משנה טהרות פרק ט׳ משנה ח׳

הזיתים יטחנו ברחיים וסביב הרחים שוקת יוזל בהן השמן ומשם ירד אל השרץ ואם היה המשקה כולל הזתים כולן ועבר בזה השוקת הנה נטמא המשקה בשרץ נטמאו הזתים כולן ואם נמצא השרץ למעלה מן העלין אשר יכוסו בהן הזתים ונשאלו הדורכים ואמרו לא נגענו הכל טהור וזה מבואר ואם היה נוגע השרץ אשר למעלה מהעלים בכל הזתים המקופלים אשר תקרא אום כמו שזכרנו הנה הזתים כולן נטמאו לפי שהן מוכשרין כמו שביארנו:

אם היה משקה מהלך הכל טמא. ל' הר"ב נטמא המשקה בשרץ ונטמאו כל הזיתים ע"י חבור משקה. כלומר [שבמשקה] נטמאו כולם שכולם מחוברים למשקה שכך פירש במ"ג גבי נפלו עליהן משקין טמאים. וז"ל הרמב"ם במשנתינו זו בפ"ט מהט"א [הלכה ז'] אם היה משקה מהלך הכל טמא. שכיון שנטמא מקצת המשקה נטמאו כולם והשמן מטמא כל הזיתים. ע"כ. אבל יצא לו להר"ב בל' זה שכתב ע"י חבור השקה. מהגמרא דשלהי מסכת ע"ז דף ע"ה. והביאה הר"ש. דמחלקינן בין זיתים דהכא. לדאתמר התם. ע"ה שמושיט ידו לגת ונגע באשכלות. דאיכא למאן דאמר אשכול וכל סביבותיו טמא וכל הגת כולה טהורה. וכן הורו רבנן. ואמרינן דשאני זיתים דלא מפסקי ולא מידי ובגת מפסקו אשכלות. ופירש"י לא מפסיק מידי. שהמשקה מחברן ובזיתים אין אשכולות:

ישאלו הבדדים לומר לא נגענו כו'. פי' הר"ב נאמנים לומר כו'. ועיין בפרק דלקמן משנה ב':

בשערה. דשער הוי שומר ומטמא. כמו שפירש הר"ב במשנה ד' פ"ט דחולין:

השרץ מח' שרצים שנזכרו סוף שמיני. דרק הן מטמאים במותם. ומפני דהזיתים אינן מתבשלים באילן בזמן א'. ולפיכך אותן שנתבשלו באמצע הקיץ נתבשלו יפה יפה ונתרככו מחום השמש. ולהכי די להן שיונחו במעטן להזיעה שעי"ז כבר יהיה נוח לכבשן. אבל יש שמתאחרין להתבשל עד סוף הקיץ. ולא שלט בהם החום כל כך. ונשארים קשים. עד שגם כשיניחום במעטן. לא יזיעו ולא יתרככו. ולהכי מניחין אותן בצבורין עד שיתחילו להתרקב קצת ויתרככו. כדי שיהא נוח לכבשן להוציא שמנן. וכשאין רוצה להמתין כל כך עד שירקיבו. טוחנן ברחיים קודם שיתנן בבית הבד [כל זה ממנחות דפו"א]. ומשום שבהרחיים מונחים זיתים טחונים. נוחין למאכל שרצים. ומצויין שם. להכי נקט אורחא דמילתא שנמצא ברחיים שרץ מת:

אין טמא אלא מקום מגעו הא קמ"ל דאע"ג שע"י שנטחנו משקה טופח על פניהן. והוכשרו לקט"ו. אפ"ה כיון דהמשקה שעל פרורי הטחונים אינו מחובר בטופח ע"מ להטפיח [כלעיל ספ"ח]. להכי אינו חיבור ולא נטמא אלא מקום מגעו:

אם היה משקה מהלך שמשקה ממש צף סביב כולם ונוגע בהשרץ ובהזיתים:

הכל טמא דהמשקה הצף שנטמא. מחבר כולן בלי הפסק:

נמצא השרץ:

על גבי העלים שמכסין בהן הזיתים הטחונים. והרי העלין אמקט"ו:

ישאלו הבדדים הן הפועלים המתעסקים להביא וליתן הזיתים בבית הבד ולכבשן שם:

לומר לא נגענו לא נגע גרסינן [רב"א]. כלומר לא נגע השרץ בהזיתים. ואע"ג שנמצא על העלין. והאיך נחזיק טומאה ממקום למקום. אפילו הכי מצוי ואפשר שנגע בשערו בזיתים בין עלה לעלה. והפועלים שמצאוהו ידעו זה. ולהגרסא לא נגענו. ר"ל נאמנים לומר לא נגענו בהשרץ [וכלקמן פ"י מ"ב]. ואע"ג שהן ע"ה וחשודים אטומאה. אפ"ה גם חשוד נאמן על של אחר. אע"ג שאינו נאמן על של עצמו [כי"ד קי"ט] וק"ק להך גירסא דלמה לא הזכיר ברישא דאין טמא אלא מקום מגעו. דישאלו לבדדין אולי נגעו הן. וצ"ל דהתם ודאי ישאלום מדהוחזק טומאה אלא דהכא קמ"ל אף שלא הוחזק כאן טומאה. ולגרסת לר נגע. י"ל דברישא א"צ לעדות הבדדין דהרי מצאנוהו כך. ורואין איה נגע. מיהו אם ודאי נגעו הבדדין בהשרץ. אין נאמנים לומר לא נגענו בהזיתים. דהו"ל כמעיד על עצמו. וכחשוד ששחט דאינו נאמן לומר ששחט כדינו. מה"ט [כי"ד סי' ב']. ואע"ג דלעיל [מ"ד]. הע"ה מעיד על של עצמו שלא הוכשרו פירותיו. התם ה"ט מדהו"ל ס"ס. שמא לא הוכשר ושמא לא נטמא:

אם היה נוגע באום הוא גוש מהזיתים שנדבקו לפעמים יחד תחת העלין:

אפילו בשערה טמא דשער הו"ל שומר ומטמא [כריש עוקצין]. והאום מדנדבק יחד. הו"ל חיבור עד שיתקע בו יתד להפריד הזיתים שבו זמ"ז [כפ"ב דטבו"י מ"ג. כך כתב ע"ר אאמ"ו הגזצוק"ל. ולהרא"ש כשערה גרסינן ור"ל אפילו לא נגע אלא כ"ש. ואעפ"כ הדין דין אמת כמ"ש ע"ר דבנגע בשערו נטמא האום]:

כל זה למדתי מדברי עטרת ראשי אאמ"ו הגאון זצוק"ל. ול"מ נ"ל דאע"ג דהכא נמי בלא זה איכא ספק ספקא ספק שלא נגעו בהשרץ. וספק שמא לא חזרו ונגעו בהזיתים אלא דלפ"ז היו עכ"פ הבדדין עצמן טמאין. משום דגבייהו ליכא רק חד ספק. אבל לדברי עטרת ראשי זצוק"ל נשארו גם הן בטהרתן. ואין להקשות מ"ש על מגען בשרץ דמחשב כמעידין על של אחרים ומהימני. ומ"ש במגען בטומאה בהזיתים דלא מהימני. והרי איפכא מסתברא. ותו דבשרץ י"ל דנגעו ולאו אדעתייהו. משא"כ כשכבר נטמאו ודאי נזהרין מליגע בהזיתים. ואי"ל דאין הכי נמי. וקאי מלת לא נגענו על נגיעתן בהזיתים. ליתא. דהרי הר"ש כאן וגם הרמב"ם [פ"ט מאוכלין] כתבו בפירוש דאמגען בשרץ נאמנין. י"ל שאני עיולי טומאה מאפוקי טומאה. דלעיולי טומאה לגוף הע"ה הרי יש לו חזקת טהרה. אבל לאפוקי טומאה מנין. והרי יש לו חזקת טומאה. ולא מהימן אנפשיה. ואע"ג דיש חזקת טהרה בהזיתים. עכ"פ כיון שלא נזהר במגע השרץ. שלא היה לו שם עסק עמו. כ"ש שלא היה נזהר במגע הזיתים שם שכל עיקר ביאתו לשם היה לטלטלן להתעסק בהן. וגם אין להקשות לדברי עטרת ראשי זצוק"ל מלעיל [פ"ז מ"ה ו' וכו'. ופ"ח מ"א וב']. דאין נאמן הע"ה אפילו על של אחר. י"ל דבהנך כיון שהוא שומר הו"ל כמעיד על עצמו [ובזה תירצתי במה דאמרינן [גיטין נג"א] בשקל דבר כנגד מי חטאת של חבירו חייב עכ"פ בדיני שמים. ומדחייב ש"מ דפסולין. וקשה דכיון דכל הפסול הוא מדמסיח דעתיה משמירתן. וכי מחוייב לשמור מי חטאת של חבירו. אע"כ דעשאו שומר. וכל שומר הו"ל כבעלים שאוסרין את שלהן גם במחשבה. משא"כ אילו נידונו כאחר. אינו יכול לאסור את של חבירו רק במעשה [כתוס' יבמות סג"ב] ודו"ק. ועמ"ש בס"ד בגליון ש"ס שלי בנדרים דף ל"ו א']. ותו דלענין נגיעת הע"ה בזיתים נוגע בעדות הוה. מדירא שיכעס הבע"ה שלא שמר יפה. וגם גבאין שנכנסו לתוך הבית ועמהן מטמאי מושב. דאין נאמנין לומר שלא נגעו [כפ"ז מ"ו] ג"כ מה"ט דמדנכנסו ברשות. חזקתן שיטמאו הכל. אבל בדרסה אשת ע"ה על בגדיו נאמנת [כפ"ה מ"ח] מדהו"ל עדותה על של אחר:

נוגע באום. הערוך גריס אום בסמ"ך וכן נמי גריס פרודין דבסמוך בדלי"ת ויש גורסין פירורין ברי"ש. וכתב הר"ש ז"ל דמתני' קרי פירוד למאי דקרי בתוספתא גוש. וביד שם פרק ששי סי' ט"ז. וז"ל לפיכך שרץ שנמצא על אום של זיתים והן הזיתים שנעשו כולן גוף אחד אפילו נגע בכשעורה הכל טמא שהכל גוף אחד ע"כ. אבל רעז"ל מתוך הפירוש שהביא מוכח דגרסינן בשערה בבית לשון שער. והוא פי' הר"ש ז"ל: