משנה טהרות פרק ד׳ משנה י׳

רבי יוסי אומר שהעיסה טמאה להיותה אוכלין והעריבה אשר שם נילושה בה זאת העיסה טהורה להיותה כלים ובטומאת משקין ג' סברות שיש אחד שאומר שאין טומאת משקים מן התורה כל עיקר ואפי' לטמא עצמם אמנם הוא מדרבנן ושאומרו ית' (שם) וכל משקה אשר ישתה בכלי יטמא אמנם ירצה בו שמשקין התלושין מן הקרקע מכשירין אע"פ שהן בכלים וכוונת יטמא יכין לטומאה או יכשיר ושם מי שיחשוב שטומאת משקים בעצמן מן התורה כמו שנראה מלשון הפסוק וטומאת זולתן מדרבנן וזהו סברת ת"ק ולזה אמר שאם נפל הספק בטומאת עצמן ספיקו טמא ואם נפל הספק בטומאת זולתן ספיקו טהור להיות זה מדרבנן ושם מי שיחשוב שאפילו לטמא משקים בזולתו מן התורה ושאמרו יתברך יטמא ירצה בו זולתן וזו היא סברת ר' יוסי ולזה אמר שאם נפל הספק בטמא המשקים לאוכלין הנה האוכלין טמאים אמנם אם נפל הספק בטמאם לכלים הנה אלה הכלים טהורים לפי שהמשקים טמאים שיטמאו הכלים הוא מדרבנן לדברי הכל כמו שזכרנו בפתיחת זה הסדר ואין הל' כר' יוסי:

לאוכלים טמא ולכלים טהור. פי' הר"ב דדריש קרא וכו' יטמא לטמא אחרים. הלכך ספק טומאה לטמא אוכלים טמא. ולכלים טהור. דק"ו הוא ומה כלי שמטמא משקה אינו מטמא כלי משקין הבאים מחמת כלי אינו דין שלא יטמאו את הכלים. מאי אמרת משקים הבאין מחמת השרץ. הא לא אתיין אלא בק"ו ממשקין הבאים מחמת כלי דיו לבא מן הדין להיות כנדון. בגמ' פ"ק דפסחים דף י"ח:

כיצד שתי חביות כו'. מדקתני כיצד משמע דברישא דמקל לבין הככרות מודה רבי וסי. וכן מוכח בתוספתא בהדיא. ויש ליתן טעם דרישא ספק נגע. אבל הכא העיסה עצמה נעשית מן המשקים. וקשה דבספ"ק דפסחים [דף ט"ו] אמרינן דר' יוסי קסבר דטומאת משקים לטמא אחרים דאורייתא (כדפי' הר"ב שם וכאן). וי"ל דהתם בסוף כל הסוגיא אמרי' דר"י בשיטת ר"ע רבו אמרה. וליה לא ס"ל. אלא קסבר אליבא דנפשיה. דטומאת משקין לטמא חחרים דרבנן. הר"ש (ועיין בתוספות דפסחים סוף דף ט"ו ד"ה ר"י) ולי עוד ראיה מדקתני בסיפא זה הוא ספק משקים כו'. וביבמות פ"ג משנה ג' וז' דייקי'. זו היא למעוטי מאי כו'. ומל' התוספתא מוכיח כן מקל [שהיא] מלאה משקין טמאין וזרקה כי' לא זהו ספק משקים שנחלקי עליו חכמים. אלא איזהו ספק משקים שנחלקו עליו חכמים שתי חביות כו':

ר' יוסי אומר ספק משקין לאוכלים טמא דס"ל דטומאת משקין לטמא אחרים דאירייתא. הלכך ספק משקין לטמא אוכלין טמאה.

ולכלים טהור דכלי אמקט"ו מדאורייתא רק מאהט"ו. ורק בי"ח דבר גזרו שמשקין יטמאו כלי. מגזירת של זב וזבה. הלכך הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא:

כיצד שתי חביות ובכל א' מים:

ספק מן הטמאה עשה הא דאיצטריך למנקט בהמשל גוונא אחריתא ולא נקט המשל במקל שנזרק. וכדנקט ת"ק. דהיינו שזרק מקל ובו משקין. ומסופק אם נגעו המשקין בככר או בכלי. או שמסופק אם נגעו בשניהן כאחת. או שזרק א' מב' מקלות. שבאחד משקין טהורין ובאחד משקין טמאים. ונגעו ודאי בככר ובכליו. ה"ט משום דבמקל הנזרק מודה ר' יוסי דגם לאוכלין טהור. וכמפורש בתוספתא. וטעמי', אי משום דס"ל דאף כשיארע הספק לאחר שנח. אפ"ה מחשב כספק טומאה הנזרקת. דגם בשרץ היה טהור. וכ"ש במשקין הנזרקים. אי משום דס"ל שכשאירע הספק במשקין שע"ג מקל. הו"ל כאין לטומאה מקום. שג"כ גם בשרץ הוה טהור. והא דנקט כה"ג בב' חבית ולא בחבית מלאה משקין טמאין. ואינו יודע אם נגעו בהן ככר וכלי או לא. ה"ט מדבעי לאשמעינן רבותא. אע"ג דבכה"ג ודאי נעשה המעשה. שלקח מים ולש בהן. אלא שאינו יודע. אם מהטהור או מהטמא. אפ"ה הכלי טהור. וכ"ש במסופק אם נעשה המגע בטומאה כלל. וגם נקט המשל בעיסה. ג"כ כדי לאשמעינן רבותא. דאע"ג דבכה"ג יהי' הספק בהאוכלין ובהכלי שלש בה כאחת. אף דבכה"ג הרי באותו הספק שמטמאין העיסה נטהר בו הכלי. אפ"ה מקלינן. ולא מחשב כתרתי דסתרי אהדדי [כחגיגה כב"ב]. וכ"ש כשהספק באוכלין ובכלים בכל א' לבד:

ולכלים ר"ל הכלי שלש בה טהור:

כך לשון הר"ש והר"ב וכך הוא לשון הגמרא (פסחים טו"ב). ולכאורה מלת אחרים סתמא משמע דס"ל לר' יוסי דמשקין מדאורייתא בין לאוכלין ובין למשקין. והא דנקט במתני' לאוכלין טמאין לאו דוקא. דה"ה למשקין. אלא נקט אוכלין מדבעי למנקט בכיצד עיסה שהוא אוכלין. וגם בל"ז משקין בכלל אוכלין [כשבועות כב"ב]. וכן מפורש בתוספתא דמכילתין [פ"ה] דמייתי ר' יוסי כמה מיני כיצד על דבריו. ובכמה מהן אמר בפירוש לאוכלין ולמשקין טמאין ולכלים טהורים וכן העתיק הר"ש לשון התוספתא. ולפענ"ד גם מלשון ר' יוסי במשנתנו לכאורה מוכח כן דאי נימא דאוכלין דקאמר ר' יוסי דוקא. אבל משקין למשקין לא מטמאי מדאורייתא. א"כ למה שבקה ר' יוסי בסיפא והכי הול"ל למשקין ולכלים טהורים. אע"כ דאוכלין ברישא לאו דוקא. אלא ה"ה למשקין טמאין. ואע"ג דבכל דוכתי דסתרי אהדדי דיוקי דרישא ושיכא אמרינן דנעשה דיוקא דרישא כמפורש בסיפא [כמ"ש לעיל סי' ל"ט]. דשאני הכא דבמלת אוכלין נכלל משקין וכמש"ל. אמנם כל זה תמוה מאד דבהדיא אמרינן [פסחים י"ח א' וע"ב] דס"ל דמה דכתיב וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא. דהיינו יטמא אחרים. והאי אחרים היינו אוכלין. דאי משקין הרי לא מצינו טומאה עושה כי"ב טמא. ופי' רש"י [שם ע"ב]. דהיינו אוכלין לאוכלין ומשקין למשקין. עכל"ש. הרי דר' יוסי ס"ל דאין משקין מטמאין משקין. ואת"ל א"כ למה קאמר ר' יוסי למשקין ולכלים טהורים. י"ל דמשקין א"צ לאשמעינן. דממילא ידעינן כן. מדאין טומאה עושה כי"ב טמא. וכן משמע מרש"י [פסחים יח"א]. וא"כ לפי האמור ק' התוספתא לש"ס ערוך הנ"ל. [ועיין רש"י פסחים יח"א ד"ה והכא]. ואפשר דה"ק התם. יכול למשקין אמרת לא כך הי'. ר"ל אם תפרש האי יטמא דקרא. דהיינו רק למשקין ולא לאוכלין. א"כ לא כך הי' יטמא דהכא כיטמא דרישא דכתיב גבי אוכלין טמאין דאין מטמאין כיוצא בהן. וא"כ אי נימא דיטמא דכתיב גבי משקין טמאין היינו למשקין ולא לאוכלין ולא יהיו דומיא ליטמא דכתיב גבי אוכלין. א"כ לא הו"ל לקרא לכתוב סתמא כלישנא דכתיב גבי אוכלין. אע"כ דלהכי כתיב סתמא גבי משקין. מדמטמא לאוכלין ולמשקין. ועכ"פ דוחק הוא לפרש כן דהרי הש"ס מסיים (פסחים יח א) טמא דרישא לטמא משקין ויטמא דסיפא לטמא אוכלין. וע"כ צ"ל כרבינו הרא"ש [חולין פ"ב ס"ו] דכל תוספתא שלא הובא בש"ס לאו דסמכא היא. וכ"ש בענינינו דאשכחן בש"ס הנ"ל להיפך מהתוספתא:

ר' יוסי אומר ספק משקים וכו' ס"ל לר' יוסי שהעיסה טמאה להיותה אוכלין והעריבה אשר שם ללוש בה זו העיסה טהורה להיותה כלים ובטומאת משקים שלש סברות יש מי שסובר שאין טומאת משקים מן התורה כל עיקר ואפילו לטמא עצמן ויטמא דקרא היינו להכשיר דלא תימא דאין מים מכשירין אלא במחוברים לקרקע קמ"ל בכל כלי יטמא פי' יכשיר וסברת ת"ק דמתני' וסברת ר' יוסי הרי שלשה סברות קיצור מהרמב"ם ז"ל.

כיצד שתי חביות וכו' מדקתני כיצד משמע דאע"ג דסבר ר' יוסי טומאת משקים לטמא אחרים דאורייתא מודה ברישא בספק מגע דטהור ולא מטמא אלא היכא שעשה מן המשקה אוכל והיינו נמי לטמא אחרים שהלך לו המשקה ונעשה אוכל כמו חלב ורוטב שקרשו והכי איתא בתוספתא בהדיא ות"ק דר' יוסי היינו ר"מ כדמוכח בתוספתא ובפ"ק דפסחים ור' אלעזר ס"ל כר"מ ור' יהודה פליג בתוספתא וקאמר לכל טמא דקסבר לטמא כלים נמי דאורייתא ואמרי' התם בפסחים דהדר ביה ר' יהודה. ור"ש בתוספתא ס"ל כר' יוסי הר"ש ז"ל. ועוד כתב מה שכתבתי אני לעיל סימן ט' דהתם בפסחים בסוף כל הסוגיא אמרי' דר' יוסי בשיטת ר' עקיבא רבו אמרה וליה לא ס"ל אלא קסבר אליבא דנפשיה דטומאת משקים לטמא אחרים דרבנן וההיא תוספתא אליבא דר' עקיבא אבל סיפא דקתני בתוספתא לא זהו ספק משקים שנחלקו עליו חכמים לאו אפלוגתא דרישא קאי אלא אמתני' קאי דקתני אליבא דנפשיה ופליגי בשתי חביות שעשה עיסה מאחת מהן דר' יוסי חשיב להו כטומאת עצמן שהמים מעורבין בעיסה ור"מ חשיב להו כלטמא אחרים לפי שהמים בטלים בעיסה עכ"ל ז"ל. ועיין בספר קרבן אהרן פרשה ח' דפרשת שמיני: