משנה טהרות פרק א׳ משנה ב׳

ירצה באמרו פה הכנפים הנוצה הדקה מאד אשר היו בכנפים וישאר אחר זה הנוצה הגדולה וכן הנוצה הקטנה אחרי סור הנוצה כולה ואמר שהן וטמאו כמו שיטמאו אוכלין ותטמא ג"כ טומאת אוכלין ולא יצטרף [צ"ל אל הבשר] הבשר להשלים כזית אם בלע אחד כזית בשר מצומצם וזאת הנוצה לא יטמא:

והחרטום המנקרים והצפרנים הטלפים. והדבור פה אמנם הוא כפי המקומות הרכים מהן הקרובים מן הבשר אשר אם יחותכו מן העוף והוא חי יזול הדם ממקום החתיכה:

וראשי אגפים וראש הזנב. קצות הכנפים וקצות הזנב אחר מריטת הנוצה לפי שאלה המקומות בולטין יבשים והם יחותכו ויושלכו מן העופות אלא אם היו עופות שמנים מופלגי השומן כי אז יעזבו ויאותו לאכילה והוא מה שאמר ר' יוסי שכן מניחים בפטומות ותרגום (בראשית מ״א:י״ח) בריאות בשר פטימין בשר ואין הלכה כרבי יוסי ורבי ישמעאל ואלה הן מספר הי"ג דינין אשר זכר בנבלת עוף טהור. המשפט הראשון שהיא צריכה מחשבה. המשפט הב' שהיא לא תצטרך הכשר. המשפט השלישי שהיא תטמא זולתה מן האוכלין בכביצה כמו מה שיטמאו אוכלין טמאין ושמור זה העיקר גם כן שכל מה שיבואר מזכרון טומאת אוכלין וזה שיהא טמאה בעצמה אע"פ שיהיה הפחות שבשיעור ומטמאה לזולתן מאוכלין ומשקים שיהיה בכביצה ולשון ספרי אוכל טמא מלמד שהוא מטמא בכל שהוא יכול שיטמא אף לאחרים בכל שהוא ת"ל אשר יאכל הא אינו מטמא אלא בכביצה. והרביעי שמי שבלע ממנו כזית טעון הערב שמש. והחמישי שמי שנטמא בבליעתה חייב על ביאת מקדש. והששי ששורפים עליה התרומה אם נגע בה. והשביעי שאבר מן החי ממנה יחוייב על אכלו מלקות. והשמיני שחיטתה מטהרתה. והט' מליקתה ג"כ מטהרתה. והעשירי שהנוצה הנקראת גירטה שבכנפים יטמאו ויטמאו כמשפט שאר המאכלים. הי"א שזאת הנוצה לא יצטרף אל הבשר להשלים ממנה שיעור כזית. והי"ב שהמנקר והטלפים יטמאו ויטמאו כשאר אוכלין כפי מה שביארנו. והי"ג שהם יצטרפו לכזית לטמא בבית הבליעה:

הכנפים והנוצה. ירצה באמרו פה הכנפים הנוצה הדקה מאד אשר יהיו בכנפים וישארו בו אחר שיסורו הנוצה הגדולה. וכן נוצה הקטנה אשר תשאר אחרי סור הנוצה כלה. הרמב"ם:

מיטמאות. פי' הר"ב אם נגע בהן שרץ כו' וכ"כ הר"ש. ודבר תימה הוא. דהא לעיל תנן שא"צ הכשר. ופי' הר"ב והר"ש לא הכשר מים ולא הכשר שרץ. והרמב"ם לא פי' שיגע בהן שרץ:

ולא מצטרפות. פי' הר"ב אם היה אוכל פחות מכביצה כו'. והרמב"ם פי' להשלים כזית. אם בלע אחד כזית בשר מצומצם וזאת הנוצה. וכ"כ ג"כ בחבורו פ"ג מהא"ה:

החרטום והצפרנים. הדבור פה אמנם הוא כפי המקומות הרכים מהן הקרובים מן הבשר אשר יחותכו מן העוף והוא חי יזול הדם ממקום החתיכה. הרמב"ם. והכי איתא בגמרא פ"ט דחולין דף קכ"א: *

[ראשי אגפים וראש הזנב. הרכות. הרמב"ם פ"ג מהא"ה]:

בפטומות. תרגום בריאות בשר. פטימות בשר. הרמב"ם:

הכנפים הן הנוצות הגדולות שעל גוף העוף:

והנוצה הן הנוצות הרכות כמוכין שגדלין תחת הנוצות הגסות, פלויס פעדערון בל"א [ודלא כמשמע לכאורה מפי' הרמב"ם שהביא התוי"ט. דאם כן מ"ט דר' ישמעאל דנוצה מצטרפות. והיינו מדנאכל עמה]:

מיטמאות ר"ל עוף טהור שנשחט וראוי לאכילה, אם נגע שרץ בהנך בעודן מחוברין בו נטמא העוף עצמו:

ומטמאות שאם כבר נטמא העוף. והנך שמחוברין בו נגעו בטהרות נטמאו:

ולא מצטרפות לטמא כזית בבית הבליעה. ולא לכביצה שיטמא אחרים. מדהו"ל רק יד. שדינו שרק מכניס ומוציא טומאה. אבל אמ"צ [כריש עוקצין]:

רבי ישמעאל אומר הנוצה מצטרפות מדנאכל עמה [כך כתב רב"א ותמהני דא"כ ע"כ דפלוגתייהו באכילה שע"י הדחק אי שמה אכילה או לא. [כשבת עו"א]. וכיון דקיי"ל התם דשמה אכילה [כרמב"ם פי"ח דשבת ה"ג] א"כ הו"ל הכא למפסק כר' ישמעאל. והרי הרמב"ם [אהט"ו פ"ג ה"ט] פסק הכא דאמ"צ. ואי"ל דדוקא אכילת בהמה ע"י הדחק שמה אכילה. ליתא דהרי בפירוש תנינן [חלה פ"א מ"ח] דגם באדם כן. ול"מ הי' נ"ל דפלוגתייהו אי הוה שומר]:

החרטום שנאבעל בל"א. ור"ל הבשר שבפה תחת החרטום:

והצפרנים ר"ל מה שמובלע מהצפורן תחת הבשר [חולין קכ"א. ואשתמט לרבינו תוי"ט הך סוגיא. ולכן פי' המשנה כדעת הרמב"ם בפי' המשנה. וכן כתב גם בחיבורו [פ"ג מאהט"ו] דבכל הג' שמעורין בסמוך להבשר. וע"כ שלא הי' להרמב"ם הגירסא שלפנינו בש"ס. וא"כ לא הו"ל להתוי"ט לפרש משנתנו רק כפי גרסתנו ולא כגרסא שלא ידענוה]:

מיטמאין ומטמאין ומצטרפים לכזית שיטמא בבית הבליעה. לכביצה לטמא אחרים. וה"ה דמצטרפין עם אוכל בעלמא לטמא טומאת אוכלין:

ר' יוסי אומר אף ראשי אגפים ר"ל קצה ראש הכנפים שנשאר בפלעדערוואוש שמטאטאין בו הבית:

וראש הזנב הוא העוקץ הבולט מאחורי העוף בקצה השדרה, שגדלין עליו נוצות הגדולות של הזנב. דאע"ג דמדאין עליהן רק עור של העצם, לכן דרך להשליכן. אפ"ה מצטרפות משום דבעופות שמנות חס עליהן מלהשליכן. ומניחין עם העוף לאכלה. ומש"ה לא פליגי רבנן. וגזרו בהן בכל העופות:

כך משמע מהר"ש והר"ב. וא"ת הרי י"ג דברים נאמרו בנבלת עוף קתני. ומה שייכות לנשחט לכאן. י"ל הרי שחיטתה ומליקתה ואמה"ח דקחשיב. נמי כולהו לאו בנתנבלה כבר מיירי. אלא הא דקאמר בריש משנה א' י"ג דברים הן בנבלת עוף טהור. היינו רק משום דרובן בנבלתה מיירי. מיהו אית בינייהו כמה דברים דשייכי רק בעוף טהור שלא נתנבלה. ולרתוי"ט וכן לרב"א קאי אנבלת עוף טהור. שכשחישב עליה לאכילה, נטמאו גם הנך עמה. ולפ"ז צ"ל דלא נקט מיטמאות רק מדבעי למתני מטמאות אחרים אבתרה. דאל"כ למאי נ"מ. ול"מ הי' נ"ל דלפי שיטתם דאנבלת עוף טהור קאי. ה"ק אם בלע כזית ממנה, והיו הנך מחוברין בה מקיפין את הכזית בשר. נטמא האוכלה. דאף שאין מצטרפין אין מפסיקין. ולא הוה ככרכה בסיב ובלעה, דטהור [כרמב"ם פ"ג מאהט"ו ה"ה]:

ולרב"א י"ל דלעולם חשבינן לה שומר, כדמוכח במ"ג בעוף טמא. ואפ"ה הכא לא מצטרף. דאע"ג דכל שומר מצטרף. היינו רק לענין טומאת אוכלין, שקבל טומאה ממקום אחר, מצטרף. אבל הכא בנבלת עוף טהור, אף שכשחישב עליה לאכילה, נטמאה טומאת אוכלין מעצמה הריי זה רק מדסופה לטמא טומאה חמורה בבית הבליעה. ולפיכך דין טומאה חמורה יש לה. והרי אין שומר לטומאה חמורה [כחולין קיז"ב]. ולא הו"ל שומר רק יד. והרי כל יד אינו מצטרף. ולפיכך הא בעוף טמא בסיפא. וכן בשאר עוף טהור שחוט מצטרפין לטומאת אוכלין, מדאין טומאתו בא מתוך טומאה חמורה. ונ"ל דלפיי דברי רבינו. ה"ה בנבלת טהור. אם באמת הוכשר ונטמא בשרץ. ג"כ מצטרף מה"ט. אלא סתמא דמשנתנו, קצת לא משמע כן:

והנך י"ג דברים, הן ט' דבמשנה א', דשחיטה ומליקה חדא חשיב להו. ועוד ד' שבמשנה זו, דהיינו, כנפים, ונוצה, וחרטום, וציפורן. הרי י"ג. כך היה סופר ומונה הר"ש והרא"ש והר"ב. ותמוה דכמו דקחשיב שחיטה ומליקה לחדא מדשניהן דינן שוה. ה"נ הו"ל למחשב הנך ב' זוגי. דהיינו כנפים ונוצה. וחרטום וציפורן רק לתרתי. מדכל זוג דינו שוה. ותו האיך נחשב הנך ד' שבב' הזוגות לד' במנין. מדהן ד' גופים. והרי כל הנך אינך דקחשיב. לאו מנין גופי' קחשיב. רק מנין דינין חלוקין. ול"מ היה נ"ל דהנך ד' דמשנתנו. הן הד' דינין חלוקים. דהיינו מיטמאין. ומטמאין. אינן מצטרפין ומצטרפין. אחר כתבי זה. מצאתי שגם רבינו הרמב"ם בפירושו כאן מונה הד' שבמשנתנו בדינין. אלא שרבינו חושב מיטמא ומטמא דרישא רק לאחד במנין. מדדינן בזה כשאר אוכלין. שכל המיטמא מטמא ג"כ לאחרים. ומה"ט חשיב נמי מיטמאין ומטמאים דסיפא תו לחדא. נמצא שרבינו לא השוה מדותיו. דהרי הוכחנו דלאו גופים חשיב תנא. רק חילוקי הדינין. וכיון דזוג ראשון וזוג שני, שניהן דינן שוה. למה נמנה להו לתרי. ותו דרבינו לא מפליג בין מיטמא ומטמא למנותן בתרתי. מדדינן בזה כשאר אוכלין. ועל זה ק' א"כ מצטרפין דסיפא ג"כ לא הו"ל למנותו במספר. מדדינן בזה כשאר אוכלין טמאין שמצטרפין. ואת"ל הך צרוף היינו לטמא בבית הבליעה. דדבר זה אינו בשאר אוכלין טמאים. א"כ מיטמאות ומטמאות נמי הו"ל למחשבינהו בתרתי. דמיטמאות היינו להקרא עליהן שם טומאה כשיבואו לבית הבליעה. דליתא בשאר אוכלין. ועמ"ש בס"ד בפנים סי' י"ד:

הכנפים וכו'. ופי' הרא"ש ז"ל הכנפים נוצה גדולה הנוצה היא הדקה ע"כ וכתב הרמב"ם ז"ל רצה באומרו פה הכנפים וכו'. והרמב"ן ז"ל בפי' התורה פרשת ויקרא בפסוק ושסע אותו בכנפיו הביא ראיה מכאן דכנפים אינו נוצה ממש כמו שפי' שם רש"י ז"ל:

מיטמאות ומטמאות כך צ"ל:

ר' ישמעאל אומר וכו' חולין פ' אלו טרפות (חולין דף נ"ח) אלא שיש ספרים שכתוב שם בגמ' ר"ש. ועיין במה שכתבתי שם סוף סימן ד':

החרטום והצפרנים מיטמאין ומטמאין כך צ"ל. ומייתי לה בחולין פ' העור והרוטב (חולין דף קכ"א) ופי' שם רש"י ז"ל החרטום וכו' מיטמאין אם קבל העוף טומאה מן השרץ אלו נעשין יד להכניס ולהוציא טומאה עוף אין לו טומאת מגע משום נבלה אא"כ קבלה מאחרים שהרי אין לך אלא האמור בה טומאת אכילה לטמא בבית הבליעה ע"כ. והתם בגמ' פריך חרטום עץ בעלמא הוא ומוקי לה בחרטום תחתון של עליון פי' רש"י ז"ל קליפה רצועה דקה יש בתוך הפה דבוקה לחרטום עליון לארכו וצפרנים מוקי לה במקום שמובלעים בבשר ע"כ. וכן הוא בפירוש הרמב"ם ז"ל. וביד ובפ"ד דהלכות טומאת אוכלין סי' ד' נראה דגריס הכנפים והנוצה מיתטמאות ומטמאות ומצטרפות ע"כ: [הגה"ה וכן כתוב בכ"י אכן עיין בסמוך סי' ג' בתוס' י"ט דבור המתחיל הכנפים שחולק על זה]. ולפי זה ה"ק ר' ישמעאל הנוצה מצטרפת כלומר דוקא הנוצה מצטרפת ולא הכנפים ומשמע מדבריו ז"ל משם פ"ג דהלכות שאר אבות הטומאות דלת"ק דר' יוסי אפילו ראשי אגפים וראש הזנב הרכות אין מצטרפים ולר' יוסי משמע דאפילו הקשות מצטרפות או שמא כדי שלא לאפושי במחלוקת דוקא רכות ס"ל דמצטרפות:

שכן מניחין בפטומות נראה דגרסי' מלת בפטומות הפא בשבא והטית בשורק והמם בחולם. וכתב החכם הר"ס ז"ל וז"ל הכנפים והנוצה מיטמאות פי' אם נגע בהם שרץ אע"ג דנבלת העוף הטהור אינה צריכה הכשר לא הכשר מים ולא הכשר שרץ לפי שסופה לטמא טומאה חמורה דהיינו כזית בבית הבליעה הכא לא איצטריך אלא לכנפים ונוצה של עוף טהור שאינו נבלה שיש לו תורת אוכלין וצריך הכשר שרץ והתנא כלל כל דיני הכנפים לענין מיטמאות ומטמאות ולענין צרוף כל אחד היכא דשייך ועיין בחבור הרמב"ם ז"ל בהלכות טומאת אוכלין ושם הביא משנה זו ולא הביאה בענין טומאות נבלות עכ"ל ז"ל: