משנה פאה פרק ג׳ משנה ז׳

שכיב מרע. השוכב מחולי כששייר לעצמו קרקע כל שהוא כבר גילה דעתו שיקוה לקום מחליו ולפיכך שייר לעצמו מה ששייר ומפני זה יתקיים כל מה שנתן ואינו יכול לחזור בו כשיקום מחליו ובלבד שקנו ממנו בקנין אבל אם לא קנו ממנו יכול לחזור אם לא שייר לעצמו שום קרקע ואח"כ נתרפא מחליו חוזר במתנתו ואע"פ שקנו ממנו כי מאחר שלא שייר לעצמו כלום גלה דעתו שמתנתו היתה מחמת מיתה:

ומה שאומר בכאן כשיכתוב לאשתו קרקע כל שהוא אבדה כתובתה זה הענין הוא על שני תנאים האחד מהם שכלל אותה בחלוק נכסיו עם בניו כגון שיכתוב להם לפלוני כך ולפלוני כך ולפלונית כך והיא שומעת ושותקת ולא תערער כגון שתאמר כתובתי אני גובה וראיה על זה מה שאמרו אבדה כתובתה ולא אמר איבדה ר"ל כי בשתיקותה כשחלק לה עם הבנים אבדה מה שיש לה לקבל בכתובתה והתנאי השני שיהיה שכיב מרע אבל אם יהיה בריא תקח כל מה שיש בכתובתה אא"כ יוציא שטר שהיא נתנה או קבלה:

ודברי ר' יוסי אם קבלה עליה אינו ר"ל שהיא לקחה בקנין שהיא רוצה בדבר זה לפי שאין בזה מחלוקת אבל הוא אומר שאם קבלה היא על עצמה שתהיה משותפת בין הבנים ואפי' אם לא לקחה בקנין ולא כתבו בדבר ההוא צואה כבר אבדה כתובתה ואין הלכה כר' יוסי:

הכותב נכסיו שכיב מרע נ"ל דנקט מלת שכ"מ לבסוף. לאשמעי'. דאפי' לא כ' השכ"מ מהיום. רק כ' "במתנת שכ"מ". ונתכוון שיהיו שלו רק אחר מותו. אפ"ה בשייר. דינו כמתנת בריא:

שייר קרקע כל שהוא ה"ה בשייר מטלטלי. וי"א דעכ"פ צריך כדי פרנסתו ופרנסת ב"ב כל ימי חייו:

מתנתו מתנה בקנו מידו או נתנה מיד. בעמד אינו חוזר. ואפי' מת צריך קניין. דמדשייר ולא פי' שמחמת מיתה נותן. הו"ל כמתנת בריא דלא קנה אם לא קנו מהנותן. ומה"ט מתנת שכ"מ במקצת בעי קניין. ובכולה אדרבה קניין או שטר גריעי טפי. דשמא לא גמר להקנות כ"א באלו. והרי אין קונין לאחר מיתה. אם לא שפי' שכוונתו בקניין ושטר ליפות כחו. מיהו מצוה מחמת מיתה. אפי' במקצת ובקניין. בעמד חוזר [ח"מ שם]:

לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו מתנה בעמד חוזר. אפי' נתנה לו מיד. ובין כתבם לא' או לק' ולא הפסיק בינתיים. דמדשבק נפשיה ערטלאי. ש"מ דכוונתו רק כשימות:

הכותב בשכ"מ מיירי. ובבריא בקניין. אבעי' דלא אפשטי [ב"ב קל"ב]:

נכסיו לבניו ודוקא לזרעו. ובשאר אדם לא אבדה כתובתה. [ב"ש אה"ע ק"ו סק"ב]:

וכתב לאשתו קרקע כל שהוא ה"ה מטלטלי. לדידן דכתובה נגבית ממטלטלים:

אבדה כתובתה ועכ"פ גובה מנכסים שיבואו לאחר מכאן. ואפי' מנכסי א' מהבנים שימות אח"כ בחיי אב:

רבי יוסי אומר אם קבלה עליה אע"פ שלא כתב לה אבדה כתובתה דשתיקה כהודאה דמי ומחלה כתובתה עבור הכבוד שעשה לה שתהיה משותפת עם הבנים. ואע"ג שלא קנו מידה. וי"א אפי' שלא בפניה. רק כששמעה שתקה. וקי"ל כר"י. מיהו דוקא כתובה ותוס'. אבל נדוניא. לכ"ע דוקא כשקבלה בפירוש מהני [אה"ע שם].

ואשתמיטתיה לרסמ"ע (ח"מ ר"נ סקט"ז) שכתב דסבירא ליה לרא"ש דוקא בקרקע צריך פרנסת ב"ב והרי הרא"ש כאן כתב בפירוש דאפי' במטלטלי צריך כן. [אב"י ועי' ל' רא"ש כאן ובטור ח"מ]:

והקשה הקשה כברזל אאמ"ו הגאון הצדיק זצוק"ל. וז"ל למה שתיקה כהודאה. נימא דלא להכעיס לחולה שתקה. כי"ד סרל"ב בהבטיח לחולה. ואת"ל התם במבטיח בלי הנאה לדידיה. משא"כ הכא מדכבדה לשתפה בין הבנים מחלה. עכ"פ למה יועיל בשתק לצוואת שכ"מ (כח"מ ספ"א ס"ב) וי"ל דבי"ד בהבטיח להבא. ולא בהודה על חוב דלעבר. דלא הו"ל לשתוק. מדיחשבו שכן האמת. עי"ל דבי"ד שהוא נדר. קמי שמיא גליא שבטל בלבו. משא"כ בחוב שנמסר לב"ד. עכלה"ט:

הכותב נכסיו שכיב מרע. מוכח בירושלמי דלא חשיב שכ"מ אלא אחר ג' ימים אא"כ קפץ עליו החולי אלא שהר"ש שירילי"ו ז"ל פי' דההיא דירושל' לענין בק"ח מתנייא דכל שלא קפץ עליו החולי פתאום אז חלוקים רחוקים מקרובים דרחוקים אחר ג' ימים הוא דחייבין לבקר ע"כ:

קרקע כל שהוא. כתב הר"ש ז"ל פלוגתא היא בפ' מי שמת דהא קרקע לאו דוקא וה"ה מטלטלי וכ"ש לאו דוקא אלא כדי פרנסתו. ולא אתפרש שיעור פרנסתו בכמה ואם פרנסת עצמו דוקא או דלמא בעינן נמי פרנסת בניו ובנותיו וכל הסמוכין על שולחנו עכ"ל ז"ל:

הכותב נכסיו לבניו וכו'. במתנת בריא ונטל קנין והיה ש"מ ועמד. וכתב לאשתו קרקע כל שהוא. ולא פי' אם לפרעון כתובתה אם לשם מתנה:

אבדה כתובתה. מהני נכסי אם לא יקנה הבעל נכסים אחרים הרי הפסידה. דמאלו שנתן לבניו לא תגבה עוד דנתרצית להם במתנה זו הואיל ונתן לה ג"כ. ובירושל' מפרש טעמא אמאי הפסידה בכ"ש. ודוקא שחילק כל נכסיו אבל שייר אפילו חד דיקלא אמרי' דמגו דנחתא אדיקלא נחתא נמי אכולהו. הר"ש שירילי"ו ז"ל. ואפילו חזרו ובאו לידו מאותן הנכסים כגון שמת אחד מן הבנים וירשו גובה מהם. ודוקא שחלק נכסיו בינה ובין בניו אבל אם חלק נכסיו בינה ובין אחרים לא אבדה. ורשב"ם ז"ל כתב דהה"נ אם חלק בינה ובין אחרים שאבדה כתובתה. ומשמע התם בגמ' דת"ק כתיבה וקבלה בעי דקיי"ל אימתי דר"י לפרש דברי חכמים הוא. ותניא א"ר יהודה אימתי אבדה כתובתה בזמן שהיתה שם בשעה שכתב לה קרקע כ"ש וקבלה עליה. דכיון דהיתה שם וקבלה. חזקה אין אדם רואה שנותנין ממונו בפניו לאחרים ומחזיק את המתנה לקיימה אא"כ עושה בלב שלם. אבל היתה שם ולא קבלה עליה אלא היתה שותקת. או קבלה עליה ולא היתה שם מציא למימר נחת רוח עשיתי לבעלי. ור' יוסי אומר אם קבלה עליה אע"פ שלא צוה שיכתבו כך בפניה איבדה כתובתה. ופי' הר"ש שירילי"ו ז"ל ומשום דשמעי' ר' יוסי לת"ק דס"ל הכי דהא ר"י לפרושי מילתיה דת"ק אתא מש"ה תני דבחדא סגי דאם מחלה בפירוש בפיה אע"ג דלא כתב לה אבדה כתובתה וכ"ש לא היתה שם וכתב לה ע"כ. והמפרשים כתבו דמתני' מיירי בין אם הוא ברי בין אם הוא ש"מ ואפילו אם לא חילק בפניה רק ששתקה כשנודע לה דאמרי' כיון שחלק לה כבוד לחלוק עם הבנים ודאי מחלה. אלא שר"ח פי' דוקא כשחלק לה חלק אחד כאחד מן הבנים אז מחלה בשתיקה לחוד אבל אם לא נתן לה כאחד מן הבנים אז לא מחלה בשתיקה אא"כ כתב לה וקבלה עליה ע"כ: