משנה טהרות פרק ז׳ משנה א׳

ישובו החיצונות טמאות לפי שהאנשים יבאו שם ויגעו בהן ור' יוסי אומר שאם היו כולן בשבכה אחת הנה הכל טמא [ נ"א שמא] שלפעמים יניע הזב הכל ויהיו טמאים בהיסט הזב ואפי' הקדרות אשר לא נגע בהם ואין הלכה כרבי יוסי:

וירד לשתות. מים מן היאור. ה"ג בפרק ב' דכתובות דף כ"ד:

*[והחיצונות טמאות. כתב הר"ב שהעוברים מתחככין בהן ובגדיהן עוברין על פיהן. וכ"כ הר"ש והוא לשון רש"י פ"ב דכתובות דף כ"ד. ואין הלשון מדוקדק שהרי לא מצינו בשום מקום שאהל מטמא אלא במת. וכדתנן בפ"ק דכלים משנה ד' חמור מכולם המת שהוא מטמא באהל. מה שאין כולם מטמאין. וא"כ כשגם בגדיהם עוברים על פיהם. אין כאן אלא אהל. ואין מדרס מטמא טומאת אהל. ועוד שאף אהל המת אינו מטמא אלא באחד מג' דרכים השנויין בפט"ו דאהלות. שהאהל מאהיל על המת ועל אדם וכלים. או שהמת מאהיל על אדם וכלים. או הם מאהילים על המת. ולכן ה"ל לכתוב ובגדיהם עוברים ונכנסים לפיהם שאז ודאי מתטמא כלי חרס מאוירו ועיין לקמן]:

אר"י בד"א במותרות אבל באגודות הכל טהור. פירש הר"ב במותרות שהעוברים ושבים מסיטין אותן אבל באגודות שא"א להסיטן הכל טהור. ותימא דלקמן משנה ה' מפרש שאין ע"ה מטמא בהיסט. והר"ש כתב וקצת קשה מאי טעמא דר"י דמחלק בין מותרות לאגודות. ע"כ. והרמב"ם פירש *(טעמא דת"ק דחיצונות טמאות משום מגע. וכתב אדר"י) וז"ל רי"א שאם היו כולן בשבכה אחת הנה הכל טמא (שמא) יניע הזב הכל ויהיו טמאים בהיסט הזב ואפי' הקדרות אשר לא נגע בהם. ע"כ. וצ"ל דגרסתו הכל טמא. וכן מצאתי מוגה בנא"י. ומ"מ קשה לפירושו דאמאי מטמאים מסתמא וחוששים להיסט הזב. ומאי שנא מהא דתנן במשנה ז' פרק ה' ועל בגדיו הולכין אחר הרוב:

הקדר שהניח את קדרותיו בר"ה. והוא חבר. נ"ל דנקט ירד לרבותא דפנימיות דאע"ג שע"י שירד אינו יכול להביט שלא נגע אדם בקדרותיו שהן למעלה ממנו בהשוק. אפ"ה פנימיות טהורות. ונקט לשתות לרבותא דחיצונות. דאף שרק שעה מועטת שהה בכדי שישתה אפ"ה חצונות טמאות:

וירד לשתות הפנימיות טהורות דא"א להעוברין ליגע בהן בדרך עברם מפני דוחק השוק:

והחיצונות טמאות בכתובות [דכד"ב] מסקינן. דאי בשכלי אומנתו ביד הקדר. דעי"ז הכל יודעין שבדעתו למכור קדרותיו כאן. אז גם פנימיות טמאות דמדרואים שדעתו למכרן כאן ממשמשין גם בקדרות הפנימיות. ואי שאין כלי אומנתו בידו שאז הכל יודעין שאין דעתו למכרן כאן. אז גם קדרות חיצוניות טהורות. דלמה ימשמשו בהן. הרי רואין שאין דעתו למכרן כאן. אבל לעולם משנתנו מיירי שאין כלי אומנתו בידו. ואפ"ה חיצוניות טמאות. דמיירי שהניח קדרותיו במקום צר שבר"ה. שע"י שאין לבני ר"ה מקום לנטות למן הצד. חיישינן שבני ר"ה שרובן טמאים. נדחקו סמוך לקדרותיו, וטמאום. ואף שאין כ"ח מקט"ו מגבו. חיישינן ע"י שנתקרבו להקדרות. נשתלשלו בגדיהן לפנימיות הקדרות ונטמאו:

א"ר יוסי במה דברים אמורים במותרות דכשאינן אגודים יחד. שפיר יש לחוש שנטמאו הקדרות מאוירן:

אבל באגודות דמדאגודים יחד פה נגד פה. א"א שישתלשל בגדי העוברים לתוכן. ולת"ק גזרינן הא אטו הא. ולר"מ גרסינן. דבאגודות הכל טמא. ונ"ל דר"ל שהפנימיות אגודות יחד עם החיצונות. ומשום הכי חיישינן דמשום שהדרך צר. טלטלו כל האגודות הפנימיות עם חצוניות כדי לקרב האגודות אל הכותל. וטימאו הכ"ח בהיסט. דאף דאין ע"ה מטמא בהיסט [כסי' ט"ו]. אפ"ה מדרוב בני ר"ה כנענים הם. שהן כזבין לכל דבריהם [כנדה לד"א]. לפיכך חיישינן שמא הן הסיטו. ות"ק ס"ל כיון שלא למכרן הביאן להכי רק למגע בלי כוונה חיישינן בשעה מועטת. אבל לא שיטלטלו כלים שאינן שלהן:

המוסר מפתחו לעם הארץ וירא השומר הזה לכנוס שמא יתפוס עליו כגנב. שלא עשאו שומר להבית:

הבית טהור טהור. דאע"ג דסט"ו ברה"י. אפ"ה מסתבר טפי לטהרה. דמתירא זה ליגע בכל מה שבבית. דחושש שמא ימהר הב"ב לבוא עליו פתאום. מדהניחו ער:

ונ"ל דמה"ט נמי נקט תנא הכא וירד לשתות. דמשמע שהנהר סמוך לרה"ר. לרבותא דאף דבכה"ג לא חיישינן למגע כנעני ביין [כי"ד קכ"ט] מדנתפס עליו כגנב הכא שאני מדחיישינן למגע מלבושו בלי כוונה. וכ"ש כשכלי אומנתו בידו. חיישינן גם למגע בכוונה אפילו בזמן קצר מדאין הממשמש נתפס כגנב. כשיגע גם בשורות הפנימיות לבדוק הקדרות מדנודע דלמכרן הביאן. וא"ת מלקמן [פ"ח מ"ג] בשוטח כלי ברה"ר טהורין והרי סתמא משמע אפילו במקום צר ואמאי. נהי דלמשמוש ידן לא חיישינן. ניחוש לחיכוך בגדי ע"ה כי הכא והרי התם לא מחלקינן בין שהמקום צר או רחב. נ"ל דהתם מלת שוטח משמע שהוא דבר דק וכסדין וכדומה. שאף כשהמקום צר בני רה"ר נזהרים מלדרוס עליהן. והרי מה"ט באמת אמרינן התם דגם ברה"י טהורין עכ"פ ממדרס ומדחוששין שידרסו עליהן מתרחקין מהן. וליכא גם חשש נגיעת בגדיהן. משא"כ הכא כשהדרך צר והקדירות בולטות מהקרקע. גם כשיתקרבו להן לא חיישינן שידרסו עליהן. אבל משום שמתקרבין להקדירות חיישינן שפיר לשלשול בגדיהן לתוך חלל הקדירות:

ואע"ג דבלא זה טהור. דהו"ל ספק כניסת טומאה לרה"י והרי אפילו בספק כניסת טהרה מטהרינן [כפ"ו מ"ג]. מכ"ש לספק כניסת טומאה. דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום. י"ל דאף דבעומד הע"ה ברה"ר מיירי. אפ"ה סד"א דמדמסר לו הו"ל כנותן לו רשות לכנוס ולשמור כל אשר בתוך הבית. והרי בשומר מחזקינן טומאה ממקום למקום. מדהכל כשלו והו"ל הכלים ככלי ע"ה [וכמשנה ה'] קמ"ל:

הקדר וכו'. פ' שני דכתובות דף כ"ד והתם פריך והתניא אלו ואלו טמאות ועוד תניא אלו ואלו טהורות ומשני הא דתני טמאים בשכלי אומנותו בידו ורואין שלמררן הביאן ויד הכל ממשמשין בכולן לבדוק וליקח יהא דתנן טהורות בשאין כלי אומנותו בידו ויודעים שלא הביאן למכרן כאן ומתני' מיירי שהניחן בר"ה אצל הכותלים והעוברים נכנסין בגדיהם לתוך אוירם ובגדי ע"ה טמאים הם וטמאו החיצונות וקשה מ"ט דר' יוסי דמחלק בין מותרות לאגודות והרמב"ם ז"ל גריס אבל באגודות הכל טמא שמא עבר זב שם והיה המקום צר לו והגביה האגודה וקרבה אל הכותל וטמאם בהיסט הרא"ש ז"ל:

המוסר מפתחו וכו'. פי' שלא מסר לו אלא שמירת המפתח אבל ודאי לא מסר לו שמירת הבית. ובירושלמי דפ"ק דקדושין תני עלה ר"ש מטמא וז"ל בתוספתא רש"א המוסר מפתח לעם הארץ הבית טמא מסר לו החיצון ולא מסר לו הפנימי החיצון טמא הפנימי אינו טמא אלא עד מקום שיכול לפשוט את ידו וליגע ע"כ. ופי' הר"ש ז"ל הבית טמא קסבר ר"ש כשמסר לו מפתח כל הבית מסר לו ואפילו מן הבית הפנימי עד מקום שהוא יכול לפשוט ע"כ: