משנה טהרות פרק ט׳ משנה ז׳

אם אסף הזיתים קצתן עם קצתן במעטן הנה זה החבור יקרא בתוספתא אום של זיתים ואמרו בד או שני בדים כוונתו מלא גת או שני גתות כי גת של זיתים תקרא בד וכבר התבאר בתוספתא שאלה המחלוקת אמנם הוא בזיתים שלא נגמרה מלאכתן [נא"י שלא הוכשרו] ולא הוכשרו ואם רצה לקחת מאלו הזתים שיעור מועט והוא אמרו בד או ב' בדים ואחר יכסה הנשאר ויעזבהו בעת מה שיחתוך מאום של זיתים בד או שני בדים מותר לו שיחתכנו בטומאה לפי שלא הוכשרו לטומאה ואם רצה לכסות מה שנשאר לא יכסה אלא בטהרה לפי שאז נגמרה מלאכתן והוכשרו לטומאה ולא יגע בהן אלא בטהרה וב"ה אומרים שהן אפילו בעת כסוים לא נגמרה מלאכתן ולא הוכשרו ולכן יחפה ג"כ בטומאה ור' יוסי אומר שהוא אפילו נשא זה האום כולו מעט אחר מעט בטומאה שמותר הוא באשר לא הוכשרו כי לא נגמרה מלאכתן ולא תאמר בד או שני בדים לבד אבל נאמר כל מה שנשאר באשר שכבר נגמרה מלאכתן אתה רואה שלא נשאר לו זולת הנשיאה אל הגת בהיות כונתו שהוסיף ועדיין לא נגמרה מלאכתן וכן התבאר בתוספתא שכן כוונת דברי רבי יוסי אמנם הכונה בקרדומות של מתכת ר"ל טמאים לפי שהן יותר חזקים לקבל טומאת מת משאר הכלים כמו שביארנו בפתיחה וזה כמו אמרם קודם זה אפי' זבין וזבות מהלכין עליהם אשר הן בתכלית הטומאה ואין הלכה כרבי יוסי:

רצה ליטול מהן. לשון הר"ב זיתים שלא נגמרה מלאכתן ולא הוכשרו. וכן לשון הרמב"ם בפירושו אבל בנא"י שלא הוכשרו. וכן בפי' הר"ש דלא הוכשרו:

קוצה בטומאה. פורש הר"ב קוצה מן האום של זיתים. עיין בפירוש הר"ב במשנה דלקמן:

בית הלל אומרים אף מחפה בטומאה. פי' הר"ב כיון שלא נגמרה מלאכתן. וכ"כ הרמב"ם. ועיין מה שכתבתי כבר בזה במשנה ה':

בקרדומות של מתכת. כתב הר"ב דנקט קרדומות לרבותא לפי שהן כלי ברזל ומוכנים לטומאת מת יותר משאר כלים. כ"כ הרמב"ם. ומסיים כמו שבארנו בפתיחה. ונ"ל שרמז על מ"ש שם שבכלי מתכות לבד יש דין זה ואינו בשאר כלים שאם נטמאו כשישברו נטהרו. וכשיחזור ויעשה מהן כלי יחזרו לטומאתן הישנה. וכדתנן ברפי"א ממסכת כלים ואע"פ שזה אינו אלא מגזירתם אבל לענין קבלת הטומאה מן המת כל הכלים שוים חוץ מכלי חרס כמ"ש בפתיחה. ועוד בריש מסכת אהלות. וכמ"ש שם ג"כ הר"ב. *[אבל לשיטת ר"ת וסיעתו. יש חילוק בטומאה דאורייתא בין כלי מתכות לשאר כלים. דכלי מתכות עליהם דוקא נאמר חרב הרי הוא כחלל וכשיטה זו כתב הר"ב ברפי"ו דאהלות]:

רצה ליטול מהן בד אחד ר"ל שהי' לו זיתים במעטן שכבר הזיעו. ואפ"ה לא הוכשרו באותו זיעה. מדהיה דעתו להוסיף עליהן. והרי בכה"ג לא הוכשרו בהזיעה [כמ"ב]. אבל השתא נמלך ליטול מהמעטן מעט מהן כדי לכבוש בד א' או ב'. ולהשאיר האחרים עדיין בהמעטן:

בש"א קוצה ר"ל חותך אותו מעט מהאום בסכין טמא. ואפ"ה ישאר הכל טהור. דהרי הנשאר בהמעטן ודאי לא נחשב כהוכשר מדאינו רוצה במשקה היוצא וכדאמרן. לא מחשב משקה להכשיר או לקט"ו. אלא גם אותו מקצת שנוטל לכבשו. אע"ג דמדרוצה לכבשו ניח"ל במשקה שעליו. עכ"פ כל זמן שמחובר להאום הנשאר בהמעטן. הרי הוא כאום ואמקט"ו:

ומחפה בטהרה דאחר שחתכו ונתקו מהאום. נחשב המקצת כמוכשר במשקה שעל גביו. ולכן צריך לחפותו ולכסותו בכלים טהורים. כשירצה לכסותו ולהביאו לבית הבד. [וא"ת למה לא יחשב מוכשר עד אחר שיקוצצו ממש מהאום. מ"ש מכלים שיורדין לטומאה במחשבה [ככלים ספכ"ה]. ואין לחלק בין כלים לאוכלים. דהרי גם במאכל בחישב עליו לאכילה מקט"ו [כפ"ח מ"ו]. וא"כ ה"נ לכ"ע יהיה צריך גם לקצותו בטהרה. י"ל התם שחישב על כל הגוזל מהני מחשבה למיחת ליה קבט"ו. משא"כ הכא שהקצת שחישב עליו הוא מחובר עדיין בהאום שלא חישב עליו. לפיכך כל עוד שלא קצה אותו לגמרי מהאום לא נחית ליה קבט"ו ע"י מחשבה. אמנם מכאן יש תמיהא גדולה להר"ש ולהר"ב במשנה א'. שכתבו שם דלב"ש אם הזיעו אף שלא נגמרו מלאכתן הרי הן מוכשרים. ולפיכך משנה ב' דבדעתו להוסיף דאז לא נגמ"ל. אף שהזיעו אינן מוכשרים. אוקמוה דרק דברי ר"ג וחכמים הוא. וזה תמוה מאד דא"כ ב"ש דס"ל הכא דקוצה בטומאה ומחפה בטהרה. ממ"נ אי הזיעה. הרי כבר הוכשר גם האום כולו אף שלא נגמ"ל. ואמאי רשאי לקצות בטומאה. ואי לא הזיעה. מה מהני שכבר קצה המעט שנגמ"ל הרי לא הזיע עדיין. ואמאי צריך לחפות בטהרה. וצ"ע. אבל להרמב"ם שהבאנו לעיל [סי' ט'] ניחא. דהרי ס"ל דלב"ש תרתי בעי. שיהיה נגמ"ל וגם שיהיה זיעה נראה. ומשנה ב' אתיא ככ"ע. א"כ י"ל דהכא מיירי שזיעה נראה עליהן. אבל מדלא נגמ"ל של האום לא הוכשר עדיין רק המעט שנוטל. ולפיכך צריך שיחפנו בטהרה]:

בה"א אף מחפה בטומאה דס"ל דגם אחר שנתק אותו מקצת מהאום שבמעטן. אף שנתחברו כבר ג' זב"ז כמשנה א'. אפ"ה מדעכ"פ האום לא נגמ"ל. גם המקצת שנתק לא מחשב כמוכשר שיצטרך ליזהר בטהרתו. ורק אחר שהובא לבית הבד מחשב כמוכשר. אבל מקודם לכן שדינן הכל בחד האום שעדיין לא הוכשר מדדעתו להוסיף [ונ"ל דהכשר של אותו זיעה מדרבנן הוא. ולכן הקילו בו. דאל"כ מ"ש מצנון שבמערה. שתיכף כשהעלהו מהמים הוכשר במים שעליו [כמכשירין פ"ד מ"ו]. מיהו בעקר כל האום להוליכו לבית הבד. לכ"ע הוכשר מיד. דבמחשבה הוכשר [כגוזל פ"ח מ"ו]:

ומוליך לבית הבד בטומאה נ"ל דר' יוסי לא פליג אריש פרקין דמשהזיעו זיעת המעטן ואין דעתו להוסיף עליהן. מחשבו כמוכשרין. ורק הכא שדעתו להוסיף פליג. וס"ל כיון שמתחלה הי' דעתו להוסיף. ולא הוה ניח"ל בזיעה. אע"ג שאח"כ נמלך ועקר כל האום מהמעטן להביאו לבית הבד אפ"ה לא מחשבו כמוכשרים. דס"ל דבשעת נתינת המים על הפירות בעינן כי יותן דומיא דכי יתן דניח"ל [וכ"ש לפמ"ש לעיל דהכשר זיעה זו מדרבנן הוא]. והא דנקט קרדומות. היינו לרבותא. דאף שהן של מתכות דטומאתו חמורה דחרב כחלל. וגם חוזר לטומאת ישנה כשתקנו אחר שנשבר:

כך כתב הר"מ והרא"ש והר"ש והר"ב. ולא זכיתי להבין דכיון דכולה מתני' בכלים טמאין מיירי. מה לי מתכות או שאר כלים. הרי בין כך וכך נטמא האום. ותו אי בקרדום אב הטומאה מיירי. הרי נטמא בה האדם החותך. והוא יטמא אח"כ הזיתים כשיסחטם. והאיך יכול לזהר מליגע בהן אח"כ. אלא ל"מ נ"ל דמדלא הזכירה המשנה דמיירי בעוקר כל הזיתים שבמעטן. ורק בתוספתא מפרש כן. להכי נקט אף חופר בקרדומות. דהכי אורחא כשרוצה לעקור הכל מהמעטן. מחתך האום בקרדומות גדולות. ומש"ה נקט נמי חופר דהייינו עד תחתית המעטן. אבל לעולם בקרדומות טהורות מיירי. וכמשמע נמי מסתמא דלישנא:

חופר בקרדומות של מתכות ומוליך לבית הבד בטומאה. אפילו כל הזיתים ולא כמו שאמר ת"ק דוקא לצורך בית הבד אחד או שנים אלא אפילו עוקר כל הזיתים אם ירצה מאחר שחשב שיוסיף ועדיין לא נגמרה מלאכתם:

בפי' רעז"ל וקרדומות דנקט לרבותא וכו'. אמר המלקט על דרך ששנינו לעיל בפרקין אפילו זבין וזבות מהלכין עליהן וכו':