פרקי אבות פרק ג משנה יד

ראוי להבין למה כפל כי היה די שיאמר חביב אדם שנברא בצלם שנאמר כי בצלם אלהים וגומר או יאמר חבה יתירה נודעת לו לאדם שנברא בצלם שנאמר וכו'. ועוד אמאי לא קאמר חביב אדם שנברא בצלם אלהים חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם אלהים וראיית הכתוב מפורשת דקאמר כי בצלם אלהים עשה את האדם וא"כ כיון שעיקר החביבות הוא על היותו חקוק בצלם אלהים למה כשהזכיר החיבה לא זכר הכינוי של אלהים. ועוד ראוי לעורר למה לא הביא ראיה מהפסוקים הקודמים דקאמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וכתיב ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו ונקט הפסוק האחרון שבתורה:

ואפשר לתרץ כי מה שהביא מפסוק כי בצלם אלהים עשה את האדם הוא לפי שמזה הפסוק נודעת לו חבה יתירה ממה שהיה נודע מהפסוקים האחרים כי מן הפסוקים הקודמים לא הייתי יודע רק שחביב אדם שנברא בצלם אמנם עתה נודע שהחבה היא יתירה עד מאד מזה הפסוק. וזה כשהזהיר על ש"ד ואמר כי השופך דם האדם דמו ישפך נתן טעם למה גזר הקב"ה שההורג חייב מיתה ולא ממון לפי שבצלם אלהים עשה את האדם ולפי שהרג אדם החקוק בצלם אלהים ע"ז בא לו חיוב מיתה וכיון שכ"כ חשוב הצלם אלהים שבשבילו נתחייב ההורג מיתה א"כ מכאן משמע שחבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם ואל זה כוון התנא במה שהקדים ואמר חביב אדם שנברא בצלם כלומר משאר הפסוקים שנאמרו בעת הבריאה לא היה מובן משם רק שהיה חביב אדם שנברא בצלם ומזה הפסוק נודעת לו חבה יתירה ולכן מביא זה הפסוק אשר מודיע החבה היתרה ולהבין אם מ"ש חביב אדם שנברא בצלם הוא כולל כל שם המין דהא קרא בבני נח איירי או דלמא דווקא ישראל ותו לא ועליהם נאמר חביב אדם שנברא בצלם וכו' כענין אתם קרויים אדם ולכאורה היה נראה דמדנקט בשני מאמריו האחרים חביבין ישראל ובזאת החלוקה שינה ואמר מלת אדם היה נראה כי בכאן רצה לכלול אף אותם אשר לא מבני ישראל המה דהא ראיה שמביא היא אזהרה לבני נח ונתן טעם לאזהרת שפיכות דם בן נח והוא כי בצלם אלהים עשה את האדם נראה כי אף בן נח הוא בכלל חבה זו שנברא בצלם אלהים. ואפשר לי לומר כי אין הצלם הנאמר כאן על הצלם ותמונת תואר האדם אשר הוא משונה בו מן הבעל חי והשווה בו כל מין האנושי ואפי' בן נח רק הצלם האמור כאן הוא צלם של קדושה המיוחד לעם ב"י לבדם כי צלם נגזר מצל והוא כמו צל על ראשו להציל לו ועל צלם זה אמר הכתוב אך בצלם יתהלך איש כי אין חיות לאדם רק עם זה הצלם ובו יתהלך ויחיה ושלשים יום קודם פטירת האדם ארז"ל שמסתלק זה הצלם שאלו היה צלם אלהים עליו לא היתה המיתה יכולה לשלוט בו. וחכמי הזוהר רשב"י וחביריו היו מכירים בהסתלקות הצלם הזה מן האדם אשר קרבו ימיו למות ועליו אמר חביב אדם שנברא בצלם כי צלם זה לא תמצא רק בעם אשר יכונה בשם ישראל באמת ובצדקה אמנם ברשעים הם חקוקים בצלם שמאל צלם של טומאה ומאי דנקט חביב אדם ולא נאמר חביבין ישראל אפשר לומר שהוא כינוי לאדם הראשון שהוא היה תחלת הבריאה יציר כפיו של הקב"ה ועליו אמר חביב אדם והוא הדין לצדיקים כיוצא בו כי בודאי נבראו בצלם אלהים וצלם של קדושה וכן כל עם בני ישראל ואף אם מן הראיה שמביא נראה שעל בן נח נאמר אפשר לתרץ כי מ"ש כי בצלם אלהים עשה את האדם אין הכוונה על בן נח שא"כ הכי היל"ל כי בצלם אלהים נעשה או עשאו מאי עשה את האדם דקאמר אלא כוונת הכתוב הוא שופך דם האדם והוא דם בן נח באדם כלומר בעדים וכמו שתרגם אונקלוס בסהדיא דמו ישפך ונתן טעם למה הוא חייב מיתה ואמר כי בצלם אלהים עשה את האדם כלומר כי בצלם אלהים עשה את האדם הידוע שהוא אדם הראשון ולפי שהרג הדומה בתמונת תארו לאדם הראשון אשר נברא בצלם אלהים אף אם זה הנהרג אין לו צלם אלהים עם כל זה ע"ז היחס לבד שיש לזה הבן נח עם מי שנברא בצלם אלהים דמו ישפך וע"כ כפל ואמר חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם כיון שמעלת הצלם היא כ"כ שאפי' הבן נח שאין לו צלם אלהים נהרג על ידו ההורג אותו בסבת שהיה לו תמונת מי שנברא בצלם אלהים:

אחר כך שאלתי את החכם המפואר האלהי הרב רבי חיים וויטאל יצ"ו לבאר לי את דעתו בזה אם בכלל חביב אדם שנברא בצלם נכנסים בני נח אם לאו והשיב לי כי בוודאי שאין הרשעים בכלל ומאי דנקט אדם הוא לפי שהוא שם חשוב משם ישראל שכן מצינו שאז"ל שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם וכיון דקאמר מעין שופריה נראה שאדם היה יותר חשוב ויעקב הנקרא ישראל דומה מעין שופריה וידוע כי עיקר האדם הוא שמו. ועוד כי מקום מחצב נשמת האדם הראשון יותר למעלה ממקום מחצב נשמת יעקב אבינו כנודע ליודעי חן ואחר שאדם הראשון נברא בצלם כמו כן אחריו כל אדם ימשוך דהיינו הקדושים והטהורים אשר בארץ המה וכל עם בני ישראל ומה שמביא ראיה מפסוק כי בצלם אלהים עשה את האדם שנראה שמדבר בשבע מצות ב"נ השיב לזה כי היה די שיאמר הכתוב שופך דם האדם דמו ישפך מאי מלת באדם דקאמר ואף אם המתרגם תירץ זה וגם מפרשים אחרים עם כל זה אמר כי כוונת הכתוב להודיענו סיבה למה גזר השי"ת על ב"נ שהשופך דמם דמו ישפך ומאי איכפת ליה אם יהרג בן נח והיה די בתשלומין אלא לפי שאולי עתיד לצאת ממנו שום אדם צדיק וכמו שאז"ל בפסוק ויפן כה וכה וירא כי אין איש כלומר אין שום צדיק עתיד לצאת ממנו ולזה ויך את המצרי ולכן הקפיד הקב"ה על ש"ד ב"נ זה לפי שבשפיכת דם ב"נ זה נשפך דם אותו הצדיק אשר הוא מעותד לצאת מאונו כי הוא בכח בתוכו וז"ש הכתוב שופך דם האדם באדם כלומר שופך דם אותו האדם הצדיק אשר עתיד לצאת בתוך האדם זה הנהרג וזהו מלת באדם דקאמר קרא באדם הנהרג אע"פ שהוא בן נח גמור לפי שיש בשרשו ועיקרו צד של קדושה העתידה לצאת ממנו ומסיבת צד קדושה זו שבתוכו קראו אדם דאל"כ הרי נאמר אתם קרויים אדם וכו' ולכן דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם והו"ל כאלו הרג האדם הצדיק העתיד לצאת ממנו ושאלתי ממנו וכי כל בני נח עתידים לצאת מהם צדיקים והלואי ימצא בבני נח אחד מעיר ושנים ממשפחה ואין דבר זה ידוע רק לאל דעות וא"כ למה הורגים אותו כיון שאין דבר טוב עתיד לצאת ממנו כי דמו ישפך היא גזירה כוללת לכל והשיב כי כיון שגם בן נח ההורג אינו נהרג אלא בעדים וכמו שתרגם המתרגם בסהדיא ואם לאו פטור א"כ השי"ת שהוא יודע העתידות כשאין עתיד שום צדיק לתת ממנו השי"ת עושה באופן שלא ימצאו שם עדים וכל דבריו נכוחים למבין ואין בהם נפתל ועקש:

ואפשר דנקט רבי עקיבא ג' אלה החיבובין צלם ובנים ותורה להרחיק את האדם מע"א וגילוי עריות ושפיכות דמים וכנגד השפיכות דמים אמר חביב אדם שנברא בצלם וכו' דהא כתיב שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם וכגגד ענין גילוי עריות אמר חביבין ישראל שנקראו בנים למקום ובבחינת הנשמה נקראים בניו יתברך וכמו שהנשמה היא מזיוג קדוש וטהור כן בשר גוף האדם לא יהיה נוצר רק בקדושה ובטהרה וכנגד עון עכו"ם אמר חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה ואז"ל מודה בעכו"ם כופר בכל התורה כולה וכשיסתכל האדם שניתן לו כלי חמדה שהיא התורה בודאי שלא יודה בעכו"ם ויאבד מידו הכלי חמדה:

והרמב"ם ז"ל פי' לענין הכפל למה חזר ואמר חבה יתירה וכו' והכוונה היא שחבה יתירה הראה הקב"ה לאדם במה שהודיעו ואמר לו ראה שבראתיך בצלם שהמטיב לחבירו ומודיעו הטובה שעשה עמו מראה חבה יתירה יותר משאלו הטיב עמו ואינו חשוב בעיניו להודיעו הטובה שעשה עמו:

ורבינו עובדיה ז"ל פי' חבה יתירה נודעת לו חבה גלויה ומפורסמת שלא בלבד אהבה מסותרת היה לו למקום עם האדם אלא אף חבה גלויה וידוע לנו:

ולב אבות כתב חבה יתירה נודעת לו ירצה שזאת החבה היא חבה יתירה מאד בהיותה ניכרת לאדם לפי שהיותו מכיר אותה יהיה סיבה להיות משלים ומתקן את עצמו הואיל וה' אהבהו במה שנתו לו הצלם ואם הוא לא יהיה מכיר בזאת החבה והטובה יהיה אז נזם זהב באף חזיר וגו' ועל דרך זה תוכל לפרש גם כן אומרו חבה יתירה נודעת וכו' בשתי המשניות הבאות וכו' עכ"ל:

ואפשר עוד לומר שאמר ועוד חבה יתירה נודעת כלומר נכרת שכל חית הארץ והנבראים כולם מכירים בצורת האדם היותו חקוק בצלם אלהים וע"כ נאמר ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים ואלו לא היו מכירים זה בו היו מזיקים את האדם וז"ש חבה יתירה נודעת ונכרת יש לו לאדם בצורת פניו שנברא בצלם אלהים וע"כ נאמר נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה וגו':

והחסיד ז"ל פירש כי השי"ת ברא את האדם והשליטו על הבעלי חיים בכח השכל אשר בו ולזה האדם נצב הקומה להורות כי שרשו ועיקרו למעלה ואין כן שאר הבעלי חיים אבל הם כפופים להורות כי שרשם למטה בארץ וזה הצלם אשר בו נברא האדם נושא לכל החכמות כי בו אפשר להשיגם כולם ובזה נשתתפנו אנחנו קהל ישראל עם שאר האומות אבל נתיחדנו מהם בזכות אברהם ע"ה בענין אחר גדול יתר מאד והוא הענין האלהי אשר חל עלינו באומרו והייתי לך לאלהים ולזרעך אחריך ושם בריתו בבשרנו להורות הענין האלהי אשר חל עלינו ומכאן זכינו לתורה האלהית שלא תפול תחת החקירה השכליית אבל היא למעלה ממנה ע"כ לא תושג כי אם בנבואה. וזה הענין האלהי אשר אמרתי הוא נושא התורה כמו שהצלם נושא החכמות כולם ואל זה כוונו חז"ל שאמרו ואולך אתכם קוממיות שתי קומות ויובנו דבריהם בזה הקומה הא' אשר בה נתייחדנו מהבעלי חיים ונשתתפנו עם האומות והוא תכלית אצלם והכנה וראשית אצלו לענין האלהי אשר חל עלינו שהוא נושא התורה והוא הקומה אשר בה נתייחדנו מהאומות כולם ור"ע במשנה הא' הודיענו הענין אשר בו נשתתפנו עם האומות ובמשנה השנית הודיענו הענין האלהי הדבק בנו והוא אומרו חביבין ישראל שנקראו בנים למקום והבן יש לו יחס עם האב ואמר במשנה השלישית שזה הענין נושא התורה כמו שהענין הראשון נושא החכמות. ולפרש דברי המשניות יש לדקדק שני דברים הא' הכפל בכולם חבה יתירה ולכאורה נראה שלא חדש דבר הב' כי לא הביא בכולם הראיה הישרה כי באחד אמר בצלם אלהים עשה את האדם והיה יותר ראוי לומר ויברא אלהים את האדם בצלמו או נעשה אדם בצלמנו כי בזה הפסוק שהביא מקרא בא בו שנברא בצלם וכן בשני אמר בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו כי בא שם במקרא כיון שאתם בנים לה' לא תתגודדו והיה ראוי שיאמר בני בכורי ישראל. וכן בג' כי לקח טוב נתתי לכם שהרצון בו כיון שלקה טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו והיה ראוי שיאמר וזאת התורה אשר שם משה ועוד כי לא היה צריך להביא ראיה כלל כי כל התורה כלה מלאה מזה. ואפשר לומר בזה א' משני דברים. הא' שהאל ית' יפרסם המתנה לחזקה שלא ישוב דברו ריקם כי הפרש יש בין כשיאמר המלך אל שריו אתן מתנה אל פלוני ובין שיאמר למקבל המתנה זו אני נותן לך ולזה הביא ראיה ממאמרו של הקב"ה להם לומר כי יצא מפיו צדקה ולא ישוב ריקם דברו. והב' כי בא להודיענו כי זה הענין הנכבד חל בטבע על האדם וכאלו נודע אצלו בטבע והוא אומרו חבה יתירה נודעת לו שהוא יודע ומרגיש במעלתו והראיה שדבר האל עמהם כאלו נודע להם מקדם שנברא האדם בצלם וכן בנים אתם שזו הקדמה למה שיאמר וכתב עוד כי כוונת הכתוב שאמר שיפך דם האדם באדם דמו ישפך וכו' הכוונה כי בא לתרץ מה שיקשה באומרו אדרוש את נפש האדם וכיון שכן ואין יודע האמת כמוהו הוא ישפוט תבל בצדק ומה לנו לשפוט ע"כ אמר שופך דם האדם באדם ר"ל באנשים כמוהו דמו ישפך כי ה' עשה את האדם בצלמו למען יעשה כמעשיו וידמה אליו וז"ש כי בצלם אלהים עשה את האדם עכ"ל:

והרי"א ז"ל פי' שהאלהי ר"ע עשה דבריו וחקירת חכמתו על דברי רבי עקביא בן מהללאל כאלו מפני שיתוף השם אשר בהם עקביא ועקיבא התאחדו שניהם בדרוש אחד והוא שעקביא נתן דרך שלא יבא האדם לידי עבירה כשיסתכל בפחיתות חומרו וגנות התחלתו שממנו נברא ג"כ בהפסדו וכלייתו שהוא הולך למקום עפר רמה ותולעה ור"ע השיב עליו שהדרך היותר אמתי להתרחק האדם מן העבירה ההסתכלות הצריך לזה אינו בגנות חומר האדם ופחיתות התחלתו וסופו אבל הוא שיסתכל לשלשה דברים אחרים שמהם יכיר יוקר מעלתו ורוממותו כפי צורתו וכנגד מה שאמר עקביא שיסתכל שבא מטפה סרוחה אר"ע שלא יביט לחומר כי עפר הוא ואל עפר ישוב והיה נוטה אל הפחיתות כפי טבעו אבל יסתכל בענין נפשו ושלמות יצירתו שנבראת בצלם אלהים ובזה יתרגל לפעול פעולת המעלה והשלימות כפי שכלו וזהו מאמר חביב אדם שנברא בצלם. וכנגד מה שאמר עקביא שיסתכל שהוא הולך למקום עפר רמה ותולעה מר"ע שזה אולי יביאהו להיות מחללי היאוש כמאמר איוב אדם ילוד אשה וגו' ויותר טוב שיסתכל בסותרו והוא שנקראו בנים למקום שענינו חיים נצחיים ונשארים לפניו תמיד כבן העובד לפני אביו ולזה בא מאמר חביבין ישראל שנקראו בנים למקום ויעשה ראיתו מפסוק בנים אתם לה' אלהיכם לפי שסוף הפסוק הוא לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת ר"ל שהמתים מבני ישראל אינם נפסדים ולא כלין בעצמן כי הם בני אל חי ואף במיתתן קרויין חיים וימשך בזה שלהיותם בני האלהים יעשו מעשים משובחים וילכו בדרכי אביהם שבשמים וכנגד המאמר השלישי של עקביא ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון ראה ר"ע כי גם בזה היה מאמרו חסר כי ראשונה היה ראוי לדעת חיוב האדם בתורה ומצות ואח"כ יאמר שיתן דין וחשבון ולכך הוסיף ר"ע מאמר חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה כי זה מה שראוי שידע האדם בראשונה שנתן לו הש"י תורה ומצות לא למעמס ולטורח כי אם מתוך חבה כמ"ש בן עקשיא רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות וכו' עכ"ל:

וה"ר משה אלשקאר דרך דרך זה בשתי החלוקות הראשונות אמנם בשלישית פירש כי כנגד מה שאמר ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון אמר חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה אשר תליץ בעדם בפני הדיין ובשבילה יזכו לחיי העוה"ב עכ"ל:

ואפשר לפרש שנקראו בנים למקום כלומר חושבים שקראם בנים בדרך השאלה לבד לפי שהם חביבין לפניו וזאת היא חבה אחת הן לו יהי כדבריהם אבל חבה יתירה נודעת להם לישראל שיודעים הדבר בשורשו ושהם בנים ממש ולא בדרך השאלה מסבת הנשמה היותה מאתו ית' וזהו פי' הפסוק שאמר בנים אתם לה' אלהיכם ולכן לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת לפי שאף אם מת הגוף הנפש שהיא העיקר לא מתה לפי שבנים אתם לה' אלהיכם וכמו שהוא חי וקים לנצח נצחים כן נשמתכם קיימת לעד לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו וזה שאמרו נודעת להם כי אין מי שידע שהם בנים ממש אלא הם לבדם:

ואפשר שכוונת התנא להשמיענו שתים אחת מציאות הקב"ה שחבב אותנו וקרא אותנו בנים ועוד חבה יתירה נודעת ונכרת יש להם שכל העולם מכירים ויודעים שהם בני המקום וזה באחד משני פנים אם מפני הנסים ונפלאות שעושה עמנו בכל שעה ובכל רגע כרחם אב על בנים ובזה מודיע לכל העולם שהם בניו או שבצורת הישראל ניכר שהוא יהודי כי כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה' וזה הענין היא חבה יתירה בודאי. ואפשר עוד לומר שאמר התנא חביבין ישראל שנקראו בנים למקום וידוע הוא מהרבה מקומות זה כדכתיב בני בכורי ישראל וכן פסוקים אחרים. אמנם כל אותם הפסוקים לא נודעת משם רק שהם חביבין לא שהם חביבין חבה יתירה אמנם מפסוק של בנים אתם לה' אלהיכם נודע להם חבה יתירה לפי שמשמע מן הפסוק שאפי' שמת לו אביו לא יתגודד ולא ישים קרחה בין עיניו כי בנים אתם לה' אלהיכם ולא חסר לכם כלל אף במיתתו ולכן לא תתגודדו וגו' והרי שחבה יתירה נודעת להם מזה הפסוק שענין זה לא היה נודע מהפסוק בני בכורי ישראל:

ואפשר לומר ג"כ שמה שלא הביא ראיה מפסוק בני בכורי אף אם הוא קודם בתורה לפי שהיה אפשר לדחות לומר שלא מפני חיבתן לפניו קראם בני בכורי ישראל רק כדי להגזים הענין בעיני פרעה להפחידו קראם בניו אמנם מפסוק בנים אתם וגו' שהוא ית' היה מדבר עמם וקראם בניו מכאן נראה שהם חביבין לפניו וזה שאמר נודעת להם כי מזה הפסוק נודעת להם שהוא מפני חיבתן ושכן האמת:

אפשר שנקראת התורה כלי חמדה לפי שכל מה שמשיג האדם בה הוא סיבה לחמוד אותה יותר ויותר ובאהבתו ישגה תמיד ויחמוד להשיגה. ועוד שאפי' חי האדם אלף שנים פעמים לא יוכל להשיג את כולה כי אין לה קץ ותכלית וכמאמר דהמע"ה לכל תכלה ראיתי קץ אמנם התורה רחבה מצותך מאד ואפשר דנקט מצותך ולא תורתך להשמיענו שאפי' מצוה א' לבד אין לה קץ ותכלית וכ"ש כל התורה כלה כי ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים ובהיות שא"א להשיג את כולה ולעולם האדם הוא עומד בחמדה להשיג זה ולידע מה שעדיין לא ידע על כן נקראת כלי חמדה:

ואפשר לפרש שכפל פעמים ואמר חביבין ישראל כו' ועוד אמר פעם שנית חבה יתירה נודעת להם וכו' לפי שהתורה יש לה שתי בחינות. אחת נגלית בחינת לבוש ואחת נסתרת בחינת פנימיות התורה זהו הסוד כי כל התורה כלה שמותיו של הקב"ה בצירופים וחשבונות ועל זה נאמר ליראי ה' ולחושבי שמו שיודעים לחשוב ולצרף צירופים כל שמות הקדש ועל הבחינה הנגלית אמר חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה ועל הבחינה הנסתרת אשר היא בוודאי היותר חשובה והיא פנימיות התורה ע"ז אמר חבה יתירה נודעת להם שנתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם והוא הדרך הנסתר והוא ידיעת צירוף אותיות התורה לצרף מהם שמות הקדש ובו נברא העולם כמשאז"ל בבצלאל שהיה יודע לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ ובודאי שחבה יתירה נודעת להם בזה שנאמר כי לקח טוב וגו' והביא ראיה מפסוק זה ולא מפסוק תורה צוה לנו משה מורשה וגו' כי רצה להביא ראיה לשני המאורות הגדולים את המאור הקטן והוא דרך הפשט ואת המאור הגדול והוא דרך הסוד וז"ש כי לקח טוב נתתי לכם הרי דרך הפשט אמור אשר הוא דבר הנקח ביד שהוא דבר נגלה וניתן אליהם להנהגתם אשר יעשה אותם האדם וחי בהם הלא הם תרי"ג מצות לקיימם ולעשותם וזהו לכם דקאמר ועל דרך הסוד אמר תורתי אל תעזובו ולכן מכנה אותה לש"י ואמר תורתי לפי שדרך הסוד הוא מכונה אליו ית':

ואפשר שקרא התורה כלי חמדה לפי שאז"ל שהמלאכים חמדוה שיתננה להם כמ"ש ה' אדוננו מה אדיר שמך וגו' אשר תנה הודך שהיא התורה על השמים כי מה אנוש כי תזכרנו ולא נתנה להם ולכן אמר חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה כלומר כלי שאחרים חמדוהו ולא זכו ליטלו:

ובהיות התורה כלי חמדה ונתנה להם לישראל היא הוראה שחביבין ישראל לפניו ית' אמנם חבה יתירה נודעת להם יתירה מן הראשונה והוא שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם שמלבד היותה כלי חמדה היא כלי שנברא בו העולם, והכוונה עם מה שאמרו ז"ל שהיה מסתכל בתורה והיה בורא העולם. או יהיה כוונת שבו נברא העולם כאלו אמר שבעבורו נברא העולם וזהו כמו שאז"ל בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ בשביל התורה שנקראת ראשית ברא אלהים שמים וארץ וכן אמר הכתוב אם לא בריתי יומם ולילה וגו', ואמר שניתן להם כלומר שלא היו ישראל ראוים אליה כי אם מלאכי השרת לא זכו אליה מכ"ש ישראל, אמנם נתנה להם בדרך מתנה והביא ראיה מפסוק כי לקח טוב נתתי וגו' כדי להביא ראיה לכל הדברים מפסוק אחד וכמ"ש רבינו עובדיה ז"ל כל מעשה בראשית שנאמר בו וירא אלהים את האור כי טוב לא נברא אלא בשביל התורה שנקראת לקח טוב כד"א יערוף כמטר לקחי עכ"ל. ועוד באמרו נתתי לכם נראה שנתנה להם דרך מתנה אע"פ שלא היו ראוים אליה. וקראה כלי לפי שכמו שהבנאי כלי אומנתו בידו כדי לבנות הבנין כן התורה היתה כלי אמונתו של הקב"ה לבנות העולם, ונקראת חמדה לפי שהם אמרי נועם מתוק לנפש ומרפא לעצם ולעולם האדם חומדה וע"כ נקראת לקח טוב לפי שהיא לוקחת את האדם בדבריה ומטה אותן מדרך רעה לדרך טובה:

והחסיד ז"ל כתב כלי חמדה שבו נברא העולם משלו משל לאדם שיש לו נכסים רבים שקנה בעולמו וחלק נכסיו לבניו ולבנו האהוב מכולם נתן לו הכלים אשר קנה בהם כל נכסיו וכן עשה הש"י שהורישנו תורתו שברא בה עולמו ובה נוכל לחדש אותות ומופתים ולברוא חדשה בארץ. והטעם כי העולם כחומר והתורה כצורתו וכמו שהחומר משועבד לצורה כך העולם משועבד לתורה ולשומריה ואמר הכתוב אם בחקותי תלכו אם בחוקים שבהם חקקתי עולמי והיא התורה תשמרו ונתתי גשמיכם כי ביום קנותכם התורה קניתם הארץ וכל אשר בה כי לכך נבראת מתחלה וזהו טעם גשמיכם בכינוי כי בשלכם זכיתם ואלו לא חטא אדה"ר היה העולם בשלימות אין כל חסרון ואין מות ובחטאו נתקלקל הכל ונשתנה טבעו של עולם ולזה כל מה שיעדה התורה התמימה הכל ע"ד הטבע והרשעים הם העושים נסים בעולם ומשנים טבעו של עולם היש נס גדול מואכלתם ולא תשבעו ונתתי את שמיכם כברזל וגו' וכל הנזכר בפרשה וכן אמר ועצר את השמים כי הם בטבעם ירצו לתת מטר והש"י ישנם מטבעם, והסתכל במשל הנזכר כי הבנים כולם הנאתם לפניהם ותועלתם לעיניהם אבל לא יעלו עוד. אמנם הבן החביב הוא בהפך כי בתחלתו איו כל מאומה בידו אם ישתדל כארז בלבנון ישגא וענין סבת השתדלותו כי אם היה עשיר מתחלתו מאנו ידיו לעשות וכן אנחנו בניו של הקב"ה לא רצה להשפיע לנו טובה בעוה"ז כדי שנשתדל להשיג הטוב האמתי ואם נזכה נירש העוה"ז והעוה"ב עכ"ל:

ואפשר ג"כ שכוון במ"ש חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה כלומר שכלי חמדה זה לא כל החומד אותו ורצונו ליטלו נוטלו רק לא ניתן אלא ישראל לבד ולא לאחרים אפי' שיקיימו התורה וז"ש שניתן להם ולא לאחרים. ועוד חבה יתירה נודעת להם יותר מזו שנתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם. והכונה שנתן להם לחכמים ולישראל לדרשה ולפרשה והביא ראיה מן הפסוק כי לקח טוב נתתי לכם כלומר נתתיה לכם לפרשה, ואמר תורתי אל תעזובו כלו' אף מה שאתם מפרשים בההיא תורתי כענין שאז"ל ערבים עלי דברי דודים יותר מיינה של תורה וכענין מה שאמר הכתוב לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל. ולזה אפשר שכוונו במה שאז"ל בהגדת פסח אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו דמאי דיינו דקאמר והרי מה הועילו בקריבתן לפני הר סיני בלא קבלת התורה. אמנם עם מה שאמרנו הוא מתיישב כי לב' דברים זכו ישראל. א' שקרבנו לפני הר סיני והיא קבלת התורה כי מבלתה אין תועלת בקריבה ועוד ב' שנתן לנו כלו' ניתנה מתנה לישראל לבד ולא כל הרוצה ליטול את השם נוטל כי תורה צוה לנו משה מורשה ואמרו ז"ל אל תקרי מורשה אלא מאורשה שהתורה היא כמו אשה מאורשה שלא יוכל שום אחר לעסוק בה אם לא שיהיה נקי וטהר לבב ועל כן אנו אומרים אלו קרבנו לפני הר סיני וכו' ולא נתן לנו את התורה כלומר אף אם לא נתנה לנו בפרטות דיינו. אי נמי לא נתן לנו לפרשה ולדרשה. וגם לזה אפשר שכוונו אנשי כנסת הגדולה בתיקון ברכת התורה שתקנו לומר אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו כלומר שנתנה לנו במתנה גמורה לפרש ולדרוש בה כרצוננו וגם לנו נתן ולא לעם אחר:

והרב רבי ישראל ז"ל כתב ודרשו ז"ל ואהיה אצלו אמון אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה בבריאת העולם ואע"פ שהשכל יעיד וגם הכתוב יורה שהשם יתברך לא הוצרך לכלי אמונתו בבריאת העולם רק שנבראו בחפצו ובדברו שנא' בדבר ה' שמים נעשו כי הוא צוה ונבראו, מ"מ הכונה היא שהתורה קדמה לבריאת העולם דכתיב ה' קנני ראשית דרכו וזאת הקדימה אינה קדימה זמנית רק קדימה חיובית כלו' שבסבתה נברא העולם ולכן נעשית ככלי אומנות שבסבתו נעשית המלאכה ועל דרך זה אמרו שקדמה בריאת ישראל לבריאת התורה והביאו ראיה מפסוק קדש ישראל לה' ראשית תבואתה והוא כתוב בה"א רמז לחמשה חומשי תורה והתורה נקראת תבואתו דכתיב ותבואתו מכסף נבחר וקדימה זו כמו כן היא קדימה חיובית ולא זמנית רוצה לומר שבסבת ישראל נבראת התורה נמצא שהעולם נברא בסבת התורה והתורה בסבת ישראל ראה כמה חביבין ישראל, ונקראת התורה חמדה כמ"ש תורת ה' תמימה וגו' וכתיב בתריה הנחמדים מזהב ומפז רב וגו' עכ"ל:

חביב אדם שנברא בצלם חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם. כך הוא לשון המשנה ופיר' רבי' משה ז"ל הכפל הוא כי המטיב לחבירו ואינו מודיעו הטובה שעשה עמו היתה יותר שלימה אלו נחשב בעיניו להודיעו ולומר ראה מה עשיתי עמך וכמו שאמרו בפ' שני מי"ט הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו והם שתי טובות האחת המתנה והשנית הכבוד שכבדהו שנחשב בעיניו להודיעו וכשהודיע השם בתורתו כי האדם נברא בצלם ושישראל נקראו בנים ושנתן להם לקח טוב היא החיבה היתירה זהו פירושו ז"ל וכן פירש רבינו יונה ז"ל וטוב הוא זה ולפי פשט ההלכה נראה שהכפל הוא להגדיל החיבה כי מתחלה אמר חביב וחביבין ועוד לא הספיק לו זה אלא שאמר שלא חיבה בלבד בלב אלא חיבה יתירה נודעת וגלויה גם כן. ומצאתי בתפלות צרפתות נוסחא יפה במשנה זו והיא זאת חביב אדם שנבר' בצלם חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם אלהים וגו' חביבין ישראל שנקראו בנים חיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום וכו' חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה חיבה יתירה נודעת להם שניתן להם כלי חמדה שבו נברא העולם וכו'. ולפי נוסחא זו החיבה היתירה תוספת היא על החיבה הראשונה שהוסיף בצלם אלהים ובנים למקום וכלי חמדה שבו נברא העולם שלא נאמר כך בחיבה ראשונה. וכן נראה מאבות דרבי נתן ששם שנו בלשון הזה שאם לא נברא בצלם היה חביב וכשנברא נודעת לו חיב' יתירה וכן בכולם שנו כן הנה נרא' שבבריא' עצמה בקריאה ובנתינה נראית החיבה היתירה לא בהודעת הטובה. ופירש רבינו שלמה ז"ל שאמר זה לומר כי מוטל על האדם לעשות רצון יוצרו וכן הוא האמת ולזה סמך לזה הכל צפוי כמו שנפרש אחר זה. והנה בדקדוק זה המאמר נאמר אנחנו כי האדם הגדילו הקב"ה מהבהמות שבראו בצלמו שלא נאמר בשאר הנבראים שנברא אחד מהם בצלם אלהים אלא האדם לפי שיש בו דעת להכיר את בוראו יותר מהם ונקרא מפני זה צלם אלהים כי הוא הנבחר והמשובח שבכל הצלמים כמו האדם שיש לו כלי חמדה יאמר זה הוא כלי שלי כלומר הנחמד שבכל הכלים שיש לו וכן נקרא האיש הנכבד מכל האנשים איש אלהים וכן בית אלהים בית המקדש מפני שהוא נכבד מכל הבתים לקיבול התפלה וכן נקרא הר סיני הר אלהים מפני שהוא הנכבד שבכל ההרים לגילוי שכינה וכן נקרא מטה משה מטה האלהים לפי שנראו בו מעש' אלהים בנסים שנעשו בו ונקרא אצבע אלהים הכלי שנחרתו בו הדברות בלוחות לפי שהוא הנכבד שבכל הכלים הנבראים כן נקרא האדם צלם אלהים לפי שהוא נכבד שבכל הנבראים התחתונים בדמות ובבינה וכן פירש רבינו סעדיה ז"ל בספ' האמונות ועל דרך הגימטריאות אדם עולה מ"ה ומ"ם ה"א בשלימתו עולה פ"ו כמנין אלהים וזהו אני אמרתי אלהים אתם אלו זכו לא זכו אכן כאדם תמותון ולא תועיל להם הגימטריא ועל זה נקרא צלם אלהים האדם ובזה נראית חיבה יתירה לאדם שנבדל משאר הנבראים להכיר את בוראו ובזה הצלם הם שוים כצדיק כרשע זה אדם וזה אדם ובכולם נשאר בהם ממדת הבהמה לאכול ולשתות ולבעול למלא תאוותו וכשהבדיל הקב"ה לישראל מבין העמים וקדשם בקדושתו הראה להם חיבה יתירה ועל זה נקראו בנים כמו שהאב מקרב את בנו אליו יותר מעבדיו וכמו שנאמר בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת כי עם קדוש אתה לה' אלהיך וכיון שאתם קדושים בקדושתו במה שקרב אתכם ועשה אתכם סגולה מכל העמים להראותכם מענין עזוזו ונפלאותיו והכרת אלהותו וקדושתו הרי אין לכם להתגודד על מת כי אתם יודעים כי המת ההוא נכנס במחיצתן של קדושים כי אתם קדושים כמותם כי לזה הבדיל אתכם הקב"ה מבין העמים שתהיו נבדלים מהבהמות יותר מהם ולכן אחר שאמר אני אמרתי אלהים אתם אמר ובני עליון כולכם שהם בצלם אלהים ונקראים בנים ובראשון מקדושין אמרו אפי' בשעת הכעס קרויין בנים שנאמר בנים לא אמון בם בנים משחיתים בנים סוררים וכשנתן להם התורה הרי היא חיבה יתירה וזה שאפשר היה להם להתנהג בחדושתו של הקב"ה בלא תורה כמו האבות והקב"ה אשר חפץ למען צדקו הגדיל להם תורה כמו שאמר רבי חנניה בן עקשיה בסוף מכות במשנה רצה המקום לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר אם כן שלש חיבות נראו בישראל האחת שהם בצלם אלהים והשנית שהם קדושים ובזה הם שוים לצדיקים הראשונים כחנוך ומתושלח ושם ועבר שלא היתה להם תורה והשלישית בתורה להרבות זכותם וזהו שאמרו בהגדה השנויה במכילתא אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו כי בקריב' בהר סיני נתקדשנו להיות במחיצתן של קדושים ונתינת התור' להגדיל זכות היא מעלה אחרת ולזה אמרו בפרק חבית ובפרק מצות חליצה ובהוריות פרק אחרון ובפרק אין מעמידין כשבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן אומות העולם שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתן ואז נקראו בנים ראויים לקבל התורה שהיא לקח טוב כאדם הנותן לבנו כלי חמדה זה נראה לי וראויי' היו דברים אלו לרבי עקיבא שנכנס לפרדס החכמה ויצא בשלום. והתורה היא כלי חמדה דבר זה מפורש בכתובים שנאמר הנחמדים מזהב ומפז רב ושבו נברא העולם שנאמר ה' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז והוכיח זה מהכתו' שקרא התורה לקח טוב שזה הפסוק נדרש על התורה כמו שנזכר במנחות פרק כל המנחות באות מצה ובראשון מברכות כי בכל מעשה בראשית נאמר וירא אלהים כי טוב והקב"ה היה מסתכל בתורה ובורא העולם שלא נברא העולם אלא לעבוד אלהים ולברכו שנא' כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו ולזה בברכת נישואין שהכל מתקבצים שם שאין הקיבוץ ההוא אלא לכבוד האל לקיום עולמו בפריה ורביה תקנו ברכה ראשונה שהכל ברא לכבודו כמו שנזכר בראשון מכתובות והיא היתה כלי אומנותושל הקב"ה שנא' ואהיה אצלו אמון אומן כמו שנזכר במדרש חזית וזהו שאמרו באחרון מברכות יודע היה בצלאל לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ שהעולם נברא בחכמה בתבונה ובדעת שנא' ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו וכן נשתבח באלו המדות בצלאל שנא' ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת ונוסף עוד ובכל מלאכה שהיה גם שלם במלאכת היד והיה צריך בצלאל להיות בכל זה חכם כי המשכן היה רומז אל כל העולם כולו עליון ותיכון ותחתון כמו שפירשנו בחלק שני מזה הספר וענין צירוף האותיות הוא ההשתמשות בהלכות יצירה כמו שפירשנו רז"ל בסנהדרין פרק ארבע מיתות שעל ידי צירוף האותיות יכולין לבראות בריאו' חדשות וכמו שאמרו שם אי בעו צדיקי ברוא עלמא שנא' כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם כלומר העון גורם הבדל בינינו לאל שלא להיות כמוהו לברוא עולם. ואמרו שם כי הוו עסקי רב חנניה ורב הושעיה בהלכות יצירה הוו מוברילהו עגלא תלתא בכל מעלי שבתא ואכלי ליה ורבא ברא גברא אלא שהיתה בריאה חסירה דהוו משתעו בהדיה ולא מהדר ואמר ליה דמן חברייא את הדור לעפריך. ועל כל זה נקראת התורה כלי חמדה שבו נברא העולם ונקראת לקח טוב כלומר קניין טוב שהיא אינה כשאר קניינים שמי שמחליף עם חבירו כלי בכלי מה שהיה לו אין לו ומה שלא היה לו יש לו וכן חבירו כיוצא בו והתורה אינה כן שאם יודע מסכתא אחת וחבירו מסכתא אחרת ומלמד זה לחבירו מה שהוא יודע יהיה ביד כל אחד שתי מסכתות אין לך לקח טוב יותר מזה וכן נתפרש בילמדנו פרשת ויקחו לי תרומה וכן כיוצא בזה בואלה שמות רבה. ולא גרסינן במשניות שלנו אלא בקצת נוסחאות שנא' כי לקח טוב נתתי לכם. ובראשון מברכות אמרו בא וראה שלא כמדת בשר ודם מדת הקב"ה מדת בשר ודם המוכר חפץ לחבירו מוכר עצב ולוקח שמח אבל הקב"ה אינו כן נתן תורה לישראל ושמח שנא' כי לקח טוב נתתי לכם תורתי על תעזובו:

חביב אדם. בתי"ט האריך פה הרחיב לשון במשנה זו. כל דברים אנו שומעים. ותמונה אין אנו רואים ממש בכל עתרת והפצרת רבוי דבריו להטות כוונת התנא לרצונו. ואין מהצורך להטריח בתשובה עליו. כי ההפצרה הגדולה מעידה על הלחץ זה הדחק שנלחץ בפירושו אל קיר ההבנה. הרחק מאד מן המכוון. וכמעט ברוב דבריו לא יחדל חטא הסתירה מניה וביה. ונקל למבין להשיגו. בשגם אין בו כל כך נפקותא. ולא אתנגד בכח למי שיקבל פירושו בסבר פנים יפות. אולם לא אחשך פי להגיד האמת בהבנתה על דעתי. והוא שהבבא הראשונה ודאי אינה מדברת מישראל ביחוד. גם לא על או"ה בפרט היתה כוונת האומר. אבל על אדה"ר הוא המכוון בעצם. אף אם הכתוב נאמר בבני נח. גם לאדם נודעה לו חבה זו מקדם. שנתפרשה אח"כ לב"נ להזהירם עוד מש"ד. להיותם כולם בני אדם יציר כפיו של אלהים. העשוי בצלמו. ומה שלא זכר שם אלהים זהו רק קצור הנאות בלשון. לאשר עתיד להזכירו מיד בלשון הכתוב. ולמה זה יכפול הזכרת השם בחנם וזהו ההבדל המיוחד שבין בבא ראשונה לשניה. שהיא מגעת לישראל בלבד. ובכן נתקיימו גם דברי תי"ט במקצת. וכך היה נוח לומר בלי שום דוחק ואריכות בלתי צריך:

חבה יתרה הראה הקב"ה לאדם שהודיעו כו'. הוא שאמרו חכמים. הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו. והפירוש השני שזכר הרע"ב. דבר אחד הוא עם הראשון. כי לכן חביב המודיע לחברו הטובה שעשה עמו מפני שבזה מראה אהבתו גלויה והיא טובה ואהבה מסותרת. ואי לאו הכי מאי נפקא מינה:

כלי חמדה. גם כאן לא נאוה לנדיב בתי"ט שפת יתר בויתורו על הלשונות בהארכה והרחבה בלתי חביבה. הן הנה היו סבה לשכחה רבה. כי באמרו והטוב שייך בדברים הגשמיים מחמת שמצא פעם טוב למאכל שאינו אלא דרך השאלה פרטית בדרך מקרה. נעלם ממנו מקרא מלא. מטוב כולל ועצמי הקודם בתורה ובחשיבות. הוא שאמר הכתוב וירא אלהים את האור כי טוב. וכן נאמר בכל הבריאה בכללה עליונים ותחתונים. ומה לנו יותר והקב"ה קרוי טוב בהרבה מקומות. ואין שייכות לדברים גשמיים אליו ית'. ומש"ע תי"ט בחמדה. שהיא יותר קרובה אל הדברים השכליים. שכח פסוק בעשרת הדברות. לא תחמוד וגו'. שאינו מדבר אלא בדברים חומריים בעצם וראשונה. ואין מביאין ראיה משמות ופעולות המושאלות במקומות פרטיים. לשמושם העצמי והנחתם הראשונה: