משנה עוקצין פרק ג׳ משנה ד׳

שבת. הוא בלשון ערב שבת והעיקר אצלנו סתם שבת לכמך עשוי ולא לקדירה ופי' הדברים האלה כי בידוע כי השבת נאכל כמות שהוא חי אחר המזון עם שאר הנמנין לא שיבושל בקדרה ועל כן כל זמן שלא נתבשל חייב בתרומה ומטמא טומאת אוכלין אבל כשנתבשל כיון שהשליך כחו בבשול וימצא בבשול טעם השבת כבר תמה תועלתו והנשאר הימנו אח"כ הוא במדרגת השמרים אשר אינן ראוים לאכילה ועל כן אינו חייב בתרומה ולא יטמא טומאת אוכלים:

ולולבי זרדים. הם (לבות) האילנות והם הקצוות הרכים היוצאים בקצוות השבטים בעת שמלבלבין האילנות והרבה בני אדם כובשין אותן במים ומלח ואוכלין אותן חיים אמנם זה בלתי מפורסם אצל הכל:

ועדל. צמח מפורסם:

ולוף. מין בצל פירוש הש"ס הירושלמי (שביעית פ"ז) וממנו מין ידוע בלוף שוטה:

עד שימתוקו. עד שימתק טעמם בכבישה ותסור עפיצתן:

ופקועות. טעמן מר כמו שנאמר (מ"ב ד) פקועות שדה וכשנכבש במלח זמן רב נמתק ונעשה ראוי לאכילה ואין הלכה כר"ש:

לולבי זרדים. פי' הר"ב ענפים רכים כו' וז"ל הרמב"ם הם הקצוות הרכים היוצאים בקצוות השבטים בעת שמלבלבים האילנות. ועיין בפי' הר"ב במשנה ב' פי"ח דשבת:

השבת אניס. ויש אומרים דילל בלשון אשכנז:

משנתן טעמו בקדרה והוציאו אח"כ מהקדרה:

אין בו משום תרומה אם של תרומה היתה. מותרת אח"כ לזרים. דאחר שיצא טעמו עץ בעלמא הוא:

ואינו מטמא טומאת אוכלים ואע"ג שחישב עליו בטלה דעתו. מדהו"ל כחושב על עץ בעלמא שיהיה לאכילה. והיינו דנקט לה הכא מדאיירו במחשבה:

לולבי זרדים מלת זרד נמצאנו במשנה על ב' אופנים. שכשנזכר בשם דבר כגון חבילי זרדין [שבת קכ"ו ב']. הוא מין קנים. וכן פי' רש"י שם. אמנם כשנזכר בפעל. כגון מזרדין באילנות [מ"ק דף ג' א']. שם פי' רש"י דר"ל חותך ענפים יבשים שבאילן. וא"כ לולבי זרדין דקאמר הכא. היינו עלין ארוכין כלולבין שגדלין מהקני' שנקראים בשם זרדין. דרק הקני' בעצמן נאכלין בלי שום תיקון. כמ"ש רש"י בסוגיא דשבת שם. ולא העלין:

ושל עדל ר"ל עלין שגדלין מפרי הנקרא עדל. והוא פרי אדמה שדומה לצנון. כך כתב בערוך. וי"א שהוא ווונטער עזאף:

ועלי הלוף עלין ארוכין הגדלין ממין בצל הנקרא ווולדער קאלאקאזיע:

עד שימתוקו ר"ל עד שימתיקם ע"י כבוש בויין או חומץ או ע"י שוכבשם במום ומלח. ואע"ג דכל המאכלים דלא חזו לאכילה עד שיבשלוהו אפ"ה היה מקט"ו. הנהו שאני מדיש בני אדם זורקין אותן. לפוכך דוקא בדעביד בהו מעשה לאכילה. גלי אדעתיה לשוויינהו אוכל:

רש"א אף של פקועות דלעת יוונית קאללאקאווינטען בלשון אשכנז. ויש אומרים ראטהע ריבען מרים:

כיוצא בהם אינן נחשבין אוכל עד שימתיקם. אבל מחשבה לחוד לא מהני בהו. ולת"ק במחשבה לחוד נחשבין אוכל. מיהו אפשר דלת"ק אפילו כבשן אינן נחשבין אוכל. מדמרים מאד. והאוכלן בטלה דעתו אצל כל אדם:

השבת כך מצאתיו מנוקד בספר כתיבת יד הבית בשבא והתיו בדגש עם השבא. ומ"מ השבת משנתנה טעמה בקדרה אין בה משום תרומה ואינה מטמאה וכו' בלשון נקבה. והיא הגהת ה"ר יהוסף ז"ל. ובנדה פ' בא סימן (נדה דף נ"ד) דייק מינה דסתם שבת לכותח הוא עשוי וז"ל הר"ש ז"ל ובפ' בא סימן משמע דטעמא משום דסתם שבת לכמך עשוי' הא אי הוה סתמא לקדרה לא הוה עליה תורת אוכל דתבלין אין מיטמאין טומאת אוכלין כדמוכח בפ' העור והרוטב גבי הא דמפרש מאי קיפא תבלין ע"כ. ובירושלמי ר"פ בתרא דתרומות דף מ"ז אמרינן בדין היה שלא תטמא טומאת אוכלין דהא כל מידי דלטעמא עביד אין בו משום טומאת אוכלין אלא הן אמרו שתטמא טומאת אוכלין ומשלך נתנו לך ואמרו מכיון שנתנה טעם בקדרה בטלה:

אין בו משום תרומה ולא מחייב עליה זר האוכלו בשוגג קרן וחומש:

לולבי זרדים ענפים רכים כך צ"ל בפי' רעז"ל רכים בכאף. ובירושלמי דשביעית פ"ז דף ל"ז מייתי לה ופריך עלה התם ותורמוסין לאו מרים אינון ואפ"ה לא תני בהו עד שימתוקו ומשני שאני תורמוסין שעיקרן אוכל אדם מה שא"כ בהני דמתני' דסתמן לבהמה (ב) וכתב הר"ש שיריליו ז"ל שהרגיש תו דהא טובא ירקות מרים איכא דבעו תיקון ולהכי קאמר תו בירושלמי לא נצרכה אלא לאשמועי' דעלי לוף שוטה ולולבי זרדין וחרובין וכל הני דתנן להו בעוקצין דמרים הם אין קדושת שביעית חלה עליהם עד שימתוקו דלא מיקרו אוכל עד שיכבשום ביין ובחומץ וימתקו דהכי משמע בתוספתא דעוקצין דגבי תורמוסין קתני הכי חרדל ותורמוסין ושאר כל הנכבשין בין שלא המתיקו בין שהמתיקו מיטמאין טומאת אוכלין משמע דעד שימתקו דמתני' דוקא ולא מהני כבישה בלחוד ומתני' דעוקצין לפרושי מיני דתני בשביעית קא אתי עכ"ל ז"ל. והתם בירושלמי פ' כל גגות דף כ"ה ובס"פ חומר בקדש דף ע"ט נמי מייתי לה ור' יוחנן ס"ל התם לחומרא מטמאים טומאת אוכלין ואין ניקחין בכסף מעשר וקשה קצת זה על מסקנת פ' בא סימן שאכתוב בסמוך בס"ד: