פרקי אבות פרק ד משנה ח

אפשר שהכוונה לומר מ"ש חז"ל בסנהדרין שאם הוא מומחה ומוחזק לרבים יכול הוא לדון יחידי ואי לא לא, וז"ש אל תהי דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד כלומר אחד ומיוחד ומומחה לרבים ואולי אין אתה מומחה ולכן אל תכניס עצמך בספק. ואפשר עוד לומר שהכוונה להזהיר לדיין שלעולם לא ישמע רק השני בעלי דינים יחד יען כי צדיק הראשון בריבו. וכן אמר בנוטריקון של אשר תשי"ם לפניהם "תשמע "שניהם "יחד "מדברים וכן כתוב בתורה שמוע בין אחיכם כלומר שניהם כאחד ולזה אמר אל תהי דן יחידי כלומר אם יבא אדם יחידי לפניך שתדינהו אל תשמע טענותיו שאין דן יחידי אלא אחד והוא הקב"ה שהוא דן אפילו לאדם א' וכמש"ה שמוע אשמע צעקתו והיה כי יצעק אלי ושמעתי כי חנון אני. ואח"כ מצאתי בלב אבות שפירש כן:

ואפשר עוד שהזהיר לדיין שיבין וישכיל כי אלהים בעדת אל, וז"ש אל תהי דן יחידי כלומר אל תהי חושב שאתה דן יחידי שאין דן יחידי אלא א' שהוא הקב"ה כי מי יאמר לו מה תעשה אמנם אתה דע לך כי הש"י עומד שם עמך לראות אם תטה אשורך מני הדרך:

אי נמי אמר אל תהי דן יחידי כלומר אל תהי חושב שאתה דן לבעל דין לבדו שאם אתה מחייב לזה שלא כדין הלא גם להש"י חייבת כי המשפט לאלהים הוא וכביכול לו אתה שופט כי הוא ית' ירצה למלאות חסרונו לפי שחייבת אותו שלא כדין ואמר שאין דן יחידי אלא א' ה"ה הש"י שכשמחייב לאדם הוא לבדו התחייב. ואפשר עוד לפרש דלאו לענין דינא קאמר אלא ממדת חסידות שלא ידין יחידי וגלה שלא דבר רק למדת חסידות במ"ש שאין דן יחידי אלא אחד יחידו של עולם ית' שמו כלומר לא אמרתי לך שלא תהיה דן יחידי אלא כדי שלא תשוה לו גם אתה ולו נאה ולא לך. ואמר ואל תאמר קבלו דעתי כלומר אל תאמר כיון שמן הדין הייתי ראוי לדון יחידי ולא נשתתפתי עם אחרים אלא ממדת חסידות וכיון שכן אכריח את חבירי לקבל דעתי שהם רשאים שהם הרבים ולא אתה שהם רשאים להכריח אותך ולא אתה. א"נ אמר אל תהי דן יחידי שלא תטעה בדין ואל תאמר קבלו דעתי כלומר אל תאמר לבעלי הדין קבלו דעתי והתרצו במה שאדון מדעתי ואף אם אטעה בדין לפי שהם רשאים ולא אתה הם רשאים מעצמם לומר לך שהם מקבלים עליהם את הדין ואף שתטעה בדין אבל אין אתה רשאי לומר להם שיקבלו עליהם את הדין אף שתטעה כי אע"פ שיודו ויאמרו שמקבלים עליהם את הדין אף שיהיה בטעות אנן סהדי כי לא קבלוך רק בחושבם שתדון להם האמת ואלו היו יודעים שתטעה בדין ותחייב את הזכאי לא היו מקבלים אותך ולכן אין אתה רשאי להיות דן יחידי וז"ש ולא אתה:

ורבינו יונה ז"ל פי' שאין דן יחידי אלא אחד הקב"ה או המומחה לרבים עכ"ל. וכבר פירשנו כפי השני דרכים:

וה"ר מנחם לבית מאיר ז"ל כתב ואל תאמר קבלו דעתי שלא תמציא עצמך לבעלי הדין לומר אני אדון את דינכם וקבלו דעתי עליכם שהם רשאים ולא אתה ושמא יסרבו בדינך ונמצאת מתחלל על יד עצמך עכ"ל:

והר"מ אלמושנינו ז"ל כתב כי אחר אשר הניח הרעות הנמשכות למי שלבו גס בהוראה והטובות הנמשכות לחושך עצמו מן הדין משום שיש לאומר שיאמר שאם עצתי זאת שוה לכל לומדי תורה א"כ תורה מה תהא עליה ומי ידון את דיננו ואיך ארז"ל הדן דין אמת לאמתו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. ע"כ הוא בעצמו היה אומר לרשום הדרך הנאות לא משורת הדין רק מצד עצה טובה שהדרך הנכון בדיינות הוא שלא יהיה דן יחידי לשלא יכשל בשום אחד מהג' דברים הנזכרים להשמר ולהמלט מן הטעות והוא אומרו הוא היה אומר אל תהי דן יחידי, ירצה, להמלט מכל הרעות האלה הוא בעצמו היה אומר שיהיה חושך עצמו מלדון יחידי כי כשידון עם אחרים ימלט מכולם כי החייב לא יהיה לו איבה עמו כי לא ידע מי היה המחייב ומי המזכה כשיהיה הדין בשלשה וה"ז פורק ממנו איבה וכן גזל ושבועת שוא כי מלבד שאין העון תלוי בו לבדו הנה האמת תודע יותר וידונו הדין לאמתו ע"י משא ומתן כמו שביארו ז"ל, וביאר הטעם לשאין ראוי שיהיה דן יחידי מפני שאין דן יחידי אלא השי"ת שהוא אחד והוא פשוט תכלית הפשיטות ואין בו ית' הפכיות המחייב שלא להבין האמת לאמתו כי השי"ת הוא האמת בעצמו ולא יצוייר בו הטעות בשום צד ע"כ אחר זולתו אין דן דין אמת בהחלט בעצם וראשונה כי כאשר ידין האדם לבדו וידין הדין לאמתו והיה במקרה שקרה לו האמת להבין אך לא בעצם וראשונה בלתי אפשרות אל הפכו כמו שהוא בשם ית' ע"כ יאמר שאין דן יחידי בעצם וראשונה באמתית בלתי אפשרות אל הפכו כנזכר אלא אחד וע"כ מי שאינו דן יחידי פורק ממנו כל השלשה דברים הנזכרים כאמור. ואחר שהזהיר שידין בחברת שנים אחרים אשר בזה יצא הדין לאמתו ביאר לו הדרך הנאות שיתנהג עם חביריו והוא שלא יאמר להם קבלו דעתי שאם יאמר כן חזר הדין ונמצא שהוא דן יחידי. וזולת זה נתן טעם אחר נכון לשאין ראוי בשום צד לומר לאחרים קבלו דעתי והוא שאין ראוי שיכריח הוא דעת אחרים מה שהוא בבחירתם כי בחירת האדם ורצונו לא משתעבד לבחירת אחר זולתו וזהו אומרו שהם רשאים ולא אתה ר"ל הם בעלי בחירתם לבחור בדעתם במה שירצו במשפט שכלם ואין אתה בעל בחירתם לבחור להכריחם בדעתך רק ידונו על פי סברת רובם כמ"ש התורה אחרי רבים להטות עכ"ל:

והחסיד ז"ל פירש באזהרת אל תהי דן יחידי כמו שפי' הר"ם אלמושנינו ועוד הוסיף נופך משלו כי לזה אמר שאין דן יחידי אלא אחד ולא אמר הקב"ה כדי להודיענו סבת המשנה שמי שהוא מורכב א"א להמלט מן הטעות והשגיאה אם מפני קיצורו בהשגת האמת ואם להיותו נוטה במזגו לאחד מבעלי הטענות וכמו שנמצא בשנים המתוכחים זה עם זה ובא אחד אשר לא ראה אותם מימיו וחושק שיתגבר אחד מהם על חבירו וזה מהיותם קרובים בטבע ואולי לזה היו מתעטפים הדיינין בדין אבל הקב"ה שהוא פשוט בהחלט לו נאה לדון יחידי. ולז"א שיתכן שהדן יחידי נקרא גס רוח מטעם שאין דן יחידי אלא אחד וכתיב כי מי בשחק יערוך לה' וגם המכריח את חבירו הוא מתולדת הגאוה ולכן סמך ואמר ואל תאמר קבלו דעתי וכו' עכ"ל:

אל תהי דן יחידי. אין במשניות הוא היה אומר והכל הוא משנה אחת עם הקודמת. מן התורה מי שהוא מומחה כלומר שהוא מנוסה שהוא בקי בדינין כמו ולא בקמיע בזמן שהוא מן המומחה וכמו רוב המצויין אצל שחיטה מומחין הן מותר לדון יחידי כמו שנזכר בראשון מסנהדרין ובבכורות פרק עד כמה ואומר זה התנא כי מדרכי חסידות הוא שלא לדון יחידי ויצרף אחרים עמו וכמו שאמרו בראשון מסנהדרין רבה כי הוה אתי דינא לגביה מכניף לכולהו דייני דמחוזא אמר כי היכי דלמטינהו שיבא מכשורא וכל זה מדרכי חסידות ואפי' במקום שאי אפשר לו לחשוך עצמו מן הדין. ואם קבלוהו עליהם לדון ביחיד אף מדרכי חסידות רשאי לדון יחידי כמו שאמרו בירושלמי דרבי אבהו היה דן יחידי אמרו לו תלמידיו לא כן שנינו אל תהי דן יחידי אמר להם כיון שהם רואים אותי יחידי ובאין לדון לפני הרי קבלוני עליהם ותני כן במה דברים אמורים בשלא קבלו עליהם אבל קבלו עליהם דן אפי' יחידי. ומה שאמרו בפרק מרובה אמר רבי שמעון שזורי מבעלי בתים שבגליל היו בית אבא ומפני מה חרבו מפני שהיו דנין ביחידי נראה שהם היו דנין בכפייה אבל אם היו מקבלים אותם עליהם לא היו נענשים. ומכאן נהגנו היתר בעצמינו לדון יחידי אפילו מדרכי חסידות כיון שקבלונו הצבור עליהם ואפי' בבחרותינו בהיות קיימי יחידי הדורות אשר בימי רבותיהם היו מומחין היינו דנין בפניהם בקביעות במצותם וברשותם:

ומה שאמר שאין דן יחידי אלא אחד. כתב בו רבינו יונה ז"ל שני פירושים האחד שאין דן יחידי אלא יחיד מומחה ואין לך להחזיק עצמך כיחיד מומחה. והשני שאין דן יחידי אלא מי שהוא יחיד בעולמו הקב"ה שאין לצרף אחר עמו אבל אתה אפשר לצרף אחרים עמך אע"פי שאינם גדולים כמותך ואף הקב"ה נמלך עם המלאכים שנא' ראיתי את ה' יושב על כסא וכל צבא השמים מימינו ומשמאלו אלו מימינים לזכות ואלו משמאילים לחובה ומה שכתוב והוא באחד ומי ישיבינו הוא שלאחר גזר הדין הוא חותם יחידי וזהו שנא' הרשום בכתב אמת וכן נדרש בילמדנו על דעת רבי עקיבא החולק על רבי פפייס וכן הוא במדרש חזית ובואלה שמות רבה ובירושלמי אמרו אמר רבי יהודה בן פזי אפילו הקב"ה אינו דן יחידי דכתיב כל צבא השמים וגו' וכן אמרו בפרק אחד דיני ממונות אין הקב"ה עושה דין אלא אם כן נמלך בפמליא שלו שנא' בגזירת עירין פתגמא וכן נזכר בבראשית רבה ופמליא הוא חיל בלשון יון:

ואל תאמר קבלו דעתי. פירש רבינו שלמה ז"ל אל תאמר לבעלי דינין קבלו דעתי שהם רשאין לעשות כדבריך ואי אתה רשאי להכריחם בעל כרחם ולפי פירוש זה אין זה מדרכי חסידות בלבד שאם בעלי הדין אינם רוצים בדינו מה לו לכופם והלא לא תבעוהו שיהיה דיין עליהם. אבל רבינו משה ז"ל פירש וכן נראה שאם צרפת עמך אחרים לדין והם חלקו עליך ואתה יחידי והם מרובים אל תאמר להם קבלו דעתי כי מפני ענותנותי צירפתי אתכם עמי ועל כל פנים יחתך הדין על דעתי כי הם רשאים ולא אתה כיון שנצטרפו עמך בטל דעתך מפני דעתם וזה לפי דעתי הוא מדרכי החסידות כי מן הדין אין הולכין אחר הרוב אלא כשהם שוין וכמו שאמרו בראשון מיבמות כי אזלינן בתר רובא היכא דכי הדדי נינהו ושאני בית שמאי דמחדדי טפי אבל מדרכי חסידות הוא שלא יאמר קבלו דעתי ויהא קולר תלוי בצוארם. וכן אירע לנו פעמים הרבה:

אל תהי דן יחידי. כתב רע"ב אבל קבלוהו בע"ד. דן יחידי. אפי' מדרך חסידות. והכי נמי משמע שהבינו התו' במשנתנו ממה שכתבו פ"ק דסנהדרין (דה"א) אע"פ שי"ל דממה נפשך קשיא להו. אמנם המחוור בזה כמו שהכריע בש"ך (ס"ג) דבקבלה סתם לא ידון יחידי לעולם. אי משום דכי טעי. בעי שלומי מביתו. ואי משום דמגיס דעתו. וחציף למימר דידע למידן דין תורה. מיהא כי קבלוהו בין לדין בין לטעות. פשיטא דכה"ג אפי' מדת חסידות אין כאן. כיון דסברי וקבילו ליה בכל גוונא. ודילמא הרע"ב נמי בהכי איירי. וסרה תלונת תי"ט מעיקרה:

שאין דן יחידי אלא אחד. ואע"פ שמצינו כמה פעמים שיזכירו חכמים בבית דינו של הקב"ה. כמ"ש רש"י עה"פ וה' המטיר. ה' ובית דינו. וזולת זה הרבה. היינו שלוחי הדין. לעשות הגזר דין ולהוציאו לפועל. כענין גזר דינה של סדום לקיים בה שרפת ארצה בגפרית ואש. לזה כוונו חז"ל. במקום שבאה הוי"ו. עם השם ב"ה. לרמוז זה. שלא לייחד שמו על הרעה. אבל אין שם ב"ד שיגיד דעתו להסכים או לחלוק על השי"ת ח"ו. כי הוא לבדו אומר ועושה חפצו. גוזר ומקיים דברו כרצונו. אין מבלעדו להצטרף עמו. לישב בדין אצלו. כענין שכתוב עושה כל וגו' לבדי. ואומר פורה דרכתי לבדי. וכזה הרבה. ועם שכתוב נעשה אדם. ואמרו חכמים במלאכים נמלך. זהו רק להראות ד"א כמו שאמרו ז"ל. לא שיש להם ישיבה אחת עמו. כי מי תכן את רוח ה' ואיש עצתו יודיענו. וכן הכתוב אצל דינו של אחאב. ראיתי את ה' יושב על כסאו וצבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו. כמלך וחילו. עומדים לפניו. לא צרכם לישב עמו במשפט. אך נמלך ג"כ עמהם באיזה אופן יפול אחאב. ללמד ענוה וד"א. גם לידע אם יש עליו מלאך מליץ. ולהודיע שאין אחד מלמד עליו זכות. והוא כענין ויבואו בני האלהים להתיצב על ה' ללמד זכות או חובה. כטוענים העומדים נצבים לפני הדיין והוא לבדו דן בישיבה (ובדרך הנעלם היודע ומבין פירוש אחד שבק"ש. לא יקשה לו מאומה) ושמא כך הוא פירוש א"ת דן יחידי. שהרי אין יכול לדון יחידי אלא אחד הקב"ה. ואעפ"כ נמלך במלאכים ובבית דינו. הרי יש לך לדון ק"ו מעצמו ונכון הוא. אע"פ שהלשון קצר. ועל פי דרך זה יתיישב ג"כ אותה שאמרו דאפליגו ברקיעא קב"ה ומתיבתא כדנח נפשיה דרבה ב"נ. אף שענין אחר הוא לישב בדין ומשפט על פני תבל ארצה. או לעסוק בבאור עניני התורה על דרך הלמוד בלבד. דכוותה אשכחן דפליגי תרי מלאכי ברקיעא:

וא"ת קבלו דעתי שאני מומחה כו' דוקא כה"ג דצרפם לישב עמו בדין. תו לא מצי למימר להו הכי. איברא יחיד מומחה. יכול ורשאי להחזיר את הדין שדנו ב"ד ולכופם שיעשו כדעתו דוקא. כדאשכחן פ' נערה גבי פרנסה. דון דייני בנהרדעא. ואמר להם ר"נ אהדור. ואי לא מגבינא לאפדנייכו. ותו התם שילהי פירקא. דאמר ר"ל זילו הבו לה. ואי לא מפיקנא לכו ר"י מאונייכו. חלק גם על ר"י רבו. והכריחם לקבל דעתו היינו משום דר"י לא היה יכול להיות דיין באותו ענין. שהיה נוגע לבעלי דין. שהיו קרוביו. לכן נסתלק. ודן אותם ר"ל. שהיה תלמיד חבר. ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות (עש"י ס"ה) כ"ש בדבר זה. שר"י לא ראה להם חובה. מפני הקורבה. ור"נ שאני דדיינא דר"ג הוה. כדאיתא בדוכתי טובא. ואמר אנא דיינא. ור"ש לאו דיינא. ואמר נמי כגון אנא דן ביחידי. הילכך ודאי רב גובריה. אפי' למהדר דינא. עמ"ש בס"ד בהגהת ש"ע ח"מ (ס' כ"ה):