משנה טהרות פרק ט׳ משנה ה׳

כותש הוא המכתש שכותשין בו הזיתים ואם עזב הזיתים שם שישארו עד שיתרככו ויקל דריסתן הנה נגמרה מלאכתן אמנם אם הביאן שישארו מדת הזמן עד שיתרככו ואחר יוציאם למלחם הנה לא נגמרה מלאכתן ואינן מוכשרין לסברת בית הלל. ופוצע הוא אשר ישפשף הזיתים או יבקעם אם היו ידיו טמאות הנה טימאן אם היו תרומה כי הידים טמאות שניות לעולם כמו שיתבאר בשלישי ממסכת ידים:

שימתונו. פי' הר"ב שיתרככו. ועיין בפירושו למשנה ב' פרק ו' דמכשירין:

מוכשרין. לשון הר"ב במוהל. וכן לשונו בפי' משנה ו' פ"ד דעדיות. וכבר כתבתי שם שיש להגיה במוחל בחי"ת:

וב"ה אומרים אינן מוכשרין. פי' הר"ב דלא נגמרה מלאכתן עדיין. וכ"כ הרמב"ם. ותמיהני דהא בריש פירקין תני בה"א משיתחברו שלשה זה לזה והיינו קודם שתגמר מלאכתן. וכן מבואר בהדיא בדברי הרמב"ם פי"א מהט"א (הלכה י"ג). וראיתי שכתב שם במשנתינו (זאת) שאינן מוכשרים שהרי דעתו עליהן לכבשן. וניחא השתא לפי' הר"ב והר"ש במשנה דלקמן דלמלחם דבגג אינו מעכב ההכשר. ומ"מ נ"ל לומר דר"ג דלעיל אינו חולק על ב"ה. אלא תרי תנאי הן אליבא דב"ה. דהיינו ת"ק ור"ג. והשתא ניחא הך דהכא דר"ג אליבא דבית הלל אמרה. וכן מוכח נמי במתניתין ז':

הפוצע זיתים. של תרומה. הרמב"ם שם:

המניח זיתים בכותש הוא כלי כעין מכתשת גדול. וי"ג כופש. והוא סל שנקביו צרים מאד. ובין בזה או בזה. אין המשקה שיוצא מהזיתים שבתוכו הולך לאיבוד:

שימתונו לשון רטיבות הוא. ור"ל שהתכוון ליתנן בכלי זה כדי שיתלחלחו רק קצת. דמשום שהכלי זה קטן. ומניח בו רק זיתים מועטין. אין מזיעין בתוכו כל כך הרבה כבמעטן. ורק מתלחלחים קצת:

שיהו נוחין לכתוש הרי אלו מוכשרים אע"ג שהלחלוח רק מועט הוא. וקמ"ל הך בבא לאשמעינן דדוקא במעטן לעיל מחלקינן בין שדעתו להוסיף עליהן או לא. דבשדעתו להוסיף לא ניחא ליה בזיעה. אבל בכלי קטן כזה ודאי אין דעתו להוסיף עליהן. ומסתמא הוכשרו. ותו קמ"ל פלוגתא דב"ש וב"ה בשהניחן שם למלחם לאכילה. דרק בכלי קטן כזה רגיל להניח אותן מוכנין לאכילתו:

שימתונו שימלחם ר"ל ואם התכוון שיתלחלחו ויתרככו כדי שישאבו המלח שיתן עליהם כשיאכלן:

בש"א מוכשרים דהרי ניח"ל בלחלוח היוצא:

ובה"א אינן מוכשרים מדעכ"פ לא ניח"ל בלחלוח היוצא מצד עצמו. שעי"ז יצא טעמן. והרי הוא רוצה לאכלן כמו שהן. ורק מצד אחר ניח"ל בהלכלוך שיתרככו עי"ז. ולא מחשב ניח"ל:

הפוצע זיתים ר"ל זיתים שלא הוכשרו. ופצען בידיו ויצא מהן משקין. והרי סתם ידים שניות הן ופוסלין תרומה. וכל הפוסל תרומה עושה גם למשקה חולין שנוגע בהן להיות תחלה:

טימאן דמדפצען בידים. ניח"ל במשקה היוצא. ונעשה ראשון. וכל משקה טמא מכשיר ומטמא כאחת. ונעשו הזיתים שני:

ונ"ל דאזלו לטעמייהו דפליגי כה"ג במכשירין [פ"ד מ"ה] ודו"ק ועי' בשבת [קמ"ה א'] דמשמע כפירושינו זה ועי' הרא"ש כאן. אמנם הר"ב כתב דלהכי לב"ה אינן מוכשרין מדלא נגמר מלאכתן. ר"ל אף דגם בדבר שלא נגמר מלאכתו שייך שיוכשר [כעוקצין פ"ג מ"ח ותרומות פ"ט מ"ז]. היינו בשיוכשרו בא' מז' משקין. אבל הכא ה"ק דמדלא נגמר מלאכתן אין המוהל היוצא מהן חשיב משקה להכשירן והכא אף שהתכוון שיתרככו ויתלחלחו. עכ"פ כיון שרוצה לכבשן אח"כ במלח. עדיין לא נגמרה מלאכתן. רק דקשה לי כבישה מאן דכר שמיה ורק מצינו טובל א' א' במלח ואוכל [מעשרות פ"ד מ"ג] וא"כ שפיר נגמרה מלאכתן וגם רבינו תוי"ט נתקשה בפי' הר"ב:

ואין להקשות ל"ל דניחא ליה שיצאו. הרי משקה טמא מטמא אף שלא לרצון. כריש מכשירין. י"ל דרק נפילתן אין צריך שיהיה לרצון. אבל עיקר התהוותם ודאי צריך שיהי' לרצון. דאל"כ אין שם משקין עליהן [ועי' רמב"ם פי"ב מאוכלין]:

המניח זיתים בכופש. הר"ש והרא"ש ז"ל גרסי בבא דהמניח זיתיו בגג לגרגרם קודם בבא דהמניח זיתים בכופש. ובתוספתא תניא ר"ש בן יהודה אומר משום ר"ש לא נחלקו ב"ש וב"ה על המניח זיתים בכופש שימתונו שימלחם שאינם מוכשרים על מה נחלקו על שיהו נוחין להכתש שבש"א אינם מוכשרין ובה"א מוכשרים:

בפי' רעז"ל צריך לכתוב סימן הוי"ו קודם הדבור המתחיל לגרגרם. וביד פי"א דהלכות טומאת אוכלין סימן י"ג. ואני רואה שם הגירסא שימתינו ביו"ד: