משנה טהרות פרק ז׳ משנה ו׳

אלה הגבאים גם כן הן עמי הארץ *נראה דזה טעות המעתיק וצ"ל כמו בר"ש וברע"ב (והעיקר אצלנו שהן ממשכנין על הצדקה ואפי' בע"ש) ואם באו אל הבית לקחת המשכון טימאו לכל מה שבבית אלא אם יהיה עמהם עובד כוכבים וסבת זה מה שזכרו בתוספת' מפני שאימת עובד כוכבים עליהם ולא ישלחו ידיהן וכבר התבאר בתוספתא שהגבאים אם לא יהי' המשכון בידיהם ולא היה שם ביניהן מעיד שנכנסו לבית ואמרו הן נכנסנו ולא נגענו נאמנים שהפה שאסר הוא הפה שהתיר [ואם היו אחרים מעידים שנכנסו אין נאמנים לומר לא נגענו] אמנם הגנבים אשר דרכם לבד הוא אשר בחזקת טומאה לפי שהן לא ירצו בלכתן בבית עדים: אם היה עובד כוכבי' עמהם אשר הוא כזב לכל דבריו ומטמא משכב ומושב או אשה הנה כל מה שבבית בחזקת טומאה אפילו המשכבות והמושבות:

אם יש עמהם כנעני נאמנים לומר לא נכנסנו. וכו' כך הנוסחא בס"א וכן העתיקוה הר"ב והר"ש. ומ"ש הר"ב דמרתתי מן הכנעני שמא יענישם כו' דמיירי בכנעני חשוב שאימתו מוטלת עליהן הכי איתא בגמ' פ"ג דחגיגה דף כ"ו אבל נוסחת הרמב"ם היא כנוסחת הספר. דגרס אם יש עמהם כנעני נאמנים לומר נכנסנו אבל לא נגענו וביאר הטעם בשם התוספתא. מפני שאימת הכנעני עליהן ולא ישלחו ידיהן. וכתב עוד שהתבאר בתוספתא שהגבאים אם לא יהיה המשכון בידיהם. ולא יהיה שם ביניהן מעיד שנכנסו לבית. ואמרו הן נכנסנו ולא נגענו. נאמנים. שהפה שאסר הוא הפה שהתיר (ואם היו אחרים מעידים שנכנסו אין נאמנים לומר לא נגענו) ע"כ. והיינו דדייקי' למתני נאמנים לומר נכנסנו כלומר שהם האומרים נכנסנו. ואין כאן אחרים מעידים שנכנסו. ור"ש הביא התוספתא. וכתב עלה שיש בה ט"ס. ולשיטת הרמב"ם היא נכונה ואין בה טעות:

וכן הגנבים כו'. כך הוא בנ"א. וכך שנוי במ"ו פ"ג דחגיגה:

או אשה. פי' הר"ב דשמא היא נדה או זבה משא"כ באיש שאינו רגיל בזיבות כמו האשה. כדפי' הר"ב בפ"ה משנה ח':

הגבאים הן ישראלים גובי מס המלך. והן ע"ה:

שנכנסו לתוך הבית למשכן כלי הבית. ועי"ז מחפשים וממשמשים כל אשר בבית:

הבית ר"ל כל מה שבביתן. והוא ראוי להטמא ממגע ע"ה טמא וכדמסיק ומה הן מטמאים וכו':

אם יש ר"ל אפילו יש עמהן כנענית נאמנין וכו':

נאמנים לומר לא נכנסנו אבל אין נאמנים לומר נכנסנו אבל לא נגענו דמרתתי מכנענים שעמהן. ומחפשין וממשמשים הכל. ואי"ל נהמנו במגו שלא נכנסנו. י"ל דמגו במקום עדים הוא. דאנן סהדי שכשנכנסו מדמרתתו משמשו הכל. מיהו באין עמהן כנעני. נאמנין לומר לא נכנסנו. ולא נגענו במגו דלא נכנסנו וכך מפורש בתוספתא:

הגנבים שנכנסו לתוך הבית אין טמא אלא מקום רגלי הגנבים ומדלא קאמר עד כדי פישוט היד וכמשנה ג' וד'. ש"מ כהרא"ש. דבכל מקום שידע שדרכו שם רגלי הגנבים. דהיינו רק באותו חדר שפרצו וגנבו שם. כולו טמא. אבל בחדר שלפנים ממנו. די"ל שאולי חששו שיש שם בני אדם. משא"כ בגבאי' לעיל. אפילו בחדרי חדרי' שלא לקחו משם כלום. הכל טמא:

אבל המשכבות והמושבות וכלי חרס המוקפין צמיד פתיל טהורים דלא גזרו על גוף הע"ה שיהיה כזב לטמא משכב ומושב ולטמא כל דבר בהיסט. אע"ג שטימאו מעיינותיו כאילו הן של זב. ולפיכך כשיש שם משכבות וכ"ח המוקף צמ"פ. אינן נעשין אה"ט. מיהו טהורים דקאמר לאו דוקא. דעכ"פ חיישינן בהן שנגען. ולהכי המשכבות נעשין ראשון. ורק הכ"ח שמוקף צמ"פ ואינו מטמא מגבו טהור לגמרי [כלעיל ט"ו]:

אם יש עמהן כנעני מסתמא אמרינן רוב גנבי ישראל נינהו. ולהכי קאמר הכא שאבל אם נודע ודאי שהיה עמהן כנעני. והרי גזרו עליהן שיהיו כזבין לכל דבריהם [כנדה לד"א]:

או אשה דרגילה בנדה [כנדה דד"א]:

הכל טמא צדדים קתני. דמשכבות הן אהט"ו. ושאר דברים הן רק ראשון לטומאה:

והרמב"ם פי' כאן שהן גבאי צדקה. וזה תמוה דהרי בפירוש אמרינן [פסחים מ"ט ב'] שאין ממנין ע"ה אפטרופס על קופה של צדקה. ואת"ל אפטרופס לחוד וגבאי לחוד ליתא דהרי התם לעיל מינה אמרינן דישא אדם בת גבאי צדקה. לא מצא כך ישא בת מלמד תינוקת. ואל ישא בת ע"ה. אלמא דגבאי צדקה א"א שיהי' ע"ה. ותו דמסיים הכא אם יש עמהן כנעני. מתירא שלא לחפש יפה ואי מיירי בגבאי צדקה האיך יתירא מהכנעני דלא אפכת ליה אם יחפש הגבאי יפה או לא וצ"ע אמנם בחיבורו [פי"ב ממשכבות] חזר בו רבינו. ופי' גם הוא גבאי מס המלך:

כך פי' הר"ש. ונ"ל דהאי אם יש עמהן וכו'. אינו לשון אפילו. ולהיות נמשך אסיפא אלא ארישא קאי דמדקאמר ברישא כל הבית טמא. דפשטותא דליישנא משמע טפי דגם משכבות וכלי חרס המיקף צמיד פתיל טמאין. דאע"ג דבמשנה ב' ג' ד' תני ג"כ הבית טמא. והתם ע"כ המשכבות וכלי חרס לא נטמאו מדרס הכא שאני דמדמחלק במשנה ה' בין שאר דברים למשכבות. וכ"כ מחלק בגנבים בסיפא דמשנתינו. ש"מ דהא דנקט הכא באמצע הבית טמא. היינו גם משכבות וכלי חרס שבתוך הבית להכי מסיים תנא דדוקא אם יש עמהן כנעני דאז חיישינן שמא ישבו על המשכבות או הסיטו. והדר קאמר עלה דאפ"ה נאמנים לומר וכו'. ומה דמסיק בסוף וקאמר ומה הן מטמאין וכו'. אגנבים לחודא קאי. דרובן ישראל נינהו [כע"ז ד"ע ע"א ועי' הרא"ש שם ותוס' ב"ב נ"ה ב' ד"ה ר"א קדמאי שכתבו דרק בפומבדיתא רוב גנבי ישראל]. מיהו לגי' הש"ס [חגיגה כ"ו א] דגרס אם יש עמהן כנעני נאמנים וכו' ע"כ צ"ל דנקט אם משום סיפא דאין נאמנים. לאשמעינן דדוקא ביש וכו' אין נאמנים לומר נכנסנו ולא נגענו ולא מהמני במגו דלא נכנסנו. מדהו"ל מגו במקום עדים. דאנן סהדי דמשום דמרתתו מהכנעני ודאי משמשו הא באין עמהן כנעני נאמנים לומר גם לא נגענו [וע' רבינו תוי"ט נזיר פ"ה מ"ש בשם הרמב"ם]. והא דלא הודיענו תנא בהגבאים כשאין עמהן כנענים מה דינן. י"ל אי משום דהכי אורחא שאין מאמינים לישראל שיחפש היטב אצל ישראל חבירו למשכנו ואי משום דכבר שמעינן כן ממשנה ה'. וגם מגנבים דסיפא וגם מדיוקא דבבא דגבאים גופה כבר שמעינן כן דהא באין עמהן כנעני אין המשכבות וכלי חרס נטמאו ולהכי לא חש תנא להאריך. וא"ת עכ"פ האיך יטמאו הכנעני או הגנבים לקמן בסיפא את המשכבות. הרי אפילו זב ממש אינו מטמא מדרס משכב שאינו שלו [כב"ק ס"ו ב']. י"ל דרק מטומאה דאורייתא נתמעט משכב שאינו שלו. אבל עכ"פ נעשה מדרס מדרבנן [תוס' שם ד"ה דגזל]. אולם להרמב"ם [פכ"ד מכלים ה"ז] דמדנתמעט בקרא טהור לגמרי. צ"ל דדוקא גזול או גנוב וקודם יאוש נתמעט. דמדגזל או גנב המשכב. בוודאי בעה"ב מקפיד שלא ישב עליו הגזלן והגנב. אבל בכל משכב אין דרך בני אדם להקפיד בישב עליו מי שאינו שלו. וכדידיה דמי בשעת הישיבה וא"כ ה"נ כיון שהגבאים והגנבים לא לקחו עמם המשכב כאדם אחר דמו לגבי המשכב שאין דרך בני אדם להקפיד על ישיבתן עליו. ועושהו מדרס. ואע"ג דמסתמא לא ניחא ליה שישב עלייו הממשכן והגנב. הרי גם בלא זה לא ניחא ליה שישב עליו שום זב ויטמא משכבו. ואפ"ה מדעכ"פ אין דרך להקפיד בישיבה עצמה. כדידיה דמי ועושהו מדרס וכ"ש הכא דהו"ל ניחא ליה שישב עליו הממשכן והגנב דבאותו שעה לא ימשמשו כליו. אבל רק כשישב עליו זר בחזקת שלו. וכגון גזלן בישיבה כזו וודאי דרך להקפיד. ואין הגזלן עושהו מדרס [ועי' רבינו משל"מ שם]:

וא"ת א"כ במשנה ה' הנ"ל נהי דא"נ לומר לא נכנס זב. דהרי התם מדהי' הע"ה בתוך הבית. פרצה קורא להגנב שיכנסו אליו דוגמתו. עכ"פ כיון דהכא לולא שהי' הע"ה מתירא הי' נאמן לומר לא נגעתי. וא"כ לעיל בהשומר דמורא לא יעלה על ראשו. ליהמן נמי לומר לא נגעו. דהשתא על מגעו עצמו נאמן הגנב כ"ש על מגע חבירו. י"ל התם שאני דלית ליה מגו שלא נכנס ודו"ק. א"נ התם השומר נוגע בדבר הוא דמדהוא שומר של בעה"ב היה צריך שישמור שלא יגעו טמאין בהכלים. והיינו דצריך נמשנתינו לאשמעינן דאף דדמי למשנה ה' אפ"ה הכא נאמנים:

הגבאים וכו'. שלהי חגיגה בדף כ"ו ושם בפ' בתרא בס"ד כתבנו מאי דקשה ממתני' דהתם אמתני' דהכא. ופי' הרמב"ם ז"ל פי' גבאים של צדקה והעיקר אצלנו ממשכנין על הצדקה ואפילו בע"ש ואם באו לבית לקחת משכון טמאו כל שבבית אלא אם יש עמהן כנעני מפני שאימת הכנעני עליהם ע"כ. נראה שהוא ז"ל גורס אם יש עמהם כנעני נאמנים לומר נכנסנו אבל לא נגענו וג"כ שם ביד הכי גריס אלא ששם לא פירש גבאי צדקה אלא גבאי מלכות. אמנם לפי הפירוש שהביא רעז"ל צריך לגרוס אם יש עמהם כנעני נאמנים לומר לא נכנסנו אבל אין נאמנין לומר נכנסנו ולא נגענו:

אין טמא אלא מקום רגלי הגנבים. כלומר מקומות שגנבו משם הכלים דכיון שגנבו משם שמא נגעו גם באותם שלא לקחו אבל בחדרי הבית שלא נגנב משם כלום שמא היו סבורין שיש שם אנשים ויראים ליכנס שם. הרא"ש ז"ל. ולשון היד שם אין טמא אלא מקום רגלי הגנבים מפני שהן מפחדין מלבלוש אלא דבר שנוטלין במזומן ע"כ. ומלת במזומן ליתא אלא בדפוס כסף משנה. ומתני' ר"מ היא ודלא כרשב"ג דקאמר בברייתא כל הבית כולו טמא ודלא כרבי נמי דקאמר אין טמא אלא עד מקום שיכולין לפשוט את ידן וליגע ממקום הגנבה ופירש הר"ש ז"ל דמקום רגלי הגנבים היינו יותר ממקום הגנבה דרבי ע"כ. והכי מוכח מתוך התוספתא:

אם יש עמהן כנעני או אשה הכל טמא. שמא האשה נדה וכנעני כזב לכל דבריו ומדרבנן הוא דמטמא משכב הגזול בזב אבל מדאורייתא אמרינן בפרק מרובה (בבא קמא דף ס"ו) ואיש אשר יגע במשכבו משכבו ולא הגזול דגזרת הכתוב הוא להוציא את המשכב הגזולה שאינו נעשה אב הטומאה לטמא אדם: