פרקי אבות פרק ד משנה ז

לפי שרבי יוסי דבר למעלה במכבד את התורה ובמחללה ודבר בדרך כולל כל המכבד וכל המחלל עתה בא ר' ישמעאל בנו ודבר באופן א' של מכבד ואופן א' של מחלל ואמר החושך עצמו מן הדין כלומר ידוע הוא כי כל דיינא דמפקינן מניה ממונא בדינא לאו דיינא הוא והאיש אשר הוא עושה דין לעצמו וראה חובה לעצמו וחשך עצמו מן הדין כלומר שהוא אינו הולך לדין עם שום אדם אלא הוא מעצמו פורע מה שהוא חייב זה בודאי מקדש את ה' ומכבד תורתו ופורק ממנו איבה וגזל ושבועת שוא, דכיון שהוא מעצמו דן דינו וראה חובה לעצמו ולא הלך לדין עם חבירו אצל הדיין לא יטור הוא איבה לשום אדם ולא אחרים יטרו לו ואומרו מלת פורק ולא אמר מלת מרחיק ממנו איבה וכו' השמיענו כי האיבה היא כמשא עליו כי יצר לב האדם רע מנעוריו. וגזל שלא יטעון שום טענה שקרית כדי לזכות בדינו ונמצא גוזל את חבירו. שבועת שוא אם מעולם לא בא לדין מהיכן יבא לידי שבועת שוא. והגם לבו בהוראה שאינו רואה דין לעצמו אלא מפקי מניה ממונא בדינא ובהיות לו דין ודברים עם חבירו גם לבו בהוראה לומר וכי אין אני יודע ההוראה והדין שהדין עמי ומה ידעו הדיינים ולא אדע יבינו ולא אתי הוא זה האיש חלל כבוד התורה והוא שוטה שלא ידע הדין, ורשע שרצה לגזול את חבירו, וגס רוח כי חשב להטעות לדיינים שיודו בהוראתו:

ואפשר עוד לפרש שדבר עם הדיין ואמר החושך עצמו מן הדין ולא אמר מי שאינו דן לומר שאם יבאו לפניו לדין ויפצרו בו שידון ביניהם אז ראוי לו לדון אותם, ואם לאו אין לך עינוי הדין גדול מזה, לכך אמר החושך שהוא נשמט כל מה שיוכל, פורק ממנו איבה שאם היה מחייב אחד מהם החייב נוטר לו איבה. והגזל הוא דבר פשוט כי אלו היה דן אולי היה טועה ומוציא ממון מזה ונותן לזה שלא כדין, ושבועת שוא כי אפשר שחייב את האחד שבועה כדי לפוטרו ואולי היה פטור אף משבועה והרי זאת השבועה היא שבועת שוא כי היא ללא צורך. הגס לבו בהוראה קראו שוטה כי אין לך שטות גדול מזה כי מבלי היות לו הנאה ותועלת רצה להרבות לו אויבים, ורשע שאינו מקפיד אם יגזול את חבירו ויוציא ממנו שלא כדין הממון או ישביעהו שבועת שוא, וגס רוח כי גסות הרוח והגאוה שבו הביאוהו להיות מורה הוראה לקנות לו שם כשם הגדולים. וקצת מזה הפירוש כתבו רבינו עובדיה ז"ל. ועוד פירש ושבועת שוא קרי תנא לשבועת שקר שבועת שוא כגון האומר לא לויתי ולוה דבשעת שבועה יצתה מפיו לשוא. והגס לבו בהוראה בלא עיון ובלא המתנה:

והרי"א ז"ל כתב בשם המפרשים החושך עצמו מן הדין עם הבעל דין מדבר שיחשוך עצמו מלבא בדין עם חבירו ויתפשר עמו ויפרוק מעצמו איבת בעל ריבו, וגזל אם יקח משלו שלא ברצונו, ושבועת שוא אם יצטרך לעשותה בהיותם בדין, והגס לבו בהוראה שנתן לו חכם ע"פ דבריו שהיה הדין עמו הנה הוא באמת בזה שוטה רשע וגס רוח לפי שצדיק הראשון בריבו ובא רעהו וחקרו, עכ"ל:

והר"י ן' שושן ז"ל כתב תפש שבועת שוא ולא שבועת שקר שאפי' חייב שבועה בדין והנשבע נשבע באמת היא שבועת שוא מצד הטוען שיודע האמת והנשבע על הידוע לאדם היא שבועת שוא:

והחסיד ז"ל כתב כי אלה הג' על שהיה ראוי לפרוק ממנו הג' הנזכרים והכניס עצמו תחתיהם בודאי שוטה הוא זה שיכול להרבות רעים ומרבה אויבים. רשע כי אינו חושש אולי יגזול. שבועת שוא דע כי אנחנו חייבים להזדעזע וללבוש פחד ואימה מהמלך הגדול מלך מלכי המלכים הקב"ה וכשתצא הזכרת שמו מפינו שימלאו כל האברים רתת ואימה וזיע ואף כי האימה צריך לנשבע לכן הירא שבועה מורה בדעתו כי שכינה למעלה מראשותיו אבל מי שאינו ירא ואינו חושש בכך הוא כמרים יד במלך או כמכחיש מציאותו ואתה ידעת כי המתגאה שנוא מאת ה' מן השמים כי הוא כמכחיש מציאות רם ונשא אשר לו נאה כל כבוד וממשלה כאמרו ה' מלך גאות לבש. עכ"ל:

וה"ר מנחם לבית מאיר ז"ל פירש הגס לבו בהוראה שנמהר להורות במה שאינו ברור לו ונשען שאם יחלקו עליו חביריו יעמיד סברתו מתוך פלפולו. או גס לבו בהוראה מיירי אחר שהורה וטעה מקנתר להעמיד סברתו והוראתו דרך נצוח עכ"ל:

רבי ישמעאל ברבי יוסי אומר. ממלא מקום אבותיו היה כמו שנזכר בפרק במה טומנין ופר' שני מסנהדרין והיה כפוף לפני רבי כמו שנזכר שם ובפ' מצות חליצה:

והחושך עצמו מן הדין. אע"פי שמצוה היא לדון בין אדם לחבירו מותר לחשך עצמו ממנו ולומר להם התפשרו כמו שנזכר בראשון מסנהדרין וכן פירש רבינו שלמה ז"ל או אם יש אחרים יודעים הדין יכול לחשך נפשו ממנו וכן פירש רבינו יונה ז"ל ואם עושה כן פורק ומסיר מעליו איבה שלא ישנאוהו בעלי דינין היוצאים חייבים ואפשר גם הזכאים אם אינם כשרים כמו שאירע לנו פעמים הרבה. וגזל שמא יחייב הזכאי והרי הוא מחזיק ידי הגזלן וענשו עליו:

ושבועת שוא. שמא אין כאן חיוב שבועה והוא מחייבה וזה הוא שבועת שוא כגון הנשבע על עמוד של שיש שהוא של שיש וענשו עליו ואפשר שגם על שבועת שקר יתחייב אם ישבע לשקר הנשבע כגון שיאמר לא לויתי ולוה וכל זה הוא כענין שבועת שוא כמו שאמרו בשלישי משבועות ובראשון מתמורה שקר דומייא דשוא והיא לא אכלתי ואכל דבשעת שבועה יצתה לשוא:

והגס לבו בהוראה. זה הוא הפך החושך עצמו מן הדין שהוא ממהר לדון וגס לבו בו בלא עיון ומתון וכבר הזהירו אנשי כנסת הגדולה הוו מתונין בדין וזה שאינו עושה כן הוא שוטה שאלמלא שנתרוקן מוחו איך מלאו לבו לדון במהירות וכבר אמר הכתוב חזית איש אץ בדבריו תקוה לכסיל ממנו שהכסיל יודע שאינו יודע וילמד וזה לא ילמד עוד שהרי הוא חכם בעיניו ולא תאמר כיון שהוא שוטה אין עליו עונש שהשוטה אינו בר עונשין על כן אמר כי גם הוא רשע ונוסף על רשעו כי הוא גס רוח כי לולא גסות רוחו לא זחה דעתו עליו להורות בלא מתון אבל הוא בטח בחכמתו וזאת היא גסות רוחו והוא תועבת ה':

החשך עצמו מה"ד. במקום שיש גדול ממנו כו'. כפי' רע"ב. ומוכרח הוא. שהרי איוב משתבח בעצמו. וריב לא ידעתי אחקרהו. ואשברה מתלעות עול. ומרע"ה בהיותו בורח וגולה בארץ נכריה. עשה דין ומשפט לבנות כומר ע"א. וכל הנביאים פה אחד. הוכיחו על מניעת המשפט. והרבו להזהיר עליו. ומשבחים כל עושי דין ומשפט:

פורק ממנו איבה. משום דבדאיכא דעדיף מניה עסקינן. הא לאו הכי. אין זו טענה להסתלק מן הדין. והדיין שחושך עצמו מן הדין. מפני אימת בעל דין. הרי הוא עובר על דברי תורה. ועוקר ל"ת שלם. לא תגורו מפני איש. וירא מב"ו. ואינו ירא מלפני האלהים. וכן אין הטענות האחרות פוטרות אותו. אם השעה צריכה לו. שכבר אמרו חכמים לא יאמר הדיין מה לי בצער הזה. תלמוד לומר ועמכם בדבר המשפט. אין לדיין אלא מה שעיניו רואות. לפיכך במקום שאין איש ישתדל להיות איש. ואל ימנע עצמו מן הדין. ויהא לבו אמיץ לבוא לעזרת ה' בגבורים. כארי יקום לעשות רצון קונו. וכלביא יתנשא להקים עמוד הדין על מכונו. שבו העולם מתקיים. אל יירא ואל ייחת לשבר מתלעות עול ומשניו ישליך טרף. יושיע לבני אביון וידכא עושק. וזרוע רמה תשבר כעץ עולה. ורשעה בעשן תכלה. ויהא שכרו אתו ופעולתו לפניו לבנות לו בית נאמן. רק שידע כי המשפט לאלהים הוא. ולפניו ית' הוא עושה ופעולתו את אלהיו. האל הנאמן לא יקפח שכרו. ויתן לו ממשלה וחקור דין. שלא יטעה. לאור יוציא משפט:

והגס לבו כו'. תנא דידן אליבא דדינא שפיר קאמר דסתמא איירי בדן חנם. משום דהנוטל שכר לדון. דיניו בטלין. משא"כ בנוטל שכר. מי ניחא. הא לא משכחת להו הנך תלתא לגריעותא. שהוא אומר בלבו לא שוטה אני וחכם היה התנא. אלמלא היה יודע שיש ריוח בדבר. לא היה כותבו. גם מגסות רוח יוכל להתנצל. שאינו עושה אלא לנצל עיני בעלי הדינין. ולתועלת עצמו והנאתו בלבד הוא מתכוון. לא לשום גאוה ויוהרא. אדרבה מראה ענוה יתרה. דלא איכפת ליה אפילו שיודע כי לא לכבוד ולשם טוב יגיע לו. אבל ההפך מובטח לו. מחמס אחיו תכסהו בושה. ישבע קלון מכבוד בזה ובבא יענוהו קשה. לפי רוב הענוה לא יחוש לכל זה יחשוב הכל לעץ רקבון במצחו הכחושה. אי הכי כה"ג ליכא אלא חד גרידא. וכי מעיינא בה אפשר דמצי למפטר נפשיה נמי. בהא דאינו מחמיץ הדין. נקי הוא מעון ג"כ לפי דעתו. כי יאמר מה לי לאבד הזמן בחנם. מה אועיל בחמיצה. הוי אומר לעץ הקיצה. על כן טוב לטול פסק מעות מהר שלל חש בז במרוצה. ואם ישהא כל כך בדין אחד שכרו בהפסדו יצא. כי הרבה בעלי דינין ממתינין לנו חוצה. ואם נעכב אותם מי יודע אם לא יתפשרו בתוך כך שקשה עליהם להעביר הזמן ובתוחלת ממושכה נפשם קצה. א"כ מי פתי יסור להניח מידו ריוח המצוי במקום שהשעה נחוצה. וי"ל אפ"ה לא בצרן מתלתא לפי שאין אדם חוטא אלא א"כ נכנסה בו רוח שטות. וכל החוטאים רוצים לזכות במאזני מרמה ההופכים ללענה משפט הוי המעמיקים מה' לסתור עצה. המעט מהם הלאות אנשים כי ילאו גם ה' היזכו לפניו הירצה. גם איזהו חכם הרואה את הנולד המוקצה. סהדי שקרי אאגרייהו זילי כעציצא. דבית כסא כבוד כבר חמצא. נמצא שנשטם משני בעלי הדין. ואע"פ שערב לחם שקר בתחלתו. ימלא פיהו חצץ באחריתי וגם מושך עליו שנאת הגדול ממנו. כדאוקימנא דבדאית ליה רבה במתא איירי. והשתא אתי שפיר נמי דמיקרי גס רוח בכל גוונא. כיון דאית ליה רבה במתא. ולא אזיל שייל ליה. ומשום הכי אפי' בדשקיל מתרווייהו אגר בטלה. נמי לא מיפטר כה"ג מהנך תלתא לבישותא. כדגייס לביה בהוראה. ואין גס רוח גדול מזה: