משנה פאה פרק ג׳ משנה ח׳

הכותב נכסיו לעבדו יצא בן חורין. מפני שעבדו בכלל נכסיו וכבר הקנהו אותו ואם שייר קרקע כל שהוא ואומר לו כל נכסיי נתונין לך חוץ ממקום פלוני לא יצא בן חורין לדעת ת"ק לפי שלדעת ת"ק שאין חולקין הדבור לפיכך זה התנאי תלוי בגוף העבד וכאילו התנה באבר מאבריו ויצטרך לספר כריתות וליכא ועל כן לא ישתחרר העבד ולא יקנה בנכסים בשום פנים ואפילו ייחד שם המקום שהתנה בו וכל שכן כשלא ייחד אותו ור' יוסי חולק על זה וקילס (*) ר' שמעון (בתוספתא) שהוא אומר שחולקין הדבור ואין לנו לומר כשהתנה בנכסים שהתנה בגופו של עבד אלא אמר כל נכסי קנויין לך חוץ ממקום פלוני יצא לחירות וקנה כל הנכסים לבד המקום ההוא ואפילו לא היה לבעליו אלא אותו המקום שהתנה בו ואין לו קנין אחרים זולתו יצא העבד לחירות ואף על פי שלא נשאר לו לקנין שיקנה אחר שהתנה בכל קניניו מלבד העבד וזה ענין דברי רבי שמעון לעולם הוא בן חורין רוצה לומר כי כל זמן שלא התנה בפירוש בגוף העבד כבר הוא בן חורין אחר שהתנה בקצת נכסיו שהקנה לעבד קצתם או שהתנה בכל נכסיו שלא הקנה מהם לעבד כלום אלא אם התנה בדבר סתם ואפי' אם יהיה דבר מועט ואמר חוץ מאחד מריבוא שבנכסי כבר נכנס בחלק ההוא בלא ספק חלק מגוף העבד מפני שהוא מנכסיו ואז נאמר לאו כרות גיטא הוא ואין הלכה כר"ש ומה שאתה צריך לדעת כי מה שאמר בענין שכיב מרע ובכותב נכסיו לבניו ובכותב נכסיו לעבדו שייר קרקע כל שהוא וכן אם שייר מטלטלין הדין אחד אבל אמר קרקע בכולן מפני שהקדים לומר קרקע כל שהוא חייבת בפאה ומיגו דתני רישא קרקע תני סיפא קרקע כי הפאה לא תהיה אלא בקרקע:

הכותב נכסיו לעבדו שכ' "כל" נכסי לעבדי:

יצא בן חורין שייר קרקע כל שהוא הוא הדין מטלטלי:

לא יצא בן חורין דהרי קיי"ל אדם מוציא דבריו לבטלה [כערכין ד' ה' א']. ולפיכך אמרי' דמשט' בו ואפי' אמר חוץ מקרקע פלוני. ואפי' אין לו רק אותו קרקע ועבד. אפילו הכי מדיש שיור בדיבור דכל נכסי. שהוא משתחרר בדיבור זה ששייר בו. א"כ לאו כרות גיטא הוא. דלא פלגינן דבוריה בין שאר נכסיו לעבד. וכשייר בגוף העבד דמי. ולרי"ף ה"ט מדנזכר זכות הרב בגט שחרור:

ר"ש אומר לעולם הוא בן חורין דפלגינן דבוריה:

עד שיאמר הרי כל נכסי נתונין לאיש פלוני עבדי חוץ מאחד מרבוא שבהם ואפי' שוה העבד טפי. מכל מקום מדלא פי' מה שייר. אמרינן עליו נתכוון ולא שוה בעיניו טפי:

כתב הר"ב דטעם דת"ק דל"פ דבוריה. וכתב עלה רבינו הגאון מוה' עקיבא שליט"א [אות לט] וז"ל כ"כ רש"י גיטין (דמ"ב א')ותמוה כו'. עכת"ד הקדושים. ובעניותי עדיין העני עומד בחוץ. דלפי דברי רבינו רק דברי רש"י מתורצים. משא"כ דברי הר"ב נשארים בצ"ע. דהרי כתב להדיא דלא כמסקנת הש"ס. אמנם לא על הר"ב לבד תלונותינו. כ"א גם על הר"מ ור"ש. דכולן כתבו בדת"ק משום לא פלגינן דבוריה. וח"ו שנאמר. דלכל רבותינו הנ"ל נשמט גמרא ערוכה. דטעמא משום כרות גיטא. אמנם לולי נפתחו עיני האישות. הוה אמינא דלכאורה אפכא מסתברא. דלר"מ ור"ש ור"ב לא קשיא ולא מידי. די"ל דבריהם כמ"ש [ביכין] סי' מ"ה. דבמסקנא צריך הש"ס לתרתי טעמא. דגם בדנימא כרות גיטא צרכינן לטעמא דלא פלגינן דבוריה. וכך כתב הר"מ כאן להדיא. ורצונו לומר דלא אמרינן לא פלגינן דבוריה. רק היכא דעל ידי זה. תבטל כל הדבור. כשייר קרקע כל שהוא דאי נימא לא פלגינן דבוריה. הרי לאו כרות גיטא הוא. להכי אמרינן ל"פ דבוריה. משא"כ בשכ"מ שכתב נכסיו לעבדו ועמד דאף אי נימא ל"פ דבוריה א"א לבטל כל הדבור דהרי יהיה איך שיהיה. ע"כ העבד יצא ב"ח מדיצא עליו שם שחרור. בכה"ג פלגינן דבוריה. [השבני הגאון הצדיק הנ"ל וז"ל דברי הר"ב א"א לישב ע"פ פי' דמעכ"ת נ"י. דא"כ ל"ל לר"ב לחלק בטעמיו בין יש לו שאר נכסים או לא ואילו למעכ"ת אין חלוק בין יש לו לאין לו. אלא כל שמשייר בדבור דכל נכסי הוה כמשייר בגוף העבד. עכתד"ק. ולא זכיתי לידע דעת קדושים דגם אי נימא דטעמא דר"ב משום ל"פ דבוריה לחוד ק' קו' רבינו הגאון הנ"ל. ומה שיתרץ לפי שיטתו. אתרץ ג"כ לפי שיטתנו. בדנימא דבמסקנא צרכינן לתרתי טעמא: אמנם לפע"ד דברי הר"ב מיושרין שפיר. דביש לו שאר נכסים. לא סגי לן בטעמא דלא פלגינן דבוריה דמה לא פלגינן שייך כאן. הרי אין העבד והנכסים כלולים בדבור א'. אע"כ דפי' ל"פ דבוריה דכל שמשייר בדיבור דכל נכסי. כמשייר בגוף העבד דמי. ולא כרות גיטא הוא]: וזה לפע"ד גם עומק כוונת רש"י במ"ש וז"ל דאכ"ל דשייריה מדנחת לשיורא. ר"ל לפע"ד. לא דנימא דכוונת רבו לשייר טפי ממה שאמר. כמ"ש הגאון רבינו הנ"ל. רק דאנן אמרינן מדנחית לשיורא. הרי שייר בגט. וכשייר לדידיה דמי ונתבטל הכל. ובזה יתורץ מ"ש רש"י שם (גיטין ד' ט' א') בתר הכי וז"ל. והוא לא הוזכר בתוך המתנה. דמדלא כתב ליה עצמך ונכסיי קנויין לך. לאו כריתות הוא. עכ"ל. ומנ"ל הא. דלמא אפי' כ' ליה עצמך ונכסיי. עכ"פ מדשייר בנכסי' נימא דבדידיה נמי שייר. ואת"ל מדפי' "עצמך". הרי חזינן דלא שיירי' [וכן השבני רבינו הנ"ל]. עכ"פ הרי גם בדפירש חוץ מקרקע פלוני נמי חזינן דאין כוונתו לשייר בעבד. ואפ"ה אמרינן דמדשייר בנכסי' שייר בעבד. אע"כ ברור כוונת רש"י דדוקא בכלל לעבד בכלל כל נכסי דאכ"ל לא פלגי' דבוריה. אמרינן לאו כרות גיטא. (מיהו לרי"ף ורמב"ם. אפי' כתב עצמך ונכסי. ל"פ דבוריה. ולאו כרות גיטא הוא. וכמש"ל): אמנם לפע"ד אדרבה דברי רש"י תמוהים יותר. דלכאורה סותרים זא"ז. דשם (ד' מ"ב א') כתב בד"ה לא יצא ב"ח. דלא ידעינן הי קרקע שייר. ובכל כ"ש אמרי' האי שייר. וכיון דקרקעות לא קנה. גופיה נמי לא קנה עכ"ל. וק' הרי לפמ"ש רש"י במסקנא לעיל ד"ט. אפי' פי' לאיזה קרקע נתכוון. אפ"ה ל"ק לעבד. ונ"ל לתרץ. דבל"ז קשה לרש"י. ל"ל כלל למימר דמש"ה לא קנה קרקע. מדלא ידעינן לאיזה קרקע נתכוון אפי' בלא זה מדלא פלגינן דבוריה ולא קנה את עצמו. ע"כ עבד למי ונכסים למי. ותו למ"ש רש"י לעיל ד"ט דאפי' פי' לאיזה קרקע נתכוון. זה פשוט אפי' לס"ד דש"ס. דאל"כ ק' לת"ק. לאשמועי' רבותא ברישא. דאפי' שייר קרקע. בפירש לאיזה קרקע נתכוון. יצא בן חורין. אלא על כרחך דגם בכה"ג לא יצא בן חורין ואם כן קשיא למה באמת נקט בסיפא שייר קרקע כ"ש. דמשמע סתמא. הרי אפי' פירש אפ"ה לא קנה. אע"כ דגם בכה"ג אשמעי' רבותא. לפמ"ש ר"ש ור"ב כאן ותוס' גיטין ד' ט' א' ד"ה הלכה. דאע"ג דאין לו רק אותו שדה ועבד. דלא שייך למימר מדשייר בנכסים שייר בעבד. אפ"ה לא קנה. ואע"ג דבתוספתא שהביא הר"ש. נקט כה"ג לרבותא אליבא דר"ש דאפ"ה קנה. י"ל דלתוספתא איכא נמי רבותא איפכא דאע"ג דאין לו רק אותו שדה ועבד. ל"א משטה הוא בו בלישנא דכל נכסיי. או אף דהו"ל כשייר בקניין העבד גופיה. ובל"ז תוס' (ב"ב דקמ"ט ב') שבשו לגי' שבתוספתא דנקט רבותא כנ"ל (ואשתמיטתיה לרתוי"ט תוס' הנ"ל). עכ"פ שפיר איכא למימר. דמש"ה נקט ת"ק רבותא. דאע"פ שלא פי' איזה קרקע שייר. ולא שייר כלל בנכסים. דהרי כולן נשארו לרב. אפ"ה לא יצא ב"ח. דלא פלגינן דבוריה. ולא הו"ל כרות גיטא. והך רבותא נקט רש"י בגיטין דמ"ב הנ"ל. ורבותא דתוספתא נקט רש"י שם ד"ט. כנלפע"ד ונתיישב הכל בעהש"י:

הכותב נכסיו לעבדו כו'. בגיטין אמרי' בתוספתא כשנאמרו דברים לפני ר' יוסי אמר שפתים ישק משיב דברים נכוחים. ואמר שם רב נחמן אע"פ שקילס ר"י את ר"ש שאמר לעולם הוא בן חורין הלכה כר"מ שסובר דלא יצא לחירות. ופי' הרש"ש ז"ל לעולם הוא בן חורין. בא להוסיף ואפילו אין לו אלא אותה העיר או אותה שדה ואמר חוץ מאותה שדה וכו' וה"א כיון דאין לו נכסים אלא אותה העיר או אותה שדה ואין מתקיים דבור כל נכסיו אלא בעבד לבדו וכשאמר חוץ מבטל דבור מה שאמר כל נכסיי אפ"ה יצא לחירות דפלגינן דבורא. אלא כשיאמר חוץ מאחד מרבוא שבהן שלא יפרש מה שייר ואז נאמר דשייר העבד עכ"ל ז"ל: