משנה טהרות פרק ה׳ משנה ט׳

זה כולו מבואר ועבר על העיקר הקודם שספק טומאה ברה"י טמא וברה"ר טהור ואין הלכה כר"מ:

וחכ"א הוא נאמן ע"י עצמו. פי' הר"ב דמתרצינן דבוריה כו' וכה"ג שנינו ברפ"ג דכריתות. לענין אכלת חלב שוגג או מזיד ואמרי' התם בגמרא. דאיצטריך לאשמועינן הך דהכא דבכי הא דהכא נמי מתרצינן דבוריה. ועיין בפירוש הר"ב רפ"ח דנזיר. ובפרק דלקמן משנה ו':

שנים אומרים נטמא ועד אומר לא נטמא כו'. הא תרי ותרי עיין בסוף מ"ח פ"ב דכתובות. והר"ש מייתי תוספתא דברה"י ספיקו טמא ברה"ר ספיקו טהור. והקשה מסוגיא דפ"ג דערובין [דף ל"ו] ובתוספתא ריש דף ל"ו מתרלין ואין להאריך בזה:

עד אומר נטמא ועד אומר לא נטמא כו'. עיין (מ"ש) ברפ"ג דכריתות:

טהור אפילו ברה"י טהור ואע"ג דכל לא ראינו אין ראיה [כפ"ב דעדיות מ"ב]. נ"ל דהכא מיירי שמכחישין א"ע על שעה א'. והרי כל כה"ג. בשהיו במעמד א' ומכחישו ואומר לא ראיתי. הו"ל כאומר לא ראית [כח"מ סי' כ"ט ס"ג]. והרי נאמן אדם על עצמו יותר מק' עדים [ככריתות ב"א]. וכל זה בשמכחישו הבעלים. אבל באמר הבעלים איני יודע. אפילו בר"ה ספקו טמא. דע"א נאמן באיסורים. וכ"ש בשתק להעד. די"ל אודויי אודי ליה [רמב"ם שגגות פ"ג ה"ב]:

ר' מאיר מטמא דאם יכולין שנים לחייבו מיתה בעדותן. מכ"ש קרבן כשיאכל קודש או יכנס למקדש:

וחכ"א הוא נאמן על ידי עצמו לא מיבעיא לעצמו. שיהא רשאי להתעסק בטהרות דרשאי. דהרי יודע בעצמו שהוא טהור ברור. אלא ודאי שהן משקרין או טועין. אלא אפילו לדידן. כיון שנגע תרומה או קודש. מותר לנו לאכלן. דהוא נאמן על עצמו יותר מק' עדים וכ"ש כשנראהו נכנס למקדש או אוכל קדשים. שאם טמא הוא חייב חטאת. דאע"ג דכל חייבי חטאת אין ממשכנין אותן. עכ"פ זהו רק מדאתי לכפרה. ודאי מעצמו יביאהו. אבל זה שמכחיש העדים וחושב שא"צ כפרה. ודאי הי' לכאורה למשכנו ע"פ העדים [כערכין פ"ה מ"ז]. אפ"ה אין ממשכנין אותו דמתרצינן דבורו דה"ק לא עמדתי בטומאתי. דטבלתי אח"כ. ואפילו נשאלנו ואומר שאין כוונתו כך. רק שלא נטמא כלל. אמרינן שיש לו שום טעם להעלים טומאתו וטבילתו. ולר"מ אפי' מתרץ אח"כ דבורו בפירוש ואומר שלכך נתכוון בתחלה. אינו נאמן. מדלא אמר כך בתחלה מיד [ועיין תוס' כריתות דיב"א ד"ה או דל"מ. ועיין מ"ש בס"ד בפירושנו כריתות פ"ג סי' ה'. ולפ"ז אם לא זזה ידם מהדדי משעה שאמרו שנטמא. עד שעה שאכל או שנכנס למקדש. ודאי גם לרבנן ממשכנין אותו]. מיהו אפ"ה אין נותנים לו לכתחלה טהרות גם לרבנן. וגם הוא ראוי לו לחוש לעצמו שמא טועה שטובל [רמב"ם ספט"ו מאהט"ו]:

טמא אבל אם גם הוא אמר לא נטמאתי. לרבנן דלעיל טהור. דמתרצינן דבוריה. ולא אמרינן דאעד סמיך:

ועד אומר לא נטמא והוא שותק:

טמא כשאר ספק טומאה ברה"י דחשבינן לה כוודאי טמא [כמ"ש לעיל בפ"ד בבית הספק סי' ט']. ולהכי כשנכנס אח"כ למקדש במזיד חייב מלקות. ובשוגג חייב קרבן [עיין רמב"ם פ"ג משגגות ה"ב. ודוק]. וה"ה תרי ותרי שסותרים זא"ז. בין בר"ה ובין ברה"י. אע"ג דספיקא דרבנן הוא. דאוקי תרי להדי תרי ואוקי גברא בחזקת טהרה שלו [כיבמות דלא"א]. עכ"פ גם בספק דרבנן בר"ה טהור ברה"י טמא [כפ"ד מי"א]. וכן מדוייק מב' עדים מכחישים א' ברישא. רק נקט הכא ע"א לרבותא אע"ג דע"א בהכחשה לאו כלום. אפ"ה ברה"י טמא:

אמנם למהרי"ק וב"י [י"ד ססי' א' וסי' קכ"ז ס"א] דבכל דבר עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא. א"כ הכא מותרין הכל לאכול הטהרות שנוגע. וגם להרשב"א והרש"ל שהביאו הש"ך ורבינו טו"ז ססי' א' דאין אומרים עד אחד בהכחשה לאו כלום. רק בעדות אשה. משום דרק בה המתיר נאמן כב' עדים. אבל בשאר איסורים ספיקא הוה. אפ"ה זהו דוקא היכא דאיכא חזקת איסור משא"כ היכא דאיכא חזקת היתר. לכ"ע שרי [כרבינו טו"ז יו"ד סי' ל"ט סס"ק י"ד]. וכ"כ ג"כ הש"ך [בי"ד קכ"ז ס"ק י"ד ד"ה העילה] דלר"נ ורשב"א אם מכחישין ב' א"ע אם נתנסך היין. מותר להכל. מדאיכא חזקת היתר להיין. וא"כ ה"נ הכא גברא בחזקת טהור קאי. ולכ"ע נמי שרי. חוץ מלהעד המכחיש. דשוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא. ונ"ל עוד דכ"ש היכא דהוה איפכא שהבעלים אומר נטמאתי. ודאי אמרינן דהכל חייבין קרבן כשאכלו קודם שנגע. דלא ראינו אין ראיה. דאולי נטמא בסתר באופן שלא ראה חבירו:

ולפ"ז באי אפשר לו לתרץ דיבוריה. כגון שמכחיש העדים בפירוש. או דידעינן שלא טבל ביני ביני ודאי גם לרבנן אינו נאמן. ולר"מ אפילו מתרץ דבריו בפירוש כן טבלתי מטומאתי אינו נאמן. מדלא אמר מיד כן להעדים. מיהו בדהוה איפכא במכחיש העדים ואומר נטמאתי. אפשר דגם לר"מ הוא נאמן. דלא ראינו אין ראיה וכלעיל סי' ל"ג. והנך תרתי בבי דמשנתנו. ודאי דמיירי בין ברה"י בין ברה"ר. והא דלא נקט הכי כדנקט בסיפא. ה"ט דברישא לא אצטריך לאשמעינן דאפילו ברה"י טהור. כיון דלא מטהרינן ליה מכח נאמנתו בסט"ו ברה"י נגד העד המטמאו. דהרי אפילו יהיה דבורו ודברי המטמאו שקולים, היה טהור. דהרי מתרצינן דבורו לגבי תרי. כ"ש לגבי חד. ובהנך ודאי גם ר"מ מודה דמתרצינן דבוריה. דהרי ליכא גביה ק"ו. ובלא זה מה אולמא דברי העד מדברי עצמו. וגם בסיפא במכחיש לב' עדים לא אצטריך ר"מ לאשמעינן דגם ברה"ר טמא. דפשיטא. דהרי ק"ו קאמר. ולרבנן נמי לא אצטריך לאשמעינן דגם ברה"י טהור. דהרי מתרצינן דיבוריה. וכיון דאמרינן שטבל. מה לי ברה"ר ומה לי ברה"י:

אולם בתוספתא שהביאה הר"ש. אמרינן דגם בתרי ותרי ברה"ר טהור וברה"י טמא. וא"כ צ"ל דמשנתנו רבותא דטומאה ברה"י קמ"ל. דאפילו אפומא דחד ואפומא דאשה. שורפין התרומה ברה"י. אמנם קשה לי למהרי"ק הנ"ל סי' ל"ג דס"ל דבכל איסורין אמרינן דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא. אפילו היכא שיש חזקת איסור כגון במכחישין זה את זה אם נשחטה כהוגן. דהרי בהמה בחזקת אבר מן החי עומדת. אפ"ה חשבינן לב' העדים כליתנייהו. וא"כ אין כאן ספק כלל. וכ"ש הכא דאיכא חזקת טהרה לגברא. הול"ל דגם ברה"י טהור. מדמכחישין זה את זה עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא. ואין כאן ספק כלל. שבתי וראה דגם להר"ן והרשב"א הנ"ל קשה דהרי בדאיכא חזקת היתר כ"ע מודו דמותר ולא משגחינן בהעד האוסר. אלא ע"כ צ"ל דשאני הלכות טומאה דהכי גמירי להו. שלא יהא חזקת טהרה מכריע גבה כלום בספק טומאה ברה"י.

הוא נאמן ע"י עצמו. ואעפ"כ אין אומרים לו לעסוק בטהרות אלא אם עשה טהרות הרי הן טהורות והוא יחיש לעצמו ולא יתעסק בטהרות עד שיטבול וכן מבואר בתוספתא והביא אותה ביד. ועיין בפי' הר"ש ז"ל:

עד אומר נטמא ועד אומר לא נטמא. ואיהו קא שתיק דאי מכחיש לי' עד אחד לא מהימן. הרא"ש ז"ל: