פרקי אבות פרק ג משנה יג

רבינו יונה ז"ל כתב שחוק וקלות ראש וכו' אבל כובד ראש והיראה הוא סייג לעריות שכל זאת המשנה מדברת בסייגים עכ"ל. כוונתו ז"ל פשוטה שרצה לתת קשר אמיץ במ"ש שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה כדי שיהיה למוסר זה שייכות וקשר עם כל שאר דברי המשנה. ופי' הוא ז"ל שמכלל הן אתה שומע לאו ומכלל אומרו שהשחוק והקלות ראש מרגילין לערוה אתה שומע שהפכו והוא הכובד ראש והיראה שהוא סייג לעריות ונמצא שכל דברי המשנה מדברת בסייגים עכ"ל:

ועדיין קשה לי שלמה בסייג זה שינה משאר הסייגים שהניח אותו שיובן מדיוק דבריו ולא פירש אותו כשאר סייגים וכלל היראה וכובד ראש סייג לעריות שאלו היה אומר יראה וכובד ראש סייג לעריות הייתי אומר מדיוקא שהשחוק והקלות ראש מביאין לערוה כלומר שמביאין לידי עבירות העריות אמנם אפשר שלא יכשל בו רק פעם או פעמים ולכן השמיענו ר"ע שהשחוק והקלות ראש לא די שמביא האדם לידי ערוה אלא מרגילין לערוה כלומר מרגילין אותו בהרגל גמור וכמ"ש הכתוב כי החליק אליו בעיניו למצוא עונו לשנוא הכוונה כי היצר הרע החליק אליו בעיניו ובשפתי חלקות שלו מחליק בעיני האדם העבירה עד שילך ויבקש העון לעשות אותו לשנוא כלומר לא יעשה אותו פעם או פעמים רק לשנוא כלומר פעמים הרבה עד שלבו קץ באותו העון ושונא אותו מרוב מה שאכל ושבע ממנו. ואפשר שהכוונה בהיות שרבי ישמעאל היה חבירו של ר' עקיבא בא ר"ע על דברי ר' ישמעאל לפרש כי אע"פ שאמר ר' ישמעאל שיהא מקבל את כל האדם בשמחה עם כל זה צריך שלא ימשך שמהשמחה ימשך הדבר להיות שחוק כי קרובים הם זה אל זה וגם בהיות שר' ישמעאל אמר הוי קל לראש ולפעמים צריך האדם שיעשה את עצמו קל לראש עם כל זה לא יהיה באופן שיבא לידי קלות ראש כי שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה. ואמר מרגילין לערוה כי כן דרכו של יצה"ר כי היום אומר לו עשה לך עבירה זו הקלה ולמחר הוא אומר לו לך עבוד אלהים אחרים וכן אמר הכתוב הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה שלא יעלה על לב האדם לומר שעבירה גדולה גוררת עבירה גדולה אחרת כמותה אבל עבירה קטנה אינה גוררת עבירה גדולה הימנה לכן השמיענו הכתוב ואמר כי אפי' הדבר אשר עדיין לא הגיע לכלל חטא רק שהם דברים מגונים בעיני אלהים ואדם הם מביאים לאדם לכלל עון החמור וז"ש הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה כלומר והחדוש שאני מחדש לך הוא שאפי' הדברים המגונים לבד שהם בערך חבלי השוא אפי' אלו מושכין את העון. אמנם החטאה דבר פשוט הוא שהיא כעבות העגלה אשר יש בה כח למשוך אחריה כמה וכמה עונות וזהו שאמר וכעבות העגלה חטאה ולזה אמר ר"ע כי שחוק וקלות ראש אף אם נראה שאינם עבירות כתובות בתורה הם מרגילין לערוה אשר היא אחד מהשלשה העבירות החמורות שבתורה ואמר מסורת סייג לתורה וכו' אלו ארבעה סייגים שהזכיר בכאן לפי שכל אלו הארבעה דברים היה נראה כפי השכל האנושי שאדרבה הם סיוע לפריצת גדר והשמיענו ר"ע שהוא הפך. ואמר מסורת סייג לתורה ומסורת הוא התורה שבעל פה כי הם דברים נמסרים מפה אל פה עד משה רבינו ע"ה וכמ"ש בתחלת מסכתא זו משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ולהיותה בעל פה ולא בכתב שייך בה לשון ומסרה ולכן נקראת מסורת ולפי שהיה אפשר לאדם לומר כי יותר טוב היה שתהיה כתובה כי בהיותה כתובה מעולם לא תשכח מפי זרע ישראל ועל כן בדורות האחרונים כתבוה כדי שלא תשתכח משום עת לעשות לה' הפרו תורתך על כן אמר מסורת סייג לתורה כלומר היותה מסורת בעל פה הוא סייג לתורה שלא תשכח מפני שעיניו ולבו שם כל הימים ולא ימוש אותו הדבר מפיו לילה ויום מפחד שלא ישכח מפיו. אמנם אחר שכתב תיכף הוא שוכחו לפי שסומך על הכתיבה אשר היא כתובה שם וברוב הימים ימצאנה:

ואמר מעשרות סייג לעושר כלומר אף אם כפי השכל האנושי המעשר ממונו הוא סיבה לעוני שאותו המעשר יתחסר ממנו שהוא פריצת גדר העושר עם כל זה האמת הוא להפך כי המעשרות הם סייג וגדר לעושר. וכן אמר הכתוב עשר תעשר והכוונה עשר בשביל שתתעשר ועל זה כוון שהמע"ה שאמר יש מתעשר ואין כל מתרושש והון רב כלומר יש איש שבעיני האנשים יראה שהוא מתעשר ושישיג עושר רב וזה במה שרואים אותו שאינו מפזר את ממונו רק שומרו כבבת עינו ואינו מהנה לשום אדם מממונו ואפי' לעניים וזה האיש נראה בעיני האנשים שהוא מתעשר והולך ואין כל כלומר אדרבה הוא להפך כי תחשוב כאלו אין כל מאומה בידו כי הכל יאבד מהרה לפי שאינו עושה צדקה ויש מתרושש והון רב כלומר שבעיני האנשים נראה להם ממעשיו כי הוא מתרושש בראותם כי הוא מפזר הון עתק לצדקה ואדרבה הוא להפך כי אותו שנראה שהוא מתרושש ישיג הון רב לפי שהאמת הוא מה שאמר הכתוב עשר בשביל שתתעשר ז"ש מעשרות סייג לעושר וכו'. ואל זה כוון דהמע"ה במה שאמר ה' צלך על יד ימינך ושמעתי בזה שהוא יתברך כצל לעולם על יד ימינו של אדם כי הצל עושה כל מה שהאדם עושה אם הוא פותח ידו נראה בצל כמו יד פתוחה ואם הוא קופץ ידו נראה בצל ג"כ יד סתומה וכן הוא יתברך הוא צלך על יד ימינך ועושה כל מה שימינך עושה אם אתה פותח יד ימינך לפזר צדקה לעניים אף הוא יתברך פותח ידו לתת לך ואם אתה קופץ ידך מליתן לעניים גם הוא קופץ ידו ואינו נותן לך וכן נדרים סייג לפרישות הכוונה כי אפי' אם השכל האנושי יגזור שכשאדם מושבע על שום דבר עבירה שלא יעשנה אז יצרו תוקפו לעבור עליה ולפעמים יצרו מתגבר עליו ועובר על אותה העבירה מה שלא היה עושה אותה אם לא היה נשבע על כן אמר ר"ע שאין הדבר כן רק נדרים הם סייג לפרישות כלומר להיות פרוש מכל עבירות שבעולם וכמו שנשבעו ליצרם אותם שמצינו בגמרא שיותר נקל הוא ליצר הרע לפתות לאדם כשאינו מושבע מכשהוא מושבע ועומד וז"ש נדרים סייג לפרישות והענין הוא כי פרישות תקרא מילא דחסידותא והחסידים העושים לפנים מן השורה יקראו פרושים ואמר שאם הנדרים הם סייג לפרישות כלומר אחר שהאדם הוא איש תם וישר אז אם ידור נדר לפרוש עצמו אפי' במותר לו ולהיות חסיד ופרוש אז טוב לו הנדר שמפני הנדר שנדר יקיים דברו ואל יעבור על נדרו בודאי אמנם מי שעתה הוא מתחיל להיות דורך בדרכי ה' זה טוב לו שלא ידור לפי שעדיין לא הורגל לכבוש את יצרו ואפשר שאולי יפותה ויוסיף על חטאתו פשע שיעבור הנדר ובזה לא קשיא מה שאמרו ז"ל הנודר כאלו בנה במה כי לא דברו באיש כזה כמו שאמרנו ומה גם שנראה ששם איירי בנודר לצדקה ולא קשה כלל:

סייג לחכמה שתיקה. כלומר אף אם כפי השכל האנושי עיקר השגת החכמה תהיה בדבור כי שואל ומשיב ומתווכח עם כל זה אין האמת כך רק הסייג של החכמה להשיגה היא השתיקה ולכן היה אומר בנו של רבן גמליאל כל ימי גדלתי בין החכמים ואף אם בענין החכמה היה נראה כי לא מצאתי לה טוב אלא מהדבור ע"כ אמר שהוא להפך ולא מצא לגוף טוב משתיקה מכוון עם מ"ש ר"ע סייג לחכמה שתיקה. ומה שהקדים הסייג ואמר סייג לחכמה שתיקה וכפי סדר החלוקות האחרות היל"ל שתיקה סייג לחכמה הכוונה להודיענו ולהשמיענו חדוש גדול מה שלא השמיענו באחרות והוא שבחלוקות האחרות אף אם אמר שהמסורת הוא סייג לתורה אפשר ג"כ שיהיה לתורה סייגים אחרים ולא מפני שאמר שהמסורת הוא סייג לתורה לא מפני זה שלל שלא ימצאו סייגים אחרים לתורה וכן בעושר אף אם אמר שמעשרות סייג לעושר אפשר שדברים אחרים ג"כ יהיו סייג לעושר אמנם בענין החכמה נקט הסייג בתחלת דבריו ואמר הסייג של החכמה היא השתיקה לשלול שזו היא הסייג לחכמה ולא דבר אחר. אחר כך מצאתי לחסיד זלה"ה שכתב כן לדקדוק זה:

ואפשר לפרש מסורת סייג לתורה לפי שאין לו לאדם לחדש דינים מדעתו אלא מה שמסר לו רבו ועל מה שלא שמע יאמר לא שמעתי וכמו שאמר בספר הזוהר לא שמענא ולא אימא ולכן אר"ע מסורת סייג לתורה כלומר המסורת שהיא תורה שבעל פה שנמסרה לו מפה אל פה מרבותיו הוא סייג וגדר לתורה לומר שעד פה יבא ולא יוסיף. נדרים סייג לפרישות כלומר הסייג והגדר שיוכל האדם לומר שכבר הגיע לפרישות ולתכלית החסידות הם הנדרים שכיון שהגיע למדה זו שכבש את יצרו לנדור נדר כנגדו כבר הגיע לפרישות מפני שיצרו של אדם מתגבר עליו לומר שיקיים המצוה מבלי קבלת נדר שיותר טוב לו שיקיימם בדרך בחירה ורצון משיאסור אסר על נפשו ולכן כל עיקר הפרישות תלוי עד שיכבוש את יצרו ויעשה האדם ויתרצה לידור נדרים כנגד יצרו הרע. סייג לחכמה שתיקה כלומר הדבר אשר אם ישיג אותו האדם יוכל להאמר עליו שכבר השיג לתכלית מעלת סייג החכמה ויחכם מכל האדם היא השתיקה:

והחסיד ז"ל כתב שחוק וקלות ראש מרגילין כו' ענינו אצלי כי רוב האנשים בטבעם יראים מהחטאים ונשמרים מהם כהשמר מן הסכנות והיצר הרע מרגיל האדם בעבירות ומבטיחו מן הסכנה דמיון הנכנס במים שבהתחלתו תסמר שערת בשרו וכשיורגל לא יחוש ארז"ל כל העובר עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר וכן עשה מפתה הראשון לחוה דחפה ונגעה בעץ אמר לה הרי לך ראיה שלא תמותון וזהו מרגילין לערוה. מסורת היא הקבלה ונקרא כן כי אין מקבל אם אין נותן ולכן נקרא פעם על שם המקבל ופעם על שם הנותן כך שמעתי והנאני. ואני כבר פירשתי שנקרא מסורת כי המקבלה חייב ליתנה לאחר ואחר לאחר עד סוף כל הדורות. סייג גדר וחיזוק כך פירש רש"י ז"ל וכל הנזכר בזו המשנה כך משפטו כי המסורת חיזוק לתורה לסתום פי הסוברים בה סברות אשר לא כדת.

מעשרות סייג לעושר אין בכל המצות מצוה תפעל לשעתה כמצות הצדקה והיא מן הדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא וכן הבטיח ישעיה הנביא ע"ה והלך לפניך צדקך ירצה לפניך לעיניך שתצליח מיד בכל דרכיך והוא מלשון אשר ילכו לפנינו אמרו ערב רב אין אנו צריכים אלהים נסתר מנגד עינינו אלא אשר ילכו לפנינו ונראה תמיד לעינינו וז"א והלך לפניך צדקך וייעד אח"כ כבוד ה' יאספך והשביע בצחצחות נפשך והוא האור הגדול ולכן כפל הלשון לחוזק האור:

והרב רבי משה אלשקאר ז"ל פי' שחוק וקלות ראש וכו' לבעבור שבח רבי ישמעאל קלות ראש בא ר' עקיבא לפרש דבריו שמה ששבח ר' ישמעאל הוא שיקל עצמו לפני הראשים והחכמים וזהו לראש דקאמר אשר זה מביאו לידי כבוד אמנם השחוק והקלות ראש של הנערים המדברים בנבלות הפה מרגילין לערוה. מסורת סייג לתורה יש מפרשים מסורת שהיא תורה שבע"פ לפי שנמסרה משלם לשלם וכמ"ש ומסרה ליהושע וכו' ונביאים מסרוה כו' זה הוא סייג לתורה שבכתב כי א"א שיעמוד אדם על טעמי התורה וחילוקי הדינין לולא תורה שבע"פ המפרשת תורה שבכתב. סייג לחכמה שתיקה אין זה כולל לכל החכמות שהרי כתיב כי נעים כי תשמרם בבטנך ואימתי יכונו יחדו כשתוציאם על שפתיך אמנם זאת האזהרה היא למי שהשיג סודות התורה וקבלה ומעשה מרכבה וכמו שאמרו חז"ל חכמים הזהרו בדבריכם וכן אמרו בפסוק דבש וחלב תחת לשונך וראוי לחוש שמא יפרוץ גדר למסור החכמה האלהית למי שאינו ראוי וע"כ אמר סייג לחכמה שתיקה אמנם בשאר חכמות אסור להעלימה משום מונע בר וכפי זה יפורש ערוכה בכל ושמורה יש חכמה שהיא תהיה ערוכה בפי הכל ויש חכמה שתהיה שמורה ועד"ז אמר כי נעים כי תשמרם בבטנך על החכמה הנסתרת יכונו יחדו על שפתיך על שאר החכמות עכ"ל:

ורשב"ם כתב מסורת כגון מסורת הגדולה הכתובים בגליון הספר סייג גדול שכל הבקי בהם עומד על פתרוני המקראות ואינו טועה בהם להחליף דבר בדבר. נדרים סייג לפרישות שאם קבל עליו אדם לפרוש מכל דבר מכיון שנדר הוא נפרש יותר. ומקמי מר יהודאי שאלו מהו נדרים סייג לפרישות ואמר הדין גמרא דאית בנדרים התקינו רבנן קונם דילמא אתי למימר נדר לה' וכי אמר הכי מאי הוי דילמא אתי למימר לה' נדר והכי פירושה תקינו כינוי נדרים קונם קונח כדי להפריש את האדם מן העבירה שלא יוציא שם שמים לבטלה עכ"ל:

ורבינו עובדיה ז"ל כתב מסורת סייג לתורה המסורת שמסרו לנו חכמים בחסרות ויתרות שבתורה הם גדר וחיזוק לתורה שבכתב שעל ידיהן אנו מבינים כמה מצות איך יעשה אותם כמו בסכת בסכת בסכות שנים חסרים ואחד מלא שממנו אנו לומדים להכשיר סוכה בג' דפנות וכגון מועדי ה' אשר תקראו אתם שנכתב חסר בשלשה מקומות ללמד אתם אפי' שוגגים אתם אפי' מוטעים אתם אפי' מזידים. סייג לחכמה שתיקה במה אנן קיימינן אי בשתיקה מד"ת הרי כבר כתיב והגית בו וגו' אי בשתיקה מרכילות ולשון הרע וקללה דאורייתא נינהו הא אינו מדבר אלא בשתיקה מדברי הרשות שבין אדם לחבירו שיש לו לאדם למעט הדבור בהם כל מה שאפשר ועליהם אמר שלמה ע"ה גם אויל מחריש חכם יחשב עכ"ל:

וה"ר יוסף ן' נחמיאש ז"ל כתב מעשרות סייג לעושר ובמשנה ירושלמית כתב הגרסא מעשרות סייג לתורה ופירש הרב ר' ישראל כי מן התורה דגן תירוש ויצהר חייב במעשרות הנאכל בירושלים שנאמר בו ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך וגו' למען תלמד ליראה את ה' אלהיך כל הימים שהיו עולים שם לירושלים ושוהים שם לאכול המעשר ומתוך כך היו לומדים לפני הסנהדרין תורה עכ"ל. ואף אם הרב רבי יוסף נחמיאש ז"ל נתרצה בפירושו של הרב רבי ישראל בגרסא זו אפשר לפרשה בענין אחר כי ידוע הוא שעיקר התורה מתקיימת בכהנים ולוים ועליהם נאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל ובהם תמצא החכמה והטעם הוא שמזונותיהם מוכנים בלא טורח ולא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן ולכן במה שצוה ה' מצות המעשרות מעשר ראשון ללוי ותרומת מעשר לכהן הרי שבזה זימן להם מזונותיהם ואין להם טרדת המזונות למצא טרף לביתם ובזה יהגו בתורה יומם ולילה ומהם תצא תורה לישראל נמצא שהמעשרות הם סייג לתורה שאלו לא היו המעשרות היו מוכרחים גם הם למצא טרף לביתם ולהניח הלימוד והיתה נשכחת התורה.

ולב אבות כתב שהשחוק והקלות ראש מרגילין את האדם לרדוף אחרי העריות החמורות ובפרט בהיות השחוק והקלות ראש עם הנשים וזכר ארבעה תיקונים לזה כי הנה אם זה יבא לו מבלתי יודע משפטי התורה ודיניה ילך אצל חכם כדי שימסרם בידו וידע אז משפטי התורה ואם יבא לו מרוב עשרו וכמ"ש וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל וזה ראינו בכל יום שאשר רבה זהבם וכספם יוציאוהו בזנות יין ותירוש יתן מעשרות ואם הוא מפאת יצרו המתגבר עליו וחביריו הפחותים אשר מקדם הוציאוהו לתרבות רעה יעשה גדרים ותיקונים כדי לפרוש מזה ואם הוא מחמת מהירות לשונו ומתיקותה והתערבו עם האנשים הליצנים לנבל את פיו ולהתלוצץ הנה סייג והוראת שובו על עצם החכמה היא השתיקה והענוה והבושת עכ"ל:

רבי עקיבא אומר. רבי עקיבא היה מקהל גרים שהרי יוסף אביו היה גר כמו שנזכ' בפר' תפלת השחר שלא היה לו זכות אבות והיה מעשרה הרוגי מלכות כמו שנזכר באחרון מברכות ובפרק הקומץ רבה ובראשון מבתרא ובמכילתא והיה מאותן שנכנסו לפרדס והוא לבדו נכנס בשלום ויצא בשלום כמו שנזכר בפ' אין דורשין ועליו אמר בן עזאי בנדרים בפרק נערה חבל עליך בן עזאי שלא שימשת את רבי עקיבא ועליו אמרו בפרק הרואה שהרואה אותו בחלום יצפה לחסידות וכן היה אומר כשהייתי עם הארץ הייתי אומר מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור כמו שנזכר בפ' אלו עוברין והוא היה מאותן ארבעה שחיו מאה ועשרים שנה משה והלל ורבן יוחנן בן זכאי ורבי עקיבא כמו שנזכר בסוף ספרי והיה תלמידו של רבי אליעזר כמו שנזכר בפרק ארבע מיתות בסנהדרין והיה חולק עליו כמו שנזכר בפסחים בפרק ואלו דברים ובפרק רבי אליעזר דמילה וכן היה אומר לרבי יהושע רבי הרשני לומר דבר ממה שלמדתני כמו שנזכר בפ' אם אינן מכירין בראש השנה והיו גדולי התנאים תלמידיו והסתמות כולם נסתמו לפי דעתו כמו שאמרו בפרק אלו הן הנחנקין סתם מתני' רבי מאיר סתם תוספתא ר' נחמיה סתם ספרא רבי יהודה סתם ספרי רבי שמעון וכולהו אליבא דרבי עקיבא וגם הוא היה תלמידו של נחום איש גם זו כמו שנזכר בפרק מי שמתו נחום איש גם זו לחשה לרבי עקיבא ובפ' אין דורשין אמרו ששימש אותו עשרים ושתים שנה וכן בפרק שלישי משבועות וכן בפרקא דחסידי וכן בפרק בני העיר אמרו שאל רבי עקיבא את רבי נחוניה הגדול ולמד לפני רבי טרפון אבל מרוב פלפולו נתחדד הרבה עד שנחשב חבירו והלכה כרבי עקיבא מחבירו ואפי' מר' טרפון כמו שנזכר בפ' הכותב:

שחוק וקלות ראש מרגילין לערוה. השחוק ידוע ואינה מדת ירא חטא והעצב היא יוצאת מנפש דואגת בקרבה על שאינה יכולה להשלים את חוקה וכמו שאמרו בפרק אין עומדין וסמכו לזה בכל עצב יהיה מותר והשוחק תמיד בלי ספק יהיה עסקו עם הנשים כי מדתו כמדתן וזהו כל חפצן וקלות ראש גם כן הוא ממדת הכסילים קלי עולם שהוא מיקל את ראשו ללכת ככסיל דרך הדיוטות בין בהלוכו בין בדיבורו וגם בדרך כשהסכל הולך לבו חסר ואמר לכל סכל הוא הרי שבהלוכו ודבורו הראה לכל לבו החסר ומי שהוא חושב ששכינה למעלה מראשו יושב בפניו בכובד ראש וכמו שאמרו מלא כל הארץ כבודו בא' מקדושין ובפרק כיצד מברכין בברכות והפך קלות ראש גם כן הוא הצניעות ואמרו באחרון מברכות לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח וכן הוא הפך היראה שאמרו אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש ולמדו זה מהכתוב עבדו את ה' ביראה ואלו המדות שהם עצב וכובד ראש הם סייג גדול לערוה כי זאת המשנה בסייגים היא מדברת אבל רצה התנא להחמיר לומר כי הפך אלו המדות והם שחוק וקלות ראש אל תחשוב שאין בהם אלא מדת כל אדם הבינונים והעצב והכובד אינם אלא מדת החסידים אבל המדות האלה הם מרגילין לערוה כי בלא ספק יכשל בערוה וכמו שאמרו בנדרים פרק אלו מותרין כל הכופה בנשים סופו בא לידי עבירה וכל שכן השוחק והמיקל ראש שהוא בלי ספק יכשל בעריות שזהו פרי שתי מדות אלו ואמרו במסכת כלה והביאוה בשבת בפרק במה אשה ובפ' מי שמתו כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאלו הסתכל במקום התורף ולזה מנה הכתוב במלחמת מדין טבעת עם כומז שהוא מקום זמה:

מסורת סייג לתורה. כל אלה הדברים אשר יספר אחר כן הם סייג וגדר לשמור שלא יכנס בהם האדם לשנותם ולבטלם כמו שאדם עושה סייג לכרמו שלא ינהגו בו עוברים ושבים מנהג הפקר והוא מלשון סוגה בשושנים והמסורת שמסרו לנו חכמים במלא וחסר הם שומרים תורה שבכתב שעל ידי המסורת יצאו לנו כמה מדרשות בתלמוד כמו בסכת בסכת בסכות קרנת קרנת קרנות והרבה כיוצא בהם והרבה דינים מהתלמוד הם יוצאים על פי המסורת כמו אשר תקראו אתם שהוא חסר בשלשה מקומות ודרשו ממנו אתם אפי' שוגגין ואפי' מזידין ואפי' מוטעין:

מעשרות סייג לעושר. זהו כנגד מחשבתן של בני אדם אשר עיניהם רעה בשלהם כי חושבים חסרון בנכסיהן מה שנותנים מהמעשרות גם מהצדקות ואמרי' בפ' מציאת האשה לאו כדין מתלין מלח ממונא חסר כלומ' שקיום הממון הוא כשמחסרין אותו כמו שהמלח הוא סיבת קיום הבשר מפני שמחסרו מהלחות אשר בו אשר הוא סיבת סרחונו והמלח מייבשו ומקיימו והתנא אמר דבר גדול מזה שמקיימו ומוסיף עליו כמו שנא' יש מפזר ונוסף עוד כי לא אמר סייג לנכסים מעשרות אלא סייג לעושר וכן דרשו בילמדנו עשר תעשר עשר כדי שתתעשר וכבר הביאו שם מעשה באדם אחד שהיתה לו שדה המוציא' אלף מדות ומתפרנס ממנה אחר שהיה נותן מאה למעשר ובשעת פטירתו אמר לבנו לעשות כן ועבר על צוויו ובכל שנה ושנה היתה פוחתת והולכת עד שלא הוציא' אלא המעשר ממה שהיתה למודה ואמרו לו קרוביו עד עתה היית אתה בעל הבית והקב"ה כהן ועכשיו הקב"ה בעל הבית ואתה כהן שנוטל המעשר וכן הוא במדרש ואלה שמות רבה וכבר הקשו במסכת תעני' על מה שדרשו עשר כדי שתתעשר ומי שרי לנסויי קב"ה והא כתיב לא תנסו את ה' אלהיכם ותירצו חוץ מזו שנאמר הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די והנה נתבאר כי המעשרות סייג לעושר מהכתוב ומהקבלה ומהנסיון ואין במשניות שלנו מעשרות סייג לעושר אלא בקצתן:

ונדרים סייג לפרישות. הפרישות הוא המחמיר על עצמו לאוסר דברים המותרין לו כדי שלא יכשל בדברים האסורים כמו הנזיר שפורש מן היין כדי שלא יתקלקל בעבירה. וכמו שאמרו בסוטה ובנזיר בתחלתם ובברכות פרק הרואה למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה שהרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין שהשכרות מביא לידי זמה שנא' זנות יין ותירוש יקח לב וכתיב למי אוי למי אבוי וגו' למאחרים על היין וכתיב עיניך יראו זרות הם הנשים הזונות שנקראו זרות שנאמר להצילך מאשה זרה והנזיר נקרא פרוש כמו שתרגם אנקלוס נזיר אחיו פרישא דאחוהי ובפרק חזקת הבתים אמרו כשחרב בית המקדש רבו פרושים בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין והאוכל חולין בטהרה כדי שלא יכשל לאכול תרומה וקדשים בטומאה נקרא גם כן פרוש וכמו ששנינו בפרק אין דורשין ומייתי לה בפרק בנות כותים בגדי עם הארץ שאינו אוכל חולין בטהרה הם טמאים כמו מדרס הזב לפרושים האוכלים חוליהם בטהרה ועל זה אמרו בראשון מע"ז נקיה מביאה לידי פרישות ואומר התנא כי לפי שהפרוש נכשל בפרישותו לאכול חולין בטומאה או שאר דברים שרוצה לפרו' מהם ואין בזה עבירה מן התורה ולפעמים יבא לידי מכשול בפרישותו. הדבר שהוא סייג לזה הוא הנדר שיאסור עליו הדבר ההוא בנדר או יאסור בנדר עליו דברים המותרים אם יעבור על פרישותו ומתוך חומר הנדרים יהיה נזהר בפרישותו ויכוף את יצרו ולולי זה לא הותרו הנדרים שהרי קרא הכתוב אל הנזיר חוטא וכמו שאמרו בראשון משבועו' ובכריתות פרק המביא ובנזיר ובנדרים ובפרק החובל ובמסכת תענית כמו שכתבנו למעלה ואמרו בירושלמי לא דייך מה שאסרה עליך תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים כי לא הותר לאדם לצער את הגוף אלא לפרוש מן העבירה ובראשון מנדרים וכן בראשון מנזיר אמרו אמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא פעם אחת בא לידי אדם אחד נזיר מן הדרום וראיתיו יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים אמרתי לו בני מה ראית להשחית שערך זה הנאה אמר לי רועה הייתי לאבא בעירי הלכתי לשאוב מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי ופחז יצרי עלי וביקש לטרדיני מן העולם אמרתי לו רשע למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה העבודה שאגלחך לשמים מיד עמדתי חמדתיו ונשקתיו על ראשו אמרתי לו בני ירבו כמותך נודרי נזירות בישראל עליך הכתוב אומר איש כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' ואמרו בויקרא רבה כי הלל היה נכנס לבית המרחץ והיה אוכל ואומר אורח בא אלי וכבדתיו והיו אומרים לו וכל יום באים אליך אורחים והוא אומר זאת הנשמה היא באה בכל יום כאורח ואכבדנה כמי שמכבד האורח להאכילו ולהשקותו לרוחצו. ואמרו בירושלמי רבי אלעזר הוה מצמית פריטי כולה שתא כדי לאכול מכל מין ומין ויש מפרשים שהיה עושה כן כדי לברך על ההנאה ולהזכיר שם שמים וטוב הוא זה ג"כ אבל האמת הוא שהיה עושה כן שלא לצער הגוף מתאוות העולם וכתיב יודע צדיק נפש בהמתו ועוכר שארו אכזרי ותורתינו השלימה לא אסרה ההנאות ואסרה הריבוי בהם וחייבה מיתה לזולל וסובא על כן אמר התנא כי הנדרים שהם לעשות סייג לפרישות הם הנבחרים לא שאר נדרים והלא אמרו בנדרים פרק ואלו מותרין אל תהי רגיל בנדרים שסופך למעול בשבועות ואפי' נדרי גבוה אסורין אלא כמו שהיה הלל עושה שמביא בשבתו לעזרה וסומך עליה כמו שנזכר בראשון מנדרים ואמר נדרים סייג לפרושות ולא השבועות כי העובר על השבועה הוא עובר עליה בשעה קלה והנדר הוא קיים עליו ואף אם יעבור היום על נדרו גם למחר אסור לעבור עליו ולכן הוא יותר סייג הנדר מהשבועה זה דקדק רבינו יונה ז"ל ובנדרים פרק ואלו מותרין אמר כי לא זריז בתנאיה אבל באיסוריה מזדהר ולזה הנדר הוא סייג לפרישות ובערוך פירש כינוי נדרים שתיקנו חכמים הם סייג לפרישות שהוא פורש מלהזכיר השם הנכבד:

סייג לחכמה שתיקה. כבר דברנו בפרק ראשון במעלת השתיקה ולא הוצרך התנא לדבר בה אבל סנפה לאלו הסייגים להודיע כי גם היא סייג לחכמה וכן כתוב חושך אמריו יודע דעת ובהרבה מקומות מזכירין חכמים חכמה אחר תורה כמו שאמרו בסוטה פרק ראשון ובמגילה בפרק ראשון על משה רבינו ע"ה שהיה אב בתורה אב בחכמה ומה הוא זה ומה הוא זה ונראה כי התורה היא שמסר הקב"ה למשה והחכמה היא מה שאדם מתחכם ומוציא מלפלפולו וכמו שאמרו בפרק במה מדליקין קבעת עתים לתורה פלפלת בחכמה והודיע התנא שהחכם אם ירצה שתתקיים חכמתו בידו ולא ישכחנה ישתוק הרבה כי על ידי דיבור חכמתו משתכחת ממנו והסייג שלה היא השתיקה והתנא ידע זה מחכמתו ומפלפולו והודיע כן לחכמים כנ"ל. ורבינו משה ז"ל פירש תורה תלמוד התורה בביאור מצותיה וחכמה מעשה בראשית ומעשה מרכבה שהם לפי דעתו חכמת הטבע וחכמת האלהות וכבר כתבנו מזה בחלק שני מזה הספר הרבה:

ר"ע אומר שחוק כו'. הוא שב על דברי ר"י שלפניו. לומר לך אע"פ שהשמחה להקבלת פני חבר מותרת וטובה. וכן מנהג הקלות נגד הראש. דבר רצוי הוא. אך השמר מן השחוק כי הוא מתועב לשחוק אמרתי מהולל. טוב כעס משחוק הכסיל. וכן קלות ראש הוא דבר מגונה. מטעם שזכר התנא עצמו. ובזה מיושב דקדוקו של תי"ט:

מסורת כו'. מ"ש תו' מזידין. והעתיק הר"מ אנוסים. לא פליגן אהדדי. ויפה כוון הר"מ. והיינו אנוסים היינו מזידים תרווייהו בידיעה וכוונה. ואפריון נמטייה לר"מ ז"ל דנימוקו עמו לפרושי הכי. דבודאי ליכא לאוקמה במזידין לעבור על ד"ת. אטו ברשיעי עסקינן. פשיטא אין במעשיהם כלום. לשום דבר בעולם. וביחוד בעיבור שנים וחדשים אפי' כהוגן. אין במנינן ממש. כדאמרינן בהדיא (פז"ב) קשר רשעים אינו מן המנין. אלא על כרחך הנהו מזידין לא דמו למזידין דעלמא. אלא הכא במזידין בידיעה תחלה. שעושין שלא כסדר הראוי. וקובעים החודש שלא בזמנו. לסבה וטעם והכרח או אונס הידוע להם שחייבם להסכים על כך. לא שהדין כך אלא שהשעה צריכה לכך. קמיירי:

סיג לחכמה שתיקה. הורה בזה. כי זה הסיג משונה מהקודמים. שהם על ידי מעשה וטורח גדול. וזה מתקיים בלי עמל ויגיעה. ואינו צריך לשום מעשה אלא שתיקה גרידא: