משנה פרה פרק ג׳ משנה י׳

אם נתלקח האש בה והובערו העצים וכלה האש זה העובי אשר היו העצים עבים. נקרא המקום גת להדמותה כגת אשר דורכין בה הענבים אשר יסור סדור [קצת גובה] הגרגרים ויסחטו קצת הגרגרים וישארו קצת. ובספרי והשליך אל תוך שרפת הפרה (במדבר יט) שומע אני משתעשה אפר ת"ל הפרה אי הפרה שומע אני אע"פ שלא נשרפה ת"ל שרפת הא כיצד משיוצת האור ברובה וקבלו מופת ג"כ באמרו אל תוך שיושלך בקרבה בעת הבקעה וכבר נתבאר בהש"ס (יומא דף מב.) ששני תולעת אשר יושלך בה משקל עשר זוזים לא פחות מזה וכבר נתבאר בעשירי מתרומות שזה השיעור הוא ה' סלעים וכבר בארנו משקל הסלע בריש קידושין (דף יא.) ושיעור האזוב אין פחות מגבעול ארכו טפח ואמנם יכול להיות יותר ואמנם עץ ארז לא ימצא לו שיעור שאזכרהו עתה מדבריהם ואמנם כפלם עץ ארז ג' פעמים וכן האזוב ושני התולעת לאמת שהוא הוא אשר אמר האל יתעלה כי מיני הארז הם ז' כמו שזכרנו ואמר השם יתעלה (במדבר יט) ארז לתת סיבה אלינו שזה המין אשר רצה והוא המין המפורסם בארץ הערב אשר ישתמשו בו בכל מקומותיו ויקראוהו אלשאפ"ן כל האנשים ואני לא אעיד על זה המין אשר ראיתיו שם בארץ כנען ולא בארץ מצרים כלל עד היום הזה והאזוב ג"כ מינים כמו שהתבאר בנגעים (פי"ד מ"ו) ויביאנו זה שהוא הוא הנאמר בתורה והוא אשר ירגילוהו האנשים במאכל ונרקחהו אנחנו במערב בדבש: ושני תולעת. הוא צמר צבוע בצבע הנקרא בערבי כרמ"ז והודיע שזה המראה המצווה הוא צבע הכרמ"ז הנקרא גרנ"ה או צבע לק"א ולא ברז"י או רויי"א או זולת זה מן הענינים המאדמים:

נבקעה. פירש הר"ב מחמת האור כו' דכתיב אל תוך שרפת לא קודם שיצת האור ברובה כו' ותמיהני דמשיצת האור ברובה עדיין לא שמענו שצריכה בקיעה. אבל הרמב"ם כתב עוד בפירושו ובחבורו דמאל תוך למדנו שיושלך בקרבה בעת הבקעה. ועכשיו שתים זו שמענו שבהבקעה יושלך. ושיוצת האור ברובה. ובספרי שהביא הר"ש והשליך אל תוך שרפת הפרה. שומע אני משתעשה אפר ת"ל הפרה אי הפרה כו' הא כיצד משיצת האור ברובה דברי ר' ישמעאל. רע"א והשליך אל תוך שרפת הפרה. שומע אני משתעשה אפר ת"ל הפרה. יכול יקרענה ויתננו בתוכה. ת"ל והשליך אל תוך שרפת הפרה הא כיצד משתבקע. וצריך לומר דהרמב"ם ס"ל דלא פליגי ומר אמר חדא ומר אמר חדא. *(וכן הוא בפירושו בהדיא שכ' דרשא דר"י כלשונה ואח"כ כתב וקבלו מופת ג"כ באמרו אל תוך כו') אבל להר"ב ודאי דקשי'. דמדלא כתב לדרשא דתוך משמע דס"ל דפליגי וכן נראה מפשטא דבריי' וא"כ ה"ל להעתיק דברי ר"ע דס"ל דבעינן בקוע. דלדרשא שהעתיק והיא דר"י לא בעינן אלא שיוצת האור ברובה *[אבל ליכא לאקשויי מדכתב הר"ב דה"ה אם קרעה כו' דהיינו דלא כר"ע. דהא ר"ע מיעט יקרענה כו' דהא דמיעט ר"ע היינו שיקרענה בעוד' פרה ולא נשרפה אלא צריכה ביקוע וזה א"א (אלא) ע"י האור. הלכך לא ישליך קודם לכן. ואפילו קרעה. אבל משהיא נראית לביקוע אם לאיזו סיבה לא נבקעת וקרעה. בהא לא קאמר ר"ע דאסור. וכן הרמב"ם בחבורו דפסק לתרוייהו לדר"י ור"ע כמו בפירושו. וז"ל בפ"ג מה"פ (הלכה ב') עד שיצת האור ברובו ותקרע בטנה ואפ"ה בסוף הפרק כתב בין שהשליך שלשתן כאחד בין כו' בין שנבקעה מאליה ואח"כ השליך בין שקרעה בידו או בכלי כשרה. והן דברי ר"א בר צדוק בתוספתא שהביאה הר"ש. ומסיימת נתנה עד שלא הוצת האור ברובה או משנעשית אפר פסולה ולכאורה כר' ישמעאל ולא כר"ע אבל למאי דפרישית לדברי ר"ע אין מחלוקת בין שלשתן כלל]:

ועמד חוץ מגתה. כתב הר"ב כשהיה משליך כו' צריך שיעמוד חוץ ונ"ל טעמא מדכתיב והשליך וסתם השלכה מרחוק היא:

נטל עץ ארז. לכאורה שיעורו כמו בטהרת מצורע *(שיהיה ארכו אמה) כדתנן במשנה ו' פי"ד דנגעים. אלא שהרמב"ם כתב שלא מצא מה שיעורו וטעמו שבשני תולעת נשתנה השיעור כמפורש בדבריו דהכא משקלו ה' סלעים. דבפ"ד דיומא דף מ"א אמרו משקל עשר זוז. ופי' הוא שהם זוזים שביהודה שמשקלן ה' סלעים בגליל כדתנן בפ"י דתרומות משנה ח' ואילו דמצורע שקל בלבד. כמ"ש בנגעים *[אבל שיעור האזוב כתב כדלעיל בנגעים]: *

[ושני תולעת. פי' הר"ב הוא צמר צבוע כו' עיין בפירושו רפי"ד דנגעים ומ"ש שם בס"ד]:

חוץ מגתה. פי' הר"ב גומא כו' כ"פ הערוך וכתבתי בשם התוס' רפי"ד דזבחים. אבל שם פי' הר"ב עצים מסודרים כמין גת וכן פי' שם הרמב"ם. גם הר"ב בר"פ דלקמן אבל הרמב"ם בכאן מפרש וז"ל אם נתלקח האש בה והובערו העצים וכלה האש זה העובי אשר היו העצים *(עבים) נקרא המקום גת להדמותה כגת אשר דורכין בה הענבים אשר יסור סדור *(קצת גובה) הגרגרים *(ויסחטו קצת גרגרים) וישארו קצת ע"כ *(העצים עבים נקרא*):

שלש פעמים על כל דבר ודבר. שכן לשון חכמים כמ"ש הר"ב במשנה ג' פ"ג דשקלים ובעשיית הפרה הצריכו כך. ולא בהזאה שעל טמאי מתים כמו שלא הצריכו כך בהזיה דמצורע *[ויראה לי שלא הוצרכו לתקן כן אלא כשנעשה בפומבי. כגון עשיית הפרה דתנן לעיל במשנה ז' וזקני ישראל היו מקדימין ברגליהם בהר המשחה וכן בקצירת העומר במשנה ג' פ"י דמנחות מגל זו מגל זו כו' דתנן שם שכל העיירות הסמוכות לשם מתכנסות לשם וכו'. וכן בחלוץ הנעל חלוץ הנעל ספי"ב דיבמות מצות חליצה בשלשה כדתנן התם בס"פ. וגם רגילים לעמוד שם רבי' לראות הענין. ואף דבשקלים מפני החשד לא נכנס בלא אחרים. ובירושלמי פסקו הרמב"ם בספ"ב מהל' שקלים. שהיו מדברים עמו משעה שיכנס עד שיצא כדי שלא יתן לתוך פיו. ונ"ל דהיינו דכתב הרמב"ם שם הלכה ה'. אחד נכנס לפנים מן הלשכה והשומרים עומדים מבחוץ. והוא א"ל אתרום וכו' ולא כתב הכ"מ שומרים אלו מנין לו. ולי נראה שהם אלו המדברים עמו. וקראם שומרים. שזה שדברו עמו הי'. שיהי' נשמר שלא יתן לתוך פיו. ומ"מ ז"ש שנכנס לבד. לא אתפרש מנא ליה]:

נבקעה ר"ל המתין הכהן עד שנבקעה הפרה מחמת האש. כדי שיהיה יכול להשליך העץ ארז וכו'. לתוך תוכה של פרה. דכתיב והשליך אל תוך. והיינו תוכה של פרה ממש:

ועמד דמשעה שהצית האש עד השתא עמד הכהן למטה תוך גיתה. דהיינו תוך הגומא. שהיה המערכה בתוכה. כדי שלא יתפזר האפר. והשתא שכבר נתגדלה המדורה עד שכבר נבקעת הפרה עי"ז. עלה ויצא מתוך גיתה. כדי שיהא יכול לזרוק העץ ארז וכו' לתוך המדורה. דוהשליך כתיב. והיינו מרחוק:

נטל עץ ארז ואזוב ושני תולעת צמר צבוע קארמעזין:

אמר להן להסנהדרין שהקדימו לפניו שם. וכמשנה ז':

עץ ארז זה עץ ארז זה נוטל רשות מב"ד. דמדהיו כמה מינים חלוקים בכל א' מהן. והרי אין כולן כשרין. רק הנך שזכר התנא. להכי שאל כן בפרסום על כל מין. להודיע כי עושה הכל כפי המקובל לנו. ולא כדעת צדוקים שמכשירין הכל:

והם אומרים לו הין והין ג' פעמים נ"ל דלהכי אמרו כך ג' פעמים. כאילו כל הג' שבב"ד שעומדים שם. עונין כולן כך:

ובתוספתא אמרי' ששאל ג"כ להב"ד אשליך אשליך אשליך. והן משיבין לו הן הן הן. ונ"ל דשאלה זו היתה לחכמים מדדרשו אל תוך. דהיינו שישליך האזוב אל תוכה ממש. להכי שאלן אם כבר נתבקעה כדינה עד שיהי' ראוי להשליך כבר לשם הג' מינין. ונ"ל עוד דכל השאלות הללו היו רק בדברים שהצדוקים מפקפקין בהן. דלהן כל מיני ארז ואזוב כשרים. וגם ס"ל דמותר להשליכן לג' המינין לתוך השרפה גם בעוד שלא נתבקעה הפרה. ולהכי להוציא מלבן של צדוקים. שאל להסנהדרין שם על כל דבר ודבר שעושה אם הוא כראוי לפי דעתם כדי לפרסם שכל מה שעושה עושה כפי דעתם. ובזה יתורץ קושית רתוי"ט למה לא שאלו כה"ג בשאיבת המים לקידוש ובהזיית טמא מת. וגם לא במילי אחרינהו כהזיית המצורע. די"ל דהנך כולהו גם הצדוקים היו מודים בהן. ומה"ט נמי בקצירת העומר בשבת. שהצדוקים הכחישו הדין. הוצרכו לשאלות אלו בפרסום. להודיע כי לא מפיהן אנו חיין. ועוד נ"ל דאפילו במה שהכחישו הצדוקים. דוקא במה שנעשה בפרסום רב. כשרפת הפרה. וגם לחומר טהרתה שע"י יתטהרו כל ישראל רצו לפרסם ברבים שאין הדבר כמחשבת הצדוקים. משא"כ טהרת מצורע אף שגם בו אפשר פקפקו באזוב וכדומה. וכ"כ בהזאות טמא מת אע"ג שגם בו אפשר פקפקו בג' מינים אלו. אפ"ה מדנעשים ביחיד וחוץ לעיר וגם לא חמיר טהרתו כל כך מדהוא רק טהרת יחיד. להכי לא דקדקו לשאל כל שאלות כאלו. רק עשו כדעת התורה. ודיו:

עץ ארז זה עץ ארז זה הכוונה ליטול רשות אם ישליך אל תוך השרפה וכן קתני בתוספתא ר' אלעזר בר' צדוק מוסיף אשליך אשליך אשליך והן אומרים לו הן הן הן שלשה פעמים:

ולשון הרמב"ם ז"ל שם בפ"ג וכ"כ למה לפי שמיני ארזים שבעה ומיני אזוב ד' והצבוע אדום יש שצובעין אותו בפואה ויש שצובעין אותו בלכא ויש שצובעין אותו בתולעת והתולעת הם הגרגרים האדומין ביותר הדומין לגרעיני החרובין והן כמו האוג והתולעת כמו יתוש יש בכל גרגיר מהן לפיכך מודיע לכל ומגלה להן שאלו הן המינים האמורים בתורה והאזוב האמור בתורה הוא האזוב שאוכלין אותו בעלי בתים ומתבלין בו הקדרות עכ"ל ז"ל:

שני תולעת זו שני תולעת זו גרסי': ומצאתי סוף משנה והן אומרים לו הן הן הן. ונמחקו מלות שלשה פעמים על כל דבר ודבר מן הסיפא והשתא הוי דומיא דההיא דתנן בפרק ר' ישמעאל דמנחות סימן ג': וכן הגיה הר יהוסף ז"ל וכתב די"ס דלא גרסי הין השלישי ע"כ: