משנה טהרות פרק א׳ משנה ג׳

מבאורינו להלכה הקודמת יתבאר שנבלת עוף טמא צריכה הכשר לפי שהיא לא תטמא טומאה חמורה ואמנם היא כשאר אוכלין טמאין תטמא זולתו בכביצה ומי שאוכל ממנה אחר המחשבה וההכשר כחצי פרס והוא כביצה ומחצה נפסל גוויתו כמו כל אוכל אוכלין טמאין זה השיעור ואם נגעה בתרומה טמאה והאיש אשר יאכל ממנה כחצי פרס לא יצטרך הערב שמש כפי מה שביארנו בפתיחת זה הסדר שאוכל אוכלים טמאים אם טבל טהור תיכף ולא יחוייב כרת על ביאת המקדש ואפילו קודם טבילה כמו שהתבאר בי"א מפרה. אמר הש"י בטומאת מקדש (ויקרא ה׳:ב׳) או נפש אשר תגע בנבלת וגו' ואמרו יכול נגע [צ"ל באוכלין] (בו אוכלין) ומשקין ובכלי חרס יהיה טמא ת"ל בהמה טמאה מה בהמה טמאה מיוחדת שהיא אב הטומאה יצאו אלו שאינן אב הטומאה וכבר ביארנו שאין חיוב אבר מן החי אלא אם נחתך מבעלי חיים יותר לאכול אחר השחיטה וידוע הוא שהשחיטה לא תועיל בבעלי חיים אשר מינו אסור.

ואמרו פה מצטרפין להשלמת השיעור אם כביצה לטמא זולתו או כחצי פרס לפסול הגויה. וממה שראוי שתדעהו שאבר מן החי מעוף טמא או מעוף טהור לא יטמא באופן מן האופנים וזה שאמר יתעלה (שם יא) ולאלה תטמאו הגיענו הפי' שהוא אמנם ירמוז אל אבר מן החי ואמרו אחר זה לכל הבהמה אשר היא מפרסת פרסה ואמרו אוציא את העוף אשר אין לו פרסה אמנם אבר מן המת מן העוף הנה משפטו משפט זה העוף אם היה עוף טמא משפט עוף טמא הקוד' ואם היה עוף טהור משפט עוף טהור ותשמור בו השיעור ר"ל שיהיה בזה האבר כזית ואז יטמא בבית הבליעה אם היה מעוף טהור ושיהיה ג"כ כביצה ואז יטמא טומאת אוכלים או כחצי פרס ואז יפסול את הגוויה אם יהי' מעוף טמא ולא יודן בו כדין האיברים אשר אין להם שיעור כפי מה שהתבאר בראשון מאהלות ואלה הדברים נתבארו במופתיהם בספרי:

ובחצי פרס. פי' הר"ב שהוא ביצה ומחצה. ובפ' דלקמן מ"ב. כ"כ בשם הרמב"ם ושרש"י סובר שני ביצים. ופלוגתא דתנאי היא במ"ב פ"ח דעירובין וע"ש:

והאוכלה אין טעון הערב שמש. עמ"ש במ"ה פי"א דפרה:

ואין חייבין עליה על ביאת מקדש. פי" הר"ב אם אכל כו' דטומאה דרבנן היא. וכ"כ הר"ש. גם הרמב"ם תלי טעמא בכך במתני' ה' דפי"א דפרה. וכתב עוד וז"ל אמר השי"ת בטומאת מקדש (ויקרא ה) או נפש אשר תגע בנבלת וגו' ואמרו יכול נגע באוכלים ומשקים ובכלי חרס יהיה טמא ת"ל או בבהמה טמאה מה בהמה טמאה מיוחדת שהיא אב הטומאה. יצאו אלו שאינן אב הטומאה. ע"כ. וברייתא היא בת"כ פרשת ויקרא. וסד"א מדכתיב אשר תגע בכל דבר טמא. דכל שיש עליו שם טומאה אם נגעה נפש בו. ואשם באכילת קדש או בביאת מקדש שיהא חייב ת"ל או בבהמה לאשמועי' דאינו מתחייב אלא בנגעו באב הטומאה שהוא מטמא אדם משא"כ נבלת העוף הטמא שאין בו טומאה לטמא האדם. וטומאת בית הבליעה דהכא אינה אלא מדרבנן. וזהו שרצו המפרשים כשכתבו דטומאה דרבנן היא. לומר שאין טומאה לנבלת העוף הטמא לטמא האדם מן התורה. [והתורה] מיעטתה לכל טומאה שאינה מטמא את האדם. ואע"פ שבאמת טומאה היא. וטומאה תקרא. וכן יש לפרש לשון הר"ב והרמב"ם שם במסכת פרה:

אבל שורפין עליו את התרומה. דאפילו על ספקו שורפין. כדתנן במשנה י"א פ"ד:

והאוכל אבר מן החי ממנה אינו סופג כו' ואבר מן החי אינו נוהג אלא בטהורין שנאמר (דברים יב) ולא תאכל הנפש עם הבשר אלא בשר לחודיה. כל שבשרו מותר. אתה מצווה על אבריו. וכל שאין בשרו מותר. אין אתה מצווה על אבריו. ברייתא בפ"ז דחולין דף ק"ב. ומ"ש הר"ב ואע"ג דאוכל כזית כו' דהשתא אפילו למ"ד אבר מן החי צריך כזית. מלשונו זה משמע דאיכא נמי מ"ד שא"צ כזית. ומתיישב בהכי הא דכתב במשנה א' דאוכל אבר מן החי סופג. ואפי' יהיה האבר פחות מכזית. אלא דלקושטא דמלתא אין חולק על מ"ד דצריך כזית. דהא דאותבינן עליה מיתרצו כולהו. ולפיכך לא דק הר"ב במה שכתב אפילו למ"ד. אלא ה"ל לכתוב דהשתא אע"ג דאבר מן החי צריך כזית. ומפני שראה ל' הר"ש שכתב לרבי יהודה דאמר אבר מן החי צריך כזית. וראה ג"כ במתני' א' שהרמב"ם כתב שם דא"צ כזית. עלה בדעתו דר"י הוא דאמר שצריך. ופליגי עליה ולית הלכתא כוותיה אלא שא"צ כזית כדברי הרמב"ם דלעיל. ולא עיין בגמ' דאילו היה מעיין בגמ'. לא היה כותב דברי הרמב"ם דלעיל. וגם בכאן לא היה כותב לישנא דלמ"ד:

ואין שחיטתה מטהרתה. פי' הר"ב באכילה לבן נח. דלישראל פשיטא. דליכא לפרושי מטהרתו מידי טומאת נבלות דהא אין לו שום טומאה בבית הבליעה. ומ"מ רישא דהאוכל אבר מן החי אינו סופג דוקא בישראל. דאילו בן נח מוזהר על הטמאים כטהורים. כדאמרי' בסוף גיד הנשה (חולין דף ק"ב) הר"ש והרמב"ם. ומ"ש הר"ב ואם שחטה והיא מפרכסת לא טהרתה שחיטתה. עיין במשנה דלקמן:

הכנפים כו' מצטרפות. וכן היא הנוסחא בכל הספרים. וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מהא"ה. ואל תשים לבך על דברי הכ"מ שבפ"ד מהט"א [הלכה ד'] אדכתב שם [ג"כ] הרמב"ם דכנפים ונוצה מצטרפין כתב וז"ל בפ"ק דטהרות הכנפים והנוצה מתטמאים ומטמאות ולא מצטרפות ומדברי רבינו נראה שהיה גורס ומצטרפות עכ"ל. דשלא בעיון כתב זה כלל. דזו ששנינו לא מצטרפות הוא במשנה דלעיל בנבלת העוף הטהור וכן גורס שם ג"כ הרמב"ם בפירושו גם בחבורו פ"ג מהא"ה. אבל הא דפ"ג מהמ"א איכא לאוקמא בנבלת העוף הטמא. דגרסי' בה בהדיא שמצטרפות. כמו שפסק הרמב"ם שם באבות הטומאות. אבל ודאי דיש להשיגו להרמב"ם בכ"ד מהט"א. שלא ה"ל לסתום אלא לפרש. דבשל עוף טמא קאמר. דלא תטעה לומר דאף בשל עוף טהור נמי קאמר ומ"מ משנתינו צריכה טעם למה בעוף טמא מצטרפות יותר מבעוף טהור וי"ל דקים להו לרבנן דבעוף טמא הוו הכנפים והנוצה שומר. וא"ת כיון דבעוף טמא ליכא בינייהו דכנפים ונוצה לחרטום וצפרנים וכולהו מצטרפין. א"כ לערבינהו ולתנינהו. י"ל איידי דלעיל. ועי"ל דאלו נשנו בל' נקבה. ואלו בלשון זכר:

נבלת העוף הטמא שאין בה טומאה כלל אפילו בבית הבליעה. וכדמסיק:

צריכה מחשבה שאמק"ט כלל בשום מקום. ואפילו בשווקים. עד שיחשוב ויאמר שמיחדה לאכילת אדם:

והכשר שיפול עליה א' מז' משקין המנויין [פ"י דמכשירין מ"ד]. ואח"כ תקבל טומאה מכל דבר:

ומטמאה טומאת אוכלין בכביצה אם נטמאה והיא כביצה. מטמא לאוכלין אחרים:

וכחצי פרס לפסול את הגויה בנטמאה ואכל כחצי פרס ממנה. שהוא ב' ביצים לרש"י. וכביצה ומחצה להרמב"ם נפסל מליגע או מלאכול תרומה. מדנעשה גופו שני עד שיטבול [כלקמן פ"ב מ"ב]:

והאוכלה כחצי פרס ממנה, דצריך טבילה וכדאמרן:

אין טעון הערב שמש ומותר מיד לאחר שטבל לאכול תרומה:

ואין חייבין עליה על ביאת מקדש בנטמאת, ואכל חצי פרס ממנה שנטמא. ואם נכנס למקדש [או אכל קודש] קודם שטבל. פטור מכרת. מדטמא רק מד"ס. והרי אינו חייב רק בשנטמא באהט"ו דאורייתא:

אבל שורפין עליה את התרומה בנטמא ואכל חצי פרס ממנה, ונגע בתרומה נשרפת [עיין רכ"מ אהט"ו פ"ג הי"ד]. ואע"ג דעל כל טומאה דרבנן אין שורפים תרומה [כרש"י שבת דט"ז ע"א] אפ"ה בזו גזרו מדדמי לנבלת עוף טהור. וברמב"ם כאן י"ל אם נגעה בתרומה נשרפת. ור"ל אם נטמאה ונגעה:

אינו סופג את הארבעים דאין איסור אמה"ח נוהג בטמאין:

ואין שחיטתה מטהרתה אין לפרש דר"ל אין שחיטתה מטהרתה מלהטמא כנבלה. ליתא. דהרי בעוף טמא אין שום טומאת נבלות. אפילו טומאת בית הבליעה [רש"י חולין קכ"א]. אלא ר"ל אין שחיטתה מטהרתה שתהיה מותרת לבן נח בעודה מפרכסת. דאסורה לו משום אמה"ח עד שתמות. דדוקא בהמה ועוף הטהורים ששחטן ישראל. אף שמפרכסין מותרים גם לבן נח. מגו דמהני שחיטה לישראל. אבל טמאין אפילו שחטן ישראל אסורים לב"נ משום אמה"ח כל שעה שמפרכסין. וגם אבר ובשר הפורש ממנה אז. הרי זה או זה כאילו פרשה ממנה בעודה חיה שאסורים לעולם משום אבר או בשר מן החי:

ומצטרפות דמדאין אוכלין מצויין לה כלעוף טהור. מניחין בה הכנפים והנוצה. כדי לשמרה עד שיזדמנו לה אוכלין [הרא"ש]. והרי כל שומר מצטרף. ולרב"א הנ"ל [סי' א'] הכא בעוף טמא כיון דכל טומאתה מטומאה קלה. ולא אתא לכלל חומרא. הרי לכל טומאה קלה יש שומר. וכל שומר מצטרף:

ומטמאים ומצטרפין הא דלא ערבינהו לכל הד' בחדא מחתא. י"ל דפלגינהו הכא איידי דרישא שמחולקין בדינן. א"נ משום דזוג ראשון נשנה בלשון נקבה. וזוג שני בלשון זכר. להכי לא שייך למכללינהו בחדא בבא:

ולא זכיתי לידע למה כתב הר"ב שתגע בשרץ. הרי צריך שתגע דוקא באהט"ו. ובשלמא לעיל משנה א' נקט שפיר שא"צ שתגע בשרץ. אלא דמעצמהנעשית ראשון. והוא לישנא דש"ס [נדה דנא"א]. ושרץ דנקט הש"ס הכא ובכל דוכתי דכוותה. לדוגמא בעלמא נקט. מדהוא הראשון הנזכר בריש מס' כלים. וה"ה שאר אבות הטומאה. אלא הכא למה מצרכינן שיגע דוקא בשרץ. הרי אפי' נטמא בולד הטומאה נטמאת:

ומדלא קאמר ואין חייבין עליהן משום אמה"ח. דייק הר"ב דה"ק, דכשאכל אמה"ח ממנה לא לקי כלל. אפילו משום טמאה. ולהכי כתב הר"ב דמשנתנו מיירי בלא היה בו כזית בשר. דבאמה"ח בעלמא גם באין בו כזית, רק בצירף בשר גיד ועצם, נמי חייב. לפיכך קמ"ל הכא דהא לענין איסור טמאה לא מצטרפין:

ואפילו להרמב"ם דס"ל דאין ב"נ נענש על איסור אמה"ח בעופות [כפ"ט ממלכי' הי"א]. הרי עכ"פ מודה שהאמה"ח ממנה אסורה לב"נ [ולא שייך כאן לומר אזהרתן זו היא מיתתן. מדלא מצינו בזה אזהרה]. וא"כ שייך שפיר לומר שאין שחיטתה מטהרתה לו לאכילה לגמרי. והא דלא תני לעיל בעוף טהור ושחיטתה מטהרתה. ונוקמה כי הכא דשחיטתה מטהרתה מידי איסור אמה"ח אף שמפרכסת. ה"ט משום דלא פסיקא לי' דהרי אף דמיד שנשחט נסתלק איסור אמה"ח. עכ"פ עדיין אסורה בעודה מפרכסת משום לא תאכלו על דם [כחולין דל"ג]. א"כ לא שייך גבה לומר שחיטתה מטהרתה. דהרי עדיין לא נטהרה לגמרי. אמנם הקשה הגאון הגדול מהו' עקיבא זצוק"ל וז"ל. תמוה לי' לחזקי' [חולין קכא"ב] דבשחט טמאה ומפרכסת לית בה איסור אמה"ח לב"נ. א"כ איך יפרנס משנה זו. דע"כ מיירי לב"נ. והא הכא בשחטה ישראל מיירי. וכדקתני ברישא בעוף טהור שחיטתה מטהרתה, עכלה"ט. ולפענ"ד נראה. מדעוד ק"ל למה נקט חזקי' דינו בבהמה דוקא. טפי הו"ל למנקט השוחט בע"ח טמא. כדי למכלל נמי עוף. דבשלמא מתני' דהעור והרוטב וברייתא דר' אושעי'. התם שפיר נקטו רק בהמה. מדבעי לאשמעינן טומאת נבלה. והרי נבלת העוף אינה מטמאה כנבלה. אלא לחזקי' דלא נקט רק איסור ב"נ. שפיר הוה מצי למנקט עוף. אע"כ דס"ל לחזקי' אין שחיטה לעוף מן התורה. וכר"א הקפר [חולין כח"א]. ואע"ג דעכ"פ צריכה מה"ת נחירה לישראל. [דאל"כ נבלת עוף טהור היכא משכח"ל [כתוס' חולין דכע"א ד"ה לא]. עכ"פ י"ל דדוקא בהמה וחיה הניתר בשחיטה. להכי אע"ג שעדיין מפרכס הו"ל כמונח בדיקולא. מדכתיב תזבח ואכלת וזבחת כאשר צויתיך ואכלת [כחולין דכח"א]. דנ"ל דיליף כן. משום דמשמעותא דקרא היינו תיכף כשתזבח תאכלנו, אף שמפרכס עדיין. דהא דאמרינן [סנהדרין דסג"א] דהאוכל משחוטה קודם שתצא נפשה. הרי הוא בלא תעשה. אסמכתא בעלמא הוא [כע"ר רש"י חולין קכא"ב] משא"כ אי נימא אין שחיטה לעוף מן התורה. א"כ לא נכלל עוף בקראי דלעיל. דהרי התם רק זביחה קאמר. והרי עוף בנחירה סגי לי'. אין לנו היתר בעוף דלהוי אחר שנשחט כמונח בדיקולא כבזביחה דבהמה. וא"ב י"ל דוקא בבהמה דיש במינה שחיטה בטהורה. והוה כמונח בדיקולא. אהני נמי שחיטה בטמאה לכנעני. משא"כ עוף דא"צ שחיטה בטהורה. וסגי לי' בנחירה. ולא הוה בטהורה דידה כמונח בדיקולא. להכי גם בטמאה לא טיהרה שחיטתה איסור אמה"ח לב"נ. ואפשר דחזקי' דייק דגם תנא דמשנתנו ס"ל כוותי'. מדנקט ברישא בטהורה. שחיטתה מטהרת טרפתה. ולמה דייק ונקט תנא טרפתה. והרי מאמה"ח מטהרתה. אע"כ דבאמת אין שחיטתה מטהרת איסור אמה"ח ממנה עד שתמות. ואף דרבעתו"ס [חולין דקב"א ד"ה אלא לאו] לא כתבו כן, יע"ש. היינו רק משום דכתבו לפי המסקנא. דקיי"ל באמת יש שחיטה לעוף מן התורה. א"כ ע"כ צ"ל דמדיוקא דסיפא. שמעינן דברישא בעוף טהור. גם מאמה"ח מתטהרת בשחיטתה. אבל עכ"פ אין הכרע ממתני' לומר כן. מדאיכא נמי למידק איפכא. או נ"ל לתרץ קושית הגאון זצוק"ל. דאע"ג דקאמר חזקי' דכל זמן שמפרכסת ליכא גבה איסור אמה"ח לעכו"ם. אפ"ה מודה דאסורה לו. להכי שפיר קאמר מתני' דאין שחיטתה מטהרתה סתם. והיינו שתטהרה לו לגמרי. והא דקאמר חזקי' אינה לאברי'. היינו בחתך ממנה אבר בעודה מפרכסת. התירתה שחיטה אחר שמתה. וכבני מעים לעיל [חולין לג"א]. וכשהצעתי דברי הנ"ל לפני הגאון הנ"ל זצוק"ל. מיאן בדברי. וכל כחו, מדלא אשכחנא דלמ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת דלא להוי כמונח בדיקולא, עכלה"ט. ולפע"ד כל לא ראינו אין ראיה. דוכי משום הא נחשוב ח"ו לחזקי' טועה בדבר משנה. לא תהיה כזאת בישראל. ותו הרי הדעת מכרעת כן, דכיון דכל עיקר ההיתרא דמנח בדיקולא נפיק מקראי דזביחה וכמש"ל. עתה צא והבא לך גם אתה קרא להיתרא דמנח בדיקולא גם בנחירה. והרי גם בשחיטה ס"ד התם [חולין לב"ב] דלא להוי גבה כמנחו בדיקולא. ועל תירוצי הב' הנ"ל השיב הגאון הנ"ל זצוק"ל. דכיון דחתך האבר ממנה בעודה מפרכסת. וחל עליו איסור אמה"ח. איך יפקע אח"כ במיתת הבהמה. והך דבמ"ע. התם ליכא אלא משום מיאוס, עכלה"ט. ולא זכיתי להבין דברים הללו. דכמדומה סמך א"ע הגאון הנ"ל על רש"י שם. שכ' דקרא דלא תאכלו על דם. אסמכתא בעלמא הוא. וכמו שהבאנו דבריו לעיל. ולפענ"ד זה תמוה. מדאמרינן התם [בסנהדרין סג"א] דלא לקי על לאו זה מדהו"ל לאו שבכללות. וכ"כ גם הרמב"ם [פ"א משחיטה]. הרי לפנינו ברור דלאו אסמכתא היא. וא"כ להגאון הנ"ל מ"ש הך לאו מהלאו דלא תאכל הנפש עם הבשר שהוא לאיסור אמה"ח. הרי כמו דאיסור אמה"ח פקע לחזקי' לגמרי מנה משנשחטה. כ"כ איסור דלא תאכל על הדם נפקע לגמרי. ומה אצטריך דלהוי לאו שבכללות. אע"כ דגם לחזקי' לא פקע איסור אמה"ח ממנה לגמרי. ונשארת עכ"פ באיסור. שוב רצה הגאון זצוק"ל לתרץ בעצמו קושייתו לחזקי'. דהרי מתני' ע"כ ס"ל דאין אמה"ח נוהג בטמאה לישראל. וכדקתני בהדיא אינו סופג מ'. א"כ י"ל דמדלא אהני שחיטתה לישראל להתיר איסור אמה"ח [דהרי מותרת ועומדת היא לו איסור אמה"ח שבה] לא אהני ג"כ לב"נ. דאי"ל דעכ"פ שם שחיטה עלה בטהורה. ליתא, דבב"נ בלא"ה לא שייך שחיטה רק מדאהני לישראל. אבל חזקי' י"ל דס"ל כר"י ור"א דאמה"ח נוהג בטמאים לישראל. נמצא דאהני שחיטה בטמאה לישראל דלא לספוג על כזית בשר עצם וגיד. לפיכך אהני ג"כ למשרי לב"נ, עכלה"ט. ולפענ"ד א"א לומר שיהיה כל עיקר סמיכת חזקי' מדס"ל דאמה"ח נוהג בטמאים. דא"כ ל"ל לר"א התם [חולין קכא"ב] לומר נקוט דר' יוחנן בידך [דפליג אדחזקי'] דתני ר' אושעי' כוותי'. טפי הול"ל מדקיי"ל כרבנן [חולין קא"ב] דאין אמה"ח נוהג בטמאה. ותו אדמפלגי חזקי' ור' יוחנן בב"נ לפלגי בישראל. דהרי ר' יוחנן ודאי כרבנן ס"ל [כתוס' שם דקג"א ד"ה ומר]. אע"כ דלחזקי' בשם שחיטה לבד דמתרת בטהורה לישראל סגי למשרי גם בטמאה לב"נ. וא"צ דלהני גם בטמאה לישראל:

והא דלא נתן תנא סכום מנין בעוף טמא כמו בעוף טהור במשנה א' וב'. נ"ל משום דבעוף טמא סמיך אמנין שזכר בעוף טהור שהן י"ג. ה"נ בעוף טמא יש י"ג דברים. דאע"ג דבעוף טמא אתוסף חדא במנין. דהא מני נמי חצי פרס לפסול הגוויי'. עכ"פ הרי נגד זה בציר לה חדא מהנך ב' זוגי דמנינן בהו לעיל ד' בעוף טהור. דהיינו מיטמאין. ומטמאין. ואין מצטרפין. ומצטרפין. והריי הכא בעוף טמא ליכא אלא ג'. דהיינו. מיטמאין. ומטמאין ומצטרפין. ות"ש דלימא מסייע לה לדברינו לעיל סי' כ"א דרק חלוקי דינין חשיב תנא דנן:

ואין חייבין עליה על ביאת המקדש דטומאה דרבנן היא:

והאוכל אבר מן החי ממנה אינו סופג את המ' וכו' פ' גיד הנשה (חולין דף ק"ב) ופי' שם רש"י ז"ל הא דקתני לשון נקבה ואין שחיטתה מטהרתה משום דרישא אתחיל בה לשון נקבה דקתני נבילת עוף טמא צריכה מחשבה וכו'. ע"כ והתם רמי רישא אסיפא דרישא קתני אינו סופג את המ' אלמא אין אבר מן החי נוהג בטמאים והדר תני ואין שחיטתה מטהרתה וליכא לאוקמה אלא באבר מן החי אלמא נוהג בטמאים דהא ליכא לפרושי מטהרתו מידי טומאת נבלות. דעוף טמא אין לו שום טומאה אפילו בבית הבליעה ועל כרחך אין מתירתו באכילה קאמר ומשני רישא בישראל קאמר וסיפא בבן נח ורבנן היא דס"ל התם בברייתא דאין אבר מן החי נוהג אלא בבהמה חיה ועוף הטהורין דדוקא לישראל קאמרי דאין נוהג איסור אבר מן החי בטמאים משום דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר ודרשי' ליה הכי לא תאכל הנפש עם הבשר אלא בבשר לחודיה כל שבשרו מותר אתה מצווה על אבריו וכל שאין בשרו מותר אי אתה מצווה על אבריו אבל בבן נח מודו דאיסורו נוהג אפילו בטמאין ואין שחיטתו מתירתו לו באכילה כל זמן שהוא מפרכס דבן נח לאו בשחיטה תליא מילתא אלא במיתה תליא מילתא כדאיתא בפ' השוחט אחד בעוף דף ל"ג וגבי טהורה היא דאמרי' שחיטה מכשרא ליה לבני נח מגו דמכשרא ליה לישראל דליכא מידי דלישראל שרי ולעכו"ם אסור אבל בטמאה לא ומתני' דלא כר"מ דאמר התם דאינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד ולא בחיה ועוף אפילו טהורים וגם דלא כר' יהודה ור' אלעזר דס"ל התם דנוהג איסורו בישראל בכל בהמה חיה ועוף בין טמאים בין טהורים וטעמיה דר' יהודה כתבתיו בס"פ גיד הנשה וטעמא דר' אלעזר מפורש התם בגמ' מקרא:

מטהרתה כצ"ל וכדכתבינן: