פרקי אבות פרק ג משנה י

לב אבות כתב כי באומרו רוח הבריות נוחה הימנו הורה שלא תלקח ראיה על היות האדם מדיני ודעתו מעורבת עם הבריות מהיות הבריות משבחים ומפארים אותו כי הרבה פעמים עושים כן מפחד ואימה ורוח אחרת היתה עמם לכן אמר שההוראה האמתית היא כל שרוח וחפץ ולב הבריות בקרבם נוחה הימנו אז רוח המקום שהוא בוחן לבות וכליות נוחה הימנו מזו אבל כל שאין רוח הבריות נוחה הימנו אע"פ שבפיהם ישבחוהו הקב"ה שיודע האמת אין רוחו נוחה הימנו:

ורבינו יונה ז"ל כתב כל שרוח הבריות נוחה הימנו כענין שאמרו הנושא והנותן באמונה וכו' הבריות אומרות עליו אשרי שזה ילד וכו' לכן רוח המקום נוחה כי התורה מתקלסת על ידו:

ורשב"ם כתב כל שרוח הבריות וכו' שנאמר ומצא חן ושכל טוב בעיני וגו' ואומר וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו שכל מי שמשוך עליו חוט של חסד בידוע שהוא ירא שמים:

ואפשר הכוונה שאמר כל שרוח הבריות נוחה הימנו כלומר שיש להם נחת רוח בעוה"ב ממנו ומסבתו וזה ממה שהדריכם בעבודת השי"ת כי רוח המקום היא המקבלת ממנו אותו הנחת רוח והמנוחה מפני שנפשו של האדם היא חלק ממנו יתב' והטוב הנחת רוח אשר זה עושה לרוח הבריות הו"ל כביכול כאלו עושה לרוח המקום כי הוא בעצמו על דרך מה ששמעתי בפסוק ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם שהקושיא מבוארת בכתוב וכי אחר שאמר ונתתי משכני בתוככם א"כ פשיטא שלא יגעל אותם, אמנם בהיות שנפשם של ישראל היא חלק אלוה ממעל והחלק לעולם הוא חפץ להדבק עם הכל ולכן השמיענו ואמר ונתתי את משכני וגו' ואף אם גילוי שכינתי בתוככם ומדרך הטבע שהנפש שלכם אשר היא קרויה נפשי שלי כי ממני חוצבה בראותה שכינתי תבחר להדבק בי ותגעל אתכם ותצא מגופכם להדבק בי ותמותו עם כל זה אני אעשה שלא תגעל נפשי אתכם וכונת נפשי כלומר על נפש כל אחד מבני ישראל כי היא קרויה נפשו יתב' כי היא שלו בודאי:

וכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו כלומר אותו האיש שאומר שלום עליך נפשי ואני וביתי נעבוד את ה' ומה לי להדריך לאחרים באופן שלא הדריך לשום אדם ומעולם לא נתן רוח לשום בריה מחמת וכביכול לא נתן נחת רוח למקום. ואין להקשות לפי פי' פשיטא דמתני' דלימא רישא ולשתוק מסיפא או איפכא. לפי שאפשר שכל שרוח הבריות נוחה הימנו בודאי שרוח המקום נוחה, אמנם אפשר שימצא מי שאין רוח הבריות נוחה הימנו ואפשר שהוא מפני רוב חסידותו עד קצה האחרון והבריות אין רוחן נוחה אלא בבינונית ולזה אין רוח הבריות נוחה הימנו אבל בודאי דרוח המקום נוחה הימנו, ע"כ הוצרך לכלול זה הכלל השוללי שמי שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו ואי אשמועינן סיפא הוה אמינא תינח דכל שאין רוח הבריות נוחה הימנו אין רוח המקום נוחה הימנו אמנם הכלל החיובי אפשר שלא יהיה כולל לפי שאפשר לפעמים שיהיה רוח הבריות נוחה הימנו לפי שמראה סימני טהרה כחזיר ובקרבו ישים ארבו כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב ע"כ השמיענו כללא דרישא להודיענו שהכלל הוא כלל אמיתי לעולם כי מי שכללות הבריות נוחה הימנו בודאי שהוא מפני שהוא צדיק גמור ותוכו כברו ורוח המקום נוחה הימנו כי קול המון כקול שדי:

וה"ר יוסף ן' נחמיאש ז"ל כתב שמעתי מפי ר' יצחק מלמד נר"ו שנא' ואת רוחי אתן בקרבכם הרי רוח הבריות היא רוח המקום ואלמלא שרוח המקום נוחה הימנו לא היה רוח הבריות נוחה הימנו, ואמר כל שרוח הבריות ולא אמר כל שרוח כל הבריות נוחה הימנו שאין אדם יכול להיות נוח ורצוי לכל הבריות, וכן במרדכי אומר ורצוי לרוב אחיו, אלא יהיה רצוי לרוב ואין לחוש למיעוט וכן באברהם נאמר ואברכה מברכיך לשון רבים ומקללך לשון יחיד לפי שהיה רצוי לרוב ולא לכל:

הרב רבי משה אלשקאר ז"ל כתב רבי דוסא בן הרכינס וכו' אפשר לפרשו כנגד זמני האדם, כנגד זמן הילדות אמר שינה של שחרית הזהיר לאדם שיעור בשחרית שהוא זמן ילדותו יעור משנת אולתו ויתגבר, ע"ז אמרו ז"ל לעולם יזהר אדם בתפלת שחרית. והרמז מלבד הפשט שיחזור בתשובה בזמן ילדותו, וכנגד זמן העמידה אמר ויין של צהרים שהוא אמצעית היום וכנגד זה אז"ל אף בתפלת מנחה. וכנגד זמן הירידה והוא זמן השיבה והזקנה אמר שיחת הילדים וישיבת בתי כנסיות וכו' והטעם שאין תשוקת הזקן כי אם לשיח, וזהו שלא ירבה שיחה לא עם הילדים ולא עם עמי הארצות וזהו אמרם אף בתפלת ערבית עכ"ל. ואוסיף אני נופך משלי כפי פי' זה דנקט שינה בשחרית ויין בצהרים לפי שבתחלה אין כח היצה"ר כל כך גדול ואז בשחרית שהוא זמן הילדות אינו רק כאדם הישן לבד וזה ג"כ ישן בשנת אולתו והוא ניעור במעט מזעיר שמוכיחים אותו, אמנם לאיש אשר נמשך אחר עצת היצה"ר עד זמן הצהרים והוא זמן העמידה זה נמשל לשכור, ועליו אמר שלמה המלך עליו השלום הכוני בל חליתי הלמוני בל ידעתי כלומר שאפי' שהכוהו והלמוהו במכות נמרצות לא ידע ולא הרגיש בדבר מצד השכרות שבו ואפי' שיוכיחוהו ויכוהו לא יחזור בתשובה כי אז כח היצה"ר גדול עד מאד, וכן אז"ל לפתח חטאת רובץ כלומר לפתח חטאת כי תשש כחו כנקבה ואח"כ רובץ כי כחו כזכר ומתגבר על האדם ורובץ עליו וע"כ נקט יין בצהרים:

עוד כתב הרב ר' משה אלשקאר ז"ל והנה סמך זה לדברי הקודמים אשר כתבו תרופות לאדם במה שלא ישכח הלימוד בא ר' דוסא בן הרכינס ואמר אני אומר לך הסמים אשר יביא את האדם לידי חולי ואם נזהר האדם מהם אין צריך לרפואה כי אם אין חולי אין רפואה וכמאמר חכמי הרפואה גדר הרפואה שמירת הבריאות, והנה תמצא שזכר ד' דברים שמביאין את האדם לידי חולי ומוציאין את האדם מן העולם. עוד כתב יש מפרשים שהוא מדבר כנגד הנשמה בעולם הבא ואין להקשות שמי הכניסה שתצא שהרי אז"ל שכל אדם יש לו מקום בג"ע ומקום בגיהנם זכה וכו' לא זכה וכו' והנה כפי זה שם היא הנשמה בכח ומ"ש מוציאין את האדם מן העולם בערך שנעשה מדבר בכח דבר בפועל ואבדה מקומה מגן עדן וחזרה לגיהנם:

ואפשר שענין מוציאין את האדם מן העולם שימות או מיתה מקריית או כריתות ואלו הארבעה מומין מוציאין את האדם מן העולם, שינה של שחרית הוא שמרגיל עצמו במדת העצלות ומדת העצלות היא סבה שתתמעט פרנסתו וילסטם את הבריות ויהרגוהו ויצא מן העולם בלא עתו, ועוד שאמרו חכמי הרפואה שרוב השינה מרבה חום הטבעי והוא חולי לגוף ובהיות מהשינה של שחרית נמשך חולי גם לנפש שמבטל זמן ק"ש ותפלה בעונתה, והמום השני הוא יין של צהרים ולפי שאז"ל יין שבתוך הסעודה אינו משכר לזה דייק ואמר יין של צהרים שהוא אחר ארבע שעות שהוא אחר זמן הסעודה וזה ודאי משכר וכבר הוא מפורסם שהשכרות מכהה את העינים ומקרר החום הטבעי רפיון העצבים הרעשת הגוף חולי הנופל ושאר החלאים נמצא שמקצר ימיו עוד שיפסיד כל ממונו ביין ויתהלך במישרים וילך לגנוב ולגזול וסופו ליהרג. המום השלישי שיחת הילדים כי כל שיחתם נבערה ובנינם סתירה ומעשה דרחבעם יוכיח ועוד שרוב דבריהם נבלות וע"כ נאמר עליהם ע"כ על בחוריו לא ישמח ה' וגו', והמום הרביעי ישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ ובכלל זה הליצנות ובזה ירבה אויביו אשר לץ עליהם ויהרגוהו ונוסף גם הוא שמתבטל מדברי תורה שהיא עץ חיים והנפרש ממנה פורש מן החיים ונתחבר אל המות ולזה הזהיר שלא ידבק ביד האדם מאומה מאלו המומין, עכ"ל:

ואפשר בהמת כי היום של האדם מתחלק לג' חלקים ערב ובקר וצהרים ובכולם תקנו בו תפלות כדי שישלים האדם נשמתו, ואברהם תיקן תפלת שחרית ויצחק מנחה ויעקב ערבית ועל שלשה אלה אמר דוד המלך ע"ה ערב ובקר וצהרים אשיחה ואהמה וישמע קולי, וע"כ אמר התנא כי מי שכל אחד מאלו הזמנים הוא מכלה אותם בתהו ובהבל הלא רעתו רבה וע"כ אמר שינה של שחרית כלומר מי שבזמן השחרית הוא ישן במטתו וכן בזמן הצהרים הוא גבור לשתות יין שכיון שישן זמן השחרית זמן האכילה והשתיה בהכרח הוא בצהרים באופן שנמשך יין משתהו כל הצהרים ואחר אשר אכל ושתה לעת ערב לעת צאת הילדים מבית רבן כי אז זמן הערבית והוא מכלה אותו בשיחת הילדים ששח עמהם דברי תהו והבל או הולך ויושב בבתי כנסיות עם עמי הארצות אשר אין בהם תבונה רק לדבר דברים בטלים בבית הכנסת, אלו השלשה דברים מוציאין את האדם מן העולם:

ואפשר עוד לפרש לפי שהאדם הוא מורכב מגוף ונפש ואמר התנא ארבעה חולאים אשר השנים הם חולאי הגוף והשנים הם חולאי הנפש שהם מוציאין את האדם מן העולם והזהיר תחלה תחלואי הגוף ואמר שינה של שחרית לפי שהאדם אשר הוא קם בקרירות השחר הרוח הנושב אז מחזיק כל אבריו ואם הוא ישן בעת ההיא ישן לו ומזיק לו וכן המושך אכילתו ושתיית יינו עד הצהרים אשר אז הוא השמש בגבורתו וגדול חמימותו והיין הוא חם בטבעו ובאים עליו חולאים עד שמוציאין אותו מן העולם, והזכיר תחלואי הנפש ואמר ושיחת הילדים לפי שכל מה שיוציא האדם מפיו אותו הבל של פיו בוקע ועולה עד לרקיע ועושה רושם למעלה אם טוב ואם רע, ושמעתי רמז לזה בפסוק לא יחל דברו וגו' כלו' לא יעשה דבריו חולין ולא יצא מפיו רק דברים של קדושה וזה לפי שככל היוצא מפיו יעשה כלומר ככל היוצא מפיו בזה העולם כן יעשה מעשה ורושם למעלה ולכן הזהיר על שיחת האדם שלא יחל דברו וידבר שיחת ילדים כלו' שיחה הראויה אל הילדים כי היא מוציאה את האדם מן העולם, ואמר חולי אחר שהוא כפול ומכופל והיא ישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ אשר הוא רעה עד מאד אם לצד השיחה עצמה שמדברים בדברים בטלים ועוד מצד המקום היותו מקום קדושה הרי אלו הדברים ארבעתם מוציאין את האדם מן העולם:

והרב רבי אפרים ז"ל כתב ויין של צהרים ובקהלת נאמר אשריך ארץ שמלכך בן חורין ושריך בעת יאכלו בגבורה ולא בשתי שאינם מרבים בשתיה כל היום עכ"ל:

והחסיד ז"ל כתב לקשר המשניות הנראה עוד כי הזכיר למעלה כל שלמות האדם בג' סוגים עיון מעשה מדות והם סיבה לרשת עוה"ב, אמר זה התנא שצריך ליזהר במוסרו ולא יטעה בדברים שהם סיבה להוציא האדם מן העולם ואפי' שיהיה מוחזק בו על דרך ואל תאמין בעצמך עד יום מותך, שינה של שחרית ויין של צהרים יפסידו עיונו כי אין שעה רצויה בכל היום להבין כל נעלם זולת עת השחר. ושתיית הצהרים יפסיד מוחו שאפי' בשעה רצויה לא יוכל לעיין ויין של צהרים משל לרודף אחר המותרות שאין בהם הכרח כלל שידוע כי מסעודת הצהרים עד סעודת הערב יוכל לעמוד בלתי אותה השתיה. ושיחת הילדים תפסיד מדותיו כי הנער אינו תלמיד הגון למדות, וישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ תפסיד שלימות המעשה כי אינם חסידים ואדרבה ילעיגו עליו ומפחדם יסתיר חסידותו, והכלל עולה מן המשנה הזאת שצריך אדם להשתדל שלא יאבד שעה אחת מזמנו בעוד נשמת אלוה באפו ודוד המלך ע"ה היה מתפאר בארבעתם כפי סדר המשנה. מה אהבתי תורתך יאמר שלא היה יושב ובטל אפי' שעה אחת מן היום וכ"ש שלא יבטל השעות הרצויות כמ"ש אעירה שחר. מאויבי תחכמני מצותיך האנשים הטרודים בעסקי הזמן יקרה להם פעמים רבות היותם מנוצחים מהחולק עליהם יען הסיחו דעתם מעיונם ומעשים בכל יום אמר דוד המע"ה לא נצחני אדם כי לא הסחתי דעתי ממנה אפי' שעה אחת. מכל מלמדי השכלתי אמר שבשעה שהיה פוסק מעמל העיון בקש לו מנוח אשר ייטב לו והוא העדות שהיה עוסק בכללות דברים לא יצטרכו לעיון ולזה השכיל מכל מלמדיו, או על דרך אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך והנה חוזר ההלכה ובזה היה מרויח נפשו, ולזה השכיל מכל מלמדיו. מזקנים אתבונן כי בהם היה מתעסק והם זקני התורה הפך עמי הארץ והביא ראיה כי פקודיך נצרתי שהם הרהיבוני ועוררוני אל המעשה. וראה אתה המעיין סדר דברי התנא שנוססה בו רוח קדשו של דוד ולא הפיל דבר מכל דבריו ארצה, ולפי שהדברים אלו שאמר התנא מוציאין את האדם מן העולם האמיתי סמך ר' אלעזר אומר וכו', עכ"ל:

והר"י בר שלמה כתב כי כל אלו הם דברים מזיקים לנפש ולגוף וקל להבינם ואין להאריך בהם אע"פ שהוא ז"ל האריך בזה וכתב שינה של שחרית המתעורר בשחר וחוזר לישן כדי למלאות תאותו ויין של צהרים השותה יין אחר שקם משולחנו בלא עת מאכלו כמנהג השכורים ע"כ:

ואפשר לי לפרש עוד ממ"ש ששיחת הילדים מוציאין את האדם מן העולם הכוונה לפי שהאדם מחוייב לחנך את הילד במצות ולהדריכו בדרכי ה' כי כן כתיב חנוך לנער על פי דרכו ולהסירו משיחה בטלה ומנבלות הפה אשר הם הילדים מתפקרים בעבירה זו יותר מכל עבירות שבעולם ולכן עבירה זו שביד הילדים שהיא השיחה היא מוציאה את האדם אביו של הילדים מן העולם על אשר לא ייסר את ילדיו במקל וברצועה:

כל שרוח הבריות נוחה הימנו רוח המקום נוחה הימנו. בא להזהיר האדם שיהיה אהוב למטה ולא שהאהבה ההיא חשובה כל כך אלא שמתוך שיהיה אהוב למטה יהיה אהוב למעלה לפי שהשם הוא מתקדש על ידו ודבר זה פירשוהו חכמים באחרון מיומא שאמרו כל מי שקורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים ומשאו ומתנו בנחת עם הבריות מה הבריות אומרים עליו ראו פלוני כמה מתוקנים מעשיו אשרי אביו ואשרי רבו שלמדו תורה ועליו נאמר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. והתפארת להקב"ה בבני אדם הוא מתוך מעשיהם המהוגנים הנעשים על התורה כי הבריות מכבדים התורה ומברכים בכל עת מי שנתנה וזהו שחפץ האל מבריותיו. וכבר פירש בעל ספר הכוזר כי אם תגדל תפארת השם ית' מפני שברא המאור הגדול להאיר הגופות והבריות מפארות שמו על הבריאה ההיא כל שכן שהוא מתגדל ומתפאר בישראל שעל ידיהם האיר השם ית' הנפשות באמונות הנגלות על ידיהם בעולם ואינו קשה לומר שעל ידי ישראל יתפאר שמו וכן הוא אפשר לומר שעל ידי החסידי' אשר רוח הבריות נוחה מהם הוא מתגדל שמו ומתוך כך יהיה האדם אהוב למעלה ואם אין רוח הבריות נוחה הימנו גם הוא שנוי למעלה כמו שנזכר שם:

רבי דוסתאי בן הרכינס אומר. יש נוסחאות ר' דוסא בן הרכינס וכבר כתבתי באי זה זמן היה בפרק ראשון במשנה ראשונה ובפר' שני אמר ר' יהושע עין הרע ויצר הרע ושנאת הבריות מוציאין את האדם מן העולם שהם דברים רעים בעצמ' ומאבדין את הגוף כמו שפירשנו שם ובכאן אמר כי יש דברים הם טובים לגוף וערבים עליו והם קשים לנשמה להוציאה מעולמה והם שינת שחרית שהיא ערבה עליו כמו שאמרו במדרש חזית בפסוק פשטתי את כתנתי על שינת עצרת שהיא ערבה והלילה קצרה והפסוק אומר הדלת תסוב על צירה ועצל על מטתו ואוי לו לאותו תענוג שהוא מושך ומתבטל מהתפלה וכל מעשה טוב ומגביר עליו טבע העצלה וכן אמרו בבראשית רבה ותרדמת נפלה על אברם תחלת מפולת שינה דמך ליה ולא לעי באוריתא דמיך ליה ולא עביד עבידתא ולא הותרה שינה של שחרי' ואפי בשבת שהרי אמרו במגילה בפרק אחרון כי בשבת מקדימין לבא לבית הכנסת ומקדימין לצאת מפני עונג שבת ומה שהתירו לאחר לבא ביום טוב אינו מפני השינה אלא מפני טרדת ההכנה לצורך שמחת יום טוב ומה שאמרו באחרון מברכות שינה של עמוד השחר כאסטמא לפרזלא כלומר שהיא מחזקת הגוף זה הזמן הוא קודם שחרית אבל של שחרית מוציאה את האדם מן העולם כן פירש הערוך ושינת צהרים שאינה מושכת האדם התירוה בקצת מדרשות בשבת שהיא בכלל עונג שבת ויין של צהרים גם כן הוא מושך את הלב כמו שנאמר למשוך ביין את בשרי והוא עת שכרות והמושך לבו בזה יתבטל מקריאת התורה וירגיל עצמו בבתי משתאות אשר הוא דבר שנוא להקב"ה הנרגל בבתי משתאות כמו שנזכר בפרק כל היד ובפרק בן סורר אמרו שינה ויין רע לצדיקים והנאה לרשעים ושיחת ילדים גם כן מתוך שהאדם הוא נמשך אחריהם ודבריהם משעשיעים אותו הוא מתבטל מדברי תורה ויוצא מן העולם בלא חמדת תורה וכן הילדים מתים באסכרה מפני שמבטלים את אביהם מדברי תורה כמו שנזכר בפרק במה מדליקין. וכן ישיבת בתי כנסיות של עמי הארץ שיחתם היא מושכת הלב כי אין דבריהם אלא בסיפור דברי הימים וביטול שעה אחת גורם ביטול שעה אחרת ויוצא מן העולם ג"כ בלא תורה ונמשך ג"כ אחריהם באכילה ושתייה וקלות ראש ואמרו בנדרים פרק ואלו מותרין אל תהי רגיל אצל עם הארץ שסופו להאכילך טבלים ואל תהי רגיל אצל כהן עם הארץ שסופו להאכילך תרומה רוצה לומר כי יחטיא אותך במה שהוזהרת עליו ואמרו באבות דרבי נתן כל הפורש מארבעה דברים אלו הוא שני למלאכי השרת:

כל שרוח הבריות נוחה הימנו. וא"ת הא בהדיא אמרינן בבתרא דכתובות. האי צ"מ דמרחמו ליה בני מתיה. לאו משום דמעלי. אלא משום דלא מונח להו במילי דשמיא. והכי נמי איפכא. אשכחן רבה דסנו ליה כולהו פומבדיתא. כדאיתא שילהי פ' שואל. ודכוותיה טובא. וי"ל הכי פירושא כל שרוח הבריות כולן שוין לטובה באהבתם אותו. ואת אות ומופת ברור. שהוא אהוב לשמים כמו כן (עיין בעלית יחוד המעשה. שכיוונתי לדעת בח"ה בזה בס"ד) ואם אין הכל אוהביו. ולא הכל שונאיו. זוהי מדת אדם בינוני. ואפשר שהוא טוב וישר בעיני ה'. או להפך. וכן הדבר בקצה האחד. שאם כל אדם שונא אותו. ורוח הבריות כולן אינה נוחה הימנו. בידוע שאין רוח המקום נוחה ממנו. אע"פ שנראה ככשר ופושט טלפיו. ונזם זהב באפיו. שאל"כ לא ימלט מהיות לו קצת אוהבים ג"כ. וההוא צ"מ דמרחמו ליה ב"מ. ה"ק אביי. דאינה הוכחה על כשרותו מה שבני מקומו אוהבים אותו. כי עדיין צריך לבדוק אחריו. אם הוא נאהב כמו כן משאר בני אדם. ואם לאו. יש לחוש שאיננה אהבה עצמית ואמיתית. אלא יש לתלותה בדבר מניעת התוכחה. עם שאין זה בהחלט. ורבה ג"כ לא היה שנוי אלא מבני פומבדיתא. לסבה שהיה מוכיחם ולא היה מחניפם. ואולם שאר כל אדם וכ"ש תלמידיו. היו אוהבים אותו כנפשם. וכמו שאמר מסתיין את ורבה בר חנן (ואע"פ שהי"ל תלמידים רבים כמ"ש דקמבטל תריסר אלפי גברא כו'. הם היו ממ"א. והיה לומד עמהם בשדות לעתים ידועות בשנה. אח"כ נפרדים ממנו. ושמא לא יהיו מצוים עמו בעת פטירתו) וזה שלא כדברי במד"ש. דאזיל בתר רובא. מדלא קתני רוח כל הבריות. והא לאו מילתא. דסתמא נמי כולא משמע (גם מ"ש מן הכתוב ואת רוחי וגו'. אין בו טעם) ואפ"ה לק"מ ממרדכי. כדאמרינן דתנא דידן לא קאתי אלא לאשמועינן סימן מובהק ומוחלט. ובשקול. או במוכרע מפני הרוב לא קמיירי. דאיכא למימר הכי. ואיכא למימר הכי. מאן מפיס. אז אין הדבר מסור אלא לאל דעות ה' ולו נתכנו עלילות מצעדי גבר. ועיין פ"י מעלית האהבה. כתבתי ד"א נכון ונאה:

שינה של שחרית. שישן עד שתעבור עונת ק"ש כפרע"ב. אבל אם אינו עובר זמן ק"ש. משובחת כאצטמא לפרזלא כדי שיהא בריא לעבודת ה'. ומי שיכול לעשות כדוד המע"ה. שיהא הוא מעיר השחר הרי זה משובח בודאי. אם איש בריא הוא. ועמ"ש בס"ד במו"ק טא"ח ס"א לענין קימת מצות:

ויין של צהרים. לא אבין מ"ש ד"ח. כי בשחרית האדם עצל. מה רצה בכך. אדרבה א"כ הי"ל למשוך ביין בשרו העצל ועצב מן השינה. כדי לשמחו. גם מ"ש בצהרים האדם בכחו ביותר. אין בו בנ"ט שיהא שמח ביין ושוגה בו מחמת כן. ואמנם אין האדם חזק בכחו כמו בבוקר שנעשה בריה חדשה אחר ששקט ונח זמן מסוים מעצבו ומרגזו ומעמל נפשו ולכן א"צ רק לטעימה בעלמא (וכן בעלי הטבע קורין אותה שעה של שחר שעה של זהב. לפי שהאדם בה שמח וטוב לב ומענה רך מצוי בפיו אז) אבל בנוהג שבעולם דבר התנא כי צהרים הוא זמן סעודה. לפי שכבר נתייגעו החושים וצריך למלאות החסר בהתכה להשלים כחו הנחסר ולשמח נפשו מעצבונה ולקבוע סעודתו לאכול לשבעה. ולשתות לרויה. אז רגיל להמשך אחר היין. לכן הוצרך להזהיר מן השכרות. זה פשוט. ואמנם לא הזהיר משינת בצהרים. כי רובה קשה. ולפ"ד הרופאים אינה יפה כלל לגוף הבריא. כמ"ש הר"מ בהל' דעות (עיין נוה חכם חא ב') מ"מ הכל לפי מה שהוא אדם בטבעו ומזגו כחו ובריאותו יש בני אדם שאי אפשר להם בלתה. וכתוב באיש בושת והוא שוכב משכב הצהרים וקרי ליה דוד איש צדיק. ואביי הוה ניים כמבי כובי עד אקרא דתולבנקי. והטור א"ח (סרל"א) מביאו להיתר: