משנה עוקצין פרק ג׳ משנה ו׳

הפגין. הם הפירות אשר הן עפוצין מאד והבוסר הוא ענין הפירות אחר הפיגום האחרון וקודם תשלום הבשול ועונת המעשרות חלוקה בחילוק האילנות כמו שנתבאר במסכת מעשרות (פ"א) ופריצי זיתים וענבים זיתים יבשים וענבים יבשים אירע לו מקרה ויבש קודם הבשול ונתקשה עד שנמנע אכילתו ועל כן נקראו פריצים:

וקצח. בלשון ערב אל שוני"ז ואמרם וכן למעשרות ב"ש פוטרין לפי שאינו אצלם אוכל וב"ה מחייבין במעשר לפי שהוא אצלם מכלל האוכלין והלכה כר"ע:

והבוסר. כתב הר"ב משהגיעו להיות כפול הלבן נקראים בוסר. וכ"כ הר"ש. מהגמרא דפרק מקום שנהגו (פסחים דף נ"ג.) ואיתמר אמתני' דספ"ד דשביעית ומייתי לה התם. וע"ש בפי' הר"ב ומכאן מוכח כפירוש האחרון שכתבתי משנה ה' פ"ה דמעשר שני. דבוסר שהגיע לכפול הלבן. עדיין לא הגיע לעונת המעשרות:

פריצי זיתים וענבים. פי' הר"ב שנתקשו קודם בשולן ואין נפרכין בבית הבד. וכ"פ הר"ש בשם הערוך. וקצת קשה בעיני. דהיאך אפשר שלא יהו נפרכין בבית הבד. אבל לדברי רש"י ניחא דבפ"ט דב"מ דף ק"ה מייתי לה למתני' התם ואמרינן עלה וכמה פריצי זיתים. ר' אליעזר אומר ד' קבין לקורה. ופירש"י שמכניסין בבית הבד מהן. כדי שיעור טעינת הקורה בפעם א'. ואין מוציאין אלא ד' קבין שמן. ע"כ:

הקצח. כתב הר"ב נייל"ו בלע"ז כו' ורגילי' לתת אותו בלחם כו' עיין מ"ש בשם הראב"ד במשנה ג' פ"ה דעדיות:

הפגין תאנים שלא בשלו כל צרכן:

והבוסר ענבים שכבר נתגדלו כפול הלבן. ואע"ג דחזו לאכילה טפי מפגין. עכ"פ לא נתבשלו כל צרכן. ונ"ל לפ"ז דנקט פגין לרבותא דר"ע. דאע"ג דגריעי טפי מבוסר. אפ"ה מטמאין טומאת אוכלין. ונקט בוסר לרבותא דריב"נ. דאע"ג דחזו לאכילה טפי מפגין. אפ"ה אין מטמאין טומאת אוכלין:

ר"י בן נורי אומר משיבואו לעונות המעשרו' כמפורש בפ"ק דמעשרות [מ"ב] דתאנים משיבחילו. וענבים משיבאישו. אז מטמאין טומאת אוכלין ולא מקודם [ונ"ל דאע"ג דשיבחילו היינו משיתחילו להתבשל קצת. והיינו שיעור מאוחר מפגין. כדמוכח מנדה [פ"ז מ"ב]. וכ"כ משיבאישו הענבים. דהיינו משיראו הגרגרים מתוך הקליפה. והוא שיעור מאוחר לבוסר. א"כ לא הו"ל לריב"נ לומר משיבואו לעונת המעשרות. אלא עד שיבואו וכו' [עיין לעיל פ"ב סי' מ"ה]. דהרי ה"נ מאחר זמן קבלת הטומאה טפי מר"ע. אלא נ"ל דריכ"נ ה"ק. דבאמת היתה הסברא החיצונה נותנת דגם משהגיעו למעשרות. אפ"ה לא יטמאו טומאת אוכלין. עד שיתבשלו בישול גמור ויהיו סמל. ואפ"ה מדלענין מעשרות חשיבי אז כבר אוכל ה"ה לענין טומאת אוכלין. [ופשוט דלכל מר כדאית ליה. נלקחין אז בכסף מעשר שני. וקיי"ל כר"ע מחבירו]:

פריצי זיתים וענבים היינו שנתקשו באילן קודם בשולן. ולהכי אין דורכין אותן דמדהן קשין. טרחתן מרובה. ואינן מוציאין שמן ויין רק מעט [כב"מ ק"ה א']:

ב"ש מטמאין ר"ל מקבלין טומאת אוכלין. משום דעכ"פ יש בהן שמן:

וב"ה מטהרין דמדאינו מטריח את עצמו להוציא שמנן. לא מיקרי אוכל לקבל טומאה:

הקצח קיממעל שחור:

ב"ש מטהרין וב"ה מטמאין נ"ל דפלוגתייהו במאי דאמרינן בברכות [ד"מ ע"א] דריחו קשה וטעמו מעליא. דהרגיל ללעסו אינו בא לידי כאב לב. ולפיכך ב"ש ס"ל דההיזק שיזיק להאדם באכילתו ע"י ריח. גדול יותר מהטוב שיגיע לו על ידי טעמו. וב"ה ס"ל איפכא:

וכן למעשרות גם אפריצי זיתים וענבים קאי דבב' הפלוגתות. המטהרין פוטרין מליתן מהן תרומות ומעשרות והמטמאין מחייבין אותן לתרומות ומעשרות. ואפשר דבמלת במעשרות כלל נמי לענין ללקחו בכסף מעשר שני [וכך כתב באמת הרמב"ם בפ"ז ממעשר שני ה"י]. ונ"ל דמוכח כן. דאל"כ אלא רק בחיוב מעשרות בהן פליגי. אם כן הו"ל ב"ש לקולא וב"ה לחומרא. ולמה לא מני לה בהדי אינך בעדיות [פ"ה] בין קולי ב"ש וחומרי ב"ה. אלא ע"כ דגם בענין היתר קנייתו במעות מעשר שני פליגי. ובהא הו"ל ב"ה לקולא. ולפיכך יש שפיר לומר דכי אתשיל בבית המדרש לענין קנייתו במעות מעשר שני אתשיל דהו"ל ב"ש לחומרא וב"ה לקולא [כרבינו תוי"ט פכ"ט דכלים מ"ח]:

הפגין והבוסר וכו' ועיין במה שכתבתי פ"ד סי' ז':

פריצי זתים וכו' וכתב הרמב"ם ז"ל שם ביד סי' י"ב פריצי זתים נקראין ג"כ היוצאין בגת מתחת הקורה מענין נפרץ ואם היו אלו היוצאין מתחת הקורה פחות מד' קבין לכל כור אינם מקבלין טומאה אלא אם חישב עליהן לאכילה ע"כ: