משנה פרה פרק ה׳ משנה ד׳

העיקר אצלינו שהכלים הנגמרים בטהרה צריכים טבילה בקדש ואין ספק שהחטאת קדש וכבר התבאר זה בסוף חגיגה (דף כג.) וא"ר אליעזר שהם עשו מדרגת זה הכלי ואע"פ שנגמר בטהרה מדרגת כלי טמא והוא שצריך טבילה והערב שמש ואם הטביל מיד ושם בו מי חטאת או אפר חטאת יהיה מחלוקת הצדוקין בזה מבואר לפי שלא העריב שמש זה הכלי ואנחנו נאמר אליהן זה הכלי הוא במדרגת טמא וצריך טבילה ועם כל זה לא נצריכהו הערב שמש כפי מה שביארנו שהפרה וכל מה שתולה בה כשר בטבול יום ואמר ר' יהושע לא יספיקנו זה לפי שזאת השפופרת כלי טמא הוא בגזרה דרבנן כמו שהתבאר בחגיגה (שם) אבל בלי ספק יטמא הכלי טומאה אמתית ואז יטביל וישתמש בה בחטאת עד שיתאמת בה אל הצדוקים שאנחנו נשתמש בכל עניני החטאת כולן טבול יום כמו שביארנו ושפופרת הוא אבוב קנה כשיוציא מה שבפנים מהמוח הנקרא פלוס וכבר התבאר בסוף י"ז מכלים שאבוב כשיוציא מה שבפנים מהמוח הלבן הנקרא פלוס נהיה כלי מקבל טומאה כשאר כלי עץ ואמר יתברך (במדבר י״ט:י״ז) ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי הנה כל מה שהוא פסול לאסיפת האפר פסול לקדש ואמר באסיפת האפר (שם) ואסף איש טהור ואמרו טהור להביא את האשה ורבי יהודה אומר שאמר ולקחו ולא אמר ולקח ירצה בו שראוי שיהיה גדול או קטן ויפסל באשה ובאנדרוגינוס לאומרו ונתן עליו ולא ונתנה. וזו מלה מורכבת ואין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי אליעזר:

שפופרת. פירש הר"ב של קנה. וכשהוציא כל הככי שבה. דאז מקבלת טומאה. כדתנן בספי"ז דכלים:

לחטאת. פירש הר"ב לשום בה מי חטאת או אפר חטאת. וא"צ לאפר חטאת שיהיו כלי אבנים אחר שעבר עשייתה. שמשום שנעשית בטבולי יום החמירו בה כל החומרות. ואחר כך אין לחוש עוד לשיזלזלו בה. כ"כ התו' פ"ג דחגיגה דף כ"ג [ד"ה שפופרת] וכ"כ בפ"ו דנדה דף מ"ט [ד"ה כשר] לענין קדוש מי חטאת. והכי תנן לקמן:

רא"א יטביל מיד. פי' הר"ב ואיכא הכירא כו' דכלים הנגמרים כו' ועדיין הוא לח. דרוק אינו מטמא יבש. כדתנן ברפ"ז דנדה ופי' הר"ב שם בחגיגה [פ"ג משנה ב']. ומ"ש הר"ב דטבילה זו א"צ הערב שמש. גמ' דחגיגה [דף כ"ג] ופי' התוס' מדלא תנא התם בהדיא. וכי תימא א"כ הייתי אומר דלתרומה טבילה מיהא בעיא. וי"ל דליכא למטעי בהכי. דא"כ נימא בהדיא צריכין טבילה לתרומה. והערב שמש לקדש. ע"כ. ומ"ש הר"ב דלגבי פרת חטאת עשאוה כטמא מת בשביעי שלו גמרא שם וכשמזה ביום הז'. מזה ואח"כ טובל. כמ"ש הר"ב בסוף מכילתין:

רי"א יטמא ויטביל. פירש הר"ב דבענין אחר ליכא היכרא כיון כו' לא בעו הערב שמש לקדש. וכ"כ הר"ש. וכלומר שאף על פי שלחטאת עשאוה כטמא מת לטמא אדם. כיון דגם לקדש אין בו הערב שמש. אין הצדוקים מרגישין בכך. דהנך חומרות כולהו מדרבנן. והרגשת הצדוקים תהיה במה שאנו מטמאים במקום אחר עד שיעריב שמשו. וכדפרישנא בפ"ג משנה ז' [ד"ה ומיטמאים]. ולפיכך כשאין צריך הערב שמש אף לקדש. לא ירגישו במה שעכשיו ג"כ אין מצריכין הערב שמש:

הכל כשרים לקדש. לר"י לאתויי קטן. לרבנן לאתויי אשה. גמרא פ"ק דערכין דף ג' ועיין מ"ש פרק בתרא משנה י'. ומ"ש הר"ב כדדרשינן איש להכשיר את הזר כו'. וליכא למדרש איפכא. איש ולא אשה. טהור ואפילו קטן. דאמר בפרק טרף בקלפי (יומא דף מ"ג) כל הפרשה כולה משמע מקרא זה מוציא מיד משמע מקרא שלפניו. רש"י פ"ח דיבמות דף ע"ב. ולהכי דרשינן להכשיר את הזר. להוציא ממשמע מקרא שלפניו דדוקא בכהן:

לקדש. לשון הר"ב להשליך האפר ע"ג מים. ע' בפי' הר"ב בפ"ק דתמורה מ"ה ומ"ש שם. וכבר רמזתי זה לעיל ספ"ד:

קטן. עיין בפרק בתרא מ"י:

רבי יהודה מכשיר בקטן. פי' הר"ב דאם איתא כו' לכתוב ולקח לשון יחיד וכו' מאי ולקחו דאפילו הנך דפסולים כו' כגון קטן. והא דמכשיר טפי בקטן. מבחרש ושוטה. י"ל משום דאתי לכלל דעת. תוס' פ"ד דיומא דף מ"ג. ובגמ' ורבנן אי כתב ולקח ונתן. ה"א עד דשקיל חד ויהיב חד דאותו דשקיל האפר יתנהו אל המים. כתב רחמנא ולקחו. ואי כתב רחמנא ולקחו ונתנו ה"א עד דשקלי תרי ויהבי תרי כתב רחמנא ולקחו ונתן. דאפילו שקלי תרי ויהיב חד:

ופוסל באשה. פי' הר"ב דכתיב ונתן ולא ונתנה אע"ג דכל התורה כולה בלשון זכר נאמרה. ואפ"ה לא ממעטינן אשה אלא היכא דכתיב איש בהדיא (כמ"ש במ"ז פ"ד דב"ק) י"ל דשאני הכא מדשני קרא בדבוריה ולקחו לשון רבים. והדר כתיב ונתן לשון יחיד. להכי דרשינן ולא ונתנה תוס' דיומא (שם ד"ה ונתן):

ובאנדרוגינוס. אבל טומטום אפילו ת"ק פסל ליה מפני שהוא ספק ערל כדאמר בפ' הערל *[לענין תרומה] (טומטום שקדש קדושו פסול מפני שהוא ספק ערל) וערל שקדש (קדושו) פסול. דס"ל כר"ע דמרבה ערל כטמא (בר"פ דהערל) לענין שאסור לאכול בתרומה *[מדכתיב (ויקרא כ״ב:ד׳) איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב. ומדרבי [לענין תרומה] גבי טמאים ש"מ דכי הדדי נינהו] והא דלא קתני ת"ק (חוץ) מטומטום. י"ל אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ. ותנא חוץ מחש"ו. ושייר ערל וטמא וטומטום. תוס' (שם ד"ה הכל) ועיין בפרק בתרא משנה י'. ששם יש לי מקום להאריך בזה בס"ד:

שפופרת של קנה:

שחתכה שחתכה ממחובר. והוציא כל מוח שבתוכה. דאז מחשבת כלי לקבל טומאה [ככלים ספי"ז]. מיהו אי"ל שחתכה ע"ה ממחובר דא"כ לא הוה פליג ר' יהושע שיהא צריך לטמאה. דהרי בל"ז טמאה היא ככל כלי ע"ה. ואפילו הי' החותכה חבר. כל שלא הי' טהור לחטאת כל כליו טמאים לחטאת [כחגיגה פ"ג מ"ב]. אלא מיירי שחתכה חבר הטהור לחטאת. ותקנה לשום לתוכה אפר חטאת. והרי כל הכלים שצריך לאפר חטאת צריך שיהיו טבו"י. כדי להוציא מלבן של צדוקים [כרמב"ם ספ"א דפרה]. ולפי מה דקיי"ל כר' יהודא [מ"א]. מצי נמי מיירי שחתכה הע"ה ממחובר לשם טהרת חטאת. והרי הכל נאמנים על טהרת החטאת [כאהלות פ"ה מ"ה]:

רבי אליעזר אומר יטביל מיד דאע"ג דכלי זה טהור הוא. אפ"ה מד"ס כל כלי חדש שנגמר בטהרה. אם ירצה להשתמש בו קודש. וכ"ש אפר חטאת דחמיר מקודש. צריך שיטבלנו. דחיישינן שמא ניתז עליו רוק מפה הע"ה בשעה שעושה אותו. שכן רוב בעלי מלאכות של כלים עם הארץ הם. וחיישינן שמא נשאר הרוק ההוא לח בשעה שנגמר הכלי. וא"כ הרי אפשר כל זה שתהי' טבו"י כשיטביל. ואף שטבילה זו רק מדרבנן היא. וא"צ הערב שמש [כחגיגה כג"א. ולרש"י ביצה יח"א כל טומאה דרבנן אין צריך הערב שמש. ועיין לעיל פ"ג מ"ב. ובפרקין כ"ג]. היינו כשירצה להשתמש קודש בהכלי. אבל ביחדה להשתמש בה אפר חטאת דחמיר טפי מקודש [כחגיגה פ"ב מ"ז] עשו לכלי זה כטמא מת בשביעי שלו אחר הזאה וקודם טבילה. דמטמא אז אדם וכלים. ה"נ כלי זה מטמא להחותכה ולהמטבילה. ומדמטמא לאדם וכלים כאילו נטמאת בטומאה דאורייתא. ואפילו הכי לא מצרכינן לה הערב שמש. כאשר הי' ראוי בטומאה דאורייתא כזו. איכא שפיר היכרא נגד צדוקים:

רבי יהושע אומר יטמא ויטביל דס"ל דצריך שתהיה הכלי טבו"י דאורייתא:

הכל כשרים לקדש ר"ל לתת האפר לתוך המים. ואפילו אשה עבד ואנדרוגינוס:

חוץ מחרש שוטה וקטן וה"ה למלוי מים פסולים [רמב"ם פ"ו מפרה ה"ב]. ואע"ג דלעיל [פ"ג מ"ג] קידש הקטן. התם לא הי' צריך הזאה מדינא רק למעלה בעלמא. מיהו ההזאה בעצמה לכ"ע כשרה ע"י קטן [כפי"ב מ"י]:

ופוסל באשה ובאנדרוגינוס אבל טומטום לכ"ע פסול. מדהוא ספק ערל. ורק אנדרוגינוס מדערלתו בחוץ. לפיכך כשמלו כשר לת"ק:

והר"ב כאן כתב דמיירי שתקנה לשום לתוכה האפר או מי חטאת משמע מדבריו דאף למי חטאת צריך שיהי' טבו"י דוקא. וק' הרי במשנה ה' לקמן אמרינן בפירוש דאפילו בכלי גללים ואבנים מקדשין. והרי הנך מדאמקט"ו א"א שיהיו טבו"י. ואי"ל דדוקא הכלי שמקדשין בו המים בהאפר שרי כשאמקט"ו. אבל הכלי ששואבין בה המים לחטאת צריך שתהי' כלי שמקט"ו. ליתא. דמ"ש זו מזו. ותו בפירוש תנינן שהתינוקות שאבו המים בכוסות של אבן [כפ"ג מ"ב]. גם אי"ל דהר"ב ס"ל דאף דרשאי ליקח להאפר או לקידוש גם כלי שאמקט"ו. עכ"פ כל שלוקח כלי שמקט"ו. צריך שיטמאנו ויטבלנו כדי שיהי' טבו"י דוקא. עכ"פ אי נימא כהר"ב דאין חילוק בין מי חטאת לאפר חטאת דבשניהן כשירצה להשתמש להן בכלי המקט"ו. צריך שיהי' טבו"י דוקא. דהיינו שיטמאנו ויטבלנו. וישתמש בו קודם הע"ש. א"כ א"א כלל שישתמש בכ"ח לחטאת. דהרי כ"ח שנטמא לא מהני לי' תו טבילה [כשבת דפ"ד]. וא"כ האיך נפרנס משנתנו בריש פרקין וכמה דוכתי בש"ס דאמרינן בפירוש שלקחו חבית חרס ושאר כ"ח לחטאת. ואת"ל כמ"ש לעיל (סי' א') דגם כ"ח שרי לאפר. עכ"פ ק' לרבינו הר"ב דידי' אדידי'. דלעיל במשנתנו כ' דלר' יהושע להכי לא שרי לכתחלה לשום מים שירצה לקדש. לתוך קרויי'. דחיישינן שמא יפלוט. וק' הרי בל"ז לר' יהושע א"א שיקדש בקרויי'. דהרי קודם שנטמאת טומאה דאורייתא בכל הכלים אסור לקדש. ולאחר שנטמאת. גם לת"ק אסור לקדש בקרויי'. א"כ דדוקא באפר החטאת שהקפידו הצדוקים בגופה לומר שבמעורבי שמש היתה נעשית. להכי תקנו חז"ל להוציא מלבן של צדוקים דגם אפר גופה תעשה בטבו"י דוקא. אבל במי חטאת לא גזרו. מדכבר מוכח לעין כל שלא כדבריהם. כשהקלנו באפרה. להכי אף דקיימא לן דלמלאות ולקדש ולהזות כולן סגי כשהן טבו"י. אפ"ה רשאי ליקח גם כלי שהוא טהור גמור. כגון כ"ח חדש או כלי גללים ואבנים וכדומה. והנה הרמב"ם אף שבפירוש המשנה הכא כתב כהר"ב. דמיירי הכא בירדו למלאותו אפר חטאת או מי חטאת. אפ"ה כפי הנראה שבימי זקנותו חזר בו בחיבורו [בספ"א דפרה] כתב בפירוש דרק אותו כלי שישום לתוכה האפר פרה. צריך שיהי' טבו"י. ובתר הכי מיד מייתי דין משנתנו שחתך שפופרת לשום לתוכו אפר חטאת. ורק בפ"ו [ה"ג] דייק וכתב דינא דמשנה ה'. דבכל הכלים מקדשין. ואפילו בכלי שאמקט"ו. ש"מ דס"ל לחלק בין כלים שצריך להאפר. היא צריכה שתהי' טבו"י. אבל הכלי שצריך להמי חטאת. לא. וכמו שכתבנו. ורק שבפ"י [ה"ה] כתב שגם למלוי ולקידוש והזיי' רשאי ליקח כלי טבו"י. וגם סוף דבריו שם יש ליישבן שכך כוונתו. ודו"ק. מיהו נ"ל דאף לפמ"ש דכל כלי שצריך להאפר הי' צריך שיהי' ראוי לקט"ו. כדי שיהי' אפשר שתהי' טבו"י. אפ"ה הקלל שהי' עומד בפתח העזרה עם אפר פרה. בו היו מקפידין שיהי' מאבן אף שכלי אבן מדאמקט"ו א"א שיהי' טבו"י. אפ"ה מדנצרך רק לכהן העושה הפרה. בו בעצמו כבר הי' בו הוכחה שלא כדעת הצדוקים. מדהי' הוא עצמו טבו"י להכי הא עדיף ליקח כלי שאמקט"ו כלל:

וא"ת לפ"ז למאן דס"ל לעיל [פ"ג סי' מ"א] דסגי לן בשיטמאו להכהן בסמיכות ידים. דהו"ל רק טומאה דרבנן. והרי כל טומאה דרבנן א"צ הערב שמש [כרש"י ביצה דיח"א]. וכן מוכח נמי מלקמן [פי"א מ"ה] דקאמר כל הטעון ביאת מים מד"ס. מותר מיד בתרומה וקדשים לאחר שטבל. מדא"צ הע"ש. וא"כ לר' יהושע דקיי"ל הכא כוותי' לגבי ר"א דשמותי הוא. היכא סגי לן התם בשיטמאוהו בסמיכות ידים שא"צ הע"ש. ומה הועילו חכמים בתקנתן. ואת"ל דהא דקאמר הכא ר' יהושע יטמא ויטבול. לאו שיטמאו טומאה דאורייתא. אלא כי התם שיטמאוהו בסמיכות ידים. ואע"ג שבין זה או זה הו"ל טומאה מדרבנן וא"צ הע"ש. אפ"ה יוציאו מלבן של צדוקים. מדלא סמכו על טומאה דממילא. וגרמו טומאה מה שלא היו צריכים. בזה נפרסם שאין אנו חוששין לדבריהן שצריכין טהור גמור. ולעולם גם הכא בטומאה דרבנן טמאוהו. ליתא. דהרי בש"ס [חגיגה כג"א] קאמרי' דאי בשחתך ע"ה את השפופרת ל"ל לר' יהושע דמצריך שיטמאו בידים. הרי טמא וקאי. מאי קושיא. הרי הך טומאה דקאי בה. היא טומאה ממילא. אבל ר' יהושע מצריך להכירא דצדוקים שיטמאוהו בידים. גם אי"ל דדוקא לעיל בפ"ג שהכהן טהור לגמרי הוא. איכא שפיר היכרא כשיטמאוהו בידים. אבל הכא שפיר מקשה הש"ס דאי בשחתכו הע"ה כבר נטמא הכלי. ואין כאן היכרא בשנטמאו בידים. ליתא, דהרי להצדוקים גם טומאת כלי שחתכו ע"ה טהור גמור הוא. ואיכא שפיר היכרא בשנטמאו בידים. אולם נ"ל דהרי בל"ז קשה דברי הרמב"ם אהדדי. שהרי כתב [ברפ"ט מאהט"ו] דכיון דהאוכל אוכלים טמאים או שותה משקין טמאים. והבא ראשו ורובו במים שאובין. או בנפלו ג' לוגין שאובין על ראשו ורובו כולן טמאים מד"ס. לפיכך מיד שטבלו טהורים וא"צ הע"ש. וכן כתב רבינו בפירושי במכילתין [רפ"ט] דלכל טומאה דרבנן א"צ הע"ש. וק' והרי רבינו בכבודו ובעצמו כתב [בפ"י מאהט"ו ה"ב] דטבו"י אף שהי' טומאתו רק מד"ס. הרי הוא כשני לטומאה עד אחר הער"ש. וכן כתב עוד [פי"ג מאהטוה"ו]. דהמוצא סכין בי"ג בניסן. מזה עליו ומטבילו ושוחט בו למחר. והרי טומאת כלים הנמצאים. רק טומאה דרבנן היא [כפ"ד דטהרות מ"ה]. אע"כ דהא דתנינן לקמן [פי"א מ"ה] דטומאה דרבנן א"צ הע"ש היינו רק כשעיקר הטומאה היא דרבנן. ואין בה חשש סרך טומאה דאורייתא ככל הנך דחשיב הרמב"ם [רפ"ט מאהט"ו] דכולן רק משום גזירה טימאום [כפ"ק דשבת די"ד]. אבל בהן עצמן אין שום חשש טומאה דאורייתא. להכי כל כה"ג א"צ הע"ש. אבל כלי שנמצא. שיש בו ספק שמא נטמא טומאה דאורייתא. וכמו כן כל הטהור לקודש דטמא לחטאת כסמיכות ידים על הכה"ג. דמשום חומר טהרת חטאת. חיישינן שמא לא דקדקו כל כך להזהר מטומאה דאורייתא. להכי מדעיקרן חשש טומאה דאורייתא. צריכים הע"ש ככל טומאה דאורייתא. וכן רכ"מ [פ"י מאהט"ו ה"ב]. גם הוא שעינו כעין הבדולח. הציץ ונפגע כבר לחלק יצא. שיש בטומאות שמד"ס. שצריכים הער"ש. ויש שא"צ. אלא שלא תיחם גבול שביניהן. והרי אנא תלמיד מתלמידיו הקטע היוצא בקב שלו שאינו נקי. הא אנא מפסחים בזזו בז. קמתי אני לפתוח שערי צדק. לומר גבול יש בה. אח"כ ראיתי שהר"ש [טהרות פי"א מ"ג] חילק באופן אחר. דכל הטמא גם לחולין צריך הע"ש. אבל מה שהוא מצד מעל' א"צ הע"ש. ונ"ל דהיא היא. וכן מוכח לע"ד מחגיגה [כג"א] דמקשה הש"ס דחתכה מאן. אי דחתכה חבר ל"ל לר"א למטבלה. ואי דחתכה ע"ה ל"ל לר' יהושע שיטמאה ויטבול. הא טמא וקאי. ומשני לעולם שחתכה חבר. ואפ"ה מצריך לה ר"א טבילה. משום רוק ע"ה. וכדתנן כל כלים הנגמרים בטהרה צריכים טבילה מה"ט. וק' ע"ז א"כ הדרא קושיא לדוכתא. וכי בהא נימא ר' יהושע יטמא ויטבול הא טמא וקאי. אע"כ דאע"ג דטומאת רוק של ע"ה. או מגע ע"ה בכלי שעשה. יש בהן חשש טומאה דאורייתא. דשמא הע"ה זב הוא [כנדה לג"ב]. עכ"פ הרי שפופרת זה חתכה חבר. ורק משום דרוב בעלי מלאכות ע"ה הם. משום לא פלוג גזרו גם בחבר. ותו הרי כלי זה שעשה חבר. יש להכלי חזקת טהרה. ומהכ"ת ניחוש שנפל אח"כ רוק ע"ה. והרי ס"ס הוא. דאימא לא נפל. ואי נמי נפל. שמא הע"ה טהור הי'. וגם רוקו טהור הוא. ואע"ג דמחמרינן בהך ס"ס. עכ"פ רק חומרא דרבנן בעלמא הוא. והא ראי' דרק לקודש צריך טבילת כלי הנגמר בטהרה ולא לתרומה. לפיכך הו"ל כעיקר טומאה דרבנן וא"צ הע"ש. אבל בהס"ד דש"ס שחתכה ע"ה והרי ודאי נגע בה. והרי גם לחולין מטמא הע"ה במגעו בכלי מחשש שהוא זב [כנדה לג"ב]. הו"ל ספקו כספק טומאה דאורייתא. וצריך הער"ש. ולהכי שפיר מקשה שם לר' יהושע. ל"ל לטמאו תו הא טמא וקאי. א"נ י"ל דדוקא בכהן העושה הפרה. לא רצו לזלזל בטהרת גופו כל כך. לטמאו ממש [כתוס' יומא דב"א]. להכי הסתפקו במה שטמאוהו בפרסום לפני ישרים ועדה. משא"כ הכא בהכלי. הרי קידוש והזיי' לכל מסורה. להכי הצריכו לטמאו ממש. כדי לקעקע מכל וכל דעת צדוקים אצל כל יחיד ויחיד בחדרו. ודוק:

שפופרת וכו'. ובערוך בערך שפופרת פי' שפופרת שחתכה לחטאת פי' קנה חלול מתוקן להדליק בו אש של פרה וי"א שיש לו פקק מצד אחד שמתוקן להשים בו אפר פרה ע"כ:

ר' אליעזר אומר יטביל מיד ואם כנס לתוכה מי חטאת או אפר חטאת עד שלא יטבילנה פלוגתא בתוספתא ר"ש מטהר וחכמים מטמאין:

בפי' רעז"ל מ"מ איכא הכירא משום דלגבי פרת חטאת עשאוה כטמא מת בשביעי שלו ומטמאה אדם וכלים ע"כ. פי' דחותכה ומטבילה טעונין טבילה כך פי' הר"ש ז"ל וכתבו תוס' ז"ל שם בחגיגה עשאוה כטמא מת בז' שלו כלומר לבתר הזאה וכי תימא א"כ טבילה לא ליבעי איכא למימר דאף לאחר הזאה בעי טבילה כדפרשי' בפרק שני דמגילה דשני טבילות יש אחת לפני הזאה ואחת לאחר הזאה ע"כ. ועיין במ"ש לקמן ס"פ בתרא בשם תוס' ז"ל:

ר' יהושע אומר יטמא ויטביל. ובכך איכא הכירא שפירא לצדוקים שהפרה נעשית בט"י שהרי טימא אותו טומאה גמורה הצריכה הערב שמש וכאן ישתמשו בה טבולת יום הוי היכר יפה דבענין אחר ליכא הכירא וכו' כדפי' רעז"ל:

הכל כשרין לק"ש. והכל לאתויי אשה וקטן ולענין הזאה תנן בס"פ בתרא דמכלתין דהוי איפכא דאשה פסולה להזות וקטן כשר להזות וכתבו תוס' ז"ל שם בפ' טרף בקלפי הכל כשרין לקדש פי' רש"י ז"ל המים על האפר ובמסכת פרה בכמה דוכתי משמע שהיו נותנין האפר על המים והא דכתיב ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת ונתן עליו מים חיים אל כלי דמשמע מים על האפר יש לפ' ונתן עליו בשבילו יתן מים חיים אל כלי ואדרבא משמע שהמים נוגעים בכלי והאפר נותן עליהם מלמעלה ע"כ:

וכן כתב ג"כ הרמב"ם ז"ל בר"פ ששי דהלכות פרה אדומה וז"ל ונתינת אפר הפרה על המים הוא הנקרא קדוש המים והמים האלו שניתן עליהם האפר הם הנקראין מי חטאת ומים מקודשין והן שקראן הכתוב מי נדה ע"כ:

בפי' רעז"ל ודרשינן איש להכשיר את הזר טהור ואפילו אשה אמר המלקט פי' רש"י ז"ל שם ביומא איש להכשיר את הזר משום דלעיל מיניה איירי בכהן כתיב הכא איש להכשיר את הזר דאי כתיב ואסף את אפר הפרה ה"א אכהן דלעיל מיניה קאי:

טהור להכשיר את האשה דאי למעוטי טמא פשיטא דחטאת קרייה רחמנא ע"כ פי' לפירושו דאמרי' התם בפ' טרף בקלפי כל הפרשה כולה יש משמע מוציא מידי משמע ויש משמע ממילא פי' שאינו מוציא מיד משמע אחר אלא עומד במקומו ואינו מוציא מכלל משמע מקרא שלפניו ולפי סדורן יש לך להבין מי הוא המוציא מכלל חברו ומי משמע ממילא והתם דריש לכולה אבל אינך יכול לאחוז דרך אחד לכל המקראות שיהיו כולן מוציאין זה מיד זה או כולן מתקיימין ושוין זה אחר זה ע"ש עוד דאין להאריך כאן:

חוץ מחש"ו. ר' ישמעאל ס"ל בתוספתא דחש"ו שקדשו ואחרים רואין אותם קדושין כשר וה"נ אם הזו ואחרים רואין אותם הזאתם כשרה:

ופוסל באשה. דאם איתא וכו' לשון ר"ע ז"ל אמר המלקט והיינו נמי טעמא דפוסל באנדרוגינוס מפני שהוא ספק אשה:

עוד בסוף פי' ר"ע ז"ל אבל אשה לא דכתיב ונתן ולא ונתנה אמר המלקט פי' דונתן קרא יתירא הוא ורבנן אי כתב רחמנא ולקח ונתן ה"א עד דשקיל חד ויהיב חד פי' ההוא גופי' [הגהה. ומה שתמצא ברש"ל בפ' לולב הגזול (סוכה דף ל"ז ע"ב) שכתב שרש"י ז"ל פי' שני חלקים אפר וא' מים לא נמצ' לי וגם אין בו טעם לע"ד:] דשקיל כתב רחמנא ולקחו ואי כתב רחמנא ולקחו ונתנו ה"א עד דשקלי תרי ויהבי תרי כתב רחמנא ולקחו ונתן דאפילו שקיל תרי ויהיב חד הכי אמרינן שם בפרק טרף בקלפי והתם אמרינן תו בגמרא ולקח אזוב וטבל במים איש טהור הכתוב בהזאת מימיה שהיא עבודה שאחר הקדוש לרבנן דאמרי הקדוש נעשה באותם של אסיפה ובאסיפה כתיב איש טהור דהיינו זר ואשה על כרחך איש טהור דכתיב בקרא דולקח אזוב לאו לאכשורי זר ואשה להזות ולמיפסל קטן ולהוי משמע ממילא דא"כ לשתוק קרא מיניה ונכתוב ולקח אזוב וטבל במים והזה ואנא ידענא דבההוא דלעיל מיניה קאי וכי כתביה למידרש איש ולא אשה על כרחך משמע זה מוציא מיד משמע זה טהור דכתיב בקרא להכשיר את הקטן דפסליה בקדוש ולר' יהודה דאמר אשה פסולה בקדוש וקטן כשר אתא האי למימרא איפכא איש ולא קטן טהור להכשיר אשה דע"כ ליכא למימר דמשמע ממילא דא"כ לשתוק קרא מיניה ועל כרחך דר' יהודה דפוסל באשה לקדש ומכשיר בקטן לענין הזאה ס"ל איפכא דאשה כשרה להזות וקטן פסול ופריך התם והא מתני' דהכל כשרין להזות חוץ מטומטום וכו' דלקמן בס"פ בתרא ולא פליג ר' יהודה ומשני כיון דאמר מר כל הפרשה כולה משמע מוציא מידי משמע ומשמע ממילא ע"כ פליג דהא לא מצית למימר בהאי דמשמע ממילא הוא דא"כ לשתוק קרא מיני' וכתבו תוס' והר"ש ז"ל דבהדיא אשכחן בתוספתא דר' יהודה מכשיר לקטן להזות דתניא הכל כשרין להזות חוץ מחש"ו ור' יהודה מכשיר בקטן ולע"ד צ"ע דאדרבה הוה בעינן למימר דבתוספתא פסיל ר' יהודה לקטן דאי מכשר מה הקשו תוס' ז"ל שם וז"ל תימה הוא דבתוספתא דפרה אשכחן דפליג דתנינן בהדיא ר' יהודה מכשיר בקטן ושמא המקשה לא שמיע ליה הברייתא עכ"ל ז"ל ואי ר' יהודה מכשיר המקשה אינו בא להקשות אלא שיפסול וצ"ע לע"ד ומ"מ עיין במ"ש לעיל פ' שני סוף סימן ב' בשם תוס' ז"ל כי נראה שניחא קצת במה שכתבו שם או לרבנן וקל להבין:

וטומטום קתני בתוספתא דפסול מפני שהוא ספק ערל והערל פסול לקדש. והקשו תוס' ז"ל שם בפ' טרף בקלפי תימה לי דהני תרי משניות דהכל כשרין לקדש ודהכל כשרין להזות מ"ש דבקדוש לא קתני טומטום בהדי אשה ואנדרוגינוס כדקתני גבי הזאה וי"ל דת"ק דר' יהודה נמי פסיל ליה לטומטום לקדש מפני שהוא ספק ערל וערל שקדש קדושו פסול אנדרוגינוס שקדש קדושו כשר מפני שהוא ספק אשה ר' יהודה פוסל באשה ובאנדרוגינוס ות"ק דר' יהודה דמתני' היינו ת"ק דר' יהודה דברייתא דבפ' הערל דס"ל כר' עקיבא דמרבי לערל כי טמא והא דלא קתני ת"ק חוץ מטומטום י"ל אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהן חוץ מחש"ו ושייר ערל וטמא וטומטום עכ"ל ז"ל: