משנה טהרות פרק ו׳ משנה א׳

המסוכן. הוא המתעלף והוא ספק אם הוא חי או שהוא מת בעת שנגע בו ואמר רבי שמעון רה"ר מפסקת כוונתו שזה המתעלף אשר ספקו ברה"י טמא ואחר הוציאוהו לרה"ר אותו אשר נגע בו שם טהור ואחר הכניסוהו לרה"י פעם שנית הנה אשר נגע בו בזה ברה"י טמא ואשר נגע בו ברה"י הראשונה קודם שיצא לרה"ר ישוב טהור מאחר שאמרנו שאשר שנגע בו ברה"ר טהור לפי שהוא שם בחזקת חי הנה מן הראוי שיהי' טהור אשר נגע בו לפני זה והוא ברה"י כי איך יאמר שהוא עתה ברה"ר חי ולפני זה כשהיה ברה"י היה מת זה יהיה שקר וזהו ענין אמרו רה"ר מפסקת ר"ל יסור משפט הספק הקודם ברה"י ולשון התוספת' בביאור מאמר רבי שמעון כן הוא ור"ש מטהר שהיה ר' שמעון אומר רה"ר מפסקת למפרע שאינו יכול לומר מת היה ברה"י וחי ברה"ר ואין הלכה כר"ש:

ספקו טמא. ל' הר"ב ומטמאינן מספק כל אדם וכלים וכו' ומיירי כשאדם אוחז בכלים. דאלת"ה כלים אין בהן דעת לישאל. וכל שאין בו דעת לישאל טהור כדתנן במ"ז פ"ג:

חזר ונעשה רשות היחיד שהיה רה"י. ומכרו לבני ר"ה. וחזר ולקחו מהם:

והחזירוהו לרשות היחיד ושם ראו שמת:

כשהוא ברשות היחיד שכשהחזירוהו ומצאוהו מת ברה"י טמא גם אותו שהיה עמו שם בפעם הראשון קודם שהביאוהו לר"ה. ונ"ל דהא דנקט תנא שהיה מסוכן ברה"י. דוקא קתני. דדוקא בהיה כבר מסוכן ברה"י בפעם הראשון. וכדמפרש הרמב"ם [בפי"ז מאהט"ו] שלא ידעו בו או אם חי או מת. אז מטמא למפרע גם להנוגע או למי שהיה באהל עמו בפעם הראשון. משום שגם בפעם הראשון כבר הורע חזקת חי שלו. הא בלא היה מסוכן שם בפעם הראשון. אינו מטמא רק למי שהיה עמו בפעם שנייה למפרע. אבל מי שהי' עמו בפעם ראשונה טהור גם לת"ק. דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום. ולא דמי כלל לנגע בא' בלילה ולמחר מצאו מת. דאע"ג שלא היה מסוכן. כיון שלא ראוהו חי מבערב. מטמא למפרע. התם שאני שהיה נשאר במקומו. משא"כ הכא שטלטלוהו ביני ביני. אע"ג שהחזירוהו לאותו מקום. הו"ל כהחזקת טומאה ממקום למקום [ולפ"ז נראה לכאורה במה דפסק רבינו מהר"מ לובלין [כרמג"א א"ח תמ"ז סקט"ז] בנטל מאכל מחבית. ומצא חמץ במקום השני. על המאכל שנטל. דהמאכל שבחבית מותר. מדאין מחזיקין איסור ממקום למקום. לומר שנפל החמץ על המאכל שנטל. כבר קודם שנטלו. וע"ש. והכי ס"ד דבחזר והניח המאכל שנטל. לתוך החבית שלקחו משם. ומיד שהחזירו מצא עליו חמץ. דנימא דגם המאכל שבחבית אסור. מדהוא שוב באותו מקום שהיה בתחלה. נחזיק שכבר קודם שנטלו מהחבית נפל החמץ עליו. הא בורכא. דא"כ מסוכן דנקט תנא בכדי נקטה. ואי לאשמעינן רבותא דאפ"ה בר"ה טהור. הול"ל ונסתכן בר"ה. אע"כ כדאמרן. ועיין לעיל פ"ד בבית הספק אות י"ד שהראב"ד לא ס"ל כן]:

כשהוא ברה"ר ר"ל אבל אותו שנגע בו בר"ה. אע"ג שכבר היה מסוכן שם. וכ"ש ברישא בכה"ג. כגון שהיה מסוכן במקום שהוא רה"י. ונעשה ר"ה. וחזר ונעשה רה"י. ומצאוהו אח"כ שם מת. הרי כל מה שהיה עמו בשעה שהיה רה"י תחלה וסוף טמאים אבל מה שהיה עמו בשעה שהיה ר"ה טהור. ודוקא אם בשעה שהיה המקום ההוא ר"ה. לא היה מונח באותו מקום ממש שהיה מונח שם כשהיה אותו מקום רה"י בתחלה. רק במקום אחר ורק שכשחזר ונתהוה אותו מקום רה"י חזרו והניחוהו באותו מקום ממש שהיה מונח שם בתחלה כשהיה המקום רה"י תחלה. אבל אם מתחלה ועד סוף. בכל חלות ג' השמות על אותו מקום. תמיד היה נשאר מונח במקום א'. אז גם מה שהיה עמו בשעה שהיה המקום ר"ה טמא. דהרי אפילו היה המקום ר"ה מתחלה ועד סוף. עכ"פ כיון שנשאר הגוף מונח במקום א'. מחזיקין טומאה מזמן לזמן גם בר"ה [וכפ"ה מ"ז]. ונ"ל עוד דמה"ט אם מתחלה כשהיה אותו מקום רה"י הי' מונח במקום א'. וכשנתהוה ר"ה הניחוהו במקום אחר וחזר אותו מקום ונתהוה רה"י אז הדין בהיפוך. דכל שהיה עמו בר"ה טמא מדמצאוהו מת באותו מקום ממש שהיה מונח שם כשהי' ר"ה ומה שהיה עמו בשעה שהיה רה"י בתחלה, טהור. מדלא הי' מונח אז במקום שמצאוהו השתא מת. דגם ברה"י עצמו אין מחזיקין טומאה ממקום למקום [כפ"ט מ"ח]. וכל זה בין שהיה הספק באדם או בכלי שנגע בו. רק דבהיה הספק בכלי שנגע בו. צריך שיהיה הכלי ביד אדם גדול בשעה שנגע הכלי בגוף זה שמסופקין בו אם חי או מת. דאל"כ הרי אין בכלי דעת לשאל. דאפי' ברה"י ספקו טהור [כפ"ג מ"ו]. מיהו נ"ל דוקא בטומאת מגע אמרינן דאם היה הכלי ביד אדם בשעה שמסופק בטומאתו. הו"ל כיש בו דל"ש. כיון שע"י אדם שאוחזה נגרם הספק. אבל בטומאת אהל. רק בהכניס אדם הכלי להאהל בשעה שמסופק אם הגוף חי או מת שם. הרי האדם גרם הספק כשהכניסו. וכבר נטמא באותה שעה. אבל כלי שכבר הוא שם בשעה המסופקת. גם אם הכלי ביד אדם באותה שעה מחשב כאבדל"ש. וספקו טהור. דהרי הוא לא גרם הספק לטומאת הכלי. אלא הוה כספק טומאה הבא בידי אדם [ועיין רש"י פסחים דכע"א ונדה דהע"ב]. מיהו כל זה לרתוי"ט כאן בריש פרקין. אבל כבר הוכחנו לעיל [פ"ג סי' י"ט] דכל שיש חזקה כנגדו גם באבדל"ש טמא. א"כ הכא לת"ק דאין ר"ה מפסיק מחשב כמזמן לזמן באותו מקום. ובכל גוונא גם כלי טמא אף שאין בהכלי דל"ש. וכן כ' הרא"ש כאן:

דמדמחזקינן לי' בר"ה בחזקת חי. ואיך נחזיקנו למפרע ברה"י בחזקת מת:

ורבינו הר"ש והר"ב נושאי כליו פירשו דהיינו כגון בקעה שבימות הגשמים זרוע. והו"ל רה"י. ובימות החמה דשכיחי שם קוצרים. חוזר ונעשה רה"ר כלקמן מ"ז. ותמהני מה ומי הכריח לרבינו לפרש כן. ולא כפשוטו. ותו דלפי פי' רבותינו נצטרך לדחוקיו לומר דאכפיל תנא ותני בחד פרקא חד דינא תרי זימני בב' משניות במ"א ובמ"ז. ותו אי כדברי רבותינו הול"ל בקיצור. הבקעה בימות הגשמים דינה כרה"י. ובימות החמה דינה כרה"ר. ותו דאי כדברי רבותינו ל"ל למתני התחלפות ב' פעמים. שהיה רה"י ונעשה רה"ר. וחזר ונעשה רה"י. וכי לא ידעינן דכל בקעה יחזור תמיד להיות מרה"י ר"ה ומרה"ר רה"י. וכן לעולם. וא"כ בהתחלפות א' סגי. ולכאורה היה נראה שהוכרחו רבותינו לפרש כן. דאל"כ האיך אפשר שרה"ר ייחזור לרה"י. והרי קיי"ל דמצר שהחזיקוהו רבים אסור לקלקלו [כב"ב צט"ב]. אבל אי משום הא לא אריא. דזה דוקא ברה"ר ששייך לכל באי עולם. ומי יודע אם לא ימחה בזה א' מבאי עולם. אבל במוכר לרבים ידועים כגון ליושבי עיר זו לבד. ודאי רשאין הקונים הללו לחזור ולמכור זכותם ליחיד [כסמ"ע ח"מ שע"ז]. וכן מוכח מבהכ"נ דמתא מחסיא [מגילה כ"ו א'] דקאמר דמשום דאדעתיה דידיה קאתי מצי לזבוני'. וכן משמע נמי לשון הרמב"ם [פ"כ מאהט"ו ה"י] דנקט סתם כלישנא דמתני' ממש. דמשמע טפי כפירושנו. ולפי פירושנו הנ"ל שפיר חזר ותנא חזר וחזר ב' זמני. מדבעי למשמע תרתי. דרה"י שנעשה רה"ר. אמרינן דאע"ג שכבר רה"י היה וטמא. אפ"ה כשחזר ונעשה רה"ר טהור. ואע"ג ששני חתיכות הספק לפנינו. ובא לשאול על שניהן ביחד. והדר נמי לחזור ולאשמעינן הך דוגמא ברה"ר שנעשה רה"י. דאע"ג שכשהיה רה"ר טהור היה. אפ"ה כשחזר ונעשה רה"י ספיקו טמא. ולפ"ז מה דקאמר תנא כשהוא רה"י טמא. היינו כשחזר ונעשה רה"י. אחר שכבר היה רה"ר. דבפעם ראשון כשהי' רה"י לא אצטריך לאשמעינן דספיקו טמא, דפשיטא. ומה דקאמר תו שכשהוא ברה"ר ספיקו טהור. היינו אע"ג שהיה מתחלה רה"י. ומפרש התנא ב' הדינים. דאתא לאשמעינן והיינו מלמטה למעלה. ודו"ק. ונ"ל עוד דקמ"ל דאע"ג דכל הטהרות מפעם א' ב' ג' לפנינו הם. אפ"ה הנך טהורים והנך טמאין. ואפילו נשאל על כולן ביחד וכמש"ל. ואפילו ר"ש דפלינ בסיפא וס"ל רה"ר מפסקת. אפ"ה הכא מודה. דהתם שאני. דכל הספיקות בגוף א' טמא היו. ואיכא שפיר למימר. מדהחזקתו כחי איך תחזקנו כמת מקודם. אבל הכא הרי אין כל הספיקות בגוף א' טמא. ודו"ק:

ומיירי נמי דוקא שהוחזר לאותו רה"י הראשין. ולאותו מקום ממש שהיה שם בתחלה. דאל"כ הרי לא מחזקינן טומאה ממקום למקום. דהרי אפילו בב' רה"י סמוכות זה לזה. או אפילו כשטלטלוהו ברה"י א' מזוית לזוית. מחשב ממקום למקום וטהור [כנדה דד"א]. ואע"ג דגבי טומאת מת שמונח באוהל אדם מסוכן. וטלטלוהו באהל מזוית לזוית. ובשנייה מצאוהו שמת. לא שייך לומר שהטהרות שהיו עמו כשהי' בהזוית הראשון יהיו טהורין. מדאין מחזיקין טומאה ממקום למקום. דליתא. דכל האהל כמקום א' דמי לענין טומאת אהל. דכל האהל כמלא טומאה דמי. וכשמצאוהו מת בזוית הב'. הו"ל כאילו מצאוהו ג"כ מת בזוית א'. ואין כאן רק החזקת טומאה מזמן לזמן. שמא כבר מת הי' כשהיו הכלים והאדם עמו בפעם הראשון. וטמא. עכ"פ ברה"י שאין עליו אהל. או בב' אהלים סמוכין שאינן מעורבין בתקרה א'. ודאי אין מחזיקין טומאה מזה לזה. אלא הכא מיירי שהוחזר למקום שהיה שם תחלה. ודלא כמשמע לכאורה מהר"ש והר"ב. שכתבו שאף רה"י הראשון טמא. והרי מלשון זה משמע דרה"י הראשון אינו רה"י האחרון. והרי אי אפשר לומר כן. וכדאמרן:

ונ"ל עוד דה"ה בהיה איפכא פליגי. וכגון שהיה המסוכן ברה"ר והוציאוהו לרה"י וחזרו והוציאוהו לאותו מקום שהי' בתחלה בר"ה. אז לת"ק הטהרות שהיו עמו ברה"י שבאמצע טהורין. דאין מחזיקין את הטומאה ממקום למקום. אבל אותן כלים וטהרות שהיו עמו בפעם הראשון ברה"ר. כיון שבאותו מקום עצמו שמצאוהו מת שם היה גם בפעם הראשון. הו"ל רק החזקת טומאה מזמן לזמן דגם ברה"ר טמא (כמ"ש לעיל פ"ד בבית הספק סי' י"ב). ולר' שמעון בכה"ג רה"י מפסקת. וכ"כ בהיה מסוכן ברה"ר אי ברה"י בלתי מקורה בזוית א'. וטלטלוהו לזוית אחרת. והחזירוהו שוב לזוית הראשון ומצאוהו שם מת. לרבנן כל טהרות שנגעו או האהילו עליו בזוית הראשון גם בפעם הראשון טמאין. דמחזיקין טומאה מזמן לזמן. והטהרות שנגעו או האהילו עליו בזוית הב' טהורין. ולר' שמעון כייון שאין מחזיקין טומאה בזוית הב'. א"כ הוא מפסיק בין זמן לזמן. וגם אותן שהיו עם המסוכן בזוית הראשון בפעם הראשון טהורין:

בפי' רעז"ל צ"ל ומטמינן מספק כל אדם וכלים שהיו עמו אפילו ברה"י וכו':

עוד בפירושו ז"ל צ"ל ר"ש אומר ר"ה מפסקת למפרע כיון וכו':

עוד בסוף פירושו ז"ל ומטהר אדם וכלים שהיו עמו שם. אמר המלקט הלכך אין טמא אלא מה שהיה עמו ברה"י אחרון: