משנה פרה פרק ג׳ משנה ט׳

מגג. מין ממיני החילפין. ואומר ית' (שם) ולקח אלעזר הכהן מדמה באצבעו ואמר מצותה מצות יד ולא מצות כלי והעיקר אצלנו נאמרו אצבעות בתורה סתם ופרט לך הכתוב באחד מהן ימנית אף כל ימנית והנה כל אצבע שבתורה סתם הוא אצבע היד הימני והוא (הנקראת שבכה) [אצבע השני] מן האצבעות והוא אמרם הרגילה שבאצבעות ר"ל המוכנת שימשש בה: ועל כל הזאה טבילה. ר"ל שיטבול אצבעו בדם לכל הזאה ולא יזה הזאות רבות בטבילה אחת בדם לאמרו וטבל והזה על כל הזאה טבילה: אליתות. חתיכות עץ קטן יבער בהן אש ויושמו תחת העצים הגדולי' להבעירם ובש"ס (ביצה דף לג:) אמרו הוה מפשח [ויהיב] להו אלותא [אלותא]: וחריות. זמורות של דקל ור' יהודה ידריך הפרה מדרגת הקדשים כי כמו שדם הקדשים אם קבל בשמאל פסל כמו שבארנו בב' מזבחים כן הוא דם הפרה ואין הענין כן כי דם הקדשים יזה על גבי המזבח ודם הפרה לא יזרק ואין הלכה כר' יהודה ולא כרבי עקיבא:

בחבל של מגג. פי' הר"ב כדי שיהיו כל מעשיה בדבר שאינו מקבל טומאה ולפי זה כל חבל ואפילו אינו של מגג כשר שהרי אינו מקבל טומאה הואיל ואינו ארוג כדמוכח מפי' הר"ב ספכ"ג ורפכ"ז ממסכת כלים ול' הר"ש לפי שהוא מין שאין מקבל טומאה שיהיו כל מעשה פרה מטהרה ע"כ. וכ"כ התוס' פ"ה דערובין דף נ"ח (ד"ה בחבל) בחבל המגג אע"ג דשום חבל אינו מקבל טומאה דבעינן טווי וארוג כדאמר בפ' במה אשה (שבת דף ס"ד) משום מעלה דפרה בעיא ממין שאינו מקבל טומאה:

ראשה בדרום ופניה למערב. ובמשנה ח' פ"ג דיומא תנן כה"ג בפרו של כה"ג ויהיב הר"ב טעמא שלא היה ראשו למערב כנגד ההיכל שכן היה מן הראוי אלא שא"כ אחוריו למזבח ושמא יטיל גללים והכא דמזבח אין כאן תקשה לן שיהא ראשו למערב. ואולי דהואיל והתם במקדש כך היה רצו חכמים לעשות בפרה כיוצא בזה ושלא לשנות:

רי"א בימינו היה מקבל. ובתוספתא הביאה הר"ש רי"א בימינו היה שוחט ונותן הסכין לפניו או לזה שעמו בצדו ומקבל בימינו כו' ע"כ. ומיירי שזה שעמו בצדו. טהר עצמו לפרה כמותו דאל"כ לפי' הר"ב דלעיל דבסמיכת ידים מתטמא הרי נטמא עכשיו שא"א שלא יהא ניסט ממנו: *

[ומזה בימינו. כתב הר"ב דכתיב וכו' באצבעו הרגילה שבאצבעות כו' ותימה לי דתיפוק ליה דאצבע גופו אינו אלא של ימין. כמ"ש הר"ב במשנה ה' פ"ז דזבחים עיין מ"ש שם בס"ד (ד"ה ומלק) ואף לר"ש שכתבתי בפ"ג דמנחות משנה ד' דבהדי כהונה בעינן אצבע והוי ימין בדוקא הוא דאילו בהדי אצבע לא בעי כהונה כדאיתא בהדיא פ"ק דמנחות דף י"ח ופ"ב דזבחים דף כ"ד. ולכן נ"ל דהר"ב לקח הדברים הללו מפי' הרמב"ם ולא דק בהו. דהרמב"ם ימין מאצבע מפיק ושיהיה באצבע הסמוך לגודל דייק לה מאצבעו. וז"ל העיקר אצלנו נאמרו אצבעות בתורה סתם ופרט לך הכתוב בא' מהן ימנית אף כל ימנית. והנה כל אצבע שבתורה סתם. הוא אצבע מיד הימנית (והוא אצבע השני) מן האצבעות והוא אמרם הרגילה שבאצבעות ר"ל המוכנת שימשש בה עכ"ל. וכל דברי הרמב"ם הללו הוא בספרי פרשת חוקת אצבעו ימנית שבידו אתה אומר כו' הואיל ונאמרו אצבעות בתורה סתם כו' אף פורטני כל אצבעות שבתורה שלא יהו אלא ימנית הימנית המיומנית שבימין הרגילה שבאצבעות ע"כ:

כנגד בית ק"ק. כתב הר"ב כדכתיב והזה אל נוכח פני אהל מועד ותמהני דבכל מקום שנאמר אהל מועד המכוון ההיכל. ותו ששנינו במשנה ד' פ"ב דמדות שהכהן השורף את הפרה כו'. ומתכוין ורואה בפתחו של היכל ולא הזכירה שם קדש הקדשים. ובספרי שנינו והזה אל נכח פני אהל מועד. שהוא מתכוין ורואה פתחו של היכל בשעת הזאת הדם:

על כל הזאה טבילה. כ' הר"ב דשירי הדם שבאצבע פסולי' דהכא לא כתיבי שבע פעמים גבי אצבעו כמו במצורע דפירש הר"ב במשנה יו"ד פי"ד דנגעים. דז' פעמים. אטבילת אצבע נמי קאי. אבל קשה א"כ מנלן הכא לפסול השירים שבאצבע וראיתי בספרי ומייתי לה נמי הר"ש בקצור במשנה ב' פרק דלקמן והזה אל נכח פני אהל מועד וגו' למה נאמר והלא כבר נאמר מדמה באצבעו ומה ת"ל מדמה. לפי שהוא אומר ז' פעמים שומע אני ז' הזיות וטבילה אחת מדמה שבע פעמים מגיד שחוזר לדם שבע פעמים:

גמר מלהזות כו'. כתב הר"ב ובין הזאה להזאה מקנח אצבעו בשפת המזרק בגמ' פי"א דזבחים דף צ"ג ובפ"ק דמנחות ד' ז' אמרינן כדכתיב כפורי זהב ופירש"י גבי כלי שרת כתיב בספר עזרא והן מזרקים ועל שם שמקנח בו אצבעו קרי להן כפורי לשון כפר ידיה דנבוזראדן בגיטין (דף נ"ו) באגדת חורבן הבית וקשיא לי כלי שרת מאי בעי התם דקבלה ביד היתה ומצאתי להראב"ד ברפ"ג מה' פרה שכתב בלשון הזה מזרק מאי בעי התם. ונ"ל שא"א שלא יקבל במזרק ולא להזות ממנו. אלא להביאה לשרפתה שצריך לשרוף את כולם דם ובשר ועור ופרש ע"כ. ודעת הרמב"ם בפ"ג מה"פ (הלכה ב') שלא היה שום מזרק וכל הקינוחים הוי בגופה של פרה ואין להאריך בזה. ומ"ש הר"ב משום נימין כו' וגנאי כו' כך פירש"י בזבחים (דף צ"ג). אע"פ שבמנחות לא פי' כן. ובמנחות (דף ז' ד"ה אלא) כתבו התוספות דה"נ חיישי' בנימין בפ' כל כתבי (דף קי"ג) גבי מפשיט את הפסח עד החזה ואני העתקתי' ברפ"ו דפסחים (ד"ה וזריקת): *

[אליתות. פי' הר"ב לשון אלי' כמו זנבות האודים העשנים בישעי' ז']:

כפתוה בחבל של מגג באסט בל"א שהיא מין חבל שאמקט"ו. משא"כ שאר מיני חבל של פשתן וקנבוס. ואף שג"כ אמקט"ו מדאינן טווי ואריג [כשבת סד"ב]. עכ"פ הן מין שמקט"ו:

ונתנוה על גב המערכה ראשה בדרום ופניה למערב נגד פתח ההיכל:

שחט בימינו וקבל בשמאלו נ"ל דלרבנן להכי קבל בשמאלו דבשלמא ביוכ"פ אפילו ישפך קצת הדם ביני ביני קודם שיושיט המזרק תחת בית השחיטה לית לן בה. דהרי רק דם שהנפש יוצא בו חזי לזריקה [כזבחים כה"א]. אבל כאן שצריך לשרוף כל הדם של הפרה [כלקמן נ"ה]. להכי מושיט מיד בשמאלו המזרק תחת בית השחיטה. כדי שלא יזנק ביני ביני קצת מדמה לחוץ ממערכתה:

רבי יהודה אומר בימינו דומיא דקרבנות:

היה מקבל ונותן לשמאלו ומזה בימינו ד"ה היא זו. דלכ"ע מזה בימינו. משום דכל מקום שנאמר אצבע וכהונה. אינה רק ימין [כזבחים פ"ז מ"ה]. והוא אצבע הסמוך לאגודל [כמנחות יא"א]:

טבל טובל האצבע שסמוך לאגודל בהדם שבמזרק:

והזה שבע פעמים כנגד בית קדש הקדשים היינו כנגד אמצעית פתח ההיכל. ששם מכוון כנגד ק"ק:

על כל הזיה טבילה חוזר וטובלאצבעו בדם שבמזרק ומקנח אצבעו מקודם. משום דשיורי דם שנשארו באצבעו נפסלה לזריקה:

גמר מלהזות קינח את ידו בגופה של פרה מדצריך לשרוף גם כל דמה. כדכתיב את עורה ואת בשרה ואת כל דמה על פרשה ישרוף. אבל בין הזאה להזאה מקנח אצבעו בשפת המזרק. ולא בגופה של פרה. שלא ידבקו באצבעו שערות הפרה. וזהו גנאי שיתערבו בדם ההזייה [ועיין רש"י זבחים צג"ב]:

ירד דעד השתא עמד הכהן על המערכה אצל הפרה שהונחה שם. כדי לזרוק הדם מול ההיכל מיד כשקבלו בהמזרק. כדי שלא יקרוש. והשתא כשגמר ההזאות. ירד מן המערכה כדי להצית האש מתחתית המערכה:

והצית את האש באליתות ר"ל בחתיכות עצים שמנים שבוערים כאלי' שמנה:

ר"ע אומר בחריות זמורות של דקל [וטעמא לא ידענא. ועיין תמיד פ"ב מ"ג]:

כך כתבו רבעתו"ס [עירובין נח"א] ד"ה בחבל. ונ"ל דמגג הוא מין גמי קשה שאינו ראוי רק לסכוך. ואמקט"ו [כסוכה דכע"א] דאי גמי רך. ודאי ראוי למפץ ומחצלת לשכוב עליו ומקט"ו. [כשבת פ"ד ע"ב וסוכה דכע"א]:

והקשה רתוי"ט דביומא [פ"ג מ"ח] יהבינן טעמא דלהכי לא יפנה ראש פר יוה"כ למערב כדי שלא יהי' אחוריו למזבח. דשמא יטיל גללים. וא"כ הכא דליכא הך חששא דמזבח. הול"ל שיהיה ראשו למערב. ובמח"כ התם אמרינן רק דבשעת סמיכה היה ראוי להיות ראשו למערב. שהכהן היה ג"כ יכול לאמן את ידיו שיהיה גם הוא פניו למערב בשעת וודוי. אבל הכא דאיירי בשעת שחיטה. הרי קיי"ל [זבחים קי"ג] שחטה שלא כנגד פתח ההיכל פסולה. וא"כ אם בשעת שחיטה יהי' ראשה למערב. יהי' שחיטתה בין צפון לדרום. ולא כנגד פתח ההיכל. ותו דהרי אם יהיה בשעת שחיטה ראשה למערב. גם הכהן לא יהיה יכול לעמוד פניו למערב מול פתח ההיכל: