פרקי אבות פרק ג משנה טו

הרמב"ם ז"ל פי' הכל צפוי כל מעשה בני האדם מה שעשה ומה שעתיד לעשות הכל גלוי לפניו ולא תאמר כיון שהקב"ה יודע מה שיעשה האדם א"כ הוא מוכרח במעשיו שיהיה צדיק או רשע כי הרשות נתונה בידו לעשות טוב ורע ואין שום דבר שיכריחהו כלל וכיון שכן הוא בטוב העולם נדון להפרע מן הרשעים וליתן שכר טוב לצדיקים שהחוטא חוטא ברצונו וראוי שיענש והצדיק הוא צדיק ברצונו וראוי שיקבל שכר. והכל לפי רוב המעשה לפי מה שאדם כופל ומתמיד בעשיית הטוב כך שכרו מרובה שאינו דומה המחלק מאה זהובים לצדקה במאה פעמים לנותן אותם בפעם אחת. וגרסת הרמב"ם היא והכל לפי רוב המעשה אבל לא ע"פ המעשה:

ולענין מה שכתב הרמב"ם ז"ל אם ישאל השואל ויאמר זה האיש ידע הבורא יתברך אם יהיה צדיק או רשע או לא ידע. וא"ת ידע יתחייב מזה שיהיה מוכרע על הענין ההוא אשר ידעו השם יתברך טרם היותו. או תהיה ידיעתו בלתי אמתית. וא"ת שלא ידע מקודם יתחייבו מזה קושיות עצומות ויהרסו חומות נשגבות בענין הדת, לכן שמע ממני מה שאומר לך והסתכל בו מאוד כי הוא אמת בלי ספק, וזה כי המחשבה בהשגת ידיעתו סכלות גמורה, אין לנו אלא שאנחנו נדע שהוא יודע כמו שנדע שהוא נמצא. ואם ישאלנו שואל איך מדעו נאמר לו אנחנו לא נשיג זה כאשר לא נשיג מציאותו על השלמות כי מציאותו וידיעתו אחת וכבר נפסד בזה דבר המשתדל לדעת אמיתת ידיעתו ונאמר לו החקר אלוה תמצא אם עד תכלית שדי תמצא. והבן כל מה שאמרנו שפעולות האדם מסורות אליו ברשותו להיות צדיק או רשע מבלתי הכרחת השם יתברך עליו על אחד משני הענינים ומפני זה היה ראוי הצווי והלמוד והגמול והעונש ואין בכל זה ספק, אמנם תואר ידיעתו יתברך והשגתו לכל הדברים דעתנו קצרה להשיגו כמו שביארנו זהו תורף דבריו של הרמב"ם ז"ל בקיצור, ולפי פשט דברי הרמב"ם נראה שלא התיר הספק רק תירץ שהאדם חייב להאמין בשני הדברים אף אם הם סותרים זה לזה וחייב להאמין שהוא יתברך יודע העתידות וגם שידיעתו אינה מכרחת את האדם. אמנם האדם אינו משיג ידיעתו איך היא כי היא למעלה משכל האנושי. ואני אומר שאין כאן קושיא כלל לפי שאפי' אם יהיה אמת שהשי"ת יודע מיום הולדת האדם אם יהיה צדיק או רשע אין הכונה שמפני זה יהיה אדם מוכרח וזה לפי שהשם יתברך הוא מביט לסוף דבר בקדמתו וכל מה שיעבור על האדם עד מותו הכל הוא לפניו ומעת תחלת ידיעתו מני אז ראה זה האדם מת מוטל לפניו וראה במה בחר כבר כי הוא יתברך אינו תחת הזמן ולא שייך ביה קדימה ואיחור אם כן מה שאירע אינה גזרה מאתו יתברך חס ושלום רק הביט וראה וצפה מה שהאדם יבחר הפשוטה בבחירתו עד סוף ימיו:

ואח"כ מצאתי להרב ר' משה אלמושנינו ז"ל שפירש כי זה התירוץ בעצמו כוון הרמב"ם ז"ל ליורד לעמק הדברים של הרמב"ם ז"ל כי בהבדל ידיעתו ית' מידיעתנו התיר הספק מעיקרו למבינים והמשיל הר"ר משה אלמושנינו ז"ל משל בזה ואמר אם אני רואה את ראובן בהווה שהוא רץ הנה יחוייב שיהיה כן ולא יתכן בשום צד שיהיה בלתי רץ בהיותו רץ בהווה שאם כן יהיו שני הפכים בנושא אחד בזמן אחד ועם כל זה לא יאמר שהוא מוכרח במרוצתו מצד ראייתי וידיעתי שאני רואה אותו רץ כי אם שראייתי וידיעתי אמיתית הנה פעולתו היא אפשרית. כן ידיעתו ית' אינה מכרחת פעולת האדם אף שידעה יען הוא יודע אותם תמיד בהווה כי אין עתיד לפניו ית' שהוא למעלה מן הזמן וכל הזמנים העתידים בערכנו לאין תכלית הם הווים לפניו וכמו שבערכנו ידיעתנו בהווה אינה מכרחת כן ידיעתו להיותה תמידי בערכו בהוה אינה מכרחת ונתחייב הטעות בספק הזה למה שאין אנו יכולים לצייר איך תהיה ידיעתו תמיד בהווה אף במה שהוא עתיד אצלנו ובהיותנו מקישים ידיעתו יתברך אל ידיעתנו נתחייב אצלנו הספק אך מי שידע באמת שאין ידיעתו נופלת תחת הזמן חלילה אע"פ שלא ידע איך יהיה זה הנה במה שידע שכל הדברים העתידים אצלנו הם הווים ונגלים אצלו עד סוף כל הדורות לבבו יבין שלא יתחייב הספק כלל ויהיה הדבר הנפעל נשאר באפשרותו עם היותו ידוע אצלנו יתברך כי הוא בידיעתנו בדברים הנפעלים בהווה כמדובר. והשלם האלהי הזה במלה אחת התיר הספק כולו על הדרך הנרשם, באמרו הכל צפוי לרמוז אל המשל אשר המשלנו בידיעתנו בהווה כי בהיות שהכל צפוי לפניו יתברך כאלו כבר היה על כן תהיה פעולת האדם אפשרית וזה נרמז במלת צפוי שהוא פועל עבר ולא אמר הכל צופה ומביט ליתר ביאור הכונה הזאת ובכן יתבאר שהרשות נתונה והפעולה אפשרית כי אינה עתידה בערכו יתברך רק בפועל עבר שלא יתכן להיות באופן אחר ולא נאמר בעבור זה שיהיה הכרחי רק אפשרי והוא דקדוק נכון ואמיתי מאד עכ"ל. והנה דברי הרב רבי משה אלמושנינו ז"ל מכוונים אל כל מה שכתבתי רק שהוא ז"ל המתיק הדברים במתק לשונם אמנם הדברים פשוטים כמו שאמרתי:

והרב הגדול הרב רבי שמעון ן' דוראן ז"ל תירץ קושיא זו ואמר שכל הדברים יש להם פנים לטוב ולרע וכמו שאז"ל האי מאן דנולד במאדים או יהא גבר אשיד דמא או גנבא או טבחא או אומנא או מוהלא הרי שיש ביד האדם להטות הדבר הידוע ויכול להטותו בסוף המעשה אם למצוה אם לעבירה:

וה"ר יוסף ן' נחמיאש ז"ל כתב הכל צפוי כי הוא צופה ומביט ויודע כל מעשה בני האדם ואעפ"כ הרשות נתונה והבחירה ביד האדם ודוגמת זה אמר הכתוב מי זה אמר ותהי ה' לא צוה כי הכל צפוי לפניו ומשום שימשך מזה שאין הבחירה ביד האדם וכל מעשיו של אדם מטוב ועד רע הם במצותו יתברך לכך חזר ואמר מפי עליון לא תצא הרעות והטוב כי הרשות והבחירה נתונה ביד האדם לעשות טוב או רע לפיכך יש עונש ושכר. וכונת המשנה אע"פ שהכל צפוי לפניו יתברך הרשות והבחירה נתונה לאדם ואף שאין אנו משיגים הפלא הזה שהם כשני הפכים אפי' הכי אל תהרהר בזה שבטוב העולם נדון דין טוב הוא דינו של הקב"ה אם עונש אם שכר. והכל לפי רוב המעשה פירוש לפי גודל המעשה של הבורא יתברך שאין אנו יכולין להשיג הפלא הזה כי לא דרכי דרכיכם ולא מחשבותי מחשבותיכם עכ"ל:

ואפשר שרצה להודיע לנו שלא כמדת בשר ודם מדת הקב"ה כי מלך בשר ודם העובר על גזרתו בפניו אחת דתו להמית אבל הקב"ה מאריך אפיה וכשרואה את האדם עובר בריתו מניחו לגמור העבירה כאלו הרשות בידו, וזה שאמר הכל צפוי כלומר כל המעשים הם נעשים בפניו וצופה אותם כי מלא כל הארץ כבודו ועם כל זה הרשות נתונה והוא מניחו לעשותו, וגדולה מזו הוא עושה כי לא די שלא יחריב העולם כשהם מכעיסים לפניו אלא אדרבא הוא מטיב עמהם אולי יחזרו בתשובה וזה שאמר ובטוב העולם נדון והטוב הזה שהוא עושה אינו מפני שהוא מוותר משלו כי האומר הקב"ה וותרן יוותרו מעוהי רק הכל הולך אחר רוב המעשה ואם רוב מעשיו של אדם רעים ומעוטם זכיות מטיב עמו בעולם הזה ואחריתו עדי אובד ואם רוב מעשיו הם זכיות ומיעוט עונות מביאים עליו יסורין למרק מיעוט עונותיו להביאו לחיי העולם הבא וזה שאמר והכל לפי רוב המעשה:

ואפשר עוד לפרש שאמר הכל צפוי וכו' כלומר אין לאדם התנצלות כלל ליום הדין לומר שלא ידע איזה דרך ישכון אור להתנהג בו כי הכל צפוי לפני האדם וכמו שאמר הכתוב ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע כי התורה מורה לאדם את הדרך ילך בה ואת המעשה אשר יעשה ולזה סמך מאמר זה למאמר חביבין ישראל שנתן להם כלי חמדה וידוייק שלא אמר בתחלת מאמר זה הוא היה אומר כמו שלא אמר בשלשת המאמרים של חביבין לפי שהם מקושרים זה בזה כן בזה לא רצה לומר הוא היה אומר לפי שהוא מקושר עם המאמר שלמעלה ממנו וגם הרשות נתונה כמו שאמר סיום הפסוק ובחרת בחיים ומשום דקשה לזה ממה שאז"ל שהעולם נידון אחר רובו ולפעמים נפיק מינה חורבא שאם באולי יהיה רובו חייב ומיעוטו זכאי האף יספה צדיק עם רשע חלילה לו יתברך השופט כל הארץ לא יעשה משפט דכיון שהבחירה נתונה ביד האדם כמו שאמר והרשות נתונה וזה הצדיק כבש את יצרו בבחירתו הטובה למה יענש בהתחברו עם דין הרשעים ביחד ולכן אמר ובטוב העולם נדון הכוונה כי לעולם כל איש ואיש נידון בפרטות לתת לכל איש כדרכיו לצדיק ולרשע כצדיק כרשע האמנם הקב"ה להייתו רחמן ורוצה להטיב לעולם חוזר לדונם יחד זה שאמר ובטוב העולם נידון כלומר רצה הקב"ה לזכות את כל העולם ולהטיב להם ולכן חוזר לדונם יחד והוא בשביל חלוקה אחת והוא שאם ימצא רוב העולם זכאי העולם נדון אחר רובו וזוכים גם הרשעים שאלו היה נדון כל אחד בפני עצמו היו אלו מיעוט הרשעים שבעולם נדונים למיתה ועתה בצרוף דינם יחד עם הצדיקים זוכים. אמר עוד והכל לפי רוב המעשה כלומר ועוד חסד אחר עושה השם יתברך כי אף אם יהיה תשעה צדיקים ועשרה רשעים והיה ראוי שלא יזכו הרשעים בשביל הצדיקים כי הרשעים הרוב עם כל זה השם יתברך רואה ברוב המעשה כלומר שאם אלו התשעה צדיקים עשו רוב מעשה ומצות יותר מהעבירות של העשרה רשעים היא יתברך רואה ומביט ברוב המעשה ומזכה גם את הרשעים ואינו רואה ברוב הגופים המחולקים אשר רובם רשעים וזה שאמר הכל לפי רוב המעשה:

ואפשר עוד שכוון במה שאמר והכל לפי רוב המעשה כי אף שהוא יתברך מסייע את האדם שהבא ליטהר מסייעין אותו והיה מן הראוי שינכה מן השכר כנגד מה שסייע הוא יתברך באותו מעשה המצוה והשמיענו שהשם יתברך אינו מנכה כלל בשביל אותו המעט שסייעו רק הכל הולך לפי רוב המעשה וכיון שרוב המעשה הוא מן האדם משלמים לו שכרו משלם כאלו הוא קיים את המצוה כולה לבדו:

ושמעתי שזה הענין בעצמו היה אומר דהמע"ה בפסוק צופה רשע לצדיק וגו' ה' לא יעזבנו בידו וגו'. והכוונה שהיצר הרע והוא נקרא רשע צופה הוא לצדיק לפתותו להחטיאו וז"ש ומבקש להמיתו וה' לא יעזבנו בידו וכיון שהוא יתברך לא יעזבנו ביד היצר הרע א"כ היה ראוי שירשיענו לאדם בהשפטו ויחייבנו בצד מה ע"ז הסיוע אשר סייעו ולא עזבו בידו ועכ"ז חסדיו יתברך רבו למעלה ראש כי אינו מנכה לו כלל משכרו וזה שאמר ולא ירשיענו בהשפטו:

ואפשר עוד שכוון לומר כי הרעה אשר עושים עמנו הפרסיים בגלות הזה הכל צפוי שהוא יתברך רואה את כל הרעה אשר גמלנו והרשות נתונה בידם להרע אותנו כי הוא יתברך מסרנו בידם לעשות בנו כחפצם ורצונם, ולכן נקראו השרים והשופטים של הפרסיים רשות וכמו שאמרו במשנה הוו זהירין ברשות לפי שנתן להם השי"ת רשות לעשות בישראל כרצונם וז"ש והרשות נתונה, ואם יקשה בעיניך כיון שהוא כן למה נתן להם רשות להרע אותנו לזה תירץ ואמר ובטוב העולם נדון כלומר בשביל להשיג הטוב הצפון לצדיקים לעתיד לבא העולם נידון כלומר מפני זה ישראל הם נדונים ביד הפרסיים וכמו שאמר הכתוב אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם ואמרו ז"ל כי הראהו השי"ת גיהנם והראהו שעבוד מלכיות ובחר בשעבוד מלכיות כדי שיזכו לחיי עוה"ב וקראם לישראל עולם לפי שהם עיקר העולם שבשבילם נברא העולם כשאז"ל בראשית ברא וגו' בשביל ישראל שנקראו ראשית ואלו היו ישראל צדיקים גמורים היו אוכלים העוה"ז ונוחלים העוה"ב וזה אמר והכל לפי רוב המעשה כלומר כדי שיזכה האדם הכל העוה"ז והעוה"ב יהיה לפי רוב המעשה כלומר אם יעשה מעשים טובים רבים. ואפשר שכוון במ"ש והכל לפי רוב המעשה כלומר שהכל נגרר אחר הרוב שאלו קיים רוב המצות שבתורה מעלה עליו הכתוב כאלו קיים כל התורה כלה וז"ש והכל וכו', והכל לפי רוב המעשה פירש החסיד ז"ל כי מלת רוב הוא מענין גדולה כמו ורוב בניו כמו שאמר גדולת בניו ורבים כמוהו ואמר כי לא ישגיח השי"ת בכמות המעשה אבל באיכותו נערך עם בעליו כי מי שהוא מוכן בטבעו אל המעלה לא ישתלמו זכיותיו עם מי שטבעו מנגדו ומיעוט זכיותיו של זה יחשבו כרוב של המוכן להגיד כי ישר דבר ה' וכל מעשהו באמונה עכ"ל:

וה"ר ישראל ז"ל כתב הנכון בעיני כי בטוב העולם נדון הוא חוזר על הרשות נתונה כלומר כי החכם ויודע בטובה יתנהג בה בעצמו כי אם הגיע שום רעה אינו רק מחשבתו הרעה שנאמר אוי לנפשם כי גמלו להם רעה וכן אז"ל וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד אמרו אין דבר רע יורד מלמעלה אך כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד, ואם באה לאדם שום רעה והוא צועק על רעתו כאלו השי"ת מביאה עליו ואולתו היא אשר הביאה וכמ"ש שהמע"ה אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו, ומה שכתוב עושה שלום ובורא רע רוצה לומר שהשי"ת עושה כל הדברים שהם שלום ויוכל לבא עליהם רע למי שרוצה לעשותו כמו כלי הזיין שברא השי"ת להרוג בו הרשעים וזו היא הטובה ואם הורג בו צדיקים זו הרע וכן ברא המאכל למזון הגוף ולקיימו וזו היא הטובה ויש שמרבה לאכול עד שנפסדת האצטומכא וימות וזו היא רעה וכן כל הדברים:

והכל לפי רוב המעשה. כלומר מה שאמרתי לך שבטוב העולם נדון ואין רע יורד מן השמים, זהו על הרוב ואם ראית שום אדם שלא ראה מאורות מימיו או שנוצר בלא רגל ובלא יד או מי שנפלו עליו אבני אלגביש וכיוצא בו אל תבט לו אך הבט לרוב מעשה השי"ת ותמצאם שהם טובים בלי ספק, ולכן הבט ברוב ולא במיעוט כי הוא בטל ברוב וז"ש והכל לפי רוב המעשה ואותו המיעוט בוודאי שהלא דבר הוא ונעלם הוא מעינינו מקוצר שכלנו ולכן אל תבט אלא ברוב המעשה כי הכל לפי רוב המעשה עכ"ל:

וה"ר משה אלשקאר ז"ל כתב ובטוב העולם נדון יש גורסין אבל לא על פי רוב המעשה, הכוונה כי העולם נדון בטוב בחן בחסד וברחמים אבל לא ע"פ רוב מעשה בני האדם שאם היה רואה רוב המעשה היה העולם אבד ונפסד:

עוד כתב ויש גורסין הכל לפי רוב המעשה ומפרשין אותו על השכר הגשמי של זה העולם שהצדיקים מרובין מגינים על הרשעים כשהם מועטין אמנם בשכר הרוחני אינו כן אלא כל אחד ואחד נידון כפי מעשיו. עוד כתב ואמנם הדרך אשר בחר אחי הרב יהודה אלשקאר בפי' משנה זו לפי שלמעלה הזכיר מעלת לימוד התורה אשר היא לקח טוב ואמר תורתי אל תעזובו ולא אמר תורה לרמוז שאם היותה לקח טוב צריך שיכוון בלמודה לשם נותנה ולפי שזאת הכוינה היא נעלמת מעיני כל חי כי הם דברים שבלב ע"כ אמר סמך לזה הכל צפוי לפני הש"י ושמא תאמר מאחר שהכל צפוי א"כ האדם מוכרח במעשיו שלא יוכל לבטל ידיעת הש"י ח"ו ע"כ אמר והרשות נתונה, וא"ת איך ימצאו ב' הפכים בנושא אחד הידיעה והרשות יש לנו לתרץ כמו שתירץ הרמב"ם ז"ל כי הוא יודע העתידות אמנם הידיעה לא תכריח לאדם ואע"פ שזה נמנע בידיעתנו אין לנו להשוות ידיעתו לידיעתנו כי הוא יתברך וידיעתו אחד:

עוד כתב ומ"ש ובטוב העולם נדון הכוונה כי מאחר שהכל תלוי בבחירה כצדיק כרשע א"כ למה אני רואה צדיק ורע לו רשע וטוב לו והרי כאן רוע הדין וקלקולו ח"ו ע"כ תירץ ואמר ובטוב העולם נדון ואין כאן רוע הדין וקלקולו כי הכל לפי רוב המעשה כלומר ימי העוה"ב מרובה ואינו מוגבל אמנם בזה העולם ימי שנותינו שבעים שנה ואף כל ימי העוה"ז ששת אלפים שנה א"כ מעט יקרא בערך העוה"ב והצדיק רוב מעשיו זכיות ומיעוטן עבירות והרשעים בהפך ע"כ העבירות המועטות של הצדיק יענש עליהן בזה העולם המיעוט והזכיות המרובים יקבל שכרן בעולם הריבוי וכן הדין ברשע מיעוט זכיותיו יקבל בעולם המיעוט ורבוי עונותיו יענש עליהן בעולם הריבוי וז"ש והכל לפי רוב המעשה עכ"ל:

ומצאתי כתוב בביאור אחד למסכת אבות אשר כתוב עליו שהוא ביאור להרב ר' אפרים ז"ל וגם כתוב כי יש לספק אם הוא לרשב"ם ז"ל ובטוב העולם נדון כלומר בטובתו של הקב"ה וברחמיו נידון העולם אבל לא לפי רוב מעשיהם של ב"א אשר הם מקולקלים, ובמשניות הרב ר' אפרים גרסינן ובטוב העולם נדון והכל לפי רוב המעשה כלומר אע"פ שיש בעולם חוטאים ויש בהם עושי צדקה וזכיות אפ"ה העולם נידון בטובתו של הקב"ה, והכל לפי רוב המעשה כלומר וכל זה שאמרנו העולם נידון וניזון בטובתו של הקב"ה בשביל זה לפי שרוב מעשיו של אדם הם מקולקלים ולולא טובת הקב"ה כל אדם היה מתחייב עכ"ל:

ואפשר שבא לתרץ קושיית רשע וטוב לו שכיון שהרשות נתונה בידו היה ראוי שיענש על מעשיו הרעים לכן אמר ובטוב העולם נדון כלומר דע לך כי תקנתו קלקלתו ובטובו שנותנין לו הוא נידון כי הוא לרעתו כי משלמים לו אל פניו כדי להאבידו לעתיד לבא כי לא כל אדם זוכה לשני שולחנות, אמנם כדי שיזכה בעוה"ז ובבא יהיה לפי רוב המעשה אשר עשה וז"ש והכל לפי רוב המעשה:

ואפשר עוד ע"ד מ"ש רז"ל למען טובך ה' שיש לך רב טוב מזומן וצריך שימצאו אוכלים הטוב ההוא וז"ש ובטוב העולם נדון בחסד והכל כלו' כל החסד שהוא ית' עושה הוא מפני רוב המעשה והטוב הצפון המזומן כי מששת ימי בראשית עד עתה הוא עושה ומזמן לצדיקים כדי שימצאו מי שיתהנו מן הטוב ההוא:

הכל צפוי והרשות נתונה. כל מה שאדם עושה בחדרי חדרים הקב"ה צופה ומביט וכמו שאמר רבי דע מה למעלה ממך עין רואה והרשות נתונה בידו של אדם לעשו' שנא ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע ובחרת בחיים כן פירש רבינו שלמה ז"ל ורבינו משה ז"ל פירש הכל צפוי כל מה שבעולם ידוע אצל הקב"ה ואח"כ אמר אל תחשוב שבהיותו יודע המעשים יתחייב שיהיה האדם מוכרח במעשיו אין הענין כן אבל האדם נתונה רשות בידו לעשות מה שיעשה וידיעת השם המעשים לא תכריחנו לעשות דבר. ולפי פירוש זה נפל הספק הגדול שנסתפקו בו העכו"ם והוא אם האל יודע מה שיעשו' בני אדם איך תהיה הרשות נתונה בידם והידיעה כבר נפלה על סוף המעשה על כן נחלקו בזה לשתי דעות. אחת שאין לאל ידיעה במה שיעשה האדם והרשות נתונה לו לעשות כרצונו וזה דעת חכמי יון ואין זה דעת רז"ל. שהם אמרו באחרון מסנהדרין ובילמדנו מנין שהקב"ה יודע מה שעתיד להיות שנא' וקם העם הזה וזנה. והשנית שאין ביד האדם רשות לעשות כלום אלא הכל בגזירת הבורא ית' וזה דעת חכמי ישמעאל וזה כנגד התורה שאמרה ובחרת בחיים. ורבינו משה ז"ל פסק בזה שהאל יודע העתיד וידיעתו זאת לא תכריח האד' בכלו' ואומר כי אע"פי שזה נמנע בידיעתינו ידיעת הבורא ית' אינה כידיעתינו ואין לנו להשוות ידיעתו לידיעתינו כי הוא וידיעתו אחד וכמו שהוא נעלם ממנו ולא ידענו אותו כן נעלמה ממנו ידיעתו איך לא תכריח האדם לעשות בזולת רצונו והחולקים עליו אומרים שאין לחלק בין ידיעתו לידיעתינו כל כך אלא שהוא יודע הדברים קודם היותם ואנחנו לא נדע אלא אחר היותם אבל כמו שידיעתינו במה שנדע מהעבר אי אפשר להשתנות כך ידיעתו בעתיד אי אפשר להשתנות וכן שאם היתה הבחירה ביד האדם לעשות ושלא לעשות אין האל יודע ידיעה שלימ' והתחזקו בזה לומר שאנחנו כל מה שהוא שלימו' לנו מיחסי' אותו לאל והידיעה היא שלימות לנו על כן אנו אומרים שהוא יודע והידיעה כזאת היא חסרון לנו וכשנדע הדבר בספק אם יהיה כן אם לא יהיה אין זה אצלינו ידיעה אלא מחשבה ומבוכה ואיך נאמר שידיעת האל היא כן ולפי זה נשארה הקושיא במקומה בתחילה היאך איפשר לומר שידע האל העתיד ותהיה הרשות נתונה ביד האדם וכבר כתבנו זה בספר אוהב משפט ובספר זה בחלק השלישי ממנו תירצנו קושיא זו בזה שהדברים יש להם פנים לטוב ולרע וזה גילוהו רז"ל בפרק חלק ראוייה היתה בת שבע לדוד אלא שאכלה פגה והנה האל היה יודע סוף המעשה שיקחנה ולזה היתה ראוייה לו ואלו המתין לה כמי שממתין התאנה עד שתתבשל ולא יאכלנה בעודה פגה היה נושאה בהיתר והוא היה אץ ברגליו ונשאה קודם מיתת אוריה והחשב לו לעון וחטא ורז"ל למדונו דבר זה מענין האיצטגנינות שאמרו בפרק מי שהחשיך האי מאן דבמאדים יהא גברא שיד דמא או גנבא או אומנא או טבחא או מהולא והקשה רבא על עצמו שהיה במאדים ולא היה בו כן והשיבו לו מר נמי עניש וקטיל הרי שהרשות נתונה ביד האדם להטות הדבר הידוע בסוף המעשה אם מפני גזירת האל אם מפני גזירת הכוכבים למצוה או לעבירה ובזה יתקיים מאמר רבי עקיבא שאמר הכל צפוי והרשות נתונה ולפי זה אמרו בפרק כל היד שהקב"ה גוזר על הטיפה שיהיה עשיר או עני גבור או חלש חכם או טפש שכל זה לפי כח הטיפה אבל שיהיה צדיק או רשע אינו גוזר עליה לפי שהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים כמו שנזכר בפרק אין עומדין ובאחרון ממגילה. ויש מהגאונים ז"ל שהם גורסין הכל צפון מלמד שכל מעשיו של אדם צפונים אצל הקב"ה שנאמ' הלא הוא כמוס עמדי חתום באוצרותי:

ובטוב העולם נידון. הקב"ה דן את העולם במדת רחמים וכשהאדם הוא בינוני הקב"ה דן אותו במדת רחמיו דין צדיק וזהו שנאמ' ורב חסד ודרשו בראשון מראש השנה כשהאדם חוטא הקב"ה מלמד עליו זכות כי הוא ברא אותו עם יצר הרע שנא' לפתח חטאת רובץ כמו שנזכר בראשון ממסכת יומא וזהו שאמר הכתוב כי הוא ידע יצרינו זכור כי עפר אנחנו ואמרו בפסחים בפרק האשה אמר רבי אלעזר אפי' בשעת כעסו של הקב"ה זוכר רחמים ופסוק מלא הוא ברוגז רחם תזכור. ואמרו במדרש רבה שהקב"ה דן אדם הראשון במדת רחמיו שאמר לו ביום אכלך ממנו מות תמות והוא נתן לו אלף שנים שהוא יומו של הקב"ה שנאמר כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול ועל כן חיה תשע מאות ושלשים שנה ונתן שבעים שנה לדוד לתשלום אלף שנים שנאמר ימי שנותינו בהם שבעים שנה וזהו וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן לרוח היום שהרויח לו היום שלא יהיה יומו של אדם אלא יומו של הקב"ה וזהו שאמר דוד ע"ה חטאת נעורי ופשעי אל תזכור כחסדך זכור לי אתה. ביקש רחמים שלא ידין אותו כפי מעשיו אלא כפי מדת רחמיו וזהו שאמר טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו אפי' הרשעים ונאמר במדות הקב"ה ארך אפים. ופירשו במס' סנהדרין בפרק חלק ובפרק עושין פסין לצדיקים ולרשעים ודבר זה למדוהו מברייתו של עולם עד שלא ניתנה תורה שלא היה להם מעשים וזן אותם בחסד וכמו שכתבנו למעלה:

והכל לפי רוב המעשה. פירש רבינו שלמה ז"ל האדם נידון לפי רוב מעשיו אם רובו זכיות זכאי רובו עונות חייב. ולפי המדה הראשונה להיות העולם נידון בטוב אינה אלא על הבינונים. ורבינו יונה ז"ל תיקן זה שאע"פי שהעולם נידון בטוב אין הכל שוין בו כי המרבה הטוב ירבו לו מדת החסד ואם אינו מרבה הטוב תהיה מדת החסד מעוטה וכן אמרו במדרש טוב ה' לקוויו לנפש תדרשנו אינו דומה המקוה ומתעסק למקוה ואינו מתעסק וכן במשניות שלנו לא גרסי' אלא והכל לפי רוב המעשה לא יותר. וגירסא אחרת מצאתי במשניות קדומות אבל לא על פי רוב המעשה וכן היא הנוסחא שם ובטוב העולם נידון אבל לא על פי רוב המעשה. אבל רבינו משה ז"ל נוסחתו היתה והכל לפי רוב המעשה ולא על פי המעשה. הרכיב שתי הגרסאות וחסר מהסיפא רוב והוא מפרש הכל לפי רוב המעשה כמו ענין הצדקה כי מי שנותן אלף זוז לצדקה באלף פעמים זהו לפי רוב המעשה שנותן אותם בהרבה פעמים ובכל פעם ופעם יש לו התעוררות לעשות מצוה וזה שנותן בפעם אחת אע"פי שנותן באותו פעם כל מה שנותן חבירו בפעמים רבות לא התעורר במצוה אלא פעם אחת על כן אין שכרו כי אם שכר פעם אחת והאחר יש לו שכר הרבה פעמים כי הקב"ה אינו מקבל מהאדם אלא רצונו הטוב בין שיתן הרבה בין שיתן מעט וכמו שאמרו בראשון מברכות ובסוף מנחות במשנה ומייתו לה בפרק היה קורא ובפרק ידיעות הטומאה אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים. והנוסחא המדוקדקת במשנות מנחות היא ובלבד שיכוין אדם את דעתו לשמים ואמרו בפ' ערבי פסחים א"ר יהושע בן לוי מאי דכתיב הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו הודו למי שגובה חובתו של אדם בטובתו עשיר בשורו ועני בשיו יתום בניצתו אלמנה בתרנגולתא ולפי רוב המעשה אדם נידון לא על פי המעשה אם האחד יהיה רוב המעשה ומעט בדמי' והמעשה האחר מרובה בדמים השכר הוא לפי רוב הפעמים:

הכל צפוי כו'. מאד האריך מענית תי"ט בטירחא גדולה כדי להציל דברי הרי"ו מהשגת הר"א. ובאמת דברי התנצלותו רחוקים מן הענין. כי מה טיבה של משנת אין דורשין לכאן. א"כ בכל המניעות והאזהרות נאמר כן. ולמה הוקשה לו יותר בזאת ומדוע בחר בה. לא אוכל להבין זה. ואמנם על זאת וכזאת לא תמה שום אדם מעולם. כי ההכרח חייב להודיע לבני אדם הטוב והרע. וזוהי כל התורה. וכמש"ה ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב.. את המות ואת הרע. ואף אם יצמח מהודעה זו איזה נזק למוכנים אל הרע. שעל כיוצא בזו אמר הכתוב כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם וגו'. וכן אמר ריב"ז (כלים פי"ז) והשגת הר"א היא על השאלה הבלתי מועילה והחקירה בספיקות אשר לא תוסיף תת כחה בהתרתן. ואם באמת אולי אינה מנועה. כמו שיראה ממה ששתקו חכמים. ולא זכרו חז"ל שאסורה גם היא. מ"מ לא נמלט הר"מ מתלונה לפ"ד הר"א. שלא נהג מנהג אנשים חכמים. שאינם מתחילים בדבר שלא ידעו השלמתו. והרי הוא קרוב להפסד ורחוק משכר אחר שלא יוכל למצוא רפואת תעלה למחלת הספק. ולא יגהה ממנו מזור למכת הקושיא [ובעיקר הדבר שנתקשו בו אבות העולם מענין הידיעה והבחירה. איך קורא אני אליהם יעמדו יחדו. נפלאתי איך לא שתו לבם. הלא ככה הוא דבר הבחירה והגזרה. בפי הקדמונים היתה שומה שאם הגזרה אמת. החריצות שקר. וכל בני העול' יחד קיימו וקבלו גזירת משפט הכוכבים. א"נ יכול ישב אדם ובטל. לא יעסוק בדרך ארץ. לא יזרע לא יטע. לא יבנה לא ימכור ולא יקנה. לא יאכל ולא ישתה. לא ילבש ויכסה. ולא יבקש לו מסתור ומחסה. לא ישתדל כלל במלאכה. לא יפעל ולא יעשה. ויאמר אם נגזר עליו לחיות. בהכרח יחיה. לא ימנעהו דבר ואשר עתיד להיות ככה יהיה. וכבר אמר שלמה בחכמתו מחורש עצל לא יחרוש שומר רוח לא יזרע. וכדומה לזה הרבה ואמר ג"כ יד חרוצים תעשיר. אף הוא אמר מחשבות חרוץ אך למותר. וכיצד יתקיימו שני דברי' הללו. גם הפלוסופי' המאמינים בהוראת משפטי הכוכבים בחיוב החלטי. אינם רוצים לבטל עסקי בני אדם והשתדלותם ומגנים עצלותם ומשבחים. חריצותם ומעוררים אותם על זריזותם. ועמ"ש בס"ד בלח"ש ספ"ק דקדושין (יעוין בית העצל מעמד יום ראשון בית אל) ואין כאן המקום להאריך יותר בזה. על כל פנים בדרך שיתקיימו בידינו הבחירה והגזרה. אף אם אזלת יד החקירה. ככה יקוימו הידיעה והבחירה בלי סתירה:] גם מש"ע תי"ט מב"ר בהריגת קין להבל. אין לו מקום בדרושנו הלז כלל. כי אין כוונת המ"ר לבטל הבחירה הכללית לגמרי. רק הוקשה לו הסרת ההשגחה מן הצדיק. אבל על הנחת הבחירה בשאר הדברים לא הוקשה לו כלום. ולא לאדם מעולם. כי זה כל האדם לבחור בטוב ולמאוס ברע. על מנת כן בא לעולם. זוהי תכלית הבריאה בכללה. וזו כל התורה כי בשלילת הבחירה. אין ענין למצוה לכן כל מ"ש תי"ט בזה. אין לו טעם. במ"כ מאריך טירחא יתרה בדברי הבאי. סותר ובונה חיץ בטיח תפל וטלאי ע"ג טלאי. שיש בו לת"ח גנאי. לצאת בהבלי דברי סמ"נ הבדאי. להשיב על כל השבושים אין כדאי. אבל מי זה שיאמר שהיה לו להשי"ת למחות בעוברי עבירה. זה הבל ושבוש עצום. ואפי' על הרציחה שיש עושק לאדם אחר. אין שייך להקשות מדוע יראה יה ויחריש בבלע רשע צדיק ממנו. ושאלת המינים היא איכה ידע אל וגו' כי מכל מקום ראוי היה זה להריגה. אשר הוא רשע למות (אף אם לא נדע ולא נכיר ברשעו חטאתו ופשעו) ונזדמן לפונדק אחד עם הרוצח. אשר גם הוא רצועה. וכלי מפצו של השי"ת גם רשע ליום רעה (עם שלא ינקה מעונש אחרי שפעל הרע בבחירתו הרעה. ואם לא היה רוצה. לא היה מוכרח במעשה. והרבה שלוחים לו ית' מבלעדי האדם) על כל פנים כך הוא על פי הרוב הנרצחים חייבי מיתה לשמים הם והוסרה ההשגחה מהם. כשלו ונפלו ביד פועלי הרע כשנזדמנו. וכמ"ש כי יפול הנופל ממנו. ראוי זה ליפול מששת י"ב. והדומה לזה הרבה נמצא בדברי חז"ל. לפיכך מזה הצד. אין כאן תמיהא כלל וכלל. רק לראות צדיק מט לפני רשע. על זה ידוו כל הדווים. ועל זאת יתמה כל מתמיה בודאי. כמו שהוא ענין הבל הטוב לפני האלהים באמת. כמו שנראה מבואר בכתוב. וקין הוא הרע לפניו ית' כמפורש. איך א"כ נהפכה השטה. תחתונים למעלה עליונים למטה (כיוצא בדבר מצינו בזכריה עם יואש. ואוריה עם יהויקים. וכן כמה נביאים נהרגו בידי עע"א. ואצ"ל מעשרה ה"מ. והרוגי לוד וקדושי הדורות לאלפים ולרבבות. וכמש"ה נתנו את נבלת עבדיך וגו'. בשר חסידיך וגו'. פעמים רבות שחו טובים לפני רעים. נפלו חללי חרב רשעים לסבה ידועה לו ית') זאת היתה התעוררות רשב"י. ורמזהו בכתוב כי על כן נעשה השי"ת עד ודיין ובעל דין לתבוע מקין עונש כפול עצום מאד. לא לבד מחמת בחירתו הרעה לשפך דם חנם. מחמס אחיו שלא עשה לו רע. אלא שהוא היה טוב וישר בעיני ה'. שנמצא הבל תובעו כביכול על שראה החמס הנעשה לו ושתק. והניח לעושה הרע שיעשה הרע כחפצו. עם שכבר היה יכול להפרישו ולמחות בידו. מצד היות הבל צדיק נקי. אין לו חטא משפט מות כמות נבל. אשר על כן היה בדין שיפרישהו ה' לרשע שלא יכהו מכת מות. אע"פ שכבר נתן בידו הבחירה. במקום שאין מגינה זכות. המונעת ומעכבת את הפועל הרע מלעשות מלאכתו. משא"כ בזכאי וצדיק שיפול שדוד תחת ידי רשע. זה נראה כעול ח"ו בחקו ית'. אשר בידו לסלק יד הרשע מעל הצדיק. וע"כ נדמה כאלו הוא ית' נתבע מן הצדיק הנרצח (אף אם בלי ספק היה גם להבל ולכיוצא בו העשוקים מבלי סבה גלויה. עון נסתר צרור צפון. הגורם הסתרת פנים לשעה רעה. ונאמרו בו דברים מקובלים נמסרים. וכבר נודע מה שאמרו חז"ל צדיק ממנו בולע. ברוך נורא עלילה גדול דעה) זהו צועקים אלי חמס איה אלהי המשפט והודיעו לקין עונו הכבד בזה. לגבות חובו ממנו משלם. כפי חומר העון וכבדו. וזה ברור פשוט. באופן שכל אריכותו של תי"ט בכאן. ללא תועלת כל מאומה. ואולם בצדק הם כל דברי הר"מ ז"ל בכאן אין בהם נפתל ועקש. ונהג מנהג חכמי קדם אנשי השם אשר מעולם. פה אחד דברו הנביאים רובם ככולם. בזה האופן מההערה והחקירה אע"פ שלא השיגו תכלית הענין. ולא חשו להרהור רע. אדרבה בזה עשו גדר ושמירה. בל יוסיף האיש ההמוני להביט בדברים כאלה. שהם למעלה מגבול שכל האנושי. וייאש לבו מזה. בראותו גדולי עולם נצטערו על כך. וחקרו ולא עלתה בידם. א"כ מה יעשו קטני ארץ. הלא יקחו מוסר. ישמעו לעצת חכמים ומזקנים יתבוננו. ואל יטריחו שכלם בכך. כי לא יצליחו. ולא ירויחו רק בלבול דעתם. זאת היתה בלי ספק כוונת האלהיים בכאלה. ומעתה אזכיר מעט לאמת ולברר דברי. ראה נא דבר איתן מושבו. סוף מזמור פ"ט. [בפסוק הנמשך יל"ד מ"ש מי גבר יחיה ולא יראה מות. ימלט וגו'. שכולו כפול ומשולש במלות שונות. הלא יספיק לומר מי גבר לא יראה מות. או מי גבר ימלט נפשו וגו'. ועוד יקשה מאד. וכי לא מצאנו לפחות אליהו ז"ל שלא ראה מות ומלט נפשו מיד שאול סלה. כמפורש בכתוב. ויראה לי כ"פ עד"ש זקני הנגב מה יעשה אדם ויחיה. ימית וכו'. וכן ארז"ל עה"פ זאת התורה אדם כי ימות וגו' אין התורה (שהיא ע"ח וסמא דחיי) מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. ולא תמצא בארץ החיים. במי שמחיה עצמו עליה. לכן אליהו ז"ל שמסר עצמו למיתה בקנאתו לה'. בריתו היתה אתו החיים והשלום. דרך כלל הצדיקים שלא נהנו מעוה"ז והמיתו גופם עודם בו. הם ודאי אינם רואים מת ומלטו נפשם מיד שאול סלה. ואפי' שנאמרה בהם מיתה אינה אלא השאלה לפטירה מעוה"ז. שהיא התחיה הגמורה בודאי. לכן אמרו ביעקב אע"ה לא מת. וכן במרע"ה. אבל כל שלא טעם טעם מיתה בעוה"ז א"א לו שיחיה חיים אמיתיים בעוה"ב. זה"ש מי גבר שיחיה עצמו כאן ולא יראה מות בעוה"ז. ואם זה ימלט נפשו וגו' סלה. זהו דבר. נמנע. אם לא שיראה מות בעוה"ז. אז ודאי יוכל מלט מיד שאול סלה זה נכון וישר:] זכר אני מה חלד על מה שוא בראת כל בני אדם. החל בשאלה. ולא כלה דבר התשובה. וכה עשה אסף במזמור ע"ג. ואמרו איכה ידע אל וגו'. אסף את חרפתו באמרו ואחשבה לדעת זאת עמל הוא בעיני (כפירוש אב"ע) כי נלאה להשיג ידיעת דבר זה. וכן הורו על זה כמה מהנביאים הראשונים. ואף משה רבינו ע"ה נתקשה בדבר רשע וטוב לו. צדיק ורע לו. (ובתפלתו הודיע צערו מי יודע עוז אפך) והודיעהו הי"ת וחנותי את אשר אחון. אע"פ שאינו כדאי. ישעיה ס"ג ס"ד. התלונן למה תתענו ה' מדרכיך וגו'. פגעת את שש ועושה צדק וגו'. ירמיהו הטיח דברים כלפי מעלה. צדיק אתה ה' כי אריב אליך. אך משפטים אדבר אותך וגו'. מאי אהדרו ליה את רגלים רצתה וילאוך. חבקוק נתרעם על מדותיו של הקב"ה. למה תראני עמל. כי רשע מכתיר את הצדיק וגו'. על כן יצא משפט מעוקל. והשיבוהו וצדיק באמונתו יחיה. וחותם הנביאים חתם דבריו בתלונה זאת:

חזקו עלי דבריכם. אמרתם שוא עבוד אלקים וגו'. ועתה אנחנו מאשרים זדים. כי נבנו עושי רשעה וגו'. ולימים רבים הוא נבא. כי הנה היום בא. וכן דבר אסף בתחלת מזמור הנ"ל. אך טוב לישראל. אלהים לברי לבב. ולא יועיל ללב עקש הולך שובב. איוב קצרה רוחו ולבש בשרו פלצות בסי' כ"א מדוע רשעים יחיו וגו'. הלאל ילמד דעת וגו'. יחד על עפר ישכבו. צוח ולית דמשגח (אכן נצחו אליהוא בהודיעו קצור השגתו ועומק המושג. באמרו מי פקד עליו ארצה וגו'. הן אל ישגיב בכחו. וכן נשתמש השי"ת עצמו בזה האופן מהויכוח בשתי פרשיות גדולות. באמור אשאלך והודיעני וגו'. הגד אם ידעת בינה. עד שהשתיקו מתלונותיו. והודה לו) התשובה נעלמה. ומה נאמר ונדבר דנפלא מאד ונתמה. מדברי קהלת החכם מכל אדם וכל דבריו אינן אלא תימה על תימה. בדברי הנהגת העולם השפל הלז הנראים תמוהים וזרים. נבוכים הם עשתונותיו בארץ עיפתה צלמות ולא סדרים מיושרים. והעיר עליהם מראש הספר עד תכליתו סובב סובב על קוטב הערות ערות יסוד עד צואר עתק. לא הוסיף אלא מבוכה ורעיון רוח לתועי רוח. אמנם לזכי הרעיון ולישרים בלבותם. הועיל ודאי ולמדם דעת. כי הלא ממנו יראו שהיה חכם מכל האדם אשר ע"פ האדמה. ואמר אחכמה. והיא רחוקה. ואמר עוד ואל תתחכם יותר למה תשומם. וככה אמר עוד. וראיתי את כל מעשה האלהים כי לא יוכל האדם למצוא את המעשה אשר נעשה תחת השמש בשל אשר יעמול האדם ולא ימצא. וגם אם יאמר החכם לדעת לא יוכל למצוא. עוד הוסיף בחתימת הספר. כאשר אינך יודע מה דרך הרוח וגו'. ככה לא תדע את מעשה האלהים אשר יעשה את הכל. הואיל באר לחכמי לב כי לא יהרסו אל ה' לראות לעלות אליו בעיונם. לחקור אחר מעשיו והנהגתו. יותר ממה שהורשו להתבונן. ואל יבטחו בחכמתם גם לא יתאוננו וישתוממו על מיעוט השגתם. בזו ובכיוצא בה כי גבול נתן ה' לחקירה טבעית. ומעמד שם לשכל אנושי. עד פה יבוא לא יוסיף עבור. אכן רוח היא באנוש כלואה במסגר החומר. אשר לא יכיל מצע מדעו להתפשט באלהיות. על כן הוא מהנמנע בחק שוכני בתי חומר יסוד הארצי. ויש לו טבע קיים חוק עולם ולא יעברונהו כל באי עולם. ואם המו גלי חכמתם. יגעו לריק כל חכמתם תתבלע. רוח יזרעו וילדו דמיונות לבהלה זרעם נכון למועדי רגל מוקש אדם ילע. אם יתאמצו לעלות במרכבה. ויפרצו גדר מצבם לעלות בחקירתם השמימה. להביט אל האלהים. אשר לו נתכנו עלילות מצעדי גבר. מי עמד בסוד ה' לדעת עומק דינו. ולחשוף מצפוני סודותיו. אשר העלים והסתיר מבריותיו. למען לא יתהלל חכם בחכמתו. מתת ה' היא לישרים סודו. לאשר יחפוץ המלך מ"ה הקב"ה לחלוק לו מכבודו. ולתת עליו מהודו. חלק מה ברצון ונדבה כמתנת ידו. אך לא בכח חקירתו יגבר איש. אשר לא זכה להיות מעבדי המלך משרתיו עושי רצונו העומדים לפניו. למצוא חן בעיניו. וזאת העצה היעוצה לכל איש חכם לב בשר. ישתמש במותר לו. ישמח בחלקו ויסתפק במעט אשר נפל בגורלו. אל יתאוה יותר מהראוי לו. לא ירדוף אחרי היתרונות. לדרוך על במותי התבונות. שגבו ממנו פן ימעדו קרסוליו ויפול. יאבד מה שבידו. כמש"ל הקדמוני גמלא בעי קרני כו'. ועל זה אמר החכם דבש מלאת אכול דייך וגו'. ואם תתחכם יותר מדאי. תשוב סכל ותמות בלא עתך. ואל תהי חכם בעיניך לומר אני ארבה ולא אסור מני הדרך הכבושה. כי תכסך בושה. ורבים הושחתו בתואר אשה זרה החכמה המדומה הוכו בסנורי האולת מכה אנושה. לא יוכלו הרפא ותשובתם קשה. ע"כ שמע דברי חכמים במופלא ממך בל תדרוש אין לך עסק בנסתרות. לכן יפה דיבר הר"מ ז"ל אור הגולה אשרי לו ואשרי חלקו בג"ע זכה [לעצמו שלא השיאה אותו חכמתו לפרוץ גדרו של עולם לחפש בנעלם כאשר עשו המתפלספים הבאים אחריו הממשמשים כעורים קירי לעשות להם יד ושם. להציב הדר בן כחכם ורבן. בהגבילם הדיעה בכללים לא בפרטים. אוי לשוטים בועטים. לא ייראו לשלוח רסן מפיהם לדבר באלהים לא שמעו לעצת החכם האמיתי כי האלהים בשמים ואתה על בארץ. ע"כ יהיו דבריך מעטים. וראוים לעשות בהם. שפטים. ליסרם בעקרבים כאוילים לגו כסילים שבעים ושוטים. לא כן עשה הר"מ עם כל רוחב לבו ועומק תבונתו. שמר פיו ולשונו בס' המדע והיד הגדולה אשר עשה לשם ולתהלה. על כן יפה אמרתי והכרזתי בבית מדות. כי ס' מ"נ לא יצא מת"י המחבר הגדול הלז תחת ידיו לא תהיה המכשלה ומי שישים עין שכלו על מ"ש בהל"מ. על המקיים ז"מ ב"נ מהכרע הדעת בלבד. אינו מחסידי או"ה ולא מחכמיהם. יודה בהכרח שכוונתי אל האמת. מלבד מה שיש להוכיח כן מכ"מ בס' הי"ד המורים באצבע על גנות המתפלספים החכמי' בעיניהם שלא הי"ל ז"ל חלק עמהם. ורחקה דעתו מדעותיהם. כי חכמת מה להם. ואכמ"ל רק אחד מהפלוסופים אשר אין לו עמנו חלק ונחלה. באילן גדול תלה. להשביח מקחו הרע למען לא יהרהר אדם אחריו:] וזיכה את הרבים. והוא השיב בזה תכלית מה שבחק האדם להשיג בחקירות ספיקות כאלה והיא השגה גדולה. וכבר הגיע למדרגה העליונה האפשרית המכיר את מקומו ושמח בחלקו בידיעות אשר חננו קונו. ולא יבקש לו גדולות ונפלאות ממנו. כדבר האומר תכלית שידעתי. שלא ידעתי והוא ודאי החכם הנאמן. וההורם לדעת לחקור במה שאי אפשר לו להשיגו. הוא חוטא חומס נפשו. סכלות והוללות רעה תתשב לו. כמעשה המפציר להסתכל בשמש. יעור עיניו בלי ספק. וכאלו יעיז פניו ילוד אשה. להסתכל ולעיין ולדרוש במחשבתו מהות הבורא ית' שאין שוטה כסיל גס ועב הטבע יותר ממנו. כי לא שיער שכלו קיום טבע הנמנע. טוב ממנו הנפל. ולא בלבד השגת מהות הבורא ית' נמנעת. בלתי אפשרית כמאמר חכם אלו ידעתיו. הייתיו כי הוא המדע היודע והידוע. ואינו נודע לזולתו. כ"א על ידי פעולותיו בלבד. אך אפי' אחד ממעשיו ובריאותיו אינן מושגים בעצם תכונתם. ולשוא עמלו ויגעו כל חכמי קדם. להשיג חלק מן החלק. בחכמת היצירה והטבע אפילו בבריאות השפלות (וכאשר הוכיח ה' את איוב מן הסערה) כ"ש שנלאו לחקור ולחתור ולא יכלו לעמוד על עצם ומהות גרם השמימיי. אף לא השיגה יד חכמתם לדעת עצמות הדבר המקיים. והגורם התנועה בבעלי חיים. מן הגדול שבהם עד רמש האדמה ושרץ המים [ואפי' בנראה המוחש נבער כל אדם מדעת סבת משיכת אבן מגניט"ש את הברזל וכדומה הרבה כמ"ש בס"ד בעלית הטבע. יגידו נא חוקרי הטבע מה הם הרוחניים הקטנים ודקים מאד מבהיקים הדמות תולעים שטים באויר בערבוביא הנה והנה. כמושב לעין ביום ברור וצלול. וכהנה רבות מפליאים ומלאים המחשבות ומי לא יעמוד משתאה משתומם מחכמת האומנים המופלאים בקיאים הזריזים. העכביש והנמלה והדבורה ותולעת המשי ביחוד. ועל כולם פליאה. נשגבה מיתתו של זה האחרון וחדושו ומחיתו אחרי בלותו היתה לו עדנה. כפתי וערשו רעננה יעמדו נא חוברי שמים ויגידו סבת תנועת סולמת יעקב בגלות מעת היותה ומתחלת מציאותה זה כמה אלפים שנים. לא כלו המקרי שינויי הזמנים אף אם נתנה למשיסה. מחיות היער לא נרמסה. הן במלות והיא קיימ' מתחדש' כנשר נעורי' כנף רנני' נעלסה:] ואיך לא יחשב פתי וסכל המתעקש לחקור במכוסה כל מעשה ה' הגדול אשר יעשה. ואפי' משוכב' חיקך נפשך השכונה בחדרי גופך. שמור פתחי פיך מלחפש עצמותה. ומהותה ומעשיה ופעולותיה איך ובמה תפעלם ואיה כלי מלאכתה. בלום פיך מלדבר ולבך מלהרהר. כי להבל תיגע לתוהו תכלה כחך. על אחת כמה וכמה שתהא זהיר ברוחך. מלשער מלאכת מחשבת בוראך. נבער כל אדם מדעת. ומי שאין לו הכרה בנמנע. שהוא מושכל ראשון. אינו בן אדם כי אם בשתוף השם ודמיון הצורה בלבד ויספיק זה למבין בהצלת דברי הר"מ. ומ"ש מד"ש בשם רמא"ל במ"כ הלך בדרך המדברים. לא הוסיף רק מבוכה. כי לקרות העתיד. הווה או עבר. הוא מאמר סותר את עצמו (ואינו אלא דיבור בלי כוונה כצפצוף העופות) ונמנע. כמו שלא יתכן לייחס להשי"ת שיעשה את העבר. לא היה כבר. אין הפרש בין זה לזה. אך מה שהכתובים מדברים על העתידות המיועדות בנבואה בלשון עבר בדרך דמיון כאלו היו כבר עשוים. הוא בבחינת אמתותם והאמנת העשותם בודאי מוחלנו בעתם. על כן נחשבים כאלו נעשו בשכבר. אך לא יתכן לשכל לצייר חלוף העתיד בעבר. כאשר לא יצויר חלוף העבר בעתיד. אם לא בדרך ההדמות בלבד. וזה דבר מבואר בעצמו. סוף דבר החכם הגמור יודה על האמת. ולא יבוש בהכרת קיצור ידיעתו בבלתי ראוי אליו. היותו אדם מאדמה. זוהי חכמה נשגבה רמה. כנזכר בפי החכם מכל האדם היתה שומה. בס' קהלת תחלתו וסופו. וכן חתם ס' משלי שלשה המה נפלאו ממני וגו' ולא תחשב לו לכלימה:

ובטוב העולם נדון. במדת רחמים. ודאי. כי גם הדין ממוזג ברחמים רבים (עמ"ש בס"ד בסולם בית אל) וכן אמרו חז"ל עה"פ. הודו לה' כי טוב. שגובה חובתו של אדם בטובתו. עשיר בשורו. עני בשיו כו'. הרי זה ממש מה ששנו כאן. ובטוב הוא איך ומה העולם נדון. בכל מדה טובתו היא:

והכל לפי רוב המעשה. מ"ש בו הר"מ לפי מה שכופל כו'. שאינו דומה המחלק מאה זהו' לצדקה במאה פעמים לנותן אותן בפ"א. אינו נראה לי להחזיקו במושלם כי לדעתי הוא בהפך. אדרבה יותר שכר יש לנותן מאה זהובים בפעם אחת משני צדדים. אם מחמת שכופה יצרו בדבר גדול שהוא חשוב יותר מאד. מנותן במאה פעמים. שאינו כבד עליו כל כך. ואפי' אם נותנן בבת אחת. איו בה כבישת היצר. כמו בנותן אותן לאחד. כל שכן אם יחלקם לעתות ולפרקים. הרי מצד הנותן יפה כחו באחד מבהרבה. וראוי על כל פנים לשכר גדול יותר דלפום צערא אגרא. ואם מצד המקבל ג"כ. טוב יותר שיתן לעני אחד דבר מסוים שיוכל להתפרנס בו. משיתן להרבה עניים. ולא יגיע לאחד מהם מתנה מרובה שתספיק לו ותהא טובה שלמה. שכבר אמרו אין הצדקה משתלמת אלא לפי חסד שבה. שנא' זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד. והיא עצמה כוונת התנא כאן. באמרו והכל לפי רוב המעשה. כי רוב ישמש גם בעד גודל כמות מתדבק. כמו ורב יעבוד צעיר פירוש גדול. וכן רב ביתו. מלך רב. וכ"פ ותשועה ברוב יועץ. וזה נכון בעצמו. ואע"פ שאמרו כל הנותן מתנותיו לכהן אחד. מביא רעב לעולם. זהו בכהן דוקא. לפי שיש לו לטול בבתי הגרנות רבים. ויש לו די ספקו. ועוד על כרחך לא בכל כהן אמרו כן. אלא בעשיר דוקא. כענין פירא היאירי עם דוד. משא"כ בכהן עני ודאי לא אמרו. תדע שהרי עשו את שאינו זוכה כזוכה במכרי כהונה. מכלל שדבר טוב הוא. וכן אמרו כל טובתן של רשעים אינה שלמה. על כן הדבר ברור בעיני. שהדבר בהפך ממה שחשב בו הר"מ בהניחו כלל זה בהחלט. אם אמנם יצדק בתנאי. דהיינו על דרך שאמרו בעני המחזר על הפתחים. שאין נזקקין לו למתנה מרובה. אבל לעני חשוב ונכבד שאינו מיקל בעצמו לחזר אחר הנותנים. טוב לתת לו מתנה מרובה ודבר חשוב. משיתנו לו במאה פעמים. אם לא שידוע ודאי שכך היא טובתו. וכך יפה לו לחלק פעמים רבות כל פעם דבר מועט משיתנו לו הרבה בפעם אחת. ויש לחוש שיפסידנו. והכל לפי הענין והאדם וכל זה נכלל לפי דעתי. במה ששנו כאן והכל לפי רוב המעשה. רצו לומר גודל המעשה בטובו המורגש. ובמיטב ענינו וכוונתו הרצויה. בכל דבר מצוה הבאה לידו. ומכוון שיעשנה בשלמות על צד היותר טוב האפשרי. כראוי לאותה מצוה. לפי מה שהיא צריכה להביאה למדרגת שלמותה ותמימותה הנבחר. טוב הכוונה הנבחנת עמה. ההיא יקרא רוב המעשה. בודאי. לא הכופל המעשה (מבלי דעת וחפץ הנכסף ו)בלי שישלים חוק אפי' פעם אחת. לענין פירושו של הרע"ב. עמ"ש בס"ד בלח"ש ספ"ק דקדושין אכול וייטב לבך: