משנה פרה פרק ה׳ משנה ג׳

קרויה. דלעת ששואבין בה מים מן הבורות ורוצים אנו לומר כאשר יוציא כל מה שבתוכה ישאר דומה לכלי עץ אך אם תתמיד לשאוב בה תשרה ותכנס בתוכה המים ותתלחלח ואמר שזאת הדלעת כשתשרה בהיות שואבין בה ממים שאין ראויים לקדש הנה ראוי הקדוש בה ולא נקפיד במים הנבלעים בתוכה שיצאו ויתערבו במי חטאת הנכנסים בתוך גרמה ואם נטמאת אע"פ שיטבילוה במים הראוין לקידוש אין מקדשין בה לפי שבעת הטומאה שבו המשקין הנכנסים בתוכה משקין טמאין והן מתערבין עם מי החטאת ואמר ר' יהושע בהיות ראוי הקידוש בה קודם שנטמאה ולא נקפיד במשקין הנכנסין בגרמה הנה לא נקפיד בהן אחרי הטומאה לפי שכבר טהרה ואם היינו מקפידין אחר הטומאה ולא נקדש בה מפני המשקין כך לא נקדש בה קודם שנטמאה לרפיון עצמה לפי שיצאו ממנה משקין ונתערבו במי נדה ואמר ת"ק בין כך ובין כך ר"ל בין קודם שנטמאת בין אחר שנטמאת והטבילוה אפילו במים חיים אין אוספים לתוכה מים מקודשין לבל יתערבו בהן המים אשר יצאו ממנה כמו שקדם שאין מן הראוי להוסיף דבר במי נדה ואין הלכה כר' יהושע:

קרויה שהטבילוה. פי' הר"ב מעלה בעלמא לחטאת כו'. וכ"פ הר"ש. אבל הרמב"ם כתב. וז"ל אם תתמיד לשאוב בה. תשרה ותכנס בתוכה המים ותתלחלח ואמר שזאת הדלעת כשתשרה בהיות שואבין בה ממים שאין ראויין לקדש. הנה ראוי הקדוש בה כו'. ואם נטמאת. אע"פ שיטבלוה במים הראויין לקדוש כו'. נראה דלדבריו רישא דנקט שהטבילוה לאו טבילה ממש. אלא כל ששאבו בה הרבה עד שנשרים. ומשום סיפא דנטמאת. הוא דנקט שהטבילוה. דהתם צריך טבילה. אבל ברישא דשלא נטמאה. אין כאן טבילה כלל. ואף לדברי הר"ב טבילה זו לא היתה מפני הצדוקים כלל. כדמוכחת מתניתין דלקמן. מ"מ יש לדקדק בדברי הרמב"ם. שהתחיל באין ראויין לקדש. והיאך כתב אח"כ אע"פ שיטבילוה במים הראוין וכו' דמנליה. כיון דמשנתנו לא שנאה אלא אין ראוין ברישא. הה"נ בסיפא. אבל בחבורו פ"ט מה"פ [הלכה י'] כתב ברישא. המים הראוין. וכתב הכ"מ שכן היא הגירסא במשנה שבספרינו. ע"כ. ודקדקתי בנא"י והיא ע"פ דפוס ישן שבגמרא. וראיתי נדפס בה ג"כ ברישא ממים הראויין לקדש. ומהר"ם הגיה במשנה במקום שאין שצ"ל שהן:

בין כך ובין כך לא יאסוף כו'. לשון הר"ב אלא בין כך ובין כך וכו' וא"כ דברי ר' יהושע הן. וזה תימא דכיון דאדבריו של ת"ק קאי. ה"ל למימר בין כך ובין כך לא יקדש. דהא בתחלת הקדוש איירי ת"ק. אבל הר"ש לא כתב אלא. וא"כ לאו דברי ר' יהושע הן. ואתאן לת"ק. וכ"כ הרמב"ם בהדיא. ואמר ת"ק בין כך ובין כך וכו'. וכתב הטעם שאין אוספין לבל יתערב בהן המים אשר יצאו ממנה כמו שקדם. שאין מן הראוי להוסיף דבר במי נדה. ע"כ. כלומר מה שאין כן בתחלת הקדוש. שאין כאן ערוב שאינן מקודשים במקודשים. שכיון שעכשיו הוא דמקדש בתחלה. רואין המים הבלועים בה שמתקדשים ג"כ. ואם שוב יפלטו לא אכפת לן שהרי גם הם מקודשים. ולא ישרו בעיני דברי הכ"מ בזה שכתב. וז"ל והטעם שהחמירו בלאסוף משום דכל לאסוף עשוי הוא (להשהות) אותם בתוכה זמן מרובה ובודאי תפלוט מה שבלוע בה. אבל כשמקדש בה. עשוי הוא שלא לשהותם בתוכה. הלכך לא חיישינן שתפלוט המים שבתוכה עד כאן. כי מי הגיד לו שכשמקדשין בכלי שאין שוהין אותו בו. אבל מערין אותו לכלי אחר. ולמה כל החרדה הזאת לערות אותן מכלי שנתקדשין בו. לכלי אחר:

קרויה דלעת שחללוהו כדי לשאב בה:

שהטבילוה דאע"ג דחדשה וטהורה היא עדיין. וכדמסיק. אפ"ה הטבילוה מצד מעלה בעלמא:

מקדשין בה לאחר שנתנגבה. וקמ"ל דאע"ג שהקרוי' היא ספוגיי. והרי נבלע בה מים רבים שלא נשאבו לשם חטאת. אפ"ה לא חיישינן לפליטת בליעתו. דאחר שנתנגב פני' החיצוני'. אמרי' דדעתי' הוה דמה שיפלוט אח"כ ממה שנשאר בה בלוע. יהיו כאלו שאבן לשם חטאת [כמ"ש לעיל סי' י"ב]. א"נ משום סיפא נקט קרוי'. דבנטמא דוקא בקרוי' שהיא ספוגיי. אפילו ינגבה לא יקדש בה. משא"כ בשאר כלי:

נטמאה אין מקדשין בה אף שיטבלה ואח"כ ינגבה. עכ"פ משום שהקרוי' היא ספוגיי חיישינן שמא תפלוט טפה טמאה שנבלע בה. וכשיפלוט יטמא למים המקודשים. ולהכי לא בטל במיעוטו [ואע"ג דבקדמו מים טמאים למים טהורים. אמרינן דבטלו טמאים ברוב [כמכשירין פ"ב סמ"ג] ואי"ל דהכא שהמים הטמאים שקדמו בהקרויי' נבלעו. הו"ל כליתנהו. וכשיתפלטו אח"כ כשכבר יהיו בהכלי מים המקודשים. הו"ל שפיר כקדמו טהורים לטמאים דלא בטיל. ליתא. דהרי עצים שבלעו משקין טמאים. ורבו עליהן גשמים שנפלו על העצים טהורים [כמכשירין פ"ד מ"י]. אלמא דמשקין טמאים הבלועין כקדמו הן דמי. י"ל בחטאת החמירו. דכל שהי' ממשות משהו פעם א' אפילו היה טהור לא בטל [כלקמן רפ"ט]. ומה"ט לא קשה נמי מעצים שבלעו משקים טמאים [מכשירין פ"ד מ"י]. וכ"כ מספוג שבלע משקין טמאין [כלים פ"ט מ"ד וה']. דבשניהן רק בחמימות התנור אמרינן דפלטו. משמע הא במים אמרינן דנתבטלו. די"ל הכא רק בחטאת החמירו. ועיין בבועז רפ"א דמקואות שהארכנו. אולם ק' מדאמרינן [מקואות פ"י מ"ח] דבשתה מים טמאים וטבל והקיאן הרי המים טהורים. דכשטבל נטהרו המים שבלע בהשקה. ואם כך בבלע המים למקום עיכול. דהיינו תוך גוף האדם. מכ"ש בשנבלעו המים הטמאים תוך דופן הכלי. וכשטבל הקרויי' נטהר. המים שבלועים בה בהשקה. ודוחק לומר גם בהא רק בחטאת החמירו דלא להני להבלועים השקה. אבל הרי כשהטביל הכלי עדיין לא הי' שם חטאת ונטהרו המים הבלועים. ואת"ל עכ"פ תרתי לא מקילינן דנימא שיועיל להו השקה לטהרן. ושנאמר דהוה כאילו חשב שיהיו כאילו שאבן לשם חטאת. דהרי בשעה שנשאבו טמאים היו ולא חזו למי חטאת. עכ"פ תמוה מאד דהרי קרוי' זו כל רבותינו פירשו שהיא דלעת יבשה. וא"כ האיך אפשר שיהי' נטמא. והרי בפירוש תנינן [תוספתא דכלים ב"מ] דדלעת יבשה אינו מקבל טומאה. וכן פסק הרמב"ם [רפ"ב מכלים]. ודוחק לומר דקרוי' היא מין דלעת אחרת מדלעת פשוטה דאיירי בה בתוספתא. והכא בדיוקא נקט קרויי'. שהיא מקט"ו. ליתא דהרי [בשבת קכה"א] נקט קרויי' במקום דלא איירי מטומאה וטהרה. ופי' גם שם רש"י שהיא דלעת יבשה. אלא נ"ל דמיירי שנטמא הדלעת מדהיא מאכל אדם. ויחדה לשאיבה. ובזה לא פקע טומאתה. דאינה יוצאה מטומאתה רק במעשה [כספ"ה דכלים]. אבל בתוספתא מיירי שמשה בה להיות כלי ואח"כ נגע בה טומאה. ודו"ק:

אף בסוף יקדש בה כשטבלה אחר שנטמאה. ונתנגבה אחר שטבלה:

אף לא בתחלה לת"ק מקשי הכי. אבל איהו ס"ל דאף כשהיא חדשה וגם טהורה. אפ"ה חיישינן לפליטת מים הפסולים לקידוש:

לא יוסיף לתוכה מים מקודשים דברי ת"ק היא. וה"ק דוקא לשאוב בה מים הראויין לקידוש שרינן ברישא. דאז אף שתפלוט לתוך המים הכשרין לקידוש ממה שנבלע בה ממי הטבילה. אמרינן דדעתי' הי' בשעת טבילה שהמים שנשארו ממי הטבילה בלועין בתוך הכלי ויהיו שאובין לקידוש. וא"ת א"כ למה צריך לנגב נימא גם בהו דדעתי' עלוי' לקידוש. י"ל הכא שאני דא"א באופן אחר. אבל בנותן לתוך הקרויי' שנתנגבו מים שכבר נתקדשו באפר. אז אפילו טפה א' פוסלתן [כלקמן רפ"ט]. וא"ת אפילו לא הטבילו הקרויי' החדשה. הו"ל לאסור כן לכתחלה. משום פליטת שרף גופה. דהו"ל מי פירות דלא בטלו [כרפ"ט]. וא"כ אפילו ליתן לתוכן רק מים הראויין לקידוש לתסור מה"ט. וי"ל דלהכי פירשו רבותינו דמיירי הכא בקרוי' יבשה. והיינו דאין בה עוד שרף. וא"ת גם בנותן לתוכה מים מקודשים. לבטל הטפה הראויה בתוך המקודשין כבר במעוט כמו בנתערב מי טבילה במים הראויין לקידוש. וי"ל התם לאו משום ביטול נישרינהו. אלא מדהו"ל כשאב גם הן לשם חטאת. וכמ"ש לעיל:

קירויה שהטבילוה וכו'. וכתב הרא"ש ז"ל ומצאתי בפי' הרמב"ם ז"ל שהטבילוה במים שהן ראויין לקדש מקדשין בה עד שתיטמא אע"פ שדרך הקירוי' כשתמיד שואבין בה מים היא מתלחלחת ובולעת המים אפילו הכי מקדשים בה תמיד עד שתיטמא ולא חיישינן למים הנבלעים בתוכה דכיון שהם מים הראויין לקדש לא נפסלו מחמת שנבלעו אבל נטמאת פולטת מים טמאים ור' יהושע סבר אם יש לקדש בה קודם שנטמאת ולא נחוש למשקה שבתוכה אף אחר שנטמאת לא נחוש להן לפי שטהרו ואם נחוש להם אחר טומאה ולא נקדש בה מחמת המשקים אע"פ שטהרו א"כ אף קודם שנטמאת נמי ורבנן סברי דלא טהרו כיון שהיו בליעין בדופני הכלי ועל הגירסא הראשונה קשה דיש להחמיר במים שאינם ראויין לקדש כמו בטמאים דמים חיים בעינן ועוד שהיה לו לשנות שנגבה ע"כ. וכן מצאתי הגירסא ג"כ אני הדיוט בירושלמי דעירובין פ' כל גגות דף כ"ה ובס"פ חומר בקדש דף ע"ט ור' יוחנן ס"ל התם לחומרא אין מקדשין בה לא בתחלה ולא בסוף:

גרסינן בפרק כל גגות ובפ' חומר בקודש שם ירושלמי א"ר יוחנן קושט וקירויה ומבוי וגר ועם הארץ חומרין קושט דתנן בפ' בתרא דעוקצין הקושט והחמס וראשי בשמים וכו' נלקחין בכסף מעשר ואינם מטמאין טומאת אוכלין דברי ר' עקיבא ריב"נ אומר אם נלקחין בכסף מעשר מטמאין טומאת אוכלין ואם אינם מטמאין טומאת אוכלין אף הם לא ילקחו בכסף מעשר ר' יוחנן אמר חומרא מטמאים טומאת אוכלין ואינם נלקחין בכסף מעשר:

קירויה כהאי דתנינן הכא קירויה שהטבילוה במים שהן ראויין לקדש מקדשין בה עד שתטמא נטמאה אין מקדשין בה ר' יהושע אומר אם מקדשין בתחלה אף בסוף ואם אינם מקדשין בה בסוף אף לא בתחלה בין כך ובין כך לא יאסוף לתוכה מים מקודשין ר' יוחנן אמר חומרא אין מקדשין בה לא בתחלה ולא בסוף:

מבוי כהאי דתנינן בפ' כל גגות וכן מבוי שניטלה קורתו או לחיו וכו' ר' יוחנן אמר חומרין אסורין בין בשבת זו בין בשבת הבאה ע"כ והתם מפרש נמי גר ועם הארץ מן הברייתות ור' יוחנן מחמיר כדאיתא התם:

וראיתי שהגיה ה"ר יהוסף ז"ל שתיטמא:

נטמאת וכו': אם מקדש הוא בה. מחק מלת הוא:

אף בסוף יקדש בה. מחק מלות יקדש בה:

בין כך ובין כך לא יוסיף בה מים מקודשים ע"כ: