משנה עוקצין פרק ג׳ משנה ה׳

קושט. בלשון ערב אל קסט"ו:

וחמס וראשי בשמים. צמחי הבשם כולם נקראים ראשי בשמים ר"ל קצות הבושם וזה כגון הקנה והקנמון ואגוז הבשם ונרד ומה שקורין בערב הבא"ג ובסבאס"ה וכיוצא באלו הצמחים אשר מטיבי הטעמים ונותנים בו ריח ערב והחלתית עם תיעוב הריח והרי לך הרופאים זוכרים אותם בספרי המזונות וחלות חריע וזה שמוציאין לבו ושוחקין אותו ועושין ממנו עוגות ומשתמשים בו בטעמם והירושלמי ביאר לנו כי חריע הוא הנקרא בערב אל קרטו"ם ומאמר רבי יוחנן בן נורי הולך על העקרים הידועים והם שכסף מעשר שני אין קונים בו אלא מזונות בלבד ואמרו בש"ס (נדה דף נא:) נמנו וגמרו שאין נלקחים בכסף מעשר ואין מטמאין טומאת אוכלין וזה הוא פסק ההלכה:

וראשי בשמים. פי' הר"ב כגון אגוז מוסקאט"ו כו'. וז"ל הרמב"ם צמחי הבשם כולם נקראים ראשי בשמים. ר"ל קצות הבשם. וזה כגון הקנה. והקנמון. ואגוזי הבשם. ונרד כו':

*[והחלתית. פי' הר"ב ואף ע"פ כו' ועמ"ש במ"ה פ"א דטבול יום]:

וחלות חריע. פי' הר"ב כרכום יערי וכו' וקשה לי בבפ"א דכלאים מ"ח דתנן חריע. ומפרש לה הר"ב הכי ואילו הכא דקתני חלות חריע משמע ודאי דענין אחר הוא ובערוך ערך חריע. ירוש' מהו חריע. מוריקא. ובסוף עוקצין חלות חריע י"מ שזה חלת חריע פחות ממוריקא שהוא דק וזה רחב כאצבע. והוא זול והנשים שפין ממנו פניהם. ע"כ. ולשון הרמב"ם חלות חריע. זה שמוציאין לבו. ושוחקים אותו. ועושין ממנו עוגות ומשתמשין בו בטעמים. והירושלמי באר לנו כי חריע הוא הנקרא בערבי אל קרטם. עד כאן. ובכלאים כתב. חריע בלשון ישמעאל. מצפור. ע"כ. ולשון ישמעאל הוא לשון ערב:

ואינן מטמאין טומאת אוכלין. לפי שאינן נאכלים להנאת גופן. אלא מפני שנותנים טעם במאכלות. או מפני הריח. או המראה. הרמב"ם פ"א מהט"א [הלכה ו']:

הקושט קאסטוואורצעל. והוא אחד מסממני הקטורת:

והחמס אינגווער בלשון אשכנז. וי"א שהוא קנמון צימאט ראהר בלשון אשכנז:

וראשי בשמים מוסקאטנוס. וי"א נעגליין בל"א. ולהרמב"ם כאן. הוא שם כולל לכל הבשמים המובחרים. וראשי. ר"ל מובחרי בשמים [ונ"ל דאין להקשות לפ"ז א"כ למה היה צריך תנא להזכיר קושט וחמס ברישא. וכי ס"ד שאינן בכלל בשמים מובחרים. אלא היינו טעמא משום דקושט וחמס הם שרשים שתחת הקרקע. ואינן כלולים בשם ראשי בשמים. ומה"ט לא תיקשי אדמני תנא רק קושט וחמס. למה מנו חכמים את אלו. ולא שאר מיני בשמים הנזכרים בברייתא דקטורת. וכ"כ כל מיני בשמים מובחרים כפאניליע וקארדמום וכדומה. אלא משום דהנך נכללים במלת ראשי בשמים. ורק בהשרשים אין דינן כך רק קושט וחמס. ודו"ק]:

התיאה מין עשב שמשימין בתבשיל לריח:

והחלתית ענציאן בלשון אשכנז. והוא ג"כ מין עשב מריח:

והפלפלין פעפפער בלשון אשכנז:

וחלות חריע כרכום יערי ווילדער זאפרען ששוחקין אותו ולשין מהשחיקה כעין חלות קטנות:

נלקחים בכסף מעשר דכיון דגידולן מן הארץ. וחזו לאכילה. אע"ג דלא חזו רק ע"י תערובות. לא גרע ממלח. דלא אימעט מללקחו בכסף מעשר. רק מדאין גידולו מן הארץ [כעירובין כ"ז א']. אע"ג דגם מלח לא חזי בעינא ואינו ניתן במאכל רק לטעם:

ואינן מטמאין טומאת אוכלין מדאין הן עצמן מאכל. וכיון שאין נתנין במאכל רק לטעם או לריח או למראה. אינן בכלל מאכל אשר יאכל ואין מקבלין טומאה:

ואם אינן מטמאין טומאת אוכלים אף הם לא ילקחו בכסף מעשר והרי גם במעשר בעינן שיהא ראוי לאכילה בלי תערובות. דכתיב ונתת בכסף ואכלת. והכי קיי"ל דבין לקנותן בכסף מעשר שני. ובין לטומאה. כל מיני בשמים אינן נחשבין מאכל [כהרמב"ם פ"ז ממעשר שני ופ"א מאוכלין. ולפ"ז צ"ל דבאמת מלח נתמעט רק מדאין גופו מאכל. והא דאמרינן בעירובין [שם] דמים ומלח אתמעטו מללקחן בכסף מעשר מדאינן פרי. ס"ל לריב"נ דרק משום מים נקט הכי. ונ"ל דמהאי טעמא לא הזכיר התנא לעיל במשנה ד' דשבת לאחר שנתן טעם בקדרה. וכ"כ לולבין שם. שעכ"פ קודם שימתקו אינן נקחין בכסף מעשר. ורק בתוספתא דמכילתין מפרש כן. וכן פסק באמת הרמב"ם [בפ"ז ממעשר שני ה"ח]. היינו משום דזה אין לו ענין במכילתין. ופשיטא דכ"ע מודו בהו. דטומאת אוכלין וקניית מעשר שני הא בהא תליא. ורק בהנך מיני בשמים. מדחזיין כמו שהן עכ"פ לתבל בהן הקדרה. פליג ר"ע וס"ל דהוה כמלח. דלולי דהוה גידולו מהארץ. הי' נקח בכסף מעשר שני. ולהכי נקט לה הכא לאשמעינן רבותא אליביה דר"ע. דאע"ג דאינו מטמא טומאת אוכלין. אפילו הכי נקח בכסף מעשר]:

הקושט וכו' בנדה פ' בא סימן (נדה דף נ"א) פסיק מינה עלה דהאי דתנן במסכת פאה פ"ג זורע שבת או חרדל שהוא נותן פאה מכל אחד ואחד ולשם הארכתי ע"ש. (ג) וכתבו שם תוס' ז"ל התיאה פי' רש"י ז"ל דהיינו סיאה וקשה דלעיל בגמ' אמרי' דסתמיה לאדם וחייב במעשר וא"כ מטמא טומאת אוכלין והכא מסיק דכל הני אין מטמאין טומאת אוכלין ואין נקחין וכו' וי"ל דדוקא בחצר סתמייהו לאדם כדקתני מתני' דאייתי לעיל בגמרא דתנן בפ"ג דמעשרות הסיאה והאזוב והקורנית שבחצר אם היו נשמרין חייבין א"נ שני מינין הן עכ"ל ז"ל. וגם הר"ש ז"ל הקשה כן על פי' הקונטרס. עוד כתב ובפ' בא סימן מסיים בה ואמר ר' יוחנן נמנו וגמרו שאין ניקחין בכסף מעשר ואין מיטמאין טומאת אוכלין ע"כ. ועיין במ"ש בפ"ה דפרה סי' ג':