משנה טהרות פרק ד׳ משנה י״ב

כבר ביארנו בחגיגה (דף יח:) שפרושים הם אוכלים חוליהן בטהרה וזכרנו ג"כ בזאת המס' (פ"ב) שהחולין הנה יהיו על טהרת הקדש ועל טהרת התרומה ושם אמרנו בגדי ע"ה מדרס לפרושים בגדי פרושים מדרס לאוכלי תרומה ואם נסתפק זה הפרוש אם נגע בבגדי ע"ה אם לא הנה הוא טהור וכן אם נסתפק אוכל תרומה ונתחדש לו ספק בבגדים זה הפרוש הנה הוא טהור ולזה אמרו זו טהרת פרישות לכלול שתי הכוונות יחד וספק שרצים הוא כמו שביארו בתוספ' והוא אמרם אי זהו ספק שרצים שטהרו חכמים זה ספק הנזרק כמו שישליך שרץ בין הככרות ונסתפק אם נגע או לא נגע כי הככרות טהורות כמו שהתבאר בתחלת זה הפרק מאשר לא ימצא השרץ נוגע בככר והוא אמרו כשעת מציאותן ולא נאמר לך שבשעת עברו על הככר נתחכך עמו אמנם ספק נגעים כבר ביארנוהו בה' מנגעים וכן אם נתחדש לו ספק נזירות כמו שביארנו בב' מנזיר (דף יג.) שהוא מותר לשתות יין וליטמא למתים:

וספק בכורות. סבתו מה שזכר שהמוציא מחבירו עליו הראיה ויאמר לכהן הביא ראיה שהוא בכור וקחנו לך:

ואמרו בין טמאה בין טהורה. ירמוז אל פטר חמור אשר אמר ה' יתברך (במדבר י״ח:ט״ו) אך פדה תפדה את בכור האדם ואת בכור הבהמה הטמאה תפדה וכבר נתבארו דמיון הספקות הנופלות בבכורות במקומן:

ספק שרצים פירש הר"ב השליך שרץ בין הככרות כו' בתוספתא. כמו שהתבאר בתחלת זה הפרק. הרמב"ם:

ספק נזירות מותר. עיין מ"ש בזה במ"ה פ"ק דנזיר:

בין טהורה. והיא בעלת מום שיתננה לכהן ואין בה למזבח כלום:

ספק החולין זו טהרת פרישות בני אדם שתקנו להם חכמים שיהיו מופרשים זמ"ז. ונקט פרישות לשון רבים. מדיש ו' מיני מופרשים זמ"ז. ואלו הן. א) ע"ה. ב) חבירי' האוכלין חוליהן בטהרה. ג) אוכלי מעשר שני. ד) אוכלי תרומה. ה) אוכלי קודש. ו) מתעסקי בפרה אדומה ובמי נדה שלה. בכל אלה הו' גזרו חכמים שיהיו בגדי מדרגת כל כת מטמא כמדרס לאותן שהן במדרגה למעלה מהן [כחגיגה יח"ב]. ואעפ"כ יש חילוק ביניהן. דטומאת ע"ה חמור מכולן. שגזרו עליו שיהיה כזב לכל דבריו. שבגדיו יהיו כמדרס הזב. ומעיינותיו כתב. ומגעו ראשון הכל כזב ממש. רק שאין גופו עושה משכב ומושב לבגדי טהור. וגם אין גופו מטמא שום דבר טהור בהסיט. מדהיו רובן עושי מלאכה ונושאי משא בעם. ושיערו חכמים שאם יגזרו עליהן גם בהנך יהיה גזירה שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו [כתוס' נדה לג"ב ד"ה ותיפוק. ותוס' חגיגה יט"ב ד"ה בגדי]. משא"כ בשאר ה' כתות המפורשים הנ"ל. רק בבגדיהן גזרו שיהיו טמאין זה לזה שלמעלה ממנו כבגדי הזב. אבל לא בגופן ובמעיינותיהן [כרמב"ם רפי"ג מאהט"ו]. ופשוט דאף דלא חשבינן גופו טמא כזב. שיהיה דינו כאהט"ו. עכ"פ גופו הוא ראשון לטומאה להכת שלמעלה ממנו. מדעכ"פ נשא בגדיו שהן מדרס. ולפיכך אם נגע מאכלי של כת שלמעלה ממנו. נעשה שני. וקאמר הכא דאם מסופק א' ממדרגה שלמעלה אם נגע או נשא בגדי אותו שלמטה ממנו במדרגה טהור ואפילו באירע הספק ברה"י:

ספק שרצים כיצד:

כשעת מציאתן ר"ל במצא שרץ שרוף על הפירות. אין חוששין שמא לח נפל. אלא אמרינן דכל טומאות כשעת מציאתן [כלקמן ספ"ט]. ונ"ל דנקט שרצים. וה"ה נבלה או שאר טומאות. דהרי כולן דיינינן להו כשעת מציאתן רק נקט שרצים שמצויין. ובתוספתא מפרש דהיינו בזרק שרץ ומסופק אם נגע בשעת זריקה ברה"י בטהרות:

ספק נגעים במסופק אם פשה [כפ"ה דנגעים]:

ספקו ומסופק אם נתמעט הנגע. כמבואר [נגעים פ"ה מ"ה]:

ספק נזירות באמר הריני נזיר שכרי זה ק' סאה. ונאבד הכרי [כנזיר דח"א]:

מותר ביין וטומאה ותגלחת. וגם על היתר נקט תנא לשון טיהרו חכמים, וכמש"ל:

אחד בכורי אדם דנפדה בה' סלעים:

בין טמאה פטר חמור:

בין טהורה שדינו שיתנו לכהן. והוא יקריבנו. ויקטיר האימורין. והשאר כולו שלו. ואם הוא ספק בכור ירעה עד שיסתאב. ויאכלנו הבעלים. ובספק בכור אדם או חמור, פטור מליתן להכהן כלום [כבכורות די"ז ב']:

ולהרמב"ם (פט"ו מאהט"ו) יהיה כוונת המשנה ג"כ כך דלהכי ספק טומאה הנזרקת טהור. מדכל הטומאות כשעת מציאתן והרי מצאה רחוק מהטהרה. ולכאורה מהתוספתא זו יהיה סיוע להרמב"ם שכתבנו לעיל בשמו דטומאה הנזרקת רק בשרץ טהור מיהו י"ל דאורחא דמילתא נקט. דשרץ מצוי לזרקו (כביצה לו"ב). תדע דגם לר' דוסתאי בהתוספתא שם דאמר דספק שרצים היינו בעשה טהרות במבוי ואח"כ נמצא שם שרץ טהור. ע"כ גם הוא שרץ רק לדוגמא בעלמא נקטה. וה"ה שאר אהט"ו. ועיין מ"ש לעיל סי' מ"א:

זו טהרת פרישות. פי' הרמב"ם ז"ל לזה קתני זו טהרת פרישות לכלול שתי הכוונות יחד וכמו שפי' רעז"ל אבל הר"ש ז"ל פי' עוד פירושים אחרים וז"ל טהרת פרישות כגון ט' צפרדעים ושרץ אחד ביניהם ואינו יודע באיזה מהן נגע ספקו טמא ברה"י דכל הקבוע כמחצה על מחצה דמי וי"מ כדתנן בפ"ב דנדה היתה יושבת במטה ועסוקה בטהרות ופרשה וראתה דם היא טמאה וכולן טהורות ע"כ. וכתוב שם בהגהה לפי' ראשון קשיא לן דהיינו ספק ר"ה דתנן כבר. וי"ל דבההיא דנדה מיירי דאע"ג דאיכא למימר ספק בשעת עיסוקה בטהרות ראתה ספק אחרי כן ספקא לקולא וטהור ע"כ:

ספק שרצים. כלומר מאי ניהו ספק שרצים דטהור היינו מה שאמרנו כשעת מציאתם כגון שנמצא שרוף וכ' הר"ש ז"ל ובתוספתא איזהו ספק שרצים שטהרו חכמים זהו ספק הנזרקים ר' דוסתאי בר ינאי אומר משום ר' יוסי הלך במבוי ועשה טהרות ואח"כ נמצא שם שרץ זהו ספק שרצים ע"כ ובר"פ שנינו הזורק טומאה וכו':

ספק נזירות מותר. ומאי דקשה אמתני' ממתני' דסתם נדרים דבפרק שני דנדרים כתבתיו שם בס"ד. וסתם מתני' ר' יהודה אבל ר"ש פליג עליה בתוספתא וקאמר ספק נזירות אסורה והבאתי דבריהם שם בנזיר פ' שני סימן ח' ובפ"ה סי' ו':

שהמוציא מחבירו עליו הראיה. התם בריש מציעא אמרינן תני עלה דאסור בגיזה ועבודה על הספק משום דקדושת בכור הויא קדושה דאתיא ממילא ואמר רבה התם דאי תפס כהן מוציאין אותו מידו דמסתמא בחזקת ישראל הן ולעולם גבי כהן לבד אמרי' המע"ה: