משנה טהרות פרק ד׳ משנה ט׳

זה כולו מבואר וזה שהוא אומר אם נפל הספק בטומאה בעצמה אם נטמא אם לא נטמא ספיקו טמא וישובו משקים טמאים ואם נפל הספק בטמא זולתו יהיה הזולת טהור כמו שהמשיל והביא המשל באיש טמא וכבר טמא להודיענו שאין הבדל בין היות הספק נופל במי שיש בו דעת לישאל או שאין בו דעת לישאל הנה ספק המשקים לענין אם נטמאו בעצמן טמא:

היתה ככר טמאה בידו כו'. והביא המשל באיש טמא וככר טמא. להודיענו שאין הבדל בין היות הספק נופל במי שיש בו דעת לישאל או שאין בו דעת לישאל. הנה ספק המשקים לענין אם נטמאו בעצמן טמא כ"כ הרמב"ם. ולפי זה נוסחתו כגי' הספר דג' וזרקה. וכן העתיק בחבורו פי"ד מהא"ה [הלכה ז'] אבל הר"ב והר"ש נראה דגרסי כנ"א ופשטה. דאי גרס וזרקה. ה"ל לפרושי ברישא מאי דפירשו בסיפא דכגון שהיה לנו ספק אם לאחר שנחה כו':

ספק משקין ליטמא ר"ל אם הספק הוא אם נתטמאו המשקין:

כיצד טמא שפשט את רגלו נ"ל דנקט רגלו ולא ידו. כדי שלא נטעה לומר דבטומאת ידים מיירי. והרי בכה"ג גם במשקין טהור [וכמשנה י"א]. עוד נ"ל דנקט רגלו לרבותא אף דאינו משמשני כידי':

לבין משקין טהורין ספק נגע ספק נ"ל דנקט הכא ובכל דוכתא ספק ספק. היינו לאשמעינן דרק בספק שקול מיירי. דרק בכה"ג מחמרינן במשקין. דאל"כ לא מחשב ספק כלל [עיין רמב"ם פט"ז מאהט"ו ה"ג. וכמו שכתבנו לעיל סי' מ']:

ספיקו טמא דס"ל דטומאת משקין שיתטמאו הן עצמן הוא דאורייתא. אבל שיטמאו המשקין לדברים אחרים. הוא מדרבנן. והו"ל ספק דרבנן לקולא. וגם ברה"י טהור [כפסחים טז"א]. מיהו דוקא ברה"י. אבל בר"ה אף ספק משקין ליטמא טהור. דלא עדיף משקין משאר ספק טומאה בר"ה דטהור:

היתה ככר טמאה בידו ופשטו גרסינן. ולהספרים דגרסי וזרקה צ"ל וזרקו כי קאי על האדם. ור"ל שפשט האדם את הככר הטמא לבין המשקין הטהורים. דאי בזרק הככר. הרי אפילו בזרק אב הטומאה ומסופח אם נגע בשעת זריקה טהור מדאין לטומאה מקום:

וזרקה לבין משקין טהורין ספק נגע ספק לא נגע ספיקו טמא ברה"י וקמ"ל דלא הוה ספק באין בו דל"ש. דהרי אדם אחז הככר בשעה שנולד בו הספק ובכה"ג הו"ל כיש בדל"ש:

ולטמא טהור ר"ל והא דאמרינן אם הספק הוא אם משקים טמאים נגעי בטהרות, טהור, כיצד.:

וזרקה לבין ככרות וכ"ש במסופק אם נגעו המשקין הטמאים שבראש המקל. במשקין טהורים. דהטהורים בטהרתן. דהרי אפילו אוכלין טמאין שמטמאין למשקין מדאורייתא אפ"ה כשהנוגע שוה למגיע דהיינו ששניהן אוכל אינו טמא רק מדרבנן. וכ"ש במשקין שאין בהן שום טומאה לטמא אחרים כששניהן שוין. דהיינו כשהנוגע ומגיע שניהן משקין. ודאי הטהורים נשארו בטהרתן:

וא"ת עכ"פ גם לטומאת עצמן. הרי המשקין הנוגעין אין בהן דעת לשאול. ובכה"ג גם ברה"י טהור. י"ל דעכ"פ כיון דהאדם הפושט רגלו יש בו דעת לשאל. הו"ל כספק טומאה הבאה בידי אדם דדינו כיש בו דל"ש. בין שהטומאה בין שהטהרה ביד האדם (כתוס' נדה דה"ב ד"ה ספק):

ואי"ל כהר"ש. דלעולם שזרק גרסינן. ומיירי שמסופק אם נגע לאחר שנח. דא"כ עכ"פ ק' זרקה ל"ל למתני. ואת"ל דקמ"ל דאפילו בזרקה אפ"ה במסופק אם נגע בשעה שנח טמא. ליתא. דא"כ מאי איריא דקמ"ל הא במשקין. בכל מילי נמי. ובריש פרקין במפתחות וככר הו"ל לאשמעינן כן:

ויש לדקדק טובא. למה אצטריך תנא לשאל כיצד. והרי הדבר מפורש כבר באר היטב דקאמר דטומאת משקין ליטמא טמא ולטמא אחרים טהור. ותו אם כבר הביא דוגמא אחת דפשט טמא רגלו וכו'. אטו תנא כי רוכלא לחשב וליזל עוד דוגמות אחרות. וכי ממשיל משלים הוא מהדוגמא כשמסופק אם נטמאו המשקין מככר טמא. ואסתגר בקמייתא. ותו אם כבר רוצה להרבות משלים. עכ"פ למה נקט ברישא בפשט ככר טמא לבין משקין טהורים ולא כמו בסיפא דהיינו בפשט מקל ובראשו משקין טמאים לבין משקין טהורים. והרמב"ם בפירושו כאן ניער ממקום קדשו לתרץ א' מג' דקדוקים הנ"ל. וז"ל ונקט המשל מאיש טמא וככר טמא. להודיענו שאין הפרש בין יש או אין בו דל"ש. דבכל גוונא ספק ליטמא טמא. וכן העתיק רתוי"ט בשמו ולא העיר דבריו אלה מידי. והנה מלבד שבזה לא נתיישבו עדיין ב' הדקדוקים האחרים שזכרנו. תמוה ג"כ מאד על דברי רבינו אלו. דהאיך יעלה על הדעת לומר דנקט תנא איש טמא מדיש בו דל"ש. וככר טמא מדאין בו דל"ש. והרי לימוד ערוך הוא בידינו. דבכל דעת לישאל בתר נוגע ולא בתר מגיע אזלינן [כסוטה כט"א]. וא"כ ל"ל לאשמעינן הכא כן. ולמה אצטריך רק הכא במשקין ליטמא לאשמעינן דאף באין בו דל"ש במגיע. אפ"ה טמא. הרי בכל דוכתא הדק כך דאין שום נ"מ בין יש או אין בו דל"ש במגיע. ותו הרי רתוי"ט. אחר שהעתיק דברי הרמב"ם הנ"ל. כתב' שמדברי אלה מוכח. שגרס בככר וזרקה. וכוונתו, דאי גרסינן ופשטה. הרי הו"ל כספק טומאה הבאה בידי אדם דהו"ל כיש בו דר"ש (כפסחים דכע"א). וזה קשה לאזנינו ביותר דעל הראשונים אנו מצטערים דנימא דאצטריך תנא לאשמעינן בספק משקין ליטמא. דאין חילוק בין ייש או אין בו דל"ש במגיע. אלא דרתוי"ט מגלגל עלינו ג"כ לומר דבא להשמיענו נמי דאף שלא בא המגיע בידי אדם אפ"ה טמא. אולם ראו נא כי אורו עיני בתהלות ד' ידבר פי כי חנני אלדים להבין המשנה הקדושה בלי שום גמגום. והיינו לבתר מ"ש רש"י (פסחים טז"א) דלהכי ספק משקין ליטמא טמא משום דלקבלו משקין טומאה. הוא מדאורייתא. א"כ כשיש ספק אם נטמאו. הו"ל ספיקא דאוריייתא ולחומרא. משא"כ הא שמשקין יטמאו דברים אחרים הוא מדרבנן דמדאורייתא משקין טמאים אינן מטמאין שום דבר. ולפיכך במסופק אם טימאו המשקים שום דבר הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא. א"כ לא הוה סגי ליה לתנא במה דתני בספק משקין ליטמא טמא. דהרי אשכחנא נמי דספק משקין ליטמא טהור. וכגון במסופק אם נגעו משקין טמאין במשקין טהורים. דהו"ל נמי ספק משקין והכי שואל התנא שפיר כיצד. ונקט הנך תרתי. איש טמא וככר טמא בלא זו אף זו. דל"מ איש שאפשר שיהיה אב (וה"ה כלי) וככר שאינו אלא תולדה. ונקט תרווייהו לדיוקא דדוקא ביש ספק אם נגעו הנך הטמאים במשקין דהו"ל ספיקא דאורייתא. טימאו המשקין. דאדם טמא פשיטא דמטמא אוכלין ומשקין מדאורייתא. ואוכלין טמאין. נהי דאין מטמאין אוכליין מדאורייתא. עכ"פ מטמאיין משקין מדאורייתא [כפסחים יד"א. ורש"י שם ד"ה ומקרא. ורמב"ם רפ"ז מאהט"ו]. הא במסופק אם נגעו משקין טמאים במשקין טהורים וכגון גוונא דסיפא דזרק מקל שבראשו משקין טמאין לבין משקין טהורים. גם ליטמא במשקין היה טהור. מדהו"ל ספיקא דרבנן ובסיפא נקט שזרק מקל ובראשו משקין טמאין לבין הככרות. שאין המטמא ונטמא שוין דהמטמא הוא משקין והנטמא הוא אוכל. דאי בשזה וזה משקין. דהו"ל שניהן שוין. הרי גם באוכל בשניהן שוין טהור. מדהו"ל ספיקא דרבנן. מדלא מצינו טומאה עושה לכיוצא בה טמא (כפסחים דיח"א). אלא אפילו כשהנטמא הוא אוכל. דהרי בכה"ג דהיינו באוכל טמא למשקה הוא טומאה דאורייתא אפ"ה במשקין טמאין אף באין הנטמא שוה להמטמא. טהור מדאורייתא. ולהכי ספיקו לקולא:

ותמה הר"ש כיון דהכא בכל הספרים גרסינן וזרקו. א"כ מה אריא משקין דמטמאין אחרים רק מדרבנן. אפילו שרץ דמטמא מדאורייתא. אם זרקו. ומסופק אם נגע בהככר, טהור (וכלעיל מ"א וב'). ותי' דמיירי במסופק אם נטמא הככר אחר שנח המקל. אע"ג דבשעת זריקתו היה ספק נגיעתה טהור אפילו בשרץ אפ"ה כשנולד הספק מגע בשעה שנח. הרי באותה שעה יש להטומאה מקום. ולהכי אילו היה ספק כזה השרץ היה טמא ושפיר אצטריך לאשמעינן דבמשקין כה"ג טהור. ואת"ל א"כ מה חדית לן ר' יוחנן (פסחים יט"ב ונדה דה"ב) דקאמר דטומאה הבאה ע"י אדם מחשבה כיש בדל"ש. הרי מתני' היא וכדאמרן. דאי מחשבה כאין בדל"ש הרי גם כשאירע הספק כשכבר הונחה ע"ג קרקע. גם בשרץ הו"ל לטהרה. י"ל דממשנתינו אין ראיה דמצינן לאוקמה בשאירע הספק מגע לאחר שנח. אבל הככר הנוגע היה ביד אדם בשעת הספק וסד"א דרק בכה"ג אילו היה הספק בשרץ היה טמא. אבל בשלא היה הככר ביד אדם בשעת הספק אף שנתהוה הספק ע"י אדם הזורק. סד"א דמחשב כאין בדל"ש. משום דבשעת הספק לא נגע האדם בשניהן. להכי קמ"ל ר' יוחנן דאפילו במונחע"ג קרקע. עכ"פ כיון שבא לשם ע"י כח אדם. מחשב כיש בדל"ש. כך הם דברי רבינו הר"ש ורק בהוספה מועטת (ועתוס' נדה דה"ב). אמנם לעני בדעת כמוני דחיקא לי מילתא טובא לאוקמא למשנתנו שאירע הספק בשעה שנח הטומאה. ובמשנה א' דפרקין נוקמה שאירע הספק בשעת זריקה והרי בב' המשניות הלשון שוה שזרקה בין הככרות. ותו גם הסברא בעצמה לפענ"ד רחוקה. דנימא דכשאירע הספק מגע בשעה שזרקה לא הו"ל כיש בדל"ש. וכשאירע הספק אחר שנח. הו"ל שוב כיש בדל"ש מדבא למקום זה ע"י כח אדם. אתמהה. הרי הופסק הדבר מהאדם ע"י הזריקה שדננוה כאינה ביד אדם. והא דאמר ר' יוחנן אפילו מונחת ע"ג קרקע. היינו כרש"י (פסחים דכע"א) שהטהרה מונחת ע"ג קרקע והטומאה ביד אדם. אבל בששניהן מונחין ע"ג קרקע. ורק הטומאה באה לכאן ע"י כח אדם. מאן שמעת לן שתהי' עי"ז כיש בדל"ש. תדע דוכי ס"ד דשאבדל"ש שטיהרה תורה. אינה רק בנפלה הטהרה מעצמה לשם. או שהונחה שם ע"י בע"ח זולת אדם בעל שכל. דאל"כ טומאה שאבדל"ש דטהור היכי משכח"ל. ותו יש לדקדק ל"ל דנקט שזרק מקל ובראשו משקין טמאין. ולמה לא נקט כפשוטו. שזרק או שפך משקין טמאין. ומסופק אם הגיע מהן טפה להככרות בשעה שנח. אולם תהלתך אלדי ידבר פי. כי אתה תאיר נרי. כי חנני אלדים ויתן לי גם את זה הפטדה היקרה להבין משנה הקדושה. ואמריה כי נעמו. מדבעי רמי ב"ח (נזיר סד"א) מת בכלי וכלי צף ע"פ המים. ומסופק במגע הטומאה מהו. בתר מת אזלינן והא צף. או בתר כלי אזלינן. והרי הטומאה נחה בגווה. ואת"ל בתר כלי אזלינן. והא טומאה נחה בגווה וכו' עכלה"ג. ופסק הרמב"ם (פ"ד מאהט"ו ה"ד) כהך את"ל. כדרכו לומר דאת"ל פשיטותא היא. וא"כ דינו כיש לטומאה מקום. וכבר ידענו ג"כ דטומאה צפה במים או נזרקת באויר שניהן טהורים. דתרווייהו ילפינן מהשורץ על הארץ. וכש"ס התם. וידענו ג"כ דמת דנקט רמי ב"ח לאו דוקא. אלא ה"ה שרץ או שאר טומאה שמונח בכלי צף. וכך כתב בפירוש בשטה מקובצת למסכת נזיר. והרמב"ם [פי"ד מאהט"ו ה"ד] כתב בפירוש שרץ בכלי צף. וא"כ נחזי אנן. אם היה שרץ במזלג וזרקו. ומסופק אם נגע השרץ בשעה שזרקו בככרות טהורות. הרי לפי את"ל דרמב"ח. הו"ל לדון השרץ כנח. דהרי יש לו מקום ע"ג הכלי. והיו הככרות הטהורות טמאים דדא ודא אחת היא עם האבעייא דרמב"ח ואע"ג דהככרות אבדל"ש עכ"פ כיון דהספק נגיעה נעשה ע"י אדם הזורק. ובשעת זריקה הוה נח והו"ל כספק טומאה הבאה ע"י אדם. ולפיכך שפיר נקט תנא גבי בראשה משקין. זרק מקל. תרווייהו לרבותא אע"ג דבכה"ג בשרץ היה טמא. אפ"ה במשקין טהור. דאע"ג דהמשקין היו להן מקום ע"ג המקל ומחשבו כנחין. אפ"ה מדעכ"פ טומאת משקין לטמא אוכלין או משקין הוא מדרבנן. ספק דרבנן לקולא. ואת"ל אם כך כוונת משנתנו א"כ מה בעי רמב"ח בטומאה בכלי צף. והרי משנתנו הוא ממש כך. שהמשקין טמאין על המקל והמקל צף באויר דדוקא במשקין שטומאתן לאחרים דרבנן טהור. הא בשרץ טמא משום דכיש לו מקום דמי. י"ל דאין הכי נמי. אלא דלא חש להאריך בפשיטותיה דאח"ל בתר כלי אזלינן. דכך מבואר במשנתינו. א"נ משום דממשנתינו אין עוד ראיה. מדאיכא למדחי ולפרש משנתינו כפי' הר"ש. דמייריי שהספק נולד לבתר דנח. א"נ מדהי' אפשר לפלוגי דדוקא ע"ג מקל שאין לו תוך מחשב כיש להטומאה מקום. אבל ביש תוך לכלי סד"א דמדחשיב לא הו"ל כמונח על הארץ. אבל לבתר דפשיט באת"ל דגם כשמונח תוך הכלי הו"ל כמונח על הארץ. א"כ מכ"ש כשמונח על מקל שאין לו תוך דכארעא סמיכתא דמי:

ספק משקים וכו'. בפסחים פ"ק דף ט"ז ברייתא קריבה ללשון משנתנו וזה לשונה ספק משקים ליטמא טמא ולטמא אחרים טהור דברי ר"מ וכן היה ר' אלעזר אומר כדבריו ר' יהודה אומר לכל טמא ר' יוסי ור"ש אומרים לאוכלים טמאים לכלים טהורים ע"כ. ובמסקנא מוכח דחזר בו ר' יהודה לגבי ר"ש לפי החסורי מחסרא שהעתקתי בפ"ט דמס' פרה סי' ה' אבל לתירוץ דרב אשי שכתבתי שם אפשר להיות דהדר לגמרי לקולא כדעת ר"מ. וגם ר' יוסי אמרי' במסקנא דלדעת ר' עקיבא רבו הוא דאמר דלאוכלין טמא משום דר"ע אית ליה טומאת משקים לטמא אחרים דאורייתא כמו שכתבתי בסוטה פ' כשם סי' ב' אבל איהו לא ס"ל אלא כר"מ ור' אלעזר והכריח שם רש"י ז"ל דלדידהו ע"כ לא משכחת קדש בא לידי רביעי אלא מדרבנן. ותוס' ז"ל כתבו שע"י עצים ולבונה משכחת לה שפיר דחבת הקדש מהני למימני ביה ראשון ושני ודלא כריש לקיש דמיבעיא ליה הא ולא אפשיטא לי'. והתוספתא הנז' תמצאנה בפי' הר"ש ז"ל:

כיצד טמא שפשט וכו' היתה ככר טמא וכו'. הביא משל באיש טמא וככר טמא להודיענו שאין הבדל בין היות הספק נופל במי שיש בו דעת להשאל או שאין בו דעת להשאל הנה ספק המשקים לענין אם נטמאו בעצמן טמא הרמב"ם ז"ל וזה נראה שקשה קצת על מה שכתבתי בשמו ז"ל לעיל סוף סי' ז' דמשמע דקשה דידיה אדידי' והוא עצמו הביא שם בפי"ד לשון משנתנו ומשל דבאיש ודככר.

היתה ככר טמאה בידו וזרקה ס"א ופשטה. וכן הוא בדפוס רבינו שמשון ז"ל ונראה שהיא גירסא נכונה דאי גרסי' וזרקה קשה אמאי טמא הא תנן לעיל ריש פירקי' דטומאה נזרקת ספקה טהור אפילו בשרץ עצמו. ספקו טמא ולטמא טהור כיצד כך צ"ל.

זרקה לבין ככרות טהורות כך מ"מ וטעמא שהוא לשון נקבה וכדתנן ברישא היתה ככר טמאה ומיהו אשכחן נמי ככר לשון זכר וכדתנן בפירקין דלקמן סי' ו' שני ככרים א' טמא וכו':

בסוף פי' רעז"ל וי"ל דאיכא לאוקומי מתני' כשאדם אוחז הככרות ע"כ. אמר המלקט תירוץ זה תרצוהו תוס' וגם הר"ש ז"ל על קושיא אחרת שהקשו דמאי קמ"ל ר' יוחנן בפ"ק דנדה דספק טומאה הבאה בידי אדם ספקה טמא הא תנינא הכא ספקו טהור וטעמא משום דטומאת משקים לטמא אחרים לאו דאורייתא וה"ל ספק דרבנן הא לאו הכי ספקו טמא ותרצו דמצינן למימר שהככרות ביד אדם טמא וקמ"ל ר' יוחנן אפילו מונחים ע"ג קרקע או טהרות ביד טהור וטומאה מונחת ע"ג קרקע ע"כ: