משנה טהרות פרק א׳ משנה ד׳

זאת ההלכה כבר קדם ביאורה בפ"ט מחולין (דף קכ.) ואמנם אשיב' פה:

רוטב. הוא המרק:

קיפה התבלין:

והאלל חתיכת בשר אשר תפרד בעת הפשט הבהמה ותשאר בעור וגידים יקראו העורקים והעצבים והקשורים והמיתרים והקרומות וירצה בקרנים המקומות הרכים מהם אשר אם יחותכו מן החי ישולח הדם וכן הטלפים מה שהוא מן הטלפים על זה התאר שאם יהיה מאלה ומן הבשר כזית מן הנבלה הנה לא יטמאו שלא יטמא מן הנבילה אלא בשרה כפי מה שבארנו בפתיחה. ובהמה טמאה כל עוד שלא יכלה פרכוסה תטמא טומאת אוכלין לפי שהיא תאות לאכילה ולאכילה נשחטה ולא תטמא כמשפט הנבלה עד שתמות ויבטל הפרכוס או שיותז ראשה:

ואמרו ריבה לטמא טומאת אוכלים. ביאר שטומאת אוכלין יותר כוללת מטומאת נבלות לפי שכל מה שיטמא משום נבלה הנה הוא ג"כ טמא טומאת אוכלין אע"פ שלא יהיה נבלה אלא שחוטה:

העור כשהופשט לגמרי מהבהמה תו אמקט"ו אוכלין, רק כששלקו [כעירובין כח"ב]. אבל כשהשאיר בה בשעה שהפשיטה קצת בשר בכוונה. הו"ל העור שומר. שע"י שהבשר דבוק בהעור ישאר רטוב. ולא יתקלקל כל כך מהר. ולפיכך הו"ל שומר ומצטרף:

והרוטב ר"ל רוטב קרוש, דאע"ג דכל רוטב אע"ג שהוא קרוש חזי לאכילה. וגם בפ"ע מחשב אוכל [כלקמן רפ"ג]. הכא מיירי בשומן שנקרש ע"ג בשר. דבפ"ע אינו נאכל כלל ואמקט"ו. ורק מדנאכל בהדי בשר מצטרף לי' [כחולין קבע"א]. ורק בנגע בו טבו"י אינו חיבור לו [כטבו"י פ"ב מ"ה] והיינו מדאיקלש טומאתו [כמעילה דח"ב]. ואילה"ק חלב קרוש אמאי אמקט"ו אי משום דלא חזי לאכילה. מ"ש מדגים חיין [עוקצין פ"ג מ"ח] ובשר חי [פסחים דכע"א] דג"כ השתא לא חזו לאכילה. ואפ"ה מדחזי כשיבשלם מחשבו אוכל ומקט"ו. וא"כ כ"ש חלב חי דחזי לאכילה כשיהיה נמוח. די"ל כשיהיה נמוח פנים חדשות יבוא לכאן. משא"כ בשול. והן אמת דהראב"ד [פ"א מאוכלין ה"כ] כ' בשם התוספתא דחלב קרוש מקט"ו אוכלין. ולא ידענא איך יפרנס בזה סוגיא דחולין הנ"ל. וע"כ התם חלב בקמץ גרסינן:

והקיפה תבלין שבקדרה [חולין דק"כ ע"א]. מיהו אין במשמעותו שומין ובצלים שמשימין בקדרה. ככל משמעות תבלין שבש"ס [כרמב"ם פ"ב דערלה מ"י]. דהנך ודאי אוכל נינהו. אלא הכא ר"ל מיני בשמים דבפ"ע אמקט"ו [כעוקצין פ"ג מ"ה]. ורק מדנאכלים עם הבשר מצטרפים לו:

והאלל הוא כעין גיד רחב לבן וקשה. והוא עובר תחת מפרקת של כל בהמה בכל אורך העורף. ונקרא האארץ בל"א. וג"כ אינו נאכל בפני עצמו. ואעפ"כ כשנתבשל עם הבשר רגיל למצצו ולהכי מצטרף. וי"ל דאלל הוא בשר שנפלט מהסכין ונשאר בהעור בשעה שהפשיט הבהמה. ונשאר בהעור בלי כוונת המפשיט. ולהכי נתבטל מתורת מאכל. אבל הכא מיירי שחישב לאכול מקצת מהבשר ההוא. ולא פי' איזה מקצת. ובכה"ג אף שבפ"ע אינו חשוב אוכל אפילו כשיהיה כביצה. אפ"ה מצטרף עכ"פ לשאר אוכלין לכשיעור כביצה בהדביקן יחד. אבל כשנגעו זב"ז ולא נתמעכו יחד לגוף א' אמ"צ [תוס' חולין קיח"ב ד"ה אין]. ואע"ג דתנן לקמן [פ"ט מ"ט] דכשכל הפרודים נוגעים בהאום מצטרפין לשיעור כביצה. התם כולן נוגעים בהאום. משא"כ הכא בלא נתמעכו יחד ונגע בא', אמ"צ חברו שבצדו. וגם אפילו נתמעכו יחד במקום שכגעו אהדדי אפ"ה אמ"צ רק לכשיעור כביצה לטמא אחרים. אבל אמ"צ שיתטמא הא' בשנטמא חברו [כרמב"ם פרק ו' מאוכלין ה"ז]. מיהו בין לפי פי' קמא של האלל. או לפי' בתרא. אין אלל מצטרף משום שומר, רק מדנאכל אגב עם שאר בשר [תוס' חולין קכא"א ד"ה ורבי]:

והעצמות שיש בהן מוח. שהעצם שומרו שיהי' רטוב:

והגידים המותרים באכילה. ואעפ"כ אין נאכלים בפ"ע רק עם הבשר, לכן מצטרפין לו:

והקרנים סמוך לעיקרן, מקום שחותכין ויוצא דם:

והטלפים מיירי נמי סמוך לעיקרן של הקרנים [ואפשר דמדלא פי' כן הש"ס בפירוש רק אקרנים. להכי י"ל דבטלפים שיעורן כבצפרנים. דהיינו רק שמובלע בהן בבשר. [ועיין תוס' חולין קיז"ב ד"ה וטלפים]:

מצטרפין לטמא טומאת אוכלין אם נטמא הבשר המחובר לאחד מהן. ויש בשניהן יחד כביצה. הרי זה מטמא לאוכלין אחרים:

אבל לא טומאת נבלות ר"ל אינו מצטרף לשיעור כזית נבלה ללקות כשאכלה או לכזית לטמא במגע ובמשא. והיינו מדמעטינהו קרא [כחולין קי"ח א']. ומכ"ש כשהן לבדן שאין חייבים עליהן משום נבלה כשאכלן. וגם אין מטמאין במגע ובמשא [עיין רמב"ם פרק ד' ממאכלות הי"ח]. מיהו כשמחוברין לכזית נבלה מקובץ. ודאי נטמא הנוגע בהן. דהרי הנוגע בהשאר שכנגדו בהעור נטמא. מדהו"ל שומר [כחולין קכד"א ורש"י שם ד"ה טמא דשערה]. ואע"ג דאין שומר לטומאה חמורה [כחולין קיז"ב] היינו רק לענין צירוף. שאין השומר מצטרף להשיעור הצריך. אבל במחובר השומר לדבר שכבר יש בלעדי השומר כזית. שפיר השומר מוציא הטומאה:

כיוצא בו השוחט בהמה טמאה לנכרי ששחטה ישראל לצורך נכרי:

והיא מפרכסת ר"ל אף בשעה שעדיין מפרכסת:

מטמאה טומאת אוכלין דבנגע בה אז טומאה נטמאה. דאע"ג דכל עוד שמפרכסת אסור נכרי לאכלה. דהרי אפילו טהורה שנשחטה. כל שלא התירתה שחיטתה לישראל אפילו אחר שתצא נפשה. וכגון שלא נשחטה כראוי. אסור גם לנכרי אבר הפורש ממנה בעודה מפרכסת. אפילו אחר שמתה. א"כ כ"ש זו. שוודאי אפילו נשחטה כראוי. הרי אין שחיטתה מטהרתה לישראל. ואיך תחשב אוכל לקבל טומאה בעודה מפרכסת. והרי אפילו לעכו"ם אסורה עדיין [כי"ד כ"ז]. אפ"ה לענין טומאה אמרינן דמדנשחטה ע"י ישראל מחשבתו משוי לה אוכל שתקבל טומאה. אף שעדיין מפרכסת ואסורה לכל. מיהו דוקא ששחטה לעכו"ם אבל בשחטה לישראל, בטלה דעתו. ולא אמרינן דמחשבתו משווי לה אוכלא. ולהכי אינה מקט"ו אוכלין עד שתמות [הרא"ש]. וה"ה בשחט עכו"ם בהמה טהורה, ואפילו לעצמו. אע"ג שאסורה לישראל. אפ"ה כיון דבבהמה זו שייך שחיטה. לפיכך גם כשמפרכסת הו"ל כמנחא בדיקולא. ומקט"ו אוכלין [כחולין קכא"ב, ועיין תוס' שם ד"ה ועכומ"ז]. רק דמשנתנו נקט' הרבותא בבהמה טמאה. מדהוה מסתבר דרק בגוף הבהמה תליא, אם שייך בה שחיטה או לא. מיהו ביש ב' לריעותא. דהיינו בהשוחט ובבהמה כגון עכו"ם ששחט בהמה טמאה. דאין דין השחיטה לא בהבהמה ולא בהשוחט. בכה"ג לא הוה כמנחא בדיקולא. ואמ"ט טומאת אוכלין עד שתמות:

אבל לא טומאת נבלות שאינה מטמאה משום נבלה עד שתמות:

או עד שיתיז את ראשה שאז אפי' היא מפרכסת, עדיין מטמאה כשאר נבלה [כאהלות פ"א מ"ו]:

ריבה ר"ל ריבה הכתוב:

לטמא טומאת אוכלין נ"ל שבבא זו הוא כלל לכל הנך דאמרן מריש פרקין עד הכא. וה"ק, מכל הנך דתנינן נראה שטומאת אוכלין מתפשטת על גופים הרבה. שאין טומאת נבלות מתפשטת עליהן. דהרי נבלת עוף טהור וטמא דתנינן להו במשנה א' וב'. אין בהם טומאת נבלות כלל. וכ"כ אפילו בבהמה יש כמה דברים שאין מטמאין משום נבלה. ככל הנך דנקט במשנה ד'. וכן אפילו בהמה טמאה כולה. עכ"פ כל זמן שמפרכסת, אינה מטמאה משום נבלה. ואפ"ה כל הג' מטמאין טומאת אוכלין. וזהו העיקר מה שרצה תנא לאשמעינן בהנך ד' משניות:

ומ"ש תוס' [חולין קכא"א ד"ה מרטקא] שהקשו על פי' רש"י זה. מדתנן [זבחים לה"א] פיגל במוראה לא פיגל באלל. והרי בעוף אין גיד צוארו קשה. לא זכיתי להבין. דמה קושיא. ודאי חזי באכילה. וכמ"ש רש"י בעצמו שם בגמ' [ד"ה אלל]. ומשום הכי שייך גביה פיגול. אלא דלא חזי כל כך כמוראה. וכן צריך נמי לומר לפי מה שפי' שם תוס', דהתם מיירי בקצת מהוושט שנשאר דבוק במוראה יע"ש. אמנם מה שפירשו רבותינו בעתו"ס הכא, דמטרקא היינו בשר מת. לא הבנתי מהו. דאיי בשר המדולדל, הרי ראוי לאכילה [כחולין עג"ב]. ואיהו גופייה מטמא טומאת אוכלין:

ולתוס' [פסחים לג"ב] דמסקו דגם רש"י ס"ל דגם לקט"ו צריך שיעור כביצה. ודלא כהרמב"ם [פ"ד מאוכלין] דס"ל דלענין לקט"ו סגי בכ"ש. א"כ מצטרפין דלעיל ודהכא. היינו בין לקבט"ו ובין לטמא אחרים. והא דנקט הכא מצטרפין לטמא טומאת אוכלין. ולא הוה סגי לי' במלת מצטרפין לחוד. וכלעיל בעוף. הכא ה"ט מדבעי למתני אבתרה אבל לא טומאת נבלות. אמנם יש לדקדק למה לא נקט הכא כלעיל בעופות מיטמאין ומטמאין. ואי"ל משום דבאמת לענין קבלת טומאה לא מחשבו חיבור [וכמ"ש לעיל סי' ל"ג]. ליתא. דהיינו דוקא באותן שאדם הדביקן יחד עם האוכל. כרוטב וקיפה ואלל. אבל אינך דקתני כעור ועצמות וכו' שמחוברין בטבע. ודאי גם להכניס או להוציא טומאה מחשבו חיבור. דוכי ס"ד דגריעי מחרטום וצפרנים. ודוחק לומר דמשום הנך המדובקים בידיי אדם דנקט שבק מלמתני גם באינך מיטמא ומטמא. דא"כ עכ"פ הו"ל למתני מטמא. דלענין להוציא טומאה. ודאי אפילו מודבק בידי אדם הוה חיבור. ושאני עיולי טומאה מאפוקי טומאה. אלא נ"ל דלהכי לא נקט הכא מיטמאין ומטמאין. משום דממילא שמעינן לה. דכיון דמצטרפין להשלים השיעור. מכ"ש דמכניסין ומוציאין טומאה כשמחוברין בטבע לכשיעור. ואע"ג דבדבוקי' יחד בידי אדם אמרינן דמצטרפין להשלים ולא מחשבו חיבור להכניס ולהוציא טומאה. י"ל דזהו רק בב' מיני מאכל. דלא בטל כל חד לגבי חברי'. וכל חד וחד כדקאי קאי. משא"כ כל הנך דמשנתנו כשהדביקן לאוכל גמור. ודאי הוה להו טפל לגבי האוכל. ומחשב שפיר חיבור אף להכניס ולהוציא טומאה. מדא"א שיאכלנו רק עם האוכל. ורק במשנה ב' וג' נקט מיטמא ומטמא ולא סמיך על הק"ו שאמרנו. היינו רק משום כנפים ונוצה. דאצטריך למתני גבייהו מיטמאין ומטמאין ואמ"צ. הלכך תני נמי באינך מיטמאין ומטמאין ומצטרפין. ואע"ג דבעוף טמא דתני גבה מצטרפין. ואפ"ה תני גבה מיטמאין. י"ל דרק אגב עוף טהור. נקט נמי גבי עוף טמא. ועוד נ"ל דהא דתני כל הני בבהמה דוקא. היינו משום דרובן לא שייכי בעוף. בעור ורוטב בעוף. אינהו גופייהו מטמאו טומאת אוכלין. אף כשאינן מחוברין לאכול. דאפילו רוטב שהוא שומן קרוש דוקא בבהמה כשהוא לבד אינו ראוי לאכילה משא"כ בעוף. הרי אפילו בשר חי שלו חזי לאומצא [כשבת קכח"א]. מכ"ש שומן קרוש שלו. שכבר נתבשל. ואפשר דקיפה. דהיינו תבלין שנתבשלו עם העוף נמי. דכיון דבסים טעם העוף שמובלע בהקיפה. לפיכך גם הם נאכלין לבד. והלכך גם בלי צירוף מטמאין טומאת אוכלין. וכ"כ אלל שבעוף, וגידיו, ג"כ ראויין לאכילה בעצמן [כרש"י זבחים לה"א ד"ה אלל]. וקרנים וטלפים לא שייכי בעוף כלל. להכי לא שייך למתני בכל הני דמצטרפי בעוף. דהוה משמע דכשהן לבד אמקט"ו אוכלין. מיהו בעצמות בוודאי אין חילוק בין כשהן של בהמה או של עוף. דבזה ובזה כשהן בלי מוח אמקט"ו. ורק כשיש בהן מוח מצטרפין מדהן שומר. והרמב"ם [פ"ד מאוכלין ה"ד] לא הזכיר בכולן עצמות בהמה. וכלל להו בהדי חרטום וצפורן וכנפים. ומסיים בכולן מתטמאין ומטמאין ומצטרפין. והיינו משום דגם בעוף, אף דגם עור וגידין וכדומה בעוף. גם כשהן לבד מקט"ו. עכ"פ שייך לומר גבייהו מצטרפין כשאין בכל א' כשיעור. ואפשר עוד דגם במשנתנו במלת בהמה נכלל נמי עוף. וכדאשכחן [חולין טז"ב] דתנינן צואר בהמה למעלה. ומוקמינן לה התם רק בעוף דקליל. וא"כ כ"ש הכא. דוודאי גם בהמה בכלל. מיהו מתטמא ומטמא דנקט הרמב"ם אכולהו. ודאי לצדדים קתני. דבעוף ודאי ישנם הרבה שמקבלין טומאה גם כשאינן מצורפין לשאר אוכל. ובבהמה כולהו, היינו רק להכנים ולהוציא טומאה כשהן מחוברין לשאר אוכל. והא דלא נקט גבי בהמה במשנתנו שא"צ מחשבה וצריכי הכשר וכו'. כמו דנקט להו לעיל במשנה א' וג' בעופות. י"ל משום דממ"נ. דאי בבשר בהמה בעצמה. כולהו פשיטא מדאין לך אוכל המקט"ו יותר ממנו. ורק בנבלת עוף טהור וטמא אצטריך לאשמעינן כל הנהו. דאע"ג דאינן פשוטין כל כך לאכילה. מדהן נבלה. אפ"ה דיינינן בהו כל הנך דיני דתני בהו. ואי בעור ורוטב וכו' דנקט במשנתנו. כיון כשהן לבד אמקט"ו. לא שייך למתני גבייהו מחשבה והכשר ואינך. ורק מצטרפין צריך לאשמעינן. והרי מצטרפין אף שלא חישב עליהן. ואף שלא הוכשרו, ודו"ק:

ממה שריבה לטמא כך צריך להיות. וכבר הארכתי בביאור מתני' בר"פ העור והרוטב: