משנה טהרות פרק ז׳ משנה ה׳

כבר ידעת שאוכלין ומשקין טומאתן קלה וכן כלי חרס לא יהיה אב הטומאה ולכן גזרו שיטמא כל מה שבבית מאלה המינים מפני שמירת עם הארץ אמנם המשכבות והמושבות אשר הן אב הטומאה לא נדין עליהן שהם שבו משכב הזב אלא כשלא יהיה בעל הבית רואה מי שיכנס בבית ולא מי שיצא ממנו ונפרד עם הארץ בשמירה וכן כלי חרס המוקפין צמיד פתיל לא יטמאו במגע טומאה אלא במשא הזב כמו שהתבאר מדברינו בפתיחת זה הסדר וכבר ביארנו זה בעדיות ולזה לא נדין עליהם בטומאה עד שיפרד עם הארץ בו מבלי פחד ולא נשאר לו מי שיראו:

והמובל. הוא חתוך הידים והרגלים עד שלא יכול להעתק עד שיקחום בריאים וישאום ולזה נקרא מובל מאמרו יובל שי (תהלים עו) וכבר נאמר שהמובל את המצורע אשר אבריו יפלו עד שלא יוכל לעמוד ולא להמשך ועם כל זה להיות הבית מגיע ברשות עם הארץ שב כמו ביתו של עם הארץ שהכל טמא:

[ואת היוצאין. עיין לקמן בסיפא]:

אבל המשכבות והמושבות וכו' טהורין. כתב הר"ב שאין ע"ה עושה משכב כו' דלא גזרו אלא על טומאת מגעו בלבד כמו שמפרש ר"ת (בנדה דף ל"ג ד"ה ותיפוק ליה) משום דאין לך אדם מעביר חבית ממקום למקום. ומיהו טעם זה לא יתכן גבי מדרס וצ"ל דהיסט ומדרס חומרא יתירא היא ואין יכולין לעמוד בה. אבל יכולין ליזהר ממגעו ומצינורא שלו לפיכך גזרו על מגעו וכן על צינורא שלו. כדלקמן פרק בתרא משנה ו' כך כתב הר"ש. ונראה בעיני דאף ר"ת כך הוא אומר דמשום דאין יכולין לעמוד לא גזרו שז"ש משום דאין לך אדם כו' לאו טעמא אדהכא הוא. אלא ה"ק כמו שמצינו במקום אחר דחשו חכמים משום דאין לך אדם כו' והוא בספ"ו דב"מ כמ"ש שם הר"ב. ה"נ הכא חששו בכיוצא בזה. כיון שא"א ליזהר ולא גזרו כו' וכדברי כן הוא בתוספות פ"ב דחגיגה דף י"ט (ד"ה בגדי ע"ה) שכתבו בזה הלשון. ותירץ ר"ת דודאי אינו מטמא מדרס והיסט. דמשום תקנת השוק נגעו בה. כדאמרינן לפי שלעולם לא ימצאו אדם מעביר חבית ממקום למקום. ואין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ יכולין לעמוד בה. ע"כ:

ואם אינו רואה כו' הכל טמא. וא"ת הא תנן לקמן פ"ח (מ"ה) אשת עם הארץ שנכנסה לתוך בית של חבר להוציא בנו או בהמתו הבית טהור מפני שנכנסה שלא ברשות. וי"ל דשאני הכא שהפקיד ביתו לע"ה שאין ע"ה מקפיד על חבירו. הר"ש:

ולא את היוצאים. והר"ב העתיק ולא את היושבים וכך העתיק הר"ש וצ"ל דאף ברישא גרסי' הכי והכא הוצרכו לפרש עלה אע"פ שאם עומד וכו':

אפילו מובל. כתב הר"ב דחיישי' שמא נכנס כו' והסיטה. וכן לשון הר"ש וכן בר"פ דלקמן. ומשום כלי המוקף צמיד פתיל. נקט והסיטה דאינו ראוי למשכב ומושב:

המניח ר"ל הבעה"ב:

בזמן שהוא רואה דאז אין לחוש שנכנס שם אדם שיש בו חשש טומאת זיבה בלי ידיעת בעה"ב. להכי משכבות וכו' דנקט בסיפא טהורות. מיהו יוצאין דנקט הוא לאו דוקא. אלא ר"ל דאילו אינו רואה את היוצאין. על כרחך שיהיה להבית ב' פתחים ואולי דרך אותו פתח שאינו רואה אותה. משם נכנס הטמא:

האוכלים והמשקים וכלי חרס הפתוחים טמאים דשומר גרע מאומנין וטוחנת. דמדהוא שומר מעיז טפי למשמש הכל. דאינו נתפס כגנב עבור זה. והא דנקט כ"ח פתוחים ה"ה מכוסים. אלא ר"ל שאינן מכוסין בצמיד פתיל. דאז אף שאין כ"ח מקט"ו מגבו. עכ"פ מדאין סתימתו ממורחת. יש לחוש שמא משמש בו השומר בפנים. וגם הא דנקט כ"ח לאו דוקא. דה"ה שאר כלים נטמאים ממגע ע"ה [כפ"ח מ"ב]. רק נקט כ"ח מדבעי לפלוגי בין פתוחין לסתומין בצמ"פ:

אבל המשכבות והמושבות וכלי חרס המוקפין צמיד פתיל נ"ל דצמ"פ דנקט נמי לאו דוקא דרק באהל המת צריך צמ"פ ממש. אבל הכא אין כאן חשש שהכניסו הע"ה מאותו חדר לאהל המת. רק החשש הוא שמא נגע ע"ה בתוכו. להכי אם רק סגור יפה. אף שיש שם סדק באופן שאינה מציל בצמ"פ [ככלים פ"י מ"ב]. סגי בזה. וכן יש לפרש לקמן [כפ"ח]:

טהורין דכיון דלא היה אדם אחר רק השומר הע"ה. הרי לא גזרו עליו רק שיטמא תגע ורוקו. וגם בבגדיו גזרו שיהיו טמאים מדרס. מחשש שישבה עליהן אשתונדה. אבל לא גזרו שיהיה גופו טמא כזב. לטמא משכב ומושב. ולטמא כל מה שמסיט. דזה היתה גזרה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בה. דרוב הפועלין המוליכין כלים ממקום למקום ע"ה היו [כתוס' נדה לג"ב]. ולפיכך אין כאן חשש היסטו במשכבות ובכ"ח המוקפין צמ"פ. מיהו טהורים דנקט. לצדדין קתני. דמשכבות ומושבות אינן טהורים רק מלהיות אב הטומאה. ועכ"פ נטמאו ממגע ע"ה. דמי עדיפי משאר כלי הבית. אבל הכ"ח שמוקף צמ"פ. טהור לגמרי. דכיון דמגבו אמקט"ו. ובתוכו אינו יכול ליגע. לפיכך א"א שיטמא רק בהיסט. והרי הע"ה אמ"ט בהסיטו:

ואם אינו רואה לא את הנכנסין או או קתני. ור"ל בין שאין רואה את הנכנסין או שרואה הנכנסים. אבל אינו רואה את הפתח האחר שרגילין לצאת דרך שם. דאז חיישינן דילמא מקרי ונכנס אדם דרך אותו פתח שמורגלים לצאת דרך שם. והלכך אפילו אין השומר שבהבית יכול לילך אצל האוכלין והמשקין והכלים והמשכבות אם לא יובילוהו וינשאוהו אחרים לשם וכגון שהוא חולה או קטוע רגלים. דאז אם היה רואה הנכנסין. הי' הכל טהור לגמרי:

ולא את היוצאין אפילו מובל אפילו כפות שגם ידיו אסורים בכבל עם רגליו שאז גם בכדי פישוט ידיו אין כאן חשש כלל:

הכל טמא דכיון שאין הבעה"ב רואה הנכנסים. חיישינן שמא נכנס שם אשה נדה או כנענית ששניהן דינן כזבין לכל דבריהם. וטימאו הכל. שישבו על המושבים והסיטו הכ"ח ונטמאו. ואף שהשומר הע"ה אומר שלא נכנסו. אינו נאמן על הטהרות:

וא"ת מ"ש מלקמן משנה ו' דנאמנת לומר לא נכנסו. ולמה לא יהי' גם הכא השומר נאמן לומר לא נכנס כאן כנעני או אשה. והשתא בלא נכנסו נאמן על עצמו. כ"ש הכא דהו"ל להאמינו על כניסת אחרים. י"ל דשאני הכא שכבר הוחזק בית בטומאה מדהי' הע"ה שומר שם. ואפילו הי' כפות או מובל עכ"פ כל גופו טמא הוא. ולא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו. ומסתבר שהלכו טמאין אצלו. תדע מדקאמר התם נאמנים לומר לא נכנסו. דהיינו שלא הי' טומאה בבית כלל. ולא נקט נאמנים לומר נכנסו אבל לא הכנעני אלא לאו ש"מ דבכה"ג באמת אינן נאמנים שלא נכנס כנעני ומשום דכבר הוחזק הבית בטומאה. וא"ת עכ"פ קשה מלקמן [פ"ח מ"ה] דבנכנסה אשה שלא ברשות כל שבבית טהור והרי סתמא משמע אפילו באין בעה"ב רואה אותה נכנס. וכ"כ ה"נ בנכנס החשוד בטומאת זיבה. שלא ברשות בעה"ב. נימא דמתירא ליגע שום דבר מדנכנס שלא ברשות. י"ל דהכא שאני דמדיש שומר כאן שרואה שאינה גונבת. מעיזה טפי למשמש. והרי השומר הזה אינו חושש למגע שלה. אבל התם אינה משהה א"ע בבית למשמש. דחושש שמא פתאום יכנס בעה"ב. וכשימצאנה ממשמשת יחשדנה שרצתה לגנוב הדבר:

אבל המשכבות והמושבות וכו'. דאין ע"ה עושה משכב ומושב ואינו מטמא בהיסט ואע"פ שעשו ע"ה כזב לענין צנורא ומגעו לא שכיח כולי האי וכשאינו רואה את הנכנסין ואת היוצאין חיישינן שמא נכנסו שם כנעני או אשה זבים וטמאו הכל. הרא"ש ז"ל:

ולא את היוצאים ולא את היושבים. כך מצאתי מוגה וכן נראה שהיא גירסת הר"ש והרא"ש ז"ל וז"ל הרא"ש ז"ל ולא את היושבין אע"ג שרואהו כשעומד הכל טמא:

אפילו מובל. זה העם הארץ שנקצצו ידיו ורגליו שאין יכול לילך אא"כ יובילו אותו הכל טמא ולא אמרינן כיון שיודעים שאינו יכול לזוז ממקומו יראים מלהכנס כי הוא יושב ומשמר תמיד אפ"ה כיון שאינו רואה אותם נכנסין ויוצאין חיישינן ותימא אמאי חיישינן הא אמרינן לקמן פ' הדר אשת ע"ה שנכנסה לתוך ביתו של חבר להוציא בנו או בתו או בהמתו הבית טהור מפני שנכנסה שלא ברשות ותניא בתוספתא צא וישן על מטה זו ושמור לי פרה שלא תכנס לבית הבית טהור וי"ל דהכא גרע טפי לפי שמסר שמירת ביתו לעם הארץ יש לו דין ביתו של עם הארץ והכל טמא. אבל התם הבית טהור שלא מסר לו אלא מטה בשאלה לישן ופרה לשמור. והרמב"ם ז"ל פי' ובזמן שבעל הבית יושב מצד אחד ורואה הנכנסים והיוצאין. עכ"ל ז"ל. ופי' הר"ש ז"ל אבל המשכבות והמושבות ואכלי חרס כלומר אוכלין שבכלי חרס המוקפים צמיד פתיל טהורים. ואית דגרסי וכלי חרס דאין ע"ה עושה משכב ומושב ואין מטמא בהיסט ע"כ ועיין עוד שם. וכתב החכם הר"ם ז"ל טהורין פי' טהורין מדין משכב ומושב אבל טמאין במגע שהם ראשון לטומאה כמו כל כלי חרס הפתוחים וזה פשוט ע"כ: