משנה פרה פרק ג׳ משנה י״א

ירצה באמרו בשירי הלשון בקצה גיזי הצמר ושירים הם הקצוות ג"כ ואמנם יקשרם לנושאם ולשומם בפרה לבל יאבדם הלהב ואם השליכם אחד אחד יהיה טוב: וכוברים אותה בכברה. יניפה בכברה הנקראת קריבי"ל ור' ישמעאל אומר שבכלי אבנים לבד ישתמש בה אשר לא יקבלו טומאה לתוספת השמירה ואינה הלכה: שחור שיש בו אפר חתיכה שחורה שנשרפה או מן העצים או מבשרה אם יהיה נשחק וישוב אפר יודק ואם לא יגיע בה השרפה לזה הגדר אלא שנשארה אחוזת החלקים הנה תעזב ומן הראוי שתדע שאפר הפרה עם אפר העצים אשר נשרפה בהם הכל יקובץ והכל יקרא אפר הפרה ולשון ספרא (שרוף) ישרף שלא ימעיט לה עצים מרבה הוא לה חבילי (עצים) [אזוב] וחבילי אזוב יון כדי להרבות את האפר. וכבר קדם לך בתחילת מדות גבול הכ"ד מקומות אשר היו בהן המשמרות הנה באותן הכ"ד מקומות יחלק שלישיתה ולא יבא דבר מאפר הפרה בעזרה אלא חוץ לעזרה כמו שתראה זכרונו וזה לאמרו באפר הפרה והניח מחוץ למחנה במקום טהור ובתוספתא (ספ"ב) אמרו שזה של משמרת ליטול ממנו בני עיירות וזה שבהר המשחה לפרות אחרות וזה שנתון בחיל למשמרת מגזרת הכתוב (במדבר י״ט:ט׳) והיתה לעדת בני ישראל למשמרת ירצה לומר שיוצנע ממנה מעט בחוק ההשארות:

רי"א במקבות של אבן כו'. אשר לא יקבלו טומאה לתוספת השמירה. הרמב"ם. *[ועיין בריש פרק דלקמן בסד"ה ושלא רחוץ כו' ובפרק ה' מ"ד וה']:

ושאין בו אפר מניחין אותו. עד שיעשה מקצתו אפר כדי לקיים מצות שרפה. דכתיב את עורה ואת בשרה ואת דמה ישרף אבל עצם לא כתיב. הלכך כותשים אותו עם השאר. אע"פ שלא נעשה אפר. נ"ל. מהר"ם:

העצם בין שהיה בו שחור בין שלא היה בו שחור. נכתש עם השאר וכשר. אבל עצם שנכתש בפ"ע ואין נתערב עמו מאפר גמור. אם קדש בו פסול. כדתניא בתוספתא. מהר"ם *[וכ"כ הר"ש]:

חולקין אותו. פי' הר"ב בין אפר הפרה בין אפר העצים. לשון סיפרא ישרף שלא ימעיט לה עצים מרבה הוא לה חבילי (אזוב) וחבילי אזוב יון בשביל לרבות את האפר. הרמב"ם שכן כתוב ושרף את הפרה לעיניו ואת עורה וגו' ישרף. למאי נ"מ הדר למכתב ישרף. אלא למדרש הכי. והא דדייקו למתני אזוב. דתניא בתוספתא הביאה הר"ש בפ' דלקמן מ"ג. אר"י כשהיו מרבין לא היו מרבין אלא חבילי אזוב. מפני שאפרו יפה ומרובה. פי' הר"ש. יפה שאין נעשה פתמין כשאר עצים:

לשלשה חלקים. רבינו בגור אריה אסמכינהו אקרא והניח וגו' למשמרת וכן למי נדה. והר"ר אליה מזרחי כתב דקראי לגופייהו:

אחד ניתן בחיל כו'. ולא יבא דבר מאפר הפרה בעזרה. אלא חוץ לעזרה כמו שתראה זכרונו. וזה לאמרו באפר הפרה והניח מחוץ למחנה במקום טהור. הרמב"ם. ולא ידעתי למה הוצרך רש"י בפי' החומש לדקדק ולכתוב דשל משמרות היה חוץ לעזרה. והרי כ"ש דשל חיל. וכ"ש דהר המשחה ועיין מ"ש לקמן:

ואחד ניתן בהר המשחה. פי' הר"ב ובה היו הכהנים מקדשים. וכן הלכה בתוספתא. והביאה הר"ש. ולכאורה מדשני בלשניה ולא קא תני מזין כדקתני בישראל. דלאו בהזאת טמאי מתים איירי אלא בקדוש דפרה. ואם אין ראיה לדבר זכר לדבר דתניא בפ"ד דיומא דף מ"א. נתהבהב הלשון מביא לשון אחר ומקדש. ופירש"י כלומר ונותן שם כל מעשה פרה קרי ליה לשון קדוש ע"כ. ולפי זה החלק השלישי שממנה מזין כל ישראל לא למעוטי כהנים אלא הזיית כל טמאי מתים קאמר. והכהנים בכלל כל ישראל הן. ורש"י בפי' החומש העתיק כהנים גדולים לפרות אחרות מקדשים ממנה. אלא דקשיא דבמ"ג משמע דמשל חיל היו מקדשים לפרה *[וכן הוא בהדיא בפירש"י פ"ק דיומא דף ד'. אבל נ"ל שמזו המשנה שהזכרתי יצא לו כן ומיהו י"ל דלפי שעה היו לוקחין משל המשמרות ונותנים שם בחיל. וכשעלו מהגולה. משום צורך שעה. היו מוכרחים ליקח משל החיל]. ומ"מ לפירוש הר"ש והר"ב וכן הרמב"ם שפירשו בר"פ. דמשל החלק הנתון למשמרת היו לוקחים למעשה הפרה. נ"ל דהא דקאמר מקדשים. היינו הזיית טמאי מתים שבכהנים. ומשום דכהנים קדושים הם לאלהים. ומפני קדושתם נזהרו בטומאת מת. מה שאין כן ישראל. הלכך נקט גבייהו מקדשין. ודע שהרמב"ם בחבורו בפ"ג [הלכה ד']. וגם בפירושו בנוסחת א"י מתחלף גירסתו. דבמתחלק למשמרות. כתב שהכהנים מקדשים ממנו ודבהר המשחה היו ישראל מזין ממנו. ועיין לקמן:

ואחד היה מתחלק לכל המשמרות. לשון הרמב"ם כבר קדם לך בתחלת מדות גבול הכ"ד מקומות אשר היו בהן המשמרות. הנה באותן הכ"ד מקומות יחלק שלישיתה. ע"כ. ונמצאו כל החלקים היו במקדש. אלא שחוץ לעזרה היו כולם. כדלעיל. אבל בעיני נראה דלכל המשמרות דתנן היינו הכ"ד משמרות כהונה הידועים בכתוב בד"ה ונזכרו במשנה בסוף סוכה. והיה אצלם בעיירותיהם וכדי שיוכלו כל ישראל לקחת מהם ולא יצטרכו ליסע לירושלים. והרי אף בח"ל היו מזין. כמ"ש במשנה ג'. ואף לגי' הרמב"ם דבשל משמרות. כהנים מקדשים ממנו. יותר נכון לפרש משמרות כהונה. דאלו ואלו הכ"ד שאמר הוא. היו כ"א מהם לוים. ולפ"ז יש לתרן דברי רש"י דלעיל דנקט גבי של משמרת חוץ לעזרה. לא לאפוקי אינך. אלא דלא תימא כיון דלמשמרות כהונה נתחלקו. שהיו שומרים אותו בעזרת כהנים. אלא שגם חלקם עכ"פ חוץ לעזרה ובמקום שרצו *[והראו לי שיונתן תרגם. וחדא מפלג לכל מטרות ליואי. אז אמרתי שאולי זהו דקדוקו של רש"י שפי' במשמרות שהם חוץ לעזרה. דלא תימא משמרות כהנים שהם שמרו בתוך העזרה והי' א"כ חלקם אצלם. אבל שהיו במשמרות שחוץ לעזרה שהם הלוים ששמרו חוץ לעזרה כמ"ש הר"ב בריש מדות. ואע"פ שכתבתי לעיל דבכ"א מקומות היו הלוים שומרים. היינו שהכהנים לא שמרו רק בג' מקומות אבל הלוים היו ג"כ שומרים באלו הג' מקומות אלא שהכהנים מבפנים והלוים מבחוץ. כמ"ש כל זה הר"ב בספ"ק דמדות. ונמצא שהיו כ"ד משמרות לוים. ולהם היו מתחלקים כדברי יונתן בן עוזיאל]:

כרכן בשירי הלשון משום שלשון הצמר היה ארוך יותר מהעץ ארז והאזוב. להכי כרך סרח העודף סביב שלשתן כדי שיהיה בהן כובד ליפול לתוך המדורה. ולא יתלהבו באויר או יפלו למן הצד:

ר' ישמעאל אומר במקבו' של אבן פטישים:

ובכברות של אבן דס"ל דשניהן צריכין שיעשה ע"י כלי שאמקט"ו. דוגמת הכלי ששואבין בהן המים. ורבנן ס"ל דדוקא בהמים נזהרין בזה. משום דמים עלולים לקט"ו. החמירו בהו. משא"כ בהאפר. אף שמקט"ו מד"ס [כפ"ט מ"ט]. עכ"פ אינו מקבל טומאה מדאורייתא. והא דכ"ע ס"ל דקושרין אותה בחבל של מגג שהוא מין שאמקט"ו כלל. כמ"ש סי' כ"ב. היינו משום דאע"ג דפרה בחיי' אמקט"ו [כחולין עה"א]. עכ"פ הרי יגע בה החבל גם אחר שנשחטה. ואז הרי מקט"ו. ותו שאני חבל שנשרף עמה. להכי הקפידו שלא יהי' בה חשש טומאה:

שחור פחם:

שיש בו אפר ר"ל שמשערין שכשיכתשוה יעשה אפר. מדמכירין בו שנשרף היטב:

כותשין אותו ושאין בו כגון שרואין שלא נשרף יפה. וכשיכתשוהו יהי' נכתש אבל לא לאפר:

מניחין אותו במקום השרפה. מדפסול להזאה. דאע"ג דנעשה דק כקמח ע"י כתישה עכ"פ אינו אפר:

העצם בין בך ובין כך היה נכתש עם השאר וכשר לקידוש. אבל בנכתש לבדו בלי פחמין של שרפת הפרה פסול לקידוש:

וחולקים אותו האפר הנכבר:

א' ניתן בחיל בכד אבן למשמרת. ומעמידין הכד אצל פתח עזרת נשים וכלעיל. וממנו מזין על הכהן השוחט [כלעיל פ"ג]:

וא' ניתן בהר המשחה ג"כ נשאר בכלי במקום סגור המיוחד לכך. וממנו לוקחין הכהנים שבירושלים לכשיצטרכו להתטהר:

וא' היה מתחלק לכל המשמרות ר"ל לכל הראש של משמור ומשמור של כ"ד משמורות שיש בישראל כהנים ולויים. ובעיר שדר שם ראש המשמור לשם נותנין תחת רשותו חלק משליש האפר. והיינו משום דהראשים ההם יודעין להזהר בהאפר בטהרה. וכל יחיד שבישראל שירצה להטהר. הולך אצל הראש. והוא נותן לו מהאפר. ונ"ל דגם הכהנים היו רשאין ליקח להתטהר מהאפר שיש ביד ראשי המשמורות בעיירות ישראל. ורק לאותן כהנים שבירושלים. דמסתמא כשירצו להתטהר. הוא כדי לעבוד בביהמ"ק. להכי עשו בהן סלסול ליקח מהאפר. שלא זז ממקום שרפת הפרה. דהיינו בהר המשחה. שאין בו שום חשש שנטמא בטלטול הדרך:

והיינו מ"ד בתוספתא [ספ"ב דפרה]. של משמורות. ישראל מזין ממנו. זה שבהר המשחה. כהנים מקדשים בו וכו'. ונתקשה רתוי"ט מ"ש ישראל דקתני גבייהו מזין ומ"ש כהנים דנקט גבייהו מקדשין. אולם לפי דברינו בפנים מיושב שפיר דגבי הזאת כהנים נקט שפיר לישנא דמקדשין. מדאין הזאתן להתטהר. רק להתקדש בקדושה יתירה כפי הראוי לבהמ"ק. להכי הזו מהאפר המונח במקום המשומר בטהרה גמורה במקום שע"ג כיפין. אמנם רש"י בחומש פי' שאותו שבהר המשחה היה שמור רק להזאת כה"ג. וכמדומה דס"ל כר"א. דרק בכה"ג נעשית הפרה. ולהכי לטהרתו קודם שיעשה אותה. לוקחין לו מהאפר זה שבהר המשחה. אמנם לעיל [פ"ג מ"ג] משמע שהאפר של משמרת בהר הבית בו טיהרו הכהן העושה הפרה וכן פירשו כל רבותינו שם וצ"ע:

בשירי הלשון יומא ה' טרף בקלפי דף מ"ב פליגי בה ר"ש בן חלפתא ורבנן במשקל לשון פרה חד אמר משקל עשרה זוז וחד אמר משקל שקל: ובירוש' פ"ד דשקלים פליגי בה אמוראי ואיכא נמי מ"ד התם של פרה שני סלעים דהיינו שמנה זוזים: ושם ביד פ"ו פסק משקל חמש סלעים וכתב שם מהרי"ק ז"ל בפ' טרף בקלפי ואני הדיוט בעניות דעתי לא ראיתיו עד הנה בקשתיו שם ולא מצאתיו:

סליק פירקא