו חלל בקרבו וישיג עבודת הבורא ית' ועל דרך השלימות שישראל עתידין להשיג לעתיד לבא דכתיב ואת הצפוני ארחיק מעליכם ויהיו כלם כמלאכי עליון כאשר היה אדם הראשון קודם שחטא וכל המבטל את התורה מעושר שלבו חלל בקרבו והוא משך ביין את בשרו ומגרה יצרו הרע עליו סופו לבטלה מעוני שיתגבר יצרו הרע עליו ולא יהיה בו יכולת לעמוד כנגדו עכ"ל:

כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר. זאת המשנה דלגוה מסדורי תפלות ואומר כי המקיים את התורה מעוני ודוחק את עצמו בפרנסתו ומניח מלאכתו הצריכה לפרנסתו כדי לקיים את התורה בלימוד ועשיית המצות וזהו לשון המקיים את התורה יהיה שכרו ממשפטי האלהים אשר לא יעזוב את חסידיו להיות נודדים ללחם איה שיקיים אותה מעושר כי בצל החכמה בצל הכסף וזהו שאמר שלמה טובה חכמה עם נחלה כי שניהם כאחד טובים ואמר אחר כך ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה כלומר בזה יש יתרון ידיעה וכל העולם אינם יודעים זה אלא החכמים אשר יש בהם יתרון דעת שהחכמה לבדה תחיה את בעליה ולזה כשאמר הקב"ה לשלמה שאל מה אתן לך לא שאל אלא החכמה משל למלך שאמר לבולטוס אחד שאל מה אתן לך אמר אותו בולטוס אשאל את בתו וכשיתן לי את בתו יתן לי בכלל בתו כסף וזהב ומרגליות כן אמר שלמה אשאל החכמה ובחכמה יהיה לי גם עושר גם כבוד שנאמר ונתת לעבדך לב שומע אמר לו הקב"ה החכמה שאלת ולא שאלת עושר וכבוד ונפש אויביך לפיכך החכמה והמדע נתון לך ועל ידי כן גם עושר גם כבוד ונכסים אתן לך כמו שנזכר במדרש קהלת. וכל המבטל את התורה מעושר ואומר מפני עושרי הרב לא יהיה לי פנאי לעסוק בתורה סופו שיאבד העושר ההוא בענין רע ויבטלנה מחמת עניו ודוחקו לבקש פרנסתו ונמצא יוצא מן העולם בלא תורה וביום הדין אין לו טענה בבטול תורה מפני העושר שהרי רבי אלעזר בן חרסום היו לו אלף מדינות ביבשה ואלף ספינות בים והיה עוסק בתורה ולזה הוא מחייב העשירים כמו שנזכר ביומא פרק אמר להם הממונה ולשון הכתוב הוא תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל. ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל ונתן עול ברזל על צוארך:

כל המקיים התורה מעוני. בהא דלא תנן כל העוסק. כ' ד"ח דוחק גדול. שאינו נתפס בחוש השמע. ואין בו טעם כלל מאי שנא הא מהא. ותי"ט הוסיף טלאי ע"ג טלאי. שיש בו לת"ח גנאי. גם סיפא דמתני' הוקשה להם ולכל אדם. דהא חזינן דלאו הכי הוא. ולא ידענא מאי קמתרצי לה ד"ח ותי"ט דהא בכל פטומי מילי ממולייתא. קושיא בדוכתה קיימא. דאנן לא תנן הכי. אלא סופו לקיימה מעושר. והלא ריפו שבר על תקלה. אטו מתניתין משבשתא ובדותא היא. איברא הוה להו למימר בה מרגניתא. דקושיא חדא מתרצא חברתה. דמשו"ה לא תנן כל העוסק כו'. דהעוסק אינו מובטח בכך. כמו שאנו רואים מעשים בכל יום. וטעמא ודאי כמו שאמרו. עהיפ כי העושק א"ת העושק. אלא העסק. כדי שלא יתבטלו ת"ח מתלמודם. ולכן התענו ג"כ אנשי כנה"ג. על כל העוסקים במלאכת שמים. שלא יתעשרו. מטעם זה. אבל המקיים התורה ושומר מצותיה מתוך דוחק. ואינו מבטלה בטענת אונס ועניות. המעבירים את האדם על דעת קונו. הוא אשר דיבר ממנו התנא (ודלא כפירוש רע"ב) שסופו לקיימה מעושר. והכי נמי דייק לישנא דסיפא דקאמר מעוני. מחמת עוני ודאי. ותנא דווקנא הוא. כולה ניחא טובא בס"ד. והשתא דאתינן להכי אתי שפיר נמי דלא תקשי הא תנינן לעיל ספ"ב שמ"ש של צדיקים לע"ל. כי זה אינו שכר עצמי של מצוה. אלא כמו ששנינו רפ"ב ששכר מצוה מצוה ע"ש. ובמ"ש שילהי מכלתין בס"ד. כן הוא הדבר הזה. שע"י העושר זוכה למצות הרבה. וגם אותה המצוה עצמה שאחז בה בעיניו מתקיימת בידו עצהי"ט ומשובח מתוך עושר מה שלא השיגה ידו בעיניו. ד"מ אם היה מביא קרבנו עשירית האיפה. עכשיו יביא שור פטום. ואם היה קונה אתרוג כזית וכביצה. מעתה יזכה לקנותו במנה מן המהודר שבמינו. ככה בכל המצות זוכה ע"י העושר לקיימן מן המובחר. ואצ"ל מצות צדקה וג"ח שאם קיימן גם מתוך עוני. מזכין אותו לקיימן בשפע רב:

סופו לקיימה מעושר. אע"ג דכבר תריצנא למתני' בגוונא שפירא. ועלתה ארוכה למחלת הקושיא העצומה. הנופלת במאמר זה שנראה מתנגד לאמת ולפום מאי דפרישית אתיא שפיר אפי' אליבא דשטת המפרשים גופייהו. דלא הוו צריכי למטרח ומהדר משינויי דחיקי וק"ל. אכתי אית גבן תושונויא אחרינא דסליק נמי שפיר. דהא דתנן סופו לקיימה מעושר. היינו העשירות הגמור. שהיא מדת ההסתפקות כדתנן ריש פרקין. איזהו עשיר השמח בחלקו. וה"ק תנא דידן הכא נמי. כל המקיים את התורה מעוני. ר"ל עניות המוחלטת שאין עני אלא מדעת. והוא מכת אשר לא ידעו שבעה. כי עיני האדם כזה לא תשבענה. ועליו נאמר כל ימי עני רעים (אע"פ שיש לו ממון הרבה) כי לעולם הוא בצער ובדאגה על ממונו. ומתאוה להרבות לאלו. וזה הוא טבע לאדם מתולדה. לפי מזגו המחייב בנטייתו למדה זו ביותר (עיין חלון צורי) ולכן איש אשר אלה לו. כבד ממנו הדבר לקיים התורה מעוני. ומרוב עבודה בעסקי ממונו. כי כל ימיו מכאובים וחליו וקצף. אבל האדם מכל מקום בעל בחירה. לכן אם נתגבר על טבעו. והכריחו לקיים התורה על כל פנים. עם עניות טבעו הרע והמקולקל מראשיתו ותולדתו לפיכך תחלתו מר. אמנם סופו מתוק. כי ודאי בדידיה תליא. שאם ירצה יכוף טבעו העני ודל. ויעשהו עשיר שמח בחלקו וגורלו. אם רב אם מעט. טוב מעט לצדיק באופן שיזכה לקיים התורה. מתוך עושר גמור שמחה וטוב לבב. תחת אשר קיימה מתחלה ברוע לבב. על כרחו נגד טבעו הראשון. הבטיחו שיוכל לנצח טבעו בודאי. ויזכה למעלה זו היקרה מפנינים. ולא יחשוב אדם שלא יוכל לשנות הטבע. כי ההרגל טבע שני. וזכות התורה מסייע. והרי זה יפה אף נעים. אמת לאמתו. עם שגם דרך ראשון טוב ויפה ואמיתי. אעפ"כ יפה כח זה התירוץ השני. ליישב מה שלפעמים אנו רואים. יש צדיק אובד בצדקו (ואצ"ל מענין איוב שהיה נסיון. ושב לקדמותו) אע"פ שאינו מצוי כך. אך על כל פנים מרוצה הוא ושמח ברצועת המוסר שנפלה בחלקו. כמ"ש חסד ומשפט אשירה. וכן אמר עוד על דרך זה חבלים נפלו לי בנעימים אף נחלת שפרה. הילכך בין בקיום מצות התורה בין בעסק למודה. בטוח הוא להתעשר בסופו. במדת העשירות האמתית: