משנה טהרות פרק ד׳ משנה י״א

כבר ביארנו פעמים רבות שמי שנגע באוכלים טמאים או במשקים טמאים או בכלים שיהיה ראשון לטומאה בידיו נטמאו ידיו וכן ביארנו שידים טמאים יטמאו משקים ובחגיגה (דף כ:) אמרו שהיד מטמאה חבירתה בקדש ואם נפל הספק אם נטמאו ידיו אם לא או שהיתה ידו טמאה ונפל אליו הספק אם נטמאה אחרת או לא נטמאת או טהר ידיו אחר אשר הטומאה ונפל אליו הספק אם נטהרה כפי מה שראוי או היא טהרה נפסדת וידו נשארה בטומאתה הנה נגביר הטהרה בכל הפנים מאלה הג' ויהיה ספיקו טהור כפי מה שנבאר בשני ממסכת ידים. ואמרו ספק רה"ר טהור התחיל לבאר זה לפי שהוא הבדיל בו הבדלים רבים ויבארנו בפ' אשר אחר זה והתחיל לבאר ספק דברי סופרים וזכר אלה הד' מינים אשר כל אחד מהן טמא מדברי סופרים ר"ל שהוא פוסל את התרומה וזהו מכלל י"ח דבר שגזרו הנזכרים בראש שבת (דף יג:) וכבר זכרנו סבתם באוכל אוכלים טמאים ועוד נזכר סבת הכל בסוף זבים ולאיזה דבר שמוהו פוסל את התרומה ואם נפל עליו הספק אם אכל אוכלים טמאים או שתה משקי' טמאים או בא ראשו ורובו במים שאובים או נפלו על ראשו ועל רובו שלשת לוגין מים שאובים או שלא יהיה דבר מזה הנה הוא טהור ואינו פוסל את התרומה אמנם אם נסתפק האדם אם נטמא באב מאבות הטומאה אשר הם מדברי סופרים כי ספיקו טמא ושורפין עליו את התרומה וכבר ביארנו אבות הטומאה שהן מדברי סופרים בפתיחת זה הסדר ומנינו אותן כולן אלא אם יהיה האב עצמו ספק כמו בית הפרס שהוא ספק אם נגע או לא נגע אין שורפים עליו את התרומה לפי שהוא ספק ספיקא כפי מה שביארנו:

ספק ידים ליטמא כו'. אע"ג דלא פי' בה דבר במשנתינו. חזר ושנאה כדי לחזור על כולן שלא לדלג אחת מבינתים. אבל בספ"ב דמס' ידים האריכה המשנה. ורבי יוסי פליג התם דאמר ליטהר טמא:

ספק רה"ר טהור. ה"נ לא חזר ושנאה. אלא איידי דאינך. והרמב"ם כ' וז"ל. התחיל לבאר זה. לפי שהוא הבדיל בו הבדלים רבים ויבארנו בפ' אשר אחר זה. והתחיל לבאר ספק ד"ס וכו':

ספק רה"ר טהור. פי' הר"ב ספק טומאה ברה"ר טהור שכן מצינו צבור כו' וכ"כ הר"ש בשם התוספתא דספק טומאה ברה"י טמא מסוטה ילפינן. כמ"ש הר"ב בפ' דלעיל משנה ו'. והדר אמרי' ומפני מה ספק רה"ר טהור מצינו שהצבור וכו' גם הרמב"ם העתיקה בפירושו לעיל. וכן בחבורו רפט"ז מהא"ה ואיכא למידק דכיון דמסוטה ליכא למילף אלא כי סוטה שהיא ברה"י במקום סתירה לא איצטריך מידי למילף מינה דבר"הר טהור. דהא ודאי ממילא ברה"ר טהור וכבר כתבתי כן בפ"ח דעדיות מ"ד בשם התו' ודהכי איתא נמי בגמ' (דנדה דף ג') דטעמא דרה"ר טהור משום דהעמד דבר על חזקתו. ומצאתי בתוס' פ"ה דסוטה דף כ"ח (ד"ה מכאן) שכתבו דלא כמ"ש בשמם בעדיות. אבל פירשו דהלכתא גמירי לה דוקא הוא. דמשום העמד דבר על חזקתו לא מצינא לטהורי בר"הר. דה"א דסתירה דנקט קרא לא דבר הכתוב אלא בהווה. וה"ה לכל ספק טומאה בכל מקום שנולדה. דמסברא אין לטהר זו יותר מזו. וסד"א דגזירת המלך כך היא בכל ספק טומאה. אלא הלכתא גמירא לה להעמיד ספק טומאה ברה"ר אחזקתה דלא מחתינן לה טומאה מספק. ע"כ. והדר כתבו התו' ירוש' בסגנון התוספתא שכתבו הרמב"ם והר"ש ומהשתא איכא לפרושי ג"כ בזה הדרך. דאע"ג דבסוטה ונסתרה כתיב ה"א דלאו דוקא וכו' הלכך לטהר ספק טומאה שברה"ר צריכין אנו למילף ממקום אחר:

ספק ד"ס אכל אוכלים טמאים וכו'. וכן כל כיוצא באלו מולדות *[טומאות שהן מד"ס. הרמב"ם (ריש) פט"ו מהא"ה ועיין בפ"ק דשבת במשנה י"ח דבר. ובסוף מסכת זבים ובמ"ג פ"ק דמכילתין:

ספיקו טהור. אם נפל עליו הספק אם אכל כו' או שלא יהיה דבר מזה הרמב"ם בפירושו ובחבורו רפ"טו [מהאה"ט] (מהט"א) ולכ"ע מפרש הכי. דלת"ק אפילו ודאי אכל ונסתפק אם טבל. ספיקו טהור. כדתנן במ"ב פ"ב דמקואות. ובפ"י מה' מקואות (ה' ו'). העתיק דברי ת"ק דהתם:

*[אבל דבר שהוא אב הטומאה. והוא מד"ס. פי' הר"ב כגון דם תבוסה כו' וכגון הא דבנבלת עוף טמא דבמ"ג פ"ק דמכילתין ופירוש דם תבוסה במ"ה פ"ג דאהלות:

ספק ידים ליטמא ר"ל אם מסופק אם נגעו ידיו טהורות באוכלין או במשקין הטמאין. או בשאר דברים שעושין לידים שניות כפ"ק דשבת. וכן כשמסופק אם נגעו ידיו הטמאות באוכלין או משקין. טהורות:

ולטמא וליטהר שמסופק אם טיהר ידיו הטמאות. בכל ג' ספיקות הללו. ספיקו טהור. ואע"ג דלא פי' בה תנא מידי אפ"ה חזר ושנאה. כדי שלא לדלג כשמונה והולך ומפרש אותן שכבר זכרם במשנה ז'. ורק מדנפישי פירושייהו. סמך א"ע לפרש כל ספיקתן הנ"ל במקומן בפ"ב דידים:

ספק רה"ר דכל הספיקות הנ"ל שטיהרו חכמים. היינו דאפילו ברה"י טהור. והיינו מדהו"ל גם טומאה וודאית שלהן רק מדרבנן. וקאמר הכא. דבמסופק אם נטמא בר"ה. אז אפילו בספק טומאה דאוריי' טהור. וגם כאן לא פי' התנא מידי. ואפ"ה הדר ונקט לה תו גם הכא מטעם הנ"ל. וסמך א"ע לפרשו באריכות בפרקים הבאים:

ספק דברי סופרים ר"ל במסופק אם נטמא שום דבר בטומאה שהיא מדרבנן. או אפילו ודאי נטמא בה ומסופק אם טבל [כמקואות פ"ב מ"ב]. אבל מדיש טומאה מד"ס שספיקו טמא. וכדמפרש בסיפא. להכי שואל כאן כיצד:

אכל אוכלים טמאים דחכמים גזרו על האוכל כדי אכילת פרס מאכלים טמאים. אפילו הן רק שני לטומאה. או שתה רביעית משקין טמאים בכדי אכילת פרס. יהיה גופו שני לטומאה עד שיטבול [כלעיל פ"ב וסוף זבים]:

בא ראשו ורובו במים שאובין טומאה שגזרו על אדם שנפלו עליו מים שאובין. היינו רק בנפלו עליו. ואפילו היה טהור גמור. אבל טומאה שגזרו על הבא במים שאובין היינו רק בהי' טבו"י [כתוס' שבת יג"ב]. ושניהן נעשין שנים. ונקט הנהו. וה"ה כל טומאה מד"ס דדמי להנך [ועיין פ"ק דשבת וסוף זבים. ובמכלתין פ"ק מ"ג]. ואע"ג דספק ידים נמי ספק שמד"ס אפ"ה נקט לה תנא בפ"ע. מדנפישי מילייהו ייחד לה תנא בבא בפ"ע:

ספיקו ואפי' נטמאה ודאי בהנך. ומסופק אם טבל טהור [כמקואות פ"ב מ"ב]. וכ"ש במסופק אם נטמא, אפילו בסט"ו ברה"י טהור:

והוא מדברי סופרים כגון ספק מגע כנענים שגזרו עליהן שיהיו טמאים כזבים [כנדה לד"א]. או שמסופק אם נגע בדם תבוסה ממת [אהלות פ"ג מ"ה] ורתוי"ט מנה נמי במסופק אם אכל נבלת עוף טמא. וכוונתו באכל ממנה כזית בכאפ"ר. אבל לא ידענא מנ"ל לרבינו הא. שיהיה גם נבלת עוף טמא נכלל בכלל אהט"ו. והרי אם לא נגע בה טומאה טהור לגמרי. ואפילו אכל ממנה כדי אכילת פרס טהור [כרמב"ם פ"ג מאהט"ו הי"ד. ורכ"מ שם] וגם בהקדמת הרמב"ם לסדר טהרות. אפקה בפירוש מכלל אהט"ו. ואע"ג דבפ"ק מ"ג אמרינן דשורפים עליה תרומה. לרמב"ם בפירושו שם היינו בנטמאה ונגעה בתרומה. ואפילו נפרש דר"ל בנטמא ואכל ממנה, כדאכפ"ר. ונגע אח"כ האוכלה בתרומה. י"ל אע"ג דבכל טומאה דרבנן אין שורפין תרומה. כדאמרינן [שבת דט"ז סע"א ובכמה דוכתי] עבדי בה רבנן הכירא דלא נשרף עלה תרומה וקדשים [ועיין רש"י שם בשבת]. אפ"ה באוכל אכפ"ר מנבלת עוף טמא גזרו בה רבנן דנשרף על מגעו תרומה מדדמי לנבלת עוף טהור. אבל דנטמא נמי ספק אוכלה מנ"ל. אבל אפילו על ודאי טומאתן אין שורפין תרומה מדהו"ל רק טומאה דרבנן. מיהו במסופק אם יש כאן אהט"ו כלל. כגון הטומאה שגזרו חכמים בנגע או נשא עפר של שדה שנחרש בה קבר. שיש חשש שיש שם עצם כשעורה [כפי"ז דאהלות]. בהא אם מסופק אם נגע או נשא עפרה. הרי אמרן לעיל [מ"ה]. על ודאי מגען שורפין התרומה. ולא על ספיקן. רק תולין מדהו"ל ס"ס. ואין שורפין תרומה על שום ס"ס [כנדה לג"ב]. וכל זה ברה"י אבל בר"ה אפילו בספק נגע באהט"ו דאורייתא טהור:

והנה קול עלה נדף. אגב דאתא לידן דינא דנן נבאר כיד ד' הטובה עלינו כל הסתעפות פרשת דרכים בדינים הללו שיש בספק טומאה ברה"י או בר"ה. ונקרא להנהו כלל בשם בית הספק. ובו ט"ו נתיבות. א) ספק טומאה ברה"י טמא. דגמרינן מסוטה דכל ספק שיש בו דל"ש בנוגע טמא כשאירע ברה"י [נדה דג"א וסוטה כ"ח א' וב' ודכט"א]. ב) ספק טומאה בר"ה טהור אפילו יש בדל"ש בנוגע ומגיע. וגם זה ילפינן מסוטה. מדסוטה טמאה מספק לבעלה רק בנסתרה ברה"י. הא בר"ה אין כאן סתירה. כמו כן כל סט"ו שנולד בר"ה טהור (ע"ז לז"ב). ויש להקשות ל"ל למילף סט"ו ברה"י דטמא וסט"ו בר"ה דטהור מסוטה. הרי אמרינן בש"ס (חולין דט"ב) דסט"ו בר"ה טהור הלממ"ס הוא. וכיון שכן יש נמי הלממ"ס דברה"י טמא וכדאמרינן כה"ג (במ"ק דד"א) דכיון דיש הלכתא למשרי ילדה לאו ממילא זקנה אסורה וקראי ל"ל. ודוחק לומר דאי משום הלכתא. הו"א דברה"י תלויה. קמ"ל סוטה דברה"י טמא לגמרי. דעכ"פ ק' איפכא דכיון דאיכא למילף מסוטה. הלממ"ס ל"ל כלל. הרי בין בר"ה ובין ברה"י שפיר איכא למילף מסוטה. (ועיין תוס' סוטה כח"ב ד"ה מכאן). ונ"ל דאי לאו הלכתא לא הוה גמרינן סט"ו ברה"י דטמא מסוטה. די"ל שאני סוטה דרגלים לדבר שהרי נסתרה אחר הקנוי (כסוטה דב"ב). להכי צריך הלממ"ס דלא נחלק בכך. ועדיין י"ל כיון דקיי"ל בכל דוכתא דון מינה ואוקי באתרה (כרתוי"ט זבחים פ"ז מ"ב ד"ה עשאה). א"כ ה"נ נימא דילמא רק בסוטה מחלקינן בין רה"י לר"ה מדמסתבר לחלק כן. אבל בסט"ו מה לי ברה"י או בר"ה אי מטמאינן סט"ו ברה"י ה"ה בר"ה. להכי צריך הלממ"ס דלגמרי נילף מסוטה. ודוק. ובירושלמי פ"ק דסוטה (דב"ב) אמרי' דסט"ו בר"ה טהור ילפי' לה מק"ו מפסח. דהרי צבור עושין הפסח בטומאה א"כ אם טומאה ודאית הותר בצבור ק"ו לסט"ו ברה"י. והרמב"ם (פט"ו מאהט"ו) הביא ק"ו זה. ול"מ הי' נ"ל דאין זה ק"ו גמור. מדאיכא למפרך מה לפסח שכן מצוה ויש בו נמי כרת. וכדפרכינן כה"ג ביבמות [דה"ב]. ותו הרי פסח חמור בכמה פנים מסט"ו שבר"ה. דבפסח לא מקלינן רק ביש בעזרה לכה"פ נ' בנ"א [כפסחים ס"דב] ושיהיו רובן דהיינו כ"ו מהן טמאים. ורק בטומאת מת [כפסחים צה"ב]. ובסט"ו בר"ה מקלינן בכל מיני טומאה שבעולם. ומקלינן נמי בשנולד הספק במעמד ג' בנ"א ואפילו אין הספק רק בא' מהג'. ואפילו כל הג' הן נשים או קטנים שיש בהן דל"ש. וק' אמאי מקלינן בסט"ו בר"ה טפי מבפסח ונימא דיו דהרי דיו דאו' [כב"ק ספ"ב]. ותו הרי בפסח לא מקלינן רק בדאיכא תרתי. שיהיו שם בנ"א רבי' ויהיו בר"ה דהרי עזרה ר"ה היא (כפסחים יט"ב) משא"כ בספק טומאה מטהרינן בין שאירע הספק ברשות הרבים לאדם יחיד. ובין שאירע לג' בנ"א ברה"י וזה הוה כדוגמא דסוטה. דבין שנתיחדו שניהן בר"ה או שנתיחדו שלשה ברה"י טהורה. אע"כ דגם לירושלמי עיקר הילפותא הוא מסוטה ורק נקט האי ק"ו לגלויי מלתאי בעלמא. מדסד"א דוקא דומיא דסוטה דכבר נשואה לבעלה. מותרת לבעלה לקיימה וה"נ בכל סט"ו שאירע בר"ה דוקא בדיעבד שכבר נגע הדבר שנתהווה בו הספק טומאה בטהרות טהור. אבל לכתחילה אסור ליגע בטהרות. להכי קאמר הק"ו אם וודאי טומאה מותר לכתחילה להתעסק בקודש מכ"ש דספק טומאה מותר לכתחילה. ובתוספתא (ספ"י דמכילתין) הביא עוד טעם דלהכי סט"ו בר"ה טהור וברה"י טמאה. מדאפשר לשאל ליחיד וא"א לשאל לרבי'. ונ"ל דר"ל משום דהא דמטמאינן סט"ו ברה"י היינו רק בתרתי לריעותא שיהי' ברה"י ושהי' שם בשעה שנולד הספק רק אדם א' ומדאפשר לשאל האדם הא' אם נטמא אם לאו והוא לא ידע. הו"ל ככל סט"ו שיש בדל"ש דטמאה מספק. אבל כשאירע לאדם א' ספק טומאה בר"ה אי אפשר לשאל כך לכל בני ר"ה אם יודעין שנטמא זה. דמיי יודע מי מצוי לילך שם. ולפיכך הו"ל כסט"ו שאין בדל"ש דטהור. אבל עדיין יש לשאל לטעם זה של התוספתא. דהא תינח לסט"ו שאירע בר"ה ממש. דא"א לשאל לכל בני ר"ה. אבל הרי גם בשאירע הספק טומאה לא' מג' בנ"א שהיו ברה"י שנמי מטהרינן (כנזיר נז"א) והרי בכה"ג שפיר אפשר לשאל לאותן הג' שהיו שם אם נטמא זה או לא. ודוחק לומר דהך תנא דתוספתא דאיהו ניהו רשב"ג באמת ס"ל דאין סט"ו בר"ה טהור רק בשאירע הספק בר"ה ממש. אלא נ"ל דגם תוספתא ס"ל דעיקר ילפיתא דסט"ו בין ברה"י ובין בר"ה מסוטה ילפינן לה וכדאמרן. רק מדאיכא למימר דלמא כיון דעיקר ילפותא דסט"ו בר"ה טהור. רק מסוטה ילפינן לה. דרק בב' טמא ולא בג'. אבל מנ"ל להחמיר גם באירע ספק טומאה באדם א'. ותו מנ"ל להקל בקטן שאבדל"ש ושנצטרך שיהיה גם בזה דמי לסוטה. והרי בל"ז לא דמי לסוטה לענין שיצטרך שיהיו בנ"א השייכים ליחיד (וכלקמן סי' ז') דלמא ה"נ בין שיש אי שאין בו דל"ש. כיון שהספק נולד באדם א' או ב' מחמרינן. להכי נקט ואתא הך טעמא מדאפשר לשאלו וא"כ גם באדם א' גדול מחמרינן מה"ט. וגם באין בדל"ש מקלינן מה"ט. ובל"ז ע"כ צ"ל דגם התוספתא אילפותא דמסוטה סמיך. דאל"כ ק' דמנ"ל לתוספתא לחלק בין יש או אין בו דל"ש אלא ע"כ דמסוטה גמר לה (וכסוטה כ"ט א) וא"כ כיון שכן. דלהך טעמא דיש או אין בדל"ש לסט"ו ברה"י ובר"ה. הרי מסוטה לחוד מצינן למילף שפיר טומאת רה"י וטהרת ר"ה אע"כ משום דאי מסוטה לחוד הוה אפשר לחלק כלעיל להכי אצטריך נמי להך טעמא. ג) רה"י היינו כל מקום שאין רבי' מצויין שם. ואפילו אין שם מחיצות סביב ואפילו שייך המקום ההיא לרבי' (ועי' לקמן פ"ו מ"ז) לפיכך אם אירע שם ספק טומאה לאדם שיש בי דל"ש אם נטמא אם לאו. ולא הי' שם בשעת לידת הספק רק אדם א' או ב'. שאירע הספק בא' אי בשניהן. זהו ספק טומאה שברה"י שספקו טמא. ד) ר"ה יש בי ב' מינים. (א) כל מקום שהוא מעבר לרבים. כגון שוקי' ורחובות סרטיא ופלטיא ואפילו מוקף מחיצות ומקורה (כלקמן פ"י מ"ח וט' ושבת דז"א) ואפילו שייך המקום ההוא רק ליחיד אבל רשות לרבים לכנוס ולצאת שם בלי לשאול רשות מבעה"ב תחלה [ככרם סוף מכילתין]. ואפילו לא היה שם בשעת הולדת הספק רק אדם זה שנולד בו הספק אם נטמא. הו"ל ספק טומאה שבר"ה וטהור. (ב) מין ר"ה השני היינו שהמקום שאירע שם הספק היה באמת רה"י גמור. כגון חדר שבבית ששייך לאדם א'. אבל היה שם בשעת לידת הספק ג' בני אדם. בין שהספק בכל הג' או שהספק הוא רק בא' מהן ואפילו באין הב' יודעין כלל אם נולד ספק טומאה לאדם השלישי אפ"ה הו"ל סט"ו שבר"ה וטהור. מיהו בית ששייך לג' בני אדם נל"פ דלא מקרי מה"ט ר"ה רק בששייך באמת לכל מי שירצה. ה) אמנם במין ר"ה הב' שזכרנו היינו שבמקום שאירע שם הספק היו ג' בני אדם שם בשעת הולדת הספק. לרמב"ם [פ"ט מנזירות הט"ז]. כל שהיו שם ג' בני דעת. ואפילו עומדים רחוקים זמ"ז. ואין להם עסק זה עם זה ואפ"ה מיקרי סט"ו שבר"ה וטהור. כיון שכל הג' היו בהרשות שאירע שם הספק. אבל להראב"ד שם. לא מקרי כה"ג סט"ו שבר"ה רק כשכל הג' במעמד א'. ורלח"מ שם כתב דלהראב"ד לא סגי כשכל הג' במעמד א'. רק צריך ג"כ שיהיה הספק בין ב' או בין כל הג' מהן אם נטמא זה או זה או כולן טמאים או טהורים. וכך נוטין באמת דברי הראב"ד שם. ורמל"מ (רפט"ו מאהט"ו) כתב שזהו הפלוגתא ריש פרק ב' נזירים דרש"י ס"ל כרמב"ם ותוס' שם ס"ל כהראב"ד. ו) אולם אם בין הג' בני אדם יש א' מהן הטמא. והספק הוא אם נטמאו בו זה או זה. או שניהן הן או לאו. אין האדם הטמא מתחשב תוך הג' שיהא נידון כסט"ו בר"ה. דהאדם הטמא הוא כהשרץ אשר מסופקים אם נטמאו בו השניים האחרים. וכן הוכיח הרמב"ן בחידושיו בפ"ק דנדה (דה"ב) דמתרצינן דמיירי שחברותיה נושאות את הנדה במטה. והרי ק' על זה א"כ הו"ל ג' דמחשב כר"ה ולמה נטמאין. אע"כ דהאשה המטמא' אינה נחשבת. מדהיא כהשרץ. שהספק הוא אם נטמאו בה השתים הנושאות אותה. וזה התירוץ קלסי' הרשב"א בחידושיו שם. ז) ויש שרצו לתרץ הקו' הנ"ל דג' נשים לא מקרו רבים ואפילו ק' נשים כחד חשיבי. ורצו ליתן טעם בזה דכיון דמסוטה גמרינן להכי לא מיקרי ר"ה רק באין בהן חשש יחוד. והא תינח באנשים רבים. משא"כ בנשים הרי אפילו עם ק' נשים אסור להתיחד (קידושין פ"ד מי"ב). ולהכי מחשבו כולן כרה"י. ולא הבנתי דאי ביחוד תליא מילתא. למה תלינן במספר בנ"א הרי בספק טומאה באדם א' ודאי ליכא יחיד. וגם בב' בנ"א אפשר שאין בהם איסור יחוד. כגון האיש עם אשתו והאם עם בנה והאב עם בתו וכ"כ ב' אנשים או ילד עם ילדה שיש בשניהן דל"ש ואין יודעין טעם ביאה. דוודאי בכל הני לא שייך איסור יחוד [ועיין אה"ע סי' כ"ב] וא"כ נחשבינהו ר"ה אפילו בב' מהן. ומנ"ל דבעינן תרתי. שיהיו ג' וגם שלא יהיו ראויין ליחוד. ועוד יש חומרא לדידהו דאשה אחת עם אנשים הרבה או איש אחד עם נשים הרבה. דבתרווייהו איכא איסור יחוד. להך סברא אין בהם דין ר"ה בסט"ו. וא"כ למה קאמרי דאפילו ק' נשים כחד חשיבי הרי אפילו בשיש ג' אנשים או רבים מהן כשגם אשה א' ביניהן דשייך בהן איסור יחוד [כאה"ע שם] ולא נחשבה ר"ה. אע"כ דאף דגמרינן מסוטה. היינו רק לענין מספר הנפשות. ולא לענין תואר הנפשות. דבכל כה"ג אפילו מאן דס"ל (חולין דק"כ ע"ב) דון מינה ומינה הכא אמרינן דון מינה ואוקי באתרה מדלא מסתבר לחלק גבי טומאה בין זכר לנקבה ובין גדול לקטן. ורבינו הרמב"ן ז"ל בחידושיו לנדה. היו דברי י"א אלו כל כך קלים בעיניו. עד שלא רצה להטריח א"ע להשיב על דבריהם. אלא הגה ברוחו הקשה שלא אמרו כלום. ח) ועוד נ"ל טפי דלבתר דאסקינן דכל ג' אף ששייך בהן איסור יחוד אפ"ה מחשבו ר"ה. ואפילו אינן בני עדות כלל לאיסורא ולממונא. כגון ג' ילדים שיש בהן דעת לישאל (ומסתפקינא באירע סט"ו ברה"י באדם שיש בדל"ש והיה בב' הנותרים א' או ב' אין בדל"ש אי מחשב ר"ה. ולפי השקפה ראשונה נראה מדאין דעת בכולן אינן בכלל בני אדם). ועכ"פ א"צ שיהיו דוקא ג' בני ברית. אלא אפילו כל הג' או ב' מהן כנענים נקרא רה"י ההוא ר"ה. וכדאשכחן בכל מידי דצריך מחשבה. כגון עובד דומיא דעבד (פרה פ"כ מ"ג וד'). וכן כי יותן דומיא דכי יתן שבהכשר (ריש מכשירין). וכן מחשבה שצריך לשווי' כלי לקבל טומאה (כלים ספכ"ה). וכן מחשבה לשוויי' אוכל שיקט"ו (עוקצין פ"ג. ועמ"ש בס"ד בבועז). בכולן אין חילוק בין ישראל לכנעני. וראיה לדברינו דהרי בכל הנך לא מצינו שנתמעטו רק חרש שוטה וקטן. מדאינן בני דעת כלל. אבל כנעני שהוא בר דעת מחשבתו הוה מחשבה. ורק לענין טומאה שבגופו או שיוצא מגופו אמרינן אתם קרויין אדם וכו' (כיבמות סא"א). ושבו לכם עם החמור. עם הדומה לחמור (ב"ק דמט"א). אבל לענין מילי אחרניתא. כבני דעת חשיבי. וכ"כ מצינו לענין נט"י דצריך כח גברא גם כנעני חשיב גברא (ועמ"ש בס"ד ספ"א דידים). ופשוט דכ"ש לענין ר"ה דחשיבי שיהיה כל רה"י שמצויין שם חשיב ר"ה על ידן. וכ"כ כל סט"ו שבא ע"י כנעני גדול מחשב כיש בדל"ש אף דלא מהימנינן ליה. ט) כל סט"ו דאורייתא שברה"י דינו כוודאי טמא. ושורפין עליה את התרומה. ואפילו יש שם חזקת טהרה (כתוס' ריש נדה). אבל בס"ס אפילו ברה"י תולין (כנדה לג"ב) וכ"כ אין אומרים סט"ו ברה"י טמא. רק כשהספק הוא כבסוטה. דהיינו באדם א' או ב'. אם נטמא כל א' או לא. אבל כשהספק הוא בין ב' גופין אם נטמא זה או זה כיון שא' מהן ודאי טהור לא דמי לסוטה דאו שניהן טהורים או שניהן טמאין. משא"כ הכא. להכי בכה"ג תולין (תוס' נזיר נז"א ד"ה באומר). י) אבל סט"ו שבר"ה טהור. היינו בין שהספק הוא אם נטמא א' מהג' או ב' מהן. או אם כולן טהורים או אם כולן טמאים (כספ"ה דטהרות). ועיין לעיל סי' ג'. ואפילו כשהספק הוא בין ב' בנ"א מהג' אם נטמא זה או זה. שהרי א' מהן ודאי טמא (נזיר נז"א). ובין שהספק הוא בהנוגע דשמא לא נגע כלל. או שהספק הוא בהמגיע כגון שנגע בשרץ ואינו יודע אם חי או מת. או שנגע בשרץ מת. ואינו יודע אם היה א' מהח' שרצים שנזכרו בפרשת שמיני שרק אלו מטמאין. או שמא צפרדע או שרץ אחר היה. והרי בין כך וכך ודאי נגע (ערפ"ה). אפ"ה כל סט"ו שבר"ה טהור. יא) מיהו אין ספק טומאה בר"ה טהור רק בשיש חזקת טהרה להנטמא (כתוס' סוטה כח"ב ד"ה מכאן). ולזה נוטין דברי הרמב"ם (כרמל"מ סוף הלכות מקואות). וזה דלא כדברי רבעתו"ס (ריש נדה בדיבור ראשון ושני שם) שכתבו דגם בדליכא חזקת טהרה. סט"ו בר"ה טהור). אבל ביש חזקה לטומאה. וכגון היה ודאי טמא אבל מסופק רק אם טבל. או אפילו שוודאי טבל. אבל מסופק אם טבל במ' סאה או בפחות. בכל כה"ג יש חילוק. דבהיה טמא מדאורייתא אף שיש שם כמה ספקות טמא. אבל בהיה טמא מדרבנן אפילו בהיה בטבילתו רק ספק א' טהור. בין שטבל בר"ה או ברה"י (מקואות פ"ב מ"ב). יב) כל היכא דמסתבר טפי לטומאה מלטהרה. טמא אפילו בר"ה (כטהרות פ"ג מ"ח. ורמב"ם פט"ו מאהט"ו ה"ג). ואפילו אין בו דל"ש (כרפ"ז דטהרות). אבל היכא דמסתבר טפי לטהרה מלטמאה. טהור אפילו ברה"י (כטהרות פ"ג מ"ח. ונדה פ"ז מ"ב). זה הכלל דתולין במצוי בין להקל בין להחמיר באיסורים ובטומאות (ועיין ברמג"א תס"ז סקט"ז). וכ"כ ביש רוב לטמא טמא אפילו בר"ה (כטהרות פ"ה מ"ז). וביש רוב לטהרה. טהור אפילו ברה"י (כקדושק דפע"א) ואילה"ק ממ"ד (תוספתא דמכילתין פ"ו. הובא בכתובות דטו"א ט' צפרדעים ושרץ א'. ונגע בא' ברה"י טמא. ט' שרצים וצפרדע א' ונגע בא' בר"ה טהור. י"ל התם מדהו"ל קבוע דכמחצה על מחצה דמי מדניכר כל איסור במקומו הו"ל כט' חניות. יג) מחזקינן טומאה מזמן לזמן אפילו בר"ה ספקו טמא (כטהרות פ"ה מ"ז). וכך כתב הרשב"א (בפרק קמא דנדה) דכל להחזיק טומאה למפרע מזמן לזמן. אף בר"ה טמא. יד) אין מחזיקין טומאה ממקום למקום ואפילו ברה"י ספקו טהור (כטהרות פ"ט מ"ח). מיהו דוקא בלא היתה הטומאה בב' המקימות בכל א'. אבל אם טלטל הכלי שבו הטומאה ממקום למקום ומצא הטומאה במקום הב'. או מזוית לזוית באותה קופה (נדה ד"ד א) מחזקינן בכה"ג הטומאה גם ממקום למקום. לומר שכבר במקום הראשון היה הטומאה בכלי. אבל רק לתלות ולא לשרוף תרומה ע"י ספק זה (כהראב"ד פי"ז מאהט"ו). ונ"ל דה"ט מדהו"ל ספיקא. אי ניזל בתר המקום שבכלי. והרי הטומ' מונחת בתוכו באותו מקום שבתחלה. והו"ל החזקת טומאה באותו מקום מזמן לזמן. או ניזל בתר המקום שהכלי הועמד עליו. והו"ל החזקת טומאה ממקום למקום. וכאבעיי' דבש"ס (נזיר סד"א) ומדהו"ל ספק תולין ולא שורפין. והנ"מ דלרמב"ם ושאר גאונים דעמי' דס"ל דכל את"ל פשיטותיה דאבעיי' הוא. והרי בסוגיא דנזיר הנ"ל קאמרי' ואת"ל בתר כלי אזלינן והא נח א"כ ה"נ שורפין בכה"ג תרומה על ספק כזה. וגם להראב"ד אי נימא דס"ל דאת"ל לא פשיטותא היא. א"כ בחמץ בכה"ג הו"ל ספק איסור משהו ולקולא [ועי' רמג"א תס"ז סקט"ז]. וגם בל"ז בחמץ כשנמצא החמץ תוך הכלי הב' שנטלו הכרוב שבו מהכלי א' אין לאסור הכרוב שבכלי א' דאף את"ל שנחזיק שהי' החמץ בכלי הב' בשעה שלקחו הכרוב שבו מהכלי א'. אפ"ה לא נאסר הכרוב שעדיין בכלי א' מדלא נגע החמץ שבכלי ב' בהכרוב שבכלי א' רק שעה מועטת בשעת לקיחה. ולראב"ד הנ"ל צ"ל דהך מסוכן שהוציאוהו (לקמן רפ"ו) מיירי שהוציאוהו בלי המטה. טו) אע"ג דכל הטומאות מחזקינן להו למפרע מזמן לזמן כשעת מציאתן אפילו בר"ה או ברה"י (כטהרות פ"ט מ"ט) אפ"ה זהו דוקא במקום מציאתן (כפ"ג דטהרות סי' י"ד) דאל"כ בכל דוכתא שמזדווגין יחד החזקט"ו מזמן לזמן והחזקט"ו ממקום למקום. כגון אדם בריא שטלטלוהו ממקום למקום. ובמקום השני מצאוהו מת. אף שיש להחזקטו"מ מזמן לזמן לומר שכבר בשעה שהיה במקום הראשון היה מת. אפ"ה אין מחזקט"ו ממקום למקום. וכל שנגע בו במקום הראשון טהור. וכן מבואר במשנה כלים פ"ט מ"ג. ועיין ספ"ט דטהרות. ועיין מ"ש בזה בס"ד (אהלות פ"ז בועז סי' ז') וכ"כ כל ספק מגע בטומאה צפה במים או באויר בין בר"ה או ברה"י טהור (טהרות פ"ד מ"א ומ"ז):

ספק ר"ה טהור בתוספתא רשב"ג אומר מפני מה ספק רה"י טמא וספק ר"ה טהור מפני שאפשר לישאל ליחיד ואי אפשר לישאל לרבים: